"כעת בשם 'האמת שלי' זה גם בסדר לפגוע באחרים, ולזלזל באחרים, ולהעליב אחרים, כי בכל זאת, אתם הרי לא מצפים שאשמור את 'האמת שלי' בבטן ולא אלך איתה עד הסוף, נכון?", כתב איש "הארץ" אלון עידן ב-2016, במאמר נאה שבו ביקר את הנוהג להצדיק כל התבטאות, פוגענית ככל שתהיה, ובלבד שהיא ה"אמת" של הדובר – משום שהאמת, כידוע, קדושה. במובלע, עידן לעג לסגידה הישראלית ל"אותנטיות", שנחשבת אצלנו לא לתכונה החשובה ביותר, אלא לתכונה היחידה שחשובה. בהתאם, אין במרחב הישראלי חטא חמור יותר מחטא הצביעות.

כמה מהקולגות של עידן ב"הארץ" מתעקשים להוכיח עד כמה הדברים שכתב אז עודם נכונים. גדעון לוי למשל נוהג להלל את איתמר בן גביר הכהניסט והגזען, מלבה השנאה ושולף האקדחים, ומנגד לא מתעייף מלהצליף במחנה השמאל, זה שקרוב הרבה יותר לעמדותיו ולערכיו – קרוב, אבל לא מספיק בעיניו. "אני מחבב את איתמר בן גביר", כתב לוי במאי. "הוא עדיף על הציניקנים והמתחסדים", כלומר מהמרכז-שמאל. "בינם לבין בן גביר אני מעדיף את האופציה השנייה. הוא לפחות ישר". במאמר דומה מיולי הסביר לוי שבן גביר עדיף על מרצ משום ש"בן גביר אומר בגלוי את האמת שלו" – וזו, כידוע, חזות הכל.

מי יצביע על צביעות מבקרי הצביעות

גם רוגל אלפר מתקשה לכבוש את זעמו על המחנה שלו. כמה ימים אחרי שטען כי ח"כ אפרת רייטן היא פשיסטית ומנוונת מוסרית, הוא עבר לטפל ביו"ר מפלגתה. "ההבדל העיקרי בין איתמר בן גביר למרב מיכאלי הוא שבן גביר אומר לעצמו אמת בעוד מיכאלי משקרת לעצמה", כתב אלפר בביקורת טלוויזיה שבוע לפני הבחירות, זאת משום שמיכאלי קראה "להילחם בטרור עד חורמה". בעיניו, אין הבדל בין אמירה זו לבין "מוות למחבלים" של בן גביר, בין תפיסת העולם של בן גביר לזו של מיכאלי או בין עוצמה יהודית למפלגת העבודה.

ככה זה כשהקריטריון היחיד הוא האותנטיות: הוא מזכה את בן גביר בהוד וביקר בקרב השמאל ה"אמיתי", בוודאי בהשוואה למיכאלי הצבועה. ומה לגבי העובדה שבן גביר המיר את "מוות לערבים" הישן והטוב ב"מוות למחבלים", רק כי הגרסה המקורית עלולה לעלות לו בכתב אישום? על הצביעות הזאת לוי ואלפר מוחלים. יש מי שיכנו אותם בשל כך "צבועים".

מוזר שצריך להסביר את המובן מאליו, אבל אין כל בסיס להשוואה בין אדם מסית בעל משנה גזענית, שפורח ככל שהאלימות והשנאה גוברות, לבין יו"ר מפלגה שדוגלת בשלום, בשוויון ובצדק, גם אם היא לא עושה זאת בצורה מושלמת. שיח ביטחוניסטי אינו שווה ערך לכהניזם, ומדינה יהודית ברוח מגילת העצמאות אינה שוות ערך למשטר עליונות גזעי. כהונת מפלגות השמאל בממשלת השינוי לא היתה מושלמת, אך גם לא היתה פיאסקו מוחלט. היו בה הישגים (מוגבלים) וכישלונות (מוגבלים). זה החיים.

על פי ההיגיון של לוי ואלפר, אין שום הבדל בין המחנות הפוליטיים בישראל וממילא אין סיבה לקוות לשינוי. כל שנותר הוא לשקוע בייאוש או להמתין שהעולם יציל אותנו מעצמנו. ההיגיון הזה מחלחל עמוק, וקשה שלא לראות קשר בין התפשטותו לבין מצבן העגום של מפלגות השמאל ערב הבחירות. כשהימין מסמן את השמאל כבוגדני, מתנשא, צבוע וגזען, וחלקים בשמאל עושים לנציגיהם דמוניזציה, לא פלא שהמצביעים נוטשים.

מופע של זעם קדוש

לוי ואלפר תובעים מנציגיהם טוטאליות בלתי אפשרית, על רקע תסכולם מהתמשכות הכיבוש ומחוסר האונים הפוליטי. אכן, לכל גורם בזירה הציבורית יש אחריות מסוימת (אגב, גם לפרשני "הארץ") ולפוליטיקאים יש אחריות גדולה יותר – קל וחומר לחברי ממשלה. אבל ההתמקדות הכפייתית במרכז-שמאל יוצרת תמונת מציאות מעוותת, כאילו הם האשמים העיקריים במצב רק משום שאינם בוטים מספיק. אך האם נחרצותם של לוי ואלפר מקרבת את סופו של הכיבוש?

פוליטיקאים אינם כוכבי ריאליטי. הם נבחנים ביכולתם להעמיד חזון מעורר תקווה לשיפור חיי האזרחים ובפועלם למען הגשמתו. נציגי השמאל בכנסת ראויים לביקורת, אבל למקלחת שהם סופגים מרגע שהוקמה ממשלת השינוי אין שום הצדקה. הביקורת של לוי ואלפר מופרזת, אלימה, בלתי עניינית ועצלה מחשבתית. היא מבטאת תפיסת עולם פשטנית, בינארית. אפס או 100.

קל להגיד שכולם רקובים וגזענים. זה מתגמל בטראפיק וגם מהנה לתקוע לקוראים השמאלנים אצבע בעין. קשה יותר לבקר בענייניות ובקור רוח את הרקורד של הנציגים הפוליטיים של השמאל ואת תוכן דבריהם. קל יותר להיתפס לאמירה בראיון לטלוויזיה מאשר להתייחס למדיניות עצמה, לא כל שכן לקרוא את מצעם המלא. וביטול מחנה שלם, במופע של זעם קדוש מלא קתרזיס, מעניק יותר סיפוק מההכרה האפרורית בכך שבפוליטיקה אין מושלם. העיקר שלוי ואלפר, יחד עם בן גביר, הולכים עם האמת שלהם.