ביולי התרחש בפרלמנט האירופי בבריסל אירוע שרבים תהו אם הוא בגדר חלום – גוף מערבי העביר חבילת חקיקה מקיפה שמעצבת מחדש את משולש היחסים בין פלטפורמות דיגיטליות, בראשן רשתות חברתיות דוגמת פייסבוק וטוויטר; המדינה; והאזרחים/משתמשים. חבילת החקיקה, ה-Digital Services Act (DSA), איננה חפה מכשלים. ועם זאת, בשונה מניסיונות חקיקה מקבילים בעולם, היא עברה בתמיכה פרלמנטרית וציבורית רחבה, חוצת מפלגות ואידאולוגיות. יתרה מכך, החקיקה זכתה לגיבוי של גורמי חברה אזרחית וחוקרי רשתות שמסכימים כי חרף מגבלותיה, היא צעד משמעותי בהגנה מפני הסכנות הטמונות ברשתות החברתיות, תוך איזון נכון עם ערכים כמו חופש הביטוי ותוך הרחקתם של גורמים פוליטיים ממעורבות בכללֵי התוכן שמתפרסם בפלטפורמות השונות.

כדי להבין את גודל השעה, מספיק להסתכל על מה שקורה בימים אלה מחוץ לגבולות האיחוד האירופי. מחוקקים פדרליים בארצות הברית נכשלים פעם אחר פעם בקידום חקיקה שתסדיר את פעילות הפלטפורמות הללו, אף על פי שפוליטיקאים משני צדי המתרס הפוליטי מסכימים כיום שלא יהיה מנוס מחקיקה כלשהי. בבריטניה, שלרגע היה נדמה שתהיה הראשונה לייצר כללים להגנה על ילדים ברשת, מתקשים להגיע לנוסח הסופי של הצעת ה-Online Safety Bill, אף שהממשלה החלה לקדם אותה כבר באפריל 2019. לא פחות משני ראשי ממשלה התחלפו בינתיים. במדינות שבהן כן עברו חוקים, כגון גרמניה, ברזיל והודו, הם עוררו קשיים חוקתיים ואת זעמם של ארגוני חברה אזרחית בשל סעיפים שפוגעים בחופש הביטוי ומעניקים לגורמים ממשלתיים-פוליטיים כלֵי צנזורה בלתי מוגבלים כמעט.

סוד ההצלחה של האיחוד האירופי

אם מדינות כה רבות בעולם נכשלות, למה דווקא באירופה נרשמה הצלחה? האיחוד האירופי זכה לתואר חלוץ הרגולציה של האינטרנט אחרי שייסד כבר ב-2016 את ה-GDPR – כללי הפרטיוּת הראשונים שנוסחו לגבי שימוש ברשת במאה ה-21. אולם את הצלחת ה-DSA לא ניתן להסביר אך ורק על בסיס הישגי העבר. הסיבה המרכזית שבעטיה חבילת ה-DSA הצליחה איפה שהצעות חקיקה אחרות נכשלו טמונה במה שהיא מנסה להשיג או, יותר נכון, במה שהיא לא מנסה להשיג.

במשך שנים, השיח הרגולטורי על אודות הפיקוח על רשתות חברתיות התמקד בוויכוח האם הסכנות הגלומות בהן נובעות מהסרת האחריות המשפטית של הפלטפורמות לתוכן בעייתי שמתפרסם בהן, ועל כן יש לחייב אותן לבצע ניטור תוכן אגרסיבי יותר, או שההפך הוא הנכון ודווקא היעדר הניטרליות שלהן הוא הכּשל המרכזי, ועל כן יש לצמצם את יכולתן להסיר תוכן באופן יזום. הוויכוח הזה התחדד מאוד סביב השעייתו של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ מטוויטר ומפייסבוק. צד אחד בוויכוח טען שהרשתות שגו כשלא חסמו אותו עוד לפני ה-6 בינואר, עת התוכן שפרסם ברשתות זרע כאוס ולראיה גם היתרגם לבסוף לניסיון הפיכה של ממש, בעוד שהצד האחר גרס שהנזק שגרמו הרשתות למרקם החברתי נבע דווקא מהחלטתן כן להסיר אותו ואגב כך למנוע מנשיא מכהן דאז וממועמד פוטנציאלי לנשיאות בעתיד להישמע, על גבי במה הניתנת לכל גורם פוליטי אחר במדינה.

במקרה הטוב, זהו ויכוח אידאולוגי, עקרוני, שדן בחופש הביטוי, באחריות המדינה כלפי אזרחיה ובגבולות הכוח שלה; במקרה הפחות טוב, זהו ויכוח מפלגתי, מחנאי, שבמסגרתו כוחות שונים ואינטרסנטיים פועלים לחיזוק השליטה שלהם באמצעֵי התקשורת וכפועל יוצא לשימור היכולת שלהם להשפיע על דעת הקהל. אבל כך או אחרת, בשני המקרים שורש המחלוקת הוא פוליטי, והיכולת ליישב אותה באמצעות הסכמה פרלמנטרית רחבה היא בהתאם – קלושה עד בלתי קיימת.

על אף זאת, או אולי דווקא בגלל זאת, מחוקקים ברחבי העולם משקיעים את מרצם פעם אחר פעם בקידום חוקים שנוקטים עמדה ברורה בוויכוח, לכאן או לכאן, לעתים קרובות תוך התעלמות מהקשיים החוקתיים הנלווים אליהם. ההצעות שההתעקשות הזאת הולידה ביקשו לייצר פיקוח ישיר על כללֵי התוכן של הפלטפורמות – כלומר, להגביל את שיקול דעתן באשר להופעה של תכנים מסוימים – בכפוף לאינטרס הפוליטי של היוזם. איך? מצד אחד, על ידי הגדרת תכנים שהפלטפורמות יהיו חייבות להסיר, כמו לדוגמה כללים שהוצעו בארצות הברית (ולא אושרו) אשר ביקשו להטיל אחריות פלילית על פלטפורמות שאינן מסירות מידע שגוי בסוגיות הנוגעות לבריאות הציבור; ומן העבר השני, על ידי הגדרת תכנים שאסור לפלטפורמות להסיר בשום אופן, כגון חקיקה במדינת טקסס שאסרה עליהן לבצע כל סינון של תוכן הגולשים (יישום החוק נחסם תחילה על ידי בית המשפט העליון עקב קשיים חוקתיים ונכון לספטמבר 2022 עדיין מתנהל הליך משפטי אודות תוקפו).

כל הצעות החוק הללו כשלו בניסיונן להשיג תמיכה רחבה, הן פרלמנטרית הן ציבורית, והמעטות שבכל זאת הצליחו להתקדם בשלבי החקיקה נתקלו, כאמור, בביקורת נוקבת, קשיים משפטיים וכשלים לוגיסטיים שמנעו את יישומן.

גורלה של חבילת ה-DSA היה שונה מכיוון שבניגוד אליהן, המחוקקים האירופיים עקפו את הדילמה האם לחייב הסרה של תכנים מסוימים או לאסור אותה, שקטלה כאמור כל אפשרות להגיע להסכמות. במקום זאת, הם זיהו את המכנה המשותף לשני הקצוות הפוליטיים – שניהם מונָעים מספקנות עמוקה לגבי אופן קבלת ההחלטות של הפלטפורמות, אופן היישום של ההחלטות הללו, ומידת השקיפות הציבורית בנוגע לשניהם. בסוגיות הללו, הם זיהו, אין ימין ושמאל, והצדדים יכולים לעבוד יחדיו כדי להעביר חקיקה משמעותית שנהנית מקונצנזוס פרלמנטרי וציבורי רחב.

על בסיס המכנה המשותף הזה, המחוקקים האירופיים יצרו חבילת חקיקה שאינה מבקשת להשפיע באופן ישיר על פרקטיקות הניטור של הפלטפורמות, אלא מייצרת שורת כללים שמעצימה את מידת האחריותיות שלהן, הן כלפי המשתמשים והן כלפי המדינה, כך שיתאפשר פיקוח אמיתי, מבוסס נתונים ומידע.

הכללים הללו מייצרים מציאות רגולטורית שבּה הפלטפורמות מחויבות להוכיח שההחלטות שהן מקבלות מתחשבות בהשפעה החברתית העמוקה שעלולה להיות להן על הציבור כקולקטיב ועל משתמש הקצה בפרט. וַלא – הן ייקנסו בסכומים כבדים (המותאמים להיקף ההכנסות הגלובלי של כל פלטפורמה וייצרו תמריץ כלכלי ממשי לעמידה בכללים). בד בבד, הן יצטרכו להתמודד עם הביקורת הציבורית שעתידה להופיע בעקבות החשיפה לאור השמש. כך לדוגמה, כל פלטפורמה תחויב להציג דו״ח עיתי שבו היא מפרטת את הסכנות הטמונות בשירותיה השונים וכיצד היא פועלת כדי למזער אותן. הדו״ח יהיה נגיש לציבור, ויתר על כן, הרגולטור האירופי יוכל לקבוע שהפעולה למזעור הנזקים איננה מספקת ולהטיל על הפלטפורמה קנסות כבדים.

עקיף אך אפקטיבי

יש שיראו ב-DSA רגולציה ״חלשה״ וחסרת שיניים, וביקורת ברוח הזאת אמנם הושמעה בזמן הליך החקיקה מצדם של שלל ארגוני חברה אזרחית. אולם צריך לזכור שחקיקה נשכנית יותר – לדוגמה, כזאת שמחייבת פלטפורמה להסיר תוכן ספציפי בתוך פרק זמן קצר – מבְנָה בתורה רגולטור פוליטי עוצמתי, אולי עוצמתי מדי, וכך, במקום לבזר את המונופול על המידע, היא פשוט מעבירה אותו מידיים פרטיות לידיה של המדינה.

ה-DSA, מנגד, מציג איזון נכון בין כוחה של המדינה כרגולטור לבין כוחו של תאגיד הטק בשוק הפרטי. האחרון, כידוע, איננו גוף עסקי ותו לא, אלא, כלשונו של אהרן ברק, גוף דו-מהותי שמפעיל שירות בעל השפעה עמוקה על המרקם החברתי במדינה וככזה הוא מושא לביקורת רגולטורית וחברתית. נכון שלפיקוח עקיף יש מגבלות, קל וחומר בשוק הפלטפורמות הדיגיטליות שסובל מכשלי תחרות מובְנים המצמצמים כמעט לאֶפס את יכולת הבחירה של המשתמש. אולם בשילוב עם חבילת חקיקה נוספת שמקדם האיחוד האירופי, ה-Digital Markets Act – שנועדה להגדיל את היקף התחרות בין פלטפורמות דיגיטליות – יש ל-DSA סיכוי אמיתי להשפיע על פעילות הרשתות.

רגולציה שמשפיעה באופן עקיף על פעילות הרשתות תתאים גם לישראל; בהתאם, מומלץ לשחקנים פוליטיים ולארגוני חברה אזרחית שמעוניינים לראות כאן התקדמות משמעותית אל עבר הסדרה אחראית של פלטפורמות דיגיטליות לאמץ אותה ולזנוח את ההצעות לפיקוח ישיר. הן אולי מועילות להם בטווח הקצר אבל מזיקות למבנה הדמוקרטי השברירי ממילא. לגישה העקיפה, מנגד, יש פוטנציאל לייצר מערכת איזונים נכונה יותר בין הכוח של המדינה, הפלטפורמה והאזרח.

למסלול העקיף יש גם יתרון ספציפי באסדרת שוק זעיר כמו השוק הישראלי. ישראל היא אולי מעצמת הייטק, אבל היא רחוקה מלהיות מעצמת משתמשי טק. לשוק הישראלי יש אמנם משמעות כלכלית-יזמית שהביאה לא מעט חברות להקים במדינה מרכזֵי פיתוח עצומים, אולם היקף השימוש של ישראלים בפלטפורמות הדיגיטליות שהם, במידה רבה, עוזרים להפעיל הוא טיפה בים של משתמשים עולמיים. משמעות הדבר היא שפלטפורמה החוששת מרגולציה ישראלית חדשה עלולה לאיים בנטישת השוק.

נשמע קיצוני? מטא, המפעילה של פייסבוק, עשתה בדיוק את זה באוסטרליה, שוק גדול בהרבה מזה הישראלי, בעקבות חקיקה שחייבה אותה לחלוק את הכנסותיה מצפיות במידע חדשותי עם ארגוני התקשורת שיצרו את התוכן. על אף שמטא ירדה לבסוף מהעץ והמשיכה את פעילותה במדינה, המקרה הזה מדגיש שסכנת האיום איננה תיאורטית. במקרים רבים, די בעצם האיום כדי לסבך את הליכי החקיקה ולהשפיע על מידת האומץ של המחוקק לקדם הצעות שמאתגרות את הפלטפורמות – הן בגלל הביקורת הציבורית שאיומים כאלה עשויים להציף, אבל בעיקר בגלל ההשפעה הישירה שיש להם על המחוקק, שעצם הקיום הפוליטי שלו תלוי פעמים רבות בפלטפורמות המאפשרות לנהל תקשורת ישירה עם הבוחרים.

אחת הדרכים להתגבר על הקושי הזה היא להתבסס על רגולציות מעבר לים. כאשר מטא איימה לעזוב את השוק האוסטרלי, היא ביססה את האיום על תחזיות שחורות באשר להשפעת הכללים החדשים על פעילותה במדינה. בתמצית, החברה טענה כי יישום שלהם לא זו בלבד שיהפוך את השוק האוסטרלי ללא-רווחי, אלא גם לשוק מפסיד, ושכדי להימנע מכך, החברה תיאלץ לחסום תוכן חדשותי במדינה או אף להפסיק את פעילותה בה כליל. כיוון שאוסטרליה היתה המדינה הראשונה שיישמה חוק מהסוג הזה, לא ניתן היה לשלול את הטענות בעזרת ראיות סותרות, אלא מקסימום להביע ספקנות כללית או להציג הערכות מנוגדות. אילו האוסטרלים יכלו להצביע אז על מדינה אחרת שיישמה כללים דומים ושלא היה בזה כדי להוביל לחורבן המדומה שמטא הזהירה ממנו, אסטרטגיית הלובינג של האחרונה היתה קורסת בו במקום.

זה בדיוק מה שעושה איימי קלובשר – סנאטורית דמוקרטית שכונתה בעבר על ידי בעלי אינטרס כַּ״סנאטורית שתשבור את האינטרנט״ – בניסיונותיה לקדם בארצות הברית חקיקה דומה לזו האוסטרלית. בראיון לקארה סווישר בכנס CODE שהתקיים בתחילת ספטמבר, קלובשר הגחיכה את התנגדות מטא להצעת החוק, תוך שהיא מצביעה על כך שגם האיום האוסטרלי התברר כמופרך: ״“The same law exists in the land down under, and the internet didn’t go under. אם גם ישראל תקדם חקיקה דמויית-DSA, שתסדיר את פעילות הפלטפורמות בהסתמך על המודל הקיים תוך התאמות לצרכים הייחודיים של השוק המקומי, נבואות הזעם של הפלטפורמות ייראו מופרכות ויכולתן לבלום את החקיקה תקטן בהתאם.

המסלול שתבחר ישראל

למדינת ישראל, שבה מפכ״ל המשטרה מרשה לעצמו לתמוך בחסימה גורפת של רשתות חברתיות (אמירה שאין אלא לקוות שנאמרה מתוך בורות וחוסר הבנה, שכן כל אפשרות אחרת מפחידה ומאיימת הרבה יותר), אין הרבה במה להתגאות בכל הקשור לרגולציה שקולה של פלטפורמות דיגיטליות. עם זאת, גם בארץ ניתן לראות מגמת התקדמות אל עבר רגולציה מחושבת יותר. אחרי מספר חודשים שבהם תדרכו את התקשורת בדבר רצונם לעודד פיקוח ישיר על הרשתות, שרי המשפטים והתקשורת בממשלה היוצאת, גדעון סער ויועז הנדל, שינו כיוון ומינו ועדות מקצועיות שיִבחנו כיצד ניתן לייצר מסגרת חקיקתית ישימה ואפקטיבית שהמניע לה מקצועי בעיקרו. ארגוני חברה אזרחית, ובראשם איגוד האינטרנט הישראלי והמכון הישראלי לדמוקרטיה, מלווים את המהלכים הללו ואף הציגו מתווה לאסדרת רשתות חברתיות בישראל (גילוי נאות: סייעתי וייעצתי לאיגוד בהליך הכתיבה של ההצעה).

המתווה מאמץ כללים דומים ל-DSA תוך התאמתם לשוק הישראלי, ובכך משיג שלוש מטרות מרכזיות: הטלת חובה על פלטפורמות להציג כללי קהילה ברורים, ולאוכפם באופן אפקטיבי; הגדרת כללי שקיפות שמטרתם לתת למשתמשים ולמדינה את הכלים לבחון האם האכיפה של הפלטפורמות אכן אפקטיבית; ויצירת חובה להעניק למשתמשים כלים שיאפשרו להם להשתתף בתהליך סינון התוכן, כגון דיווח על תוכן בעייתי וערעור על החלטות שהתקבלו נגד משתמש. במרס 2022 הציגו האיגוד והמכון את המתווה לוועדות המקצועיות של משרד התקשורת והמשפטים, אולם על רקע התפזרות הכנסת והיציאה לבחירות, כלל לא בטוח שהן יספיקו להתייחס להצעה.

לאמתו של דבר, בספר החוקים של ישראל כבר ישנה סנונית ראשונה של חקיקה עקיפה: הצעת חוק שקודמה בוועדת החוקה של הכנסת היוצאת, בראשות ח"כ גלעד קריב, תיקנה את חוק הבחירות (דרכי תעמולה) וקבעה שבפרסום מודעת בחירות, ברשתות חברתיות ובכלל, המפרסם מחויב לגלות את זהותו ואת זהות המפלגה שהוא פועל מטעמה. כך, ועדת הבחירות המרכזית תוכל להוציא צווים להסרת תוכן פוליטי ממומן אשר אינו חושף את זהות המממן.

על אף שהחוק אושר וכבר חל על קמפיין בחירות 2022, הוא לא אפקטיבי דיו: לא זו בלבד שאיננו מחיל כללים חדשים על הפלטפורמות ומסתפק בהטלת כל האחריות על הגורם מפרסם (המפלגה הפוליטית) – אלא שהוא גם איננו מצייד את ועדת הבחירות המרכזית בכלים המאפשרים לה לדרוש מהפלטפורמות לסייע בבדיקה או מניעת הפרות. עם זאת, הכיוון של החוק בהחלט חיובי. במקום ניסיון אבוד מראש להילחם ב״פייק ניוז״ ממומן על ידי קביעת כללים הנוגעים לתוכן עצמו, המחוקק פעל על מנת לשקף לציבור הן את העובדה שמדובר בפרסומות והן את זהות הגורמים שעומדים מאחוריהן.

השאלה המרכזית היא כיצד תפעל הממשלה הבאה. יש לא מעט כוחות פוליטיים, משני צדי המפה, שיש להם תיאבון לקדם חוקי פיקוח על הרשתות ולעצב מחדש את אופן השפעת הרשתות על שיח, בין אם בשל הבנה כי המגמה העולמית מחייבת פעולה מקומית (במקרה הטוב), ובין אם בשל אינטרס פוליטי צר (במקרה הרע). אולם התיאבון הזה, יש לשער, לא יתורגם בכל המקרים להצעות לפיקוח עקיף, חרף יתרונותיו המוכחים והצלחתו בזירה האירופית; קרוב לוודאי שנישאר עם אי אלו הצעות לפיקוח ישיר שייתקעו במסדרונות הכנסת או, חמור מכך, יאושרו מבלי להתייחס לקשיים המשמעותיים העולים מהן זה שנים. טוב יעשו חברי הכנסת אם יכירו במורכבות הנושא, ימשיכו בקו הרגולציה העקיפה, החקיקה המבוקרת והמחושבת, וההסתייעות בכוחות חברה אזרחית המתמחים בנושא.

על אייל זילברמן

חוקר מאוניברסיטת סטנפורד הבוחן את ההשפעות של רגולציות ממשלתיות וגלובליות על פלטפורמות דיגיטליות והשלכותיהן על זכויות אדם. גילוי נאות: מייעץ לאיגוד האינטרנט הישראלי בתחומי קידום מדיניות ובעבר התמחה במועצת הפיקוח החיצונית של מטא, ה-Meta Oversight Board.

המלחמה הסודית של אילון מאסק נגד חופש הביטוי | ריצ'רד ק. שרווין

ב-1897, איל העיתונות האמריקאי ויליאם רנדולף הרסט שלח את המאייר פרדריק רמינגטון לסקר את מלחמת העצמאות של קובה. מספרים שכאשר רמינגטון מסר כי "לא תהיה מלחמה", הרסט השיב לו במברק: "אתה תדאג לתמונות, אני אדאג למלחמה". זו מעשייה נושנה עם מוסר השכל ידוע: הון מייצר כוח, וכוח מוליד תאווה לעוד כוח. המסקנה הבאה בשרשרת גם כן מוּכּרת היטב: מי ששולט באמצעֵי תקשורת ההמונים, שולט באופן שבו המציאות מתווכת.

אמצעי תקשורת ההמונים השתנו מאז ימיו של הרסט, אבל התנהגותם של אנשי הפלוטוקרטיה (שלטון ההון) נותרה כשהיתה. כמי שהשתמש היטב בטוויטר כדי לקדם את עסקיו, אילון מאסק יודע עד כמה הרשת החברתית משפיעה על הזירה הציבורית בימינו. ועכשיו, כשהשלים את רכישת החברה ב-44 מיליארד דולר, עלינו לחשוב מדוע הוא רצה אותה – ומה הוא צפוי לעשות בה.

"בהינתן שטוויטר משמשת דה-פאקטו ככיכר העיר", צייץ מאסק ב-26 במרס 2022, "סירובה ליישם את עקרונות חופש הביטוי פוגע אנושות בדמוקרטיה". על רקע החלטתו לרכוש את החברה, הוא הסביר כי "לא אכפת לי בכלל מההיבטים הכלכליים. […] תחושבת הבטן החזקה שלי היא שלקיומה של פלטפורמה ציבורית אמינה וכמה שיותר אינקלוסיבית, יש חשיבות אדירה לעתיד החברה".

וכך, כ"תומך בחופש ביטוי מוחלט" בעיני עצמו, מאסק טוען שהוא מציל את כיכר העיר של החברה על ידי כך שיבטל את מדיניות טוויטר הנוכחית – זו שמונעת מפוליטיקאים כמו דונלד טראמפ וחברת בית הנבחרים מרג'ורי טיילור גרין להשתמש ברשת החברתית כדי להפיץ בדותות גמורות ושקרים מכוונים, בשם חופש הביטוי.

קריאתו של מאסק ל"חופש ביטוי מוחלט" אולי נשמעת הגיונית ברמה המופשטת, אבל ההשלכות שלה מטרידות. כך לדוגמה, תפיסתו של מאסק לגבי חופש הביטוי עלולה לחזק את תומך תיאוריות הקונספירציה אלכס ג'ונס ואת שקריו המופרעים והזדוניים, לרבות הטענה השערורייתית כי הטבח בבית הספר בניוטאון ב-2012, שבו אדם ירה למוות ב-26 בני אדם (20 מתוכם בני שש ושבע), בוים ובוצע על ידי שחקנים. בית משפט בקונטיקט דחה את קו ההגנה של ג'ונס, לפיו דבריו חוסים תחת חופש הביטוי, והורה לו לשלם קרוב למיליארד דולר פיצויים למשפחות הקורבנות.

בית המשפט צדק. אף חופש – בין אם בביטוי או במעשה – איננו מוחלט. ההיפך הוא הנכון: על מנת שחופש יהא בעל משמעות, דרושים כללי יסוד שמגבילים את היכולת לנצלו לרעה ולרוקן אותו מתוכן. זו הסיבה שבגינה קיימים חוקים נגד הונאה בשוק המוצרים והשירותים. ללא מגבלות מהסוג הזה, טענות כוזבות ומטעות היו מופרחות בחופשיות לחלל האוויר, ומלבות את חוסר האמון הציבורי, ברמה שהיתה גורמת ודאי לכשל שוק.

הדבר נכון גם לגבי שוק הדעות והרעיונות. חופש הביטוי איננו רישיון להפצה מכוונת או חסרת רסן של אמירות שפוגעות באחרים או ברכושם. בדיוק בגלל זה קיימים חוקים נגד הוצאת דיבה ונגד פרסום לשון הרע – כפי שמוכיח המשפט של אלכס ג'ונס. בדיוק בגלל זה גם קיימים חוקים האוסרים על הסתה לאלימות, עדות שקר ואמירת אי-אמת לרשויות.

מגבלות נוספות על חופש הביטוי נוצרו על מנת להבטיח בחירות חופשיות והוגנות. כך למשל, במדינות רבות בארצות הברית יש חוקים האוסרים על הפצה מכוונת של מידע כוזב לגבי מיקומֵי הקלפיות, זמני ההצבעה, טוהר הבחירות והוראות ההצבעה, וכן על טענות כוזבות לגבי היבחרותם של מועמדים. וכפי שמוכיחה בבירור העמדתם לדין של המשתתפים בפשיטה האלימה שנועדה למנוע בגופהּ את העברת השלטון בבניין הקפיטול בשישה בינואר, 2021 – החופש לתמוך בדעות לא פופולריות אין פירושו זכות למרי אלים.

אפילו תחת מדיניות ניטור התוכן הנוכחית של הרשתות החברתיות, הן מוצפות במידע כוזב ומטעה שמכרסם באמון הציבור, ומחבל ביכולת לקיים דיון פוליטי חופשי ומבוסס עבודות. טקטיקות מהסוג הזה, שנועדו לרסק את שוק הדעות והרעיונות, פועלות למעשה נגד חופש הביטוי. מטרתן היחידה היא לרסק את השיח הציבורי.

מאסק כבר הציג קדימון לשינויים שהוא עשוי לערוך בטוויטר. מה שמתחיל בהשבת החשבון של טראמפ, שבו יוכל להפיץ עוד ועוד שקרים לגבי "הונאת הבחירות" וכלפי יריביו הפוליטיים, יביא לחיסול הסטנדרטים בטוויטר. טענתו של מאסק כי בכך הוא יציל את "כיכר העיר" של החברה מוטעית ומטעה. הוא יתרום דווקא להתפוררות החברה, משום שיתיר לה להישטף בגל של הטעייה רעילה, לרבות דיפ פייק, תעמולה רקובה, הסתה לאלימות, הפצת פרטים אישיים וצורות אחרות של פעולות לא ליברליות נגד חופש הביטוי.

תרגום: אביתר אורן

על ריצ'רד ק. שרווין

פרופסור למשפטים וראש הפרויקט לשכנוע חזותי בבית הספר למשפטים של ניו יורק. ערך (בשיתוף עם דניאל סלרמאייר) את הספר היסטוריה תרבותית של המשפט בעת החדשה. המאמר התפרסם לראשונה בפרויקט הסינדיקאט.