‏‏מישהו יכול לדמיין את מרב מיכאלי מורידה "פקודת מבצע" למנהלי מכינות קדם צבאיות חילוניות ולתיכונים ממלכתיים, להתגייס לטובת קמפיין מפלגת העבודה ביום הבחירות? ודאי שלא. אבל ליהודה ולד, מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית, מותר. והוא עוד מתגאה בזה בפוסט בפייסבוק. מדוע? כי החינוך הממלכתי-דתי – שחלק ממנהליו התקבצו בשבוע שעבר במטה המפלגה לצורך גיוס התלמידים והחניכים לפעילות מפלגתית ביום הבחירות – הוא בנה המועדף של מדינת ישראל. ולהעדפה הזאת יש בעשורים האחרונים השלכות מרחיקות לכת מבחינה ערכית, חברתית ופוליטית.

החינוך הממלכתי-דתי הוא בנה המועדף של מדינת ישראל בכמה היבטים. ראשית, בהיבט התקציבי, שכן בתי הספר הנמנים עמו מקבלים תקציב הגבוה ב-26 אחוז מזה של בתי ספר ממלכתיים. בחינוך הממלכתי-דתי יש תגבור של שעות יהדות, שעות רב ותפילה. והשעות הללו, כמובן, עולות כסף. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי אין תגבור של לימודי דמוקרטיה ואזרחות, משום שהממלכתיוּת הישראלית נתפסת כעגלה ריקה שלא דורשת שום השקעה מעבר למינימום ההכרחי, וגם הוא הולך ונתפס כנטל שמפריע לבתי הספר להעניק לתלמידיהם "כלים פרקטיים" – כלומר הכשרה למקצועות ההיי-טק.

החינוך הממלכתי-דתי הוא בנה המועדף של מדינת ישראל גם בהיבט האידאולוגי. מוסדות החינוך שלו חסינים מכל התערבות חיצונית של שרי חינוך מהמרכז-שמאל או של ארגוני חברה אזרחית ליברליים, שעה שהחינוך הממלכתי כבר מזמן נעשה הפקר לגחמותיהם של שרי חינוך דתיים ועמותות דתיות. השקפת העולם המנחה את החינוך הממלכת-דתי, ומפורטת בחזון שלו, מעוגנת ומוגנת בחוק על ידי מועצת החמ"ד (חינוך ממלכתי-דתי), שיש לה הסמכות לקבוע תכנים והיא מוֹנעת מהשר להתערב בנעשה בבתי הספר.

זו הסיבה שעל כל אדם ורטה שמעז לדבר על מחיר הכיבוש מתעוררת מייד מהומת אלוהים, אבל על מנהלי הישיבות התיכוניות שבאו לגייס את תלמידיהם לקמפיין מפלגתי לא תשמעו דבר. הם יודעים מצוין שאפילו שמדובר במעשה לא חוקי, שחוצה בבוטות את הגבול בין חינוך להשקפת עולם ימנית-דתית לבין התגייסות מוצהרת לקמפיין פוליטי מפלגתי – איש לא יזעק על כך, ומינהל החינוך הדתי לא ייגע בשערה משיערות ראשם. למה? כי בנים מועדפים לא מענישים.

מילים יפות ללא כיסוי

מול מערכת החינוך הממלכתית-דתית, המגויסת מבחינה אידאולוגית ופוליטית, ניצבת מערכת החינוך הממלכתית פרוצה לחלוטין. אין מעליה מועצה אחראית שתפקידה לגבש חזון ערכי ולהגן עליה מעמותות חיצוניות ומשרים דתיים. אמנם "חוק חינוך ממלכתי" הוא חוק ציוני-הומניסטי במובהק המנסח חזון מרשים וקובע כי מטרות החינוך הממלכתי הן, בין היתר, "לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות התנדבות וחתירה לצדק חברתי […] ולהכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל". אבל מילים לחוד ומציאות לחוד: חזון החינוך הממלכתי אינו מגובה בשום סמכות מינהלית-חינוכית שתפקידה להפוך את המילים היפות הללו למציאות.

זו הסיבה שבעטייה החינוך הממלכתי התפרק עם הזמן מנכסיו הערכיים והוא מחנך כיום לניטרליות ולאי-הבעת עמדה, בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי ממשיך לחנך לסדר יום ערכי מובהק. זו הסיבה להיחלשות הזהות האידאולוגית בקרב הציבור הציוני שמאמין בציונות הומניסטית שוויונית, בעוד שהזהות האידאולוגית של בני הציונות הדתית נותרה מוצקה ויציבה יחסית.

דימוי העגלה הריקה של הציבור החילוני הופנם במלואו והיה לנבואה שמגשימה את עצמה. רק כך ניתן להבין את ההקצנה ימינה של הנוער החילוני ושל המצביעים הצעירים, שממלאים את הוואקום האידאולוגי שבית הספר יצר בכהניזם ובלאומנות. ו"בזכות" אותה ניטרליות ואותו "פלורליזם", שאינו אלא דה-פוליטיזציה עמוקה, איתמר בן גביר הפך לאורח כבוד באירוע הבחירות בתיכון בליך ברמת גן, ולסלב הזוכה לתשואות ולבקשות סלפי בשבט דן הצפון-תל אביבי של הצופים.

דרושה: מועצת חינוך ממלכתי

הא-סימטריה העמוקה הזאת, בין החינוך הממלכתי-דתי האידאולוגי לבין חינוך הממלכתי שבורח מכל אידיאולוגיה, והאפליה הבוטה והמעוגנת בחוק נגד האחרון, מחייבות את כל מי שעתיד הדמוקרטיה בישראל יקר לליבו לפעול להקמתה של מועצת חינוך ממלכתית שסמכויותיה ייקבעו בחוק. אין מדובר בצעד ביורוקרטי אפרורי, אלא בצורך קיומי. לא פחות.

המאבק על הדמוקרטיה הישראלית לא מתקיים רק בגשרים, בקלפיות או ברחובות, אלא בראש ובראשונה בבתי הספר של הילדים שלנו. עם כל הכבוד למסגרות החינוך הבלתי-פורמלי ולתוכניות התערבות של החברה האזרחית, בחינוך הממלכתי תיקבע דמותה של החברה הישראלית ובו תוכרע השאלה האם מול בוגרי החינוך הממלכתי-דתי – החדורים בתחושת שליחות אידאולוגית ופועלים לאורהּ – יעמדו חילונים נבוכים ומבולבלים שמסתפקים בהתנגדות רפה ל"קיצוניים משני הצדדים" ובאמונה ב"טוב" כללי ואמורפי, או בוגרים בעלי מחויבות עמוקה לערכֵּי השוויון והדמוקרטיה.

בתקופה שבה הכהניזם הופך לאידאולוגיית הליבה של מפלגה הנושאת את השם "הציונות הדתית" ושחלק ממנהליו של החינוך הממלכתי-דתי, לא רק שאינם יוצאים נגד החרפה המוסרית הזאת אלא מעמידים לרשותה את עצמם, את משאביהם ואת תלמידיהם, ככוח עזר למטרות קמפיין בחירות, צריכה להידלק לציבור שמאמין בערכי הציונות ההומניסטית נורה אדומה בוהקת.

זרם החינוך הממלכתי, הגדול והמרכזי מבין הזרמים במערכת החינוך, צריך להפסיק לפחד. הוא צריך להחליף את הניטרליות הא-פוליטית ההרסנית והמסרסת בחזון חינוכי ערכי ברור ומוצהר. והמהלך הזה לא יהיה אפקטיבי דיו אם יגיע רק מהרמה המקומית, דרך מנהלי אגפי חינוך, אמיצים ככל שיהיו, כמו למשל שירלי רימון ברכה בתל אביב, שביצעה שורת צעדים לחיזוק החינוך לדמוקרטיה בעיר; הוא חייב לבוא לידי ביטוי בחקיקה ראשית ובהחלטת ממשלה שילוו ברפורמה מקיפה. כזאת שתשים סוף לאפליה ארוכת השנים נגד החינוך הממלכתי ותמלא את עגלתו שנשדדה בתוכן ערכי ורעיוני.

המשימה של השמאל

בימים כתיקונם, המשימה הזאת יכלה להיות פרויקט משותף של כלל המפלגות הציוניות והלא-דתיות – מהליכוד ועד מרצ; אבל כאשר הליכוד הפך ממפלגה לאומית-ליברלית למפלגה בלתי ליברלית עם נטיות חרד"ליות, האחריות לתיקון המצב מונחת באופן בלעדי לפתחן של מפלגות המרכז-שמאל. אם שר החינוך הבא יגיע מתוכן, זה צריך להיות הנושא הראשון במעלה בתוכנית 100 הימים שלו. בתמצית: מועצת החינוך הממלכתי תגבש חזון חינוכי שבמרכזו שוויון וערך האדם; תקבע את תוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים; תנחה את המוסדות להכשרת מנהלים ומורים; ותמנע מכוחות חיצוניים להתערב בתוכנית הלימודים בבתי הספר, גם אם מדובר בשר החינוך.

ולא, היא לא תייצר פלטפורמה לגיוס מפלגתי ולא תשלח נערים באוטובוסים להפגנות, כפי שקורה בחינוך הממלכתי-דתי; אבל היא תחזיק בסמכויות חוקיות של התוויית מדיניות ופיקוח שיהפכו את החינוך הממלכתי למה שהוא באמת אמור להיות – מערכת שמבקשת להוציא תחת ידיה דמות בוגר אשר "אוהב את עמו וארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו", כפי שנכתב בפתח חוק חינוך ממלכתי, ובאותה העת מֵפתח "יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".