במאמרו "קול ישראל" מנתח אלון יקטר את תוצאות סקרי דעת קהל בישראל בסוגיות של מדיניות כלכלית-חברתית, ובוחן את היתכנותה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בזירה הישראלית. החידה עמה הוא מתמודד היא כיצד יתכן שלמרות שרוב ישראלי גדול ויציב מעדיף מדיניות כלכלית-חברתית מעולמות התוכן של הסוציאליזם, הדבר אינו מתבטא בקלפי. התשובה שיקטר מציע מתחלקת לשניים. ראשית, הוא טוען שהישראלים מתנגדים למיסוי הגבוה שמדינות סוציאל-דמוקרטיות נזקקות לו כדי לממן את מדיניותן. שנית, הוא טוען ששאלת הכיבוש היא זו ששולטת בשיקולי ההצבעה ופוגעת במפלגות סוציאל דמוקרטיות. במאמר אבחן את שתי הטענות ואציע בקצרה כיוון לחשיבה פוליטית מעבר לתיבת הקלפי.

האם מיסוי הוא בעיה בדרך למדיניות סוציאל-דמוקרטית?

יקטר פותח את מאמרו בחדשות הטובות מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית: העם דורש צדק חברתי. ב-2011 התקיימה המחאה החברתית הגדולה בהיסטוריה הישראלית, מחאה שבמרכזה עמדו דרישות שנלקחו מעולם המחשבה הסוציאל דמוקרטי. היא הכילה כמה מחנות שונים, ביניהם כאלו שהעלו דרישות ניאו-ליברליות, כגון הפחתת יוקר המחייה על ידי החלשת התעשייה המקומית והגברת הייבוא ממדינות עניות ומנצלות. לצד זאת התגבש מחנה סוציאל דמוקרטי שקרא להרחבת מדינת הרווחה, ובנוסף נוצר מחנה של הקבוצות המוחלשות שדרשו הגנה מיידית מפני נזקי הקפיטליזם והפערים החברתיים. עם זאת, במאמר נטען שמדובר באליה וקוץ בה. בעוד רוב הציבור מצהיר בסקרים שהוא מעדיף גישה סוציאליסטית לכלכלה, בשאלת המוכנות לתשלום מיסים גבוהים יותר רוב המשיבים מביעים התנגדות לאפשרות כזאת. מבחינת המאמר מדובר בחוסר קוהרנטיות שמהווה מכשול בפני פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. אני מבקש לערער על הטענה הזאת.

ראשית, השאלות בסקרים לא מלמדות אותנו מספיק על העדפות הציבור מאחר שנוסח השאלות הוא כללי ולכן מייצג התרשמות על פני השטח לכל היותר. כדי לדעת אם יש תמיכה במדיניות כלשהי יש להציג אותה במלואה ולהציג מולה את החלופה לה. המידע שמובא במאמר בוחן את התמיכה הציבורית בהעלאת מיסים כדי לטפל בבעיות איתן המדינה מתמודדת. לבחון שאלה זו מחוץ להצגת מדיניות כללית והחלופות לה, ללא הבחנה בין סוגי מיסוי שונים וללא הקשר של שיעור המיסוי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, היא דרך חסרה ובעייתית. אף אחד לא אוהב ש"לוקחים" ממנו דברים –  לא מפליא, אם כן, שרוב האנשים לא ששים להעלאת מיסים בצורת ניסוח זו. 

שנית, עצם הקביעה שהישראלים מתנגדים להעלאת מיסים לא בהכרח נכונה. משורה של סקרים עולה תמיכה רחבה מאד בהעלאת מיסים כשהיא מוצגת כדרך למימוש מדיניות ציבורית. בסקר משנת 2019 של המכון הישראלי לדמוקרטיה בהשתתפות הנגידה לשעבר קרנית פלוג עולה ש-62% מהציבור תומך בהפעלת מסגרות חינוכיות מגיל אפס גם אם זה יהיה כרוך בהעלאת מיסים. רק 6.4% השיבו שהם מתנגדים לכך בוודאות, ועוד למעלה מ-10% לא גיבשו דעה. בסקר שערך ארגון רופאים לזכויות אדם בנושא מערכת הבריאות הציבורית ב-2019 עלה ש-88% מהנשאלים ראו חשיבות רבה בכך שכל שירותי הבריאות יסופקו באופן שוויוני, ובאותה נשימה 73% מהם תומכים בהעלאת מס הבריאות כדי שיכלול את הכיסוי של תכניות ביטוחי הבריאות הפרטיים. הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה-OECD, ערך בשנת 2018 סקר מקיף וחוצה מדינות בנושא סיכונים חברתיים וכלכליים. בסקר נמצא ש-80% מהישראלים חושבים שהמדינה צריכה להשקיע יותר בביטחונם הכלכלי והחברתי, נתון שתואם את הסקרים המובאים במאמר. נתון נוסף שעלה בסקר הוא ש-66% מהישראלים תומכים במיסוי גבוה יותר על העשירים כדי להיטיב את מצבם של העניים. מכך ניתן להסיק שבנושא שהוא בליבה של המדיניות הסוציאל-דמוקרטית, דהיינו צמצום פערים על ידי חלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות המדינה, ישנה תמיכה ציבורית רחבה לרבות תמיכה במיסוי נוסף. כלומר, הסקרים מגלים באופן עקבי שרוב הציבור תומך בהעלאת המיסוי לצורך הרחבת השירותים הציבוריים וצמצום פערים.

מצב שבו מצד אחד רוב הציבור תומך בעמדה מסוימת ומצד שני כל אחד סבור ששאר הציבור מתנגד לעמדה זו נקרא בורות קיבוצית. בורות זו נוצרת, בין היתר, על ידי סיקור תקשורתי מוטה ואימוץ של שפה ומושגים הממסגרים את הסוגיה מתוך אינטרס מסוים. על קירבתם של כלי תקשורת רבים לאינטרסים של בעלי הון נכתב לא מעט. בהקשר של המאמר הנדון ראוי בעיני להעיר שהשימוש במושג ״נטל״ לגבי מיסוי כאשר הכוונה היא לתאר את שיעור המיסוי פועל באופן לא מודע לחיזוק הבורות הקיבוצית בנוגע לעמדת הציבור לגבי מיסוי.

מיתוס הטרייד אוף

המאמר מתייחס להעלאת המיסוי כמחיר שאין מנוס ממנו אם רוצים מדיניות סוציאל-דמוקרטית, ולפיכך מרגיל את הציבור לכך שלכל דבר טוב יש מחיר. אולם, גם למדיניות אחרת יש מחיר. אם המדינה לא מספקת שירותים ורשת ביטחון סוציאלית, עדיין יש לשלם עבורם – ולא אחת הרבה יותר. 

לפי חישוב של בנק ישראל בתקציב המדינה חסרים בכל שנה כ-130 מיליארד ש״ח כדי להשתוות לממוצע ההוצאות על שירותים חברתיים במדינות ה-OECD. מדיניות הצנע החברתי גובה מחיר מרוב הישראלים. במערכת החינוך כרבע מההוצאות הקיימות מגיעות מהכיס של משקי הבית, שיעור גבוה ביחס למדינות המפותחות. ההוצאה הפרטית על חינוך כאחוז מהתמ״ג בישראל במגמת עלייה מאז שנת 2000 וגבוהה מרוב המדינות המפותחות. לשם השוואה, בשבדיה ופינלנד ההוצאה הפרטית על חינוך כאחוז מהתמ״ג היא כמעט אפסית. בבריאות שיעור ההוצאה הפרטית מתוך סך ההוצאה הלאומית בישראל עומד על כ-38%, 11% יותר מממוצע המדינות המפותחות. 

במצב עניינים בו שירותים חברתיים עוברים תהליכי הפרטה, היחידים שנהנים משירותים טובים הם אלה שיכולים להרשות זאת לעצמם. מי שמשלמים כסף רב על מעונות לגיל הרך לא יפסידו דבר אם העלאת מיסים תממן מסגרות חינוכיות אוניברסליות זולות או חינמיות. מי שידו אינה משגת לרכוש שיעורים פרטיים לילדיו לא יפסיד דבר אם העלאת מיסים תממן מסגרות חינוך משלימות. מי שלא מסוגל לרכוש ביטוחי בריאות מקיפים לא יפסיד דבר אם העלאת מס תממן שירותי בריאות מורחבים לכולם. עבור המוחלשים והעניים אין כאן שום טרייד אוף. אבל לא רק לשכבות החלשות אין טרייד אוף אלא גם לרוב גדול של הציבור. מי שיכול להרשות לעצמו את כל השירותים הפרטיים היום אמנם ישלם יותר מיסים, אבל יוציא פחות על שירותים אלה. המחשה לעקרון ששירותים חברתיים אוניברסליים מיטיבים עם רוב הציבור ולא רק עם המוחלשים ניתן לראות בדוגמה של הביטוח הלאומי בישראל. אמנם הזכויות החברתיות עליהן אחראי הביטוח הלאומי בישראל עברו קיצוץ נרחב במשך עשורים, אך גם במצבו הנוכחי הוא מדגים עקרון זה. בבדיקה שערכה מיכל קורא היא השוותה בין ממוצע התשלומים לביטוח לאומי לעומת ההכנסה הממוצעת מביטוח לאומי של משקי הבית לפי עשירוני הכנסה. מהשוואה זו עלה שבעשירונים 1 עד 9 ההכנסות מביטוח לאומי עולות על התשלומים בדמי ביטוח. כלומר, עבור 90% ממשקי הבית תכניות הביטוח הלאומי מטיבות את מצבם.

האם דעיכת התמיכה במפלגות השמאל הציוני היא ראייה נגד היתכנותה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית?

לטיעון של רתיעה ממיסוי והצבעה שלא לפי סוגיות חברתיות כלכליות מתווסף הנדבך של החולשה האלקטורלית של מפלגות השמאל הציוני. יש לציין שמדובר בתופעה נפוצה במדינות המפותחות. הסבר מרכזי לתופעה זו הוא המעבר של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות מהתמקדות במעמד עובדי הצווארון הכחול למעמד העובדים במקצועות הצווארון הלבן בעלי השכלה אקדמית. תהליכים דומים התרחשו גם בפוליטיקה הישראלית. במסגרת התגברות המגמות הניאו-ליברליות העולמיות, מפלגות השמאל הציוני נקטו בצעדי מדיניות הרחוקים מהמסורת הפוליטית הסוציאל-דמוקרטית. כך למשל, בממשלת רבין השנייה התבצעו כמה ממהלכי ההפרטה הגדולים ביותר בהיסטוריה המקומית, אהוד ברק קידם את הפרטת הקרקעות, יצחק הרצוג בכהונתו כשר הרווחה הפריט שירותים חברתיים רבים לידיהן של עמותות ועוד.

גם בשנים האחרונות מנהיגים פוליטיים בולטים בקרב מפלגות השמאל השתמשו באופן ניכר בשפה של יעילות וקיצוצים הלקוחים מפוליטיקה נאו-ליברלית. מזה שנים שמנהיגים בשמאל הציוני מקדמים את סיסמת ״שינוי סדר העדיפויות״ תוך התעלמות מכך שההוצאה החברתית בישראל נמוכה באופן חריג מהנהוג במדינות המפותחות, ולפיכך דרושה השקעה משמעותית נוספת ולא רק העברת תקציב ממשרד זה לאחר. דרך אגב, גם מבט אל עברן הרחוק יותר של מפלגות השמאל הציוני חושף מדיניות חברתית בעייתית מאד מנקודות המבט של קידום שוויון חברתי וכלכלי. מנגד, כמה מהצעדים המחזקים את המדיניות החברתית במדינה התרחשו דווקא בזמנן של ממשלות שהובלו על ידי מפלגות הימין. בקצרה, אני סבור שהרקורד של המפלגות בשמאל הציוני רחוק פעמים רבות במידה ניכרת ממדיניות סוציאל-דמוקרטית, ובמקרים מסוימים הן אף קידמו בפועל מדיניות הפוכה. מכך עולה שהפרמטר של הישגיהן האלקטורליים אינו מייצג בהכרח את התמיכה הציבורית במדיניות כזו. 

אשליית ״אשליית המפלגה החברתית״

האתגר השני במאמר הוא אתגר ההצבעה לפי עמדות הנוגעות להסדרי החיים של מדינת ישראל לגבי השליטה הצבאית והכלכלית בחיי הפלסטינים שבגדה המערבית וברצועת עזה. לטענת כותב המאמר רוב גדול בציבור אמנם מעדיף מדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית אך ההצבעה בבחירות פחות מושפעת מעמדות אלה, ויותר מעמדות מדיניות. הקושי המרכזי בקו הטיעון הזה שמקדם המאמר הוא שהוא נשען על הפרדה מושגית לכאורית בין עמדות סוציאל דמוקרטיות לבין עמדות מדיניות, ומבליע הנחה בדבר קיומה האפשרי של "מפלגה חברתית" שתקדם עמדות סוציאל דמוקרטיות במישור החברתי-כלכלי, ועמדות ימין במישור המדיני. על פניו, ניתן לדמיין מצב בו אחת ממפלגות הימין תחליט שהדרך הנכונה לעצב את החברה והכלכלה היא הדרך הסוציאל-דמוקרטית ובמקביל תתמוך בהמשך השליטה על הפלסטינים, סיפוח שטחים והמשך האפליה החברתית והכלכלית כלפי אזרחי ישראל הערבים. יתכן שמפלגה ״חברתית״ כזאת תצליח לגרוף קולות רבים בימין ואולי אף למשוך מצביעי מרכז ושמאל שהתייאשו מהאפשרות להגיע להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, אך מבחינה עקרונית לא ניתן ליישב חתירה לחברה דמוקרטית, שוויונית וצודקת בזמן שעם אחד שולט על אחר ולא לכל הנשלטים יש זכויות פוליטיות. אין מדובר בהתקטננות אלא בנקודה עקרונית שנראה שרבים ממצביעי מפלגות השמאל הציוני נוטים להזניח אותה. 

ישראל והרשות הפלסטינית הן יחידה כלכלית אחת, בעלת מטבע ריבוני אחד ובנק מרכזי אחד – כולם בשליטת ישראל. מפלגה סוציאל-דמוקרטית לא יכולה לתמוך במדיניות שתציע תכניות חברתיות נדיבות לאזרחים בלבד ולשים בצד את מציאות השליטה על עם אחר. גם בישראל גופא, הכלכלה נשענת במידה רבה על קיומם של עובדים פלסטינים. הזכויות שלהם זהות לאלו של עובדים ישראלים ברמה הפורמלית, אך בפועל הם נתונים לספסרות, ניצול מכוון וסתם ״עיגול פינות״ לרעתם. קשה לתאר את ענפי החקלאות והבנייה בישראל ללא עובדים פלסטינים, אך האינטרסים והקול שלהם אינם חלק מהדיון הפוליטי. זהו מצב לא דמוקרטי, ובוודאי שאינו תואם חזון של שוויון וסולידריות מהמסורת הסוציאל-דמוקרטית. לפיכך, השליטה הצבאית והכלכלית על הפלסטינים היא לא רק מציאות "מדינית", אלא בהכרח ובמקביל גם מציאות חברתית-כלכלית שהשלכותיה הן מכריעות בכל הנוגע לאפשרות של פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. מפלגה ״חברתית״ שתדרוש רק את הרחבת השירותים הציבוריים והעלאת שיעור המס אבל תתעלם מניצולם של עובדים פלסטינים מהגדה המערבית שעבודתם החיונית בחקלאות ובבניין לא רק שלא זוכה לתגמול הולם אלא גם לוקה בריבוי הפרות של דיני העבודה, לא תוכל להיחשב כמפלגה סוציאל-דמוקרטית – ברמה המושגית הבסיסית.

האשלייה האמיתית היא שאפשר להציע מסגרת דיון שבה הסוגיה המדינית והסוגיה הכלכלית הן נפרדות ואם רק היה קהל מצביעים שפועל לפי העדפות כלכליות ניתן היה לקדם פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. את הפיל הפלסטיני שבחדר אי אפשר לעקוף.

ולסיכום, העיסוק בבחינת הקשר בין עמדות הציבור להחלטות מדיניות פוליטית הוא נכון וחשוב. מידע הוא הבסיס עליו ניתן לבנות פעולה פוליטית, אך הצבעה בקלפי היא קצה הדרך של הפעילות הפוליטית. קודמות לה התארגנויות פוליטיות, אזרחיות, במקומות עבודה ועוד. הזירה האזרחית הפוליטית בישראל התמעטה והידלדלה, עמותות שונות עושות עבודה נפלאה אך מתרחקות מפוליטיקה במכוון. כדי להגיע למטרה הנכספת של מפלגה סוציאל-דמוקרטית רצינית ופופולרית בישראל אין קיצורי דרך שיאפשרו לדלג על בניית מוסדות וארגונים חברתיים שמזינים זרוע פרלמנטרית ומוזנים ממנה.