באוגוסט, כמה ימים אחרי שגדי איזנקוט חבר לבני גנץ להקמת רשימת "המחנה הממלכתי", התייצבו שני הרמטכ"לים לשעבר עם עוד שלושה מקודמיהם לראיון מצולם לחדשות 12. הטריגר היה חניכתה של ספרייה חדשה למורשת בן-גוריון בשדה בוקר, אבל יותר מכל דבר אחר, מפגש הגנרלים בביתו של ראש הממשלה הראשון שימש כתצוגת תכלית למיזם החדש של גנץ את איזנקוט, וכתמונת אילוסטרציה לדגל העיקרי ש"המחנה הממלכתי" נושאת בבחירות האלה: ערך הממלכתיות מבית היוצר של בן-גוריון.

שורשי המהלך ברורים: בעשור האחרון, וביתר שאת מאז שהתפרקה הממשלה המתפקדת האחרונה, בדצמבר 2018, היחס לממלכתיות ולמוסדות המדינה הפך לסלע המחלוקת המרכזי בדיון הציבורי בישראל. הוא זה שמגדיר מחדש את המחנות הפוליטיים וממילא גם משרטט את קווי החלוקה ביניהם. מרכז הכובד הרעיוני-פוליטי – שבשנות ה-50 וה-60 היה ממוקם במישור החברתי-כלכלי ומאז כיבוש השטחים ב-67' נדד למישור המדיני – זז שוב, הפעם לעבר המישור האזרחי.

מפלגות ופוליטיקאים רבים ממחנה השינוי מעלים על נס את ערך הממלכתיות, אבל אף אחד מהם לא עושה זאת בתדירות ובעוצמה ש"המחנה הממלכתי" עושה כן. מפלגת הגנרלים מרפררת ללא הרף לדוד בן-גוריון, אבי הממלכתיות הישראלית, ואיזנקוט, אחד מבעלי המניות הדומיננטיים במיזם הפוליטי החדש, רואה בעצמו בן-גוריוניסט מושבע, מרבה להתהדר בבקיאותו בחייו ובפועלו של מייסד המדינה ואף שימש כיו"ר (בהתנדבות) של יד בן-גוריון. 

בראיון לבן כספית השנה אמר שעל ישראל "לקדם את חזון בן-גוריון" בחיזוק ובטיפוח הפריפריה בנגב ובצפון הארץ, והוסיף: "יש הרבה מה לעשות. אבל כדי לעשות, צריך לכידות, אחדות מטרה, יציבות שלטונית וכבוד למוסדות המדינה". בראיון המצולם בשדה בוקר קבע: "הדבר שהכי מסכן את מדינת ישראל זה היעדר סולידריות בחברה הישראלית". 

בכך, נראה כי איזנקוט מבקש לשרטט מעין שושלת ממלכתית, שמתחילה בראש הממשלה הראשון ומסתיימת בראש הממשלה החליפי הראשון. מתבקש לשאול, אם כן, מה כוללת אותה מורשת ממלכתית, והאם "המחנה הממלכתי" אכן מייצגת אותה בכבוד?

לא סחבק, ממלכתי

למרות המקום המרכזי שהממלכתיות תופסת בשיח הפוליטי הישראלי העכשווי, לרובנו יש היכרות מועטה בלבד עם יסודותיה הרעיוניים, שורשיה ההיסטוריים והתהליכים שהובילו לדעיכתה. לעתים קרובות, קרובות מדי, הדיון הציבורי אף נוטה לבלבל בין הממלכתיות עצמה לבין סגנון ההתנהלות הפוליטי המתחייב ממנה – מתינות, שקילות ואחריות, בצד הקפדה יתרה בכבודם של מוסדות המדינה ושלטון החוק. 

אולם, תמצית מהותה של הממלכתיות איננה ביטוייה הסגנוניים – חלק מהמהלכים שכוננו את הממלכתיות הישראלית הרי היו נתפסים היום כמופת של כוחניות – אלא הערך שעליו הם מיועדים להגן: ריבונות של האזרחים על גורלם כפרטים וכקבוצה, על בסיס רגשי סולידריות והשתייכות למדינתם.

"ממלכתיות" היא המונח שטבע דוד בן-גוריון כדי לתאר את הענף העברי של השקפת העולם אשר כיום מכונה במחקר "רפובליקניזם". אידיאולוגיה פוליטית זו חותרת לקידום מעורבות אקטיבית של היחיד במרחב הציבורי והפוליטי, הנשענת על מחויבות לטובתו של הכלל ועל אחריות אזרחית. את כל אלה היא תופסת כתנאי הכרחי להגשמת מטרתו העליונה של ההומניזם – שחרור האדם.

היכולת של האזרחים להתלכד סביב מרכז שלטוני אחד חיונית למימוש ריבונותם המשותפת. לכן, אי-נכונותם של אזרחים לקבל את סמכות ההנהגה הפוליטית הנבחרת ולהכפיף עצמם למוסדות המדינה – כפי שעשו למשל הרוויזיוניסטים בפרשת אלטלנה, כשביקשו לשמר את האצ"ל ככוח צבאי עצמאי ונפרד מצה"ל – מהווה ערעור חמור על יסודותיה הממלכתיים של הציונות. 

אולם, לא רק מרד גלוי יכול לפגוע בהגשמת הממלכתיות, אלא גם קיומם של ארגונים מגזריים המשרתים אינטרסים פרטיקולריים של קבוצה מסוימת. זו בדיוק הסיבה שבשלה ביצעו ממשלות ישראל הראשונות מהלכים כגון ביטול חלקי של שיטת הזרמים בחינוך והקמת החינוך הממלכתי (מהלך שלמרבה הצער לא הוחל על המגזרים הדתי והחרדי) והלאמת לשכות העבודה, שקודם לכן היו תנועתיות. זה גם הרקע לחלק ניכר מהמחלוקות בין מפא"י – ששאפה להעביר את מרכז הכובד של קבלת ההחלטות למוסדות המדינה; לבין מפ"ם – שחששה מהפיחות בכוחם של מוסדות ותנועות וולונטריים מתקופת היישוב, ובראשם הקיבוץ המאוחד.

איך מייצרים שוויון

ביסודה של השקפת העולם הממלכתית עומדת ההכרה בתלות ההדדית בין רכיביה הפרטיקולריים של מדינת הלאום הדמוקרטית לבין רכיביה האוניברסליים. ההשקפה שבנדון ערה לכך שיסודות תרבותיים מלכדים וזהות לאומית משותפת הם גרעין ה"ביחד" החברתי שרק ממנו יכולה לנבוע שותפות פוליטית החותרת להכיל באופן שוויוני את כלל אזרחי המדינה. מן הצד השני, אותה שותפות אזרחית המעוגנת במארג מורכב של מוסדות מחזקת בתורה את הרגש הלאומי ואת הזהות התרבותית המשותפת – ובמידה רבה גם יוצרת אותם. 

לפיכך, האידאולוגיה הרפובליקנית דוגלת בקיומם של מוסדות מדינה ושירותים חברתיים אוניברסליים המיועדים לכלל האזרחים (בין היתר משום שללא רווחה כלכלית בסיסית, לא יהיו לפרט המשאבים הדרושים להשתתפות בחיים הציבוריים); ובחוקים ובהליכים החלים על כולם באופן שוויוני. בלעדי כל אלה, לא ייתכנו שוויון וסולידריות אזרחיים. לצד זאת, הממלכתיות הקלאסית גם מצדדת בחתירה לשוויון כלכלי בסיסי, החיוני לקיומה של לכידות חברתית בין אזרחי המדינה, משום שזה המתכון לכינונה של יציבות פוליטית. 

בשל כל התכונות, הערכים, המוסדות והמסורות הללו, הממלכתיות היא ליבה הפועם של מדינת הלאום הדמוקרטית. ללא תפיסה ממלכתית מוסכמת על ידי הזרמים הפוליטיים השונים, לא ניתן יהיה לקיים דמוקרטיה מתפקדת הפועלת למען הציבור כולו, או להגן על המרחב הציבורי מפני יחידים וקבוצות המוכנים להקריב את טובת הכלל על מזבח האינטרסים האישיים והמגזריים שלהם.

שקיעת הממלכתיות

בסיכומו של דבר, מדינת ישראל קמה על יסודות ממלכתיים. זו עובדה. אתוס האחריות לכלל, ההשתייכות לחברה, ההשתתפות הפעילה במרחב הציבורי והזיקה למדינה ולמוסדותיה הם כולם חלק אינטגרלי מהזהות הישראלית. אולם, בעשורים האחרונים, תהליכי ההפרטה והמגזור המואצים שהפכו את ישראל ממדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית לכלכלת שוק ניאו-ליברלית פגעו בממלכתיות הישראלית באורח קשה. פירוק החברה לאינדיבידואלים הביא לניוון ולסיאוב מסגרות ההשתייכות הקולקטיביות, ובהן המפלגות; לרידוד ולטשטוש של תוכנן האידאולוגי של האחרונות לטובת זיקה פרסונלית למנהיגיהן; ולירידה משמעותית בתחושת השייכות של היחיד לחברה ובהתאם לירידה במעורבותו בחיים הציבוריים.

כתחליף למרכז הממלכתי המתפורר ולמדינת הרווחה האוניברסלית שקיימה אותו, עלתה קרנן של הזהויות הסקטוריאליות; החברה היתה למגזרים-מגזרים – כל אחד מהם דואג בראש ובראשונה לעצמו. בהתאם, המערכת הפוליטית התפצלה למספר הולך וגדל של מפלגות בינוניות וקטנות, במקום להתארגן סביב מפלגות השלטון הגדולות. תהליך זה הפך את יצירתה של קואליציה מתפקדת למשימה קשה יותר ויותר, העניק כוח מיקוח וסחיטה למפלגות הקטנות וערער את היציבות השלטונית ואת המשילות.

ובדיוק כשהיה נדמה שערך הממלכתיות הגיע לשפל, נכונה לו תחתית נוספת: את שקיעת קרנה של הממלכתיות בעידן הניאו-ליברלי החליפה מתקפה ישירה על שרידיה בעידן הפופוליסטי של ממשלות נתניהו. המוות האיטי היה לְטֶבח. מבית המשפט העליון ופרקליטות המדינה, דרך נשיא המדינה ועד משטרת ישראל וצה"ל – אין מוסד ממלכתי שראש הממשלה לשעבר ועדת מלחכי פנכתו לא ניסו להפוך לאויב האומה. 

כתוצאה מכך נולד, בצדק, מחנה השינוי. ודוק, המכנה המשותף בין מרכיביו המנוגדים מעולם לא היה – כפי שנהוג לחשוב – פרסונלי בעיקרו, אלא המחויבות לממלכתיות כבסיס הסולידריות החברתית והלאומית בישראל. האירוניה המרה היא שאותה התארגנות חשובה והכרחית להגנה על שרידי היסודות המלכדים שנותרו לחברה הישראלית, גילמה בגופה את התהליכים שהביאו להתערערות היסודות הללו מלכתחילה. וכאן אנו מגיעים למקרה של "המחנה הממלכתי" – יציר מובהק של מחנה השינוי. רבים מהחוליים המאפיינים אותו, הם אותם החוליים שתרמו לשקיעתה של הממלכתיות. ואלה הם:  

• ריק אידיאולוגי – קשה למצוא מכנה רעיוני מדיני משותף בין איזנקוט, שהביע בעבר תמיכה מפורשת בפתרון שתי המדינות, לבין איש הימין השמרני-משיחי-בואכה ליברטריאני ותומך הסיפוח גדעון סער, פרט להצהרה רפה ובלתי מחייבת על מניעת מדינה דו-לאומית. גם האמירה האוקסימורונית של גנץ – שהסתייגה במקביל הן מפתרון שתי המדינות, הן ממדינה דו-לאומית והן מהחזון המשיחי של מדינת אפרטהייד – הבהירה שאין למפלגתו שום כוונה או יכולת לבצע הכרעות אמיצות אשר יבטיחו את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
• ניוון הדיון הציבורי והסטתו ממהות לסמלים – בהיעדר אידאולוגיה וערכים ברורים שמצביעי "המחנה הממלכתי" יכולים להתלכד סביבם, כל שנותר למפלגה להציע זה את הילתו הסדוקה של גנץ כמצביא לשעבר; דימויים חלולים של פטריוטיזם וממלכתיות שאין כל גילוי אמיתי של מנהיגוּת מאחוריהם; ופריטה על נימי הנוסטלגיה של "ארץ ישראל הישנה והטובה" כתחליף לשיקום עמוק של המרקם החברתי המרוסק.
• היעדר תשתית מוסדית ותנועתית – כמו כל מפלגות המרכז כיום, גם ל"מחנה הממלכתי" אין מוסדות דמוקרטיים או מנגנונים ארגוניים שיעודדו – או אפילו יאפשרו – השתתפות פעילה של חברי המפלגה בתהליכי קבלת ההחלטות ובגיבוש השקפת עולמה. אפילו את המבנים הפוליטיים הרופפים שמרכיבים אותה, לא ברור אם בכוונתה לשמר אחרי הבחירות. הדבר משקף ומחריף את ירידת קרנה של ההשתתפות האזרחית, שהיא נשמת אפה של הממלכתיות.
• שימור התלות בפוליטיקה המגזרית – הברית שגנץ מבקש ליצור עם המפלגות החרדיות תשמר את אותם מבני כוח מגזריים שאפשרו מלכתחילה את פירוק הממלכתיות בעידן הניאו-ליברלי, ושמונעים את שיקומה כיום.

כל אלו הופכים את "המחנה הממלכתי" למפלגה מדומה, המזכירה פלקט יותר מאשר תנועה פוליטית אמיתית. היעדר מכנה אידאולוגי משותף בין חבריה מבטיח שהיא לא תחתור לשיקום מדינת הרווחה והשירותים החברתיים האוניברסליים ולצמצום הפערים החברתיים-כלכליים, על אף שמדובר במהלכים החיוניים לכינון מחודש של המרכז הממלכתי, במקום מוקדי הזהות המגזריים. מאותה סיבה, היא גם לא תפעל ליצירת שותפות אזרחית שוויונית אמיתית עם הציבור הערבי, ולחלוקת הארץ באופן שיבטיח את המשך קיומה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי בטווח הרחוק וישים קץ למצב המעוות מוסרית ומסוכן לאומית שבו היא מחזיקה ביהודה ושומרון למעלה משלושה מיליון פלסטינים ללא זכות בחירה.

ממלכתי תמורת קולות

"המחנה הממלכתי" היא ממשיכת דרכה של "כחול לבן" – שאיחדה אף היא בין גורמי ימין כצבי האוזר ויועז הנדל לגורמי שמאל כרם שפע ואבי ניסנקורן, מבלי להציג חזון מדיני או חברתי-כלכלי משותף – במה שמסתמן כגלגולו החדש של זרם המרכז בפוליטיקה הישראלית.

למעשה, מדובר בהפנמה ושכפול של ההיגיון שעמד מאחורי הקמת מחנה השינוי – הצורך בחיבור בין קצוות אידיאולוגיים, על אף הקיפאון המדיני והחברתי-כלכלי הנגזר מכך, וזאת, בראש ובראשונה, כדי להגן על הממלכתיות הישראלית מהפופוליזם החותר תחתיה. עד לאחרונה שיקפו מפלגות המרכז – מד"ש, דרך קדימה, ועד יש עתיד – חיבור בין מתונים משני הצדדים החולקים אידאולוגיית מרכז משותפת, או דרך שלישית של ליברליזם כלכלי ומתינות מדינית. 

מנגד, במקרה של "כחול לבן" ולימים "המחנה הממלכתי" כבר לא מדובר בסינתזה אלא בהטלאה רופפת של גורמי ימין ושמאל בלתי קשורים, שהחיבור ביניהם נתפס כתכלית פוליטית, כאילו עצם היכולת לשבת סביב אותו שולחן היא הישג בפני עצמו. ממלכתי תמורת קולות.

על אף שהצורך הקריטי בבלימת המתקפה ההרסנית של נתניהו על יסודות הדמוקרטיה הישראלית הפך את החיבור הזה, חרף פגמיו החמורים, לחיוני ואף הכרחי ברמת הקואליציה, קשה להצדיקו ברמת המפלגה. מפלגה אמורה להיות התארגנות של אזרחים או גופים החולקים השקפת עולם, חזון וערכים משותפים, ואת הדרכים למימושם – ואילו הממלכתיות אמורה להוות מצע רעיוני וערכי משותף למפלגות ולזרמים השונים, שמאפשר להם לשתף פעולה במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים. 

כשהממלכתיות הופכת לעיקרון המרכזי, אם לא היחיד, העומד בבסיס הקמתה של מפלגה ספציפית, הדבר מעיד על שני סימנים מדאיגים בקשר לדמוקרטיה הישראלית: האחד, שמה שאמור היה להיות מובן מאליו הופך ליסוד שמעמדו מעורער ויש להיאבק עליו. אולם בזה אי אפשר להאשים את "המחנה הממלכתי". הדבר השני, והוא לב העניין, זה שמחנה השינוי קיבל על עצמו לא רק מגבלות פוליטיות מסוימות ומחויבות המציאות, אלא עיקור של עצם הפוליטיקה מתוכן וממשמעות. דוגמה קולעת לכך ניתן למצוא בראיון התמוה של איזנקוט בגלי צה"ל מיום ראשון השבוע, שבו התפתל בתשובותיו והתחמק בעיקשות מהבעת עמדה בכל אחד מהנושאים שנשאל לגביהם: הסוגייה המדינית, דת ומדינה וזכויות להט"ב.

הציבור הישראלי זקוק לחזון ממלכתי אמיתי כאוויר לנשימה. כזה שלא יסתפק בהגנה על ביטוייה של הממלכתיות, אלא יחתור גם לשיקום יסודותיה – ובראשם אחריות המדינה לאזרחיה. ממלכתיות שלא תירתע מהתמודדות עם האיומים העיקריים על ישראל כיום: הכיבוש והשסעים הלאומיים והעדתיים בתוך החברה הישראלית. ממלכתיות שתפעל להחלפת הפוליטיקה המגזרית הבדלנית בפוליטיקה לאומית המציבה לנגד עיניה את טובת הכלל.

הממשלה האחרונה החלה בתהליך ריפוי החברה הישראלית מפוליטיקת השנאה והפילוג של הפופוליזם הביביסטי. על התהליך הזה לעבור מטיפול בסימפטומים של שקיעת הממלכתיות לטיפול שורש במחלות שגרמו לה.