מי שיבקש לערוך מחקר בתחום הפוליטי בישראל, יזכה למצע נרחב של חומרים מעניינים בזכות הסמיכות בין הבחירות לכנסות ה-21, ה-22 ועכשיו גם ה-23: ספר הבוחרים לא השתנה יותר מדי ואותם שחקנים פוליטיים פחות או יותר רצו על המגרש במערכות הבחירות האלה – למעט עריפת ראש פה ושם (בעיקר במפלגות השמאל), ואיחודים שקרו (בימין) וכאלה שלא ממש (בשמאל) – ובעיקר – ביבי נגד גנץ, סיבוב שלישי. מה כן השתנה? המגמות של סדר היום הפוליטי והציבורי שהשתקפו בתמונת הקמפיינים. אלה כבר ראויות להתעניינות לא רק מצד חוקרים או עכברי הקלפיות, המתרגשים משינוי מגמה בקלפי מתנ"ס בית שמש או מההצלחה של כחול-לבן בקלפיות במגזר הבדואי בצפון. 

נושא אחד נסק והתרחב בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות ובתקשורת בין מערכת למערכת – דת ומדינה. זה אמנם התחיל לכאורה כבר עם פיזור הכנסת ה-20 על רקע אי הסכמה בנוגע לחוק גיוס בני הישיבות. אך בעוד שבחירות 2019 מועד א' עסקו בעיקר בפרסונות, בחירות 2019 מועד ב', בניצוחו של אחד – אביגדור ליברמן – החזירו את נושאי דת ומדינה אל מרכז הבמה הפוליטית. מרצ, שהיו שם תמיד, אבל די לבד, עוד הספיקו לצאת עם הסיסמה "שמאל חילוני חזק" לפני שהפכו לחלק מ"המחנה הדמוקרטי". בכחול-לבן הבינו זאת מעט מאוחר ופצחו בקמפיין השנוי במחלוקת "ממשלת אחדות חילונית" סמוך לבחירות.

מה השתנה תוך חצי שנה? האם מדובר ביכולתו של יו"ר ישראל ביתנו להתל במערכת הפוליטית כך שהקמפיין שלו נתפס כאמיתי ואותנטי לאחר שהביא הלכה למעשה לכשלונו של נתניהו להרכיב ממשלת ימין-חרדים פעם נוספת? האם נמאס לציבור מהעיסוק הפרסונלי בנתניהו והוא פשוט חיפש תוכן כלשהו? או שהתסיסה נגד כפייה דתית בציבור הישראלי, בעיקר זה החילוני, הגיעה לנקודת רתיחה שחלחלה סוף-סוף גם אל הפוליטיקאים? 

כך או כך ברור שהיה שינוי. סקר של חברת קנטאר לחדשות כאן 11 בדק לקראת מועדים א' ו-ב' של בחירות 2019 מהו הנושא המרכזי של הבחירות. במועד א' נושאי דת ומדינה קיבלו 8% בסקר, לעומת 14% בסקר שנערך במועד ב'. זה אולי נראה זניח, אך ביחס לנושאים הנחשבים "כבדים" – המדיני-ביטחוני והכלכלי-חברתי –מדובר בעליית מדרגה. זו, כאמור, השתקפה גם בקמפיינים עצמם. בין אם הנושא יככב בקמפיינים של בחירות מועד ג' ובין אם לאו, ברור שמשהו השתנה ביחס לחשיבותם של נושאי דת ומדינה בספירה הפוליטית.

במאמר זה אבחן את המרכיב של שירותי הדת בתוך התחום הכולל של דת ומדינה בישראל. אטען במאמר שיש לספק שירותי דת באופן רגולטורי המבטיח את חופש הדת, תוך יצירת איזון בין המקומי לארצי. הגישה המוצעת במאמר היא לא הפרדת דת ומדינה. שלוש המילים האלה מושמעות פעמים רבות כסיסמה שלא מתלווה אליה הצעה מעשית מפורטת שתיתן תשובה הולמת לשני חלקי המשוואה הישראלית – יהודית ודמוקרטית. במקומן, אני מבקש להציע הפרדת הלכה ומדינה, כך שבמקום עמדה הלכתית מונוליטית שתשלוט בכיפת שירותי הדת, השירותים יינתנו באופן שיאפשר קיום אורח חיים דתי לצד לא דתי, על מגוון ההשקפות השונות הקיימות ביחס להלכה היהודית.

מה זה בעצם "דת ומדינה"?

כדאי לחזור מעט אחורה ולנסות להבין מה בדיוק כוללים נושאי דת ומדינה. הנטייה היא להכניס מספר סוגיות שאינן קשורות בהכרח תחת אותה כותרת. גיוס חרדים לצד תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליב"ה יחד עם נישואין אזרחיים. העובדה שאנו מדברים על סוגיות הקשורות בחופש דת וחופש מדת יחד עם השילוב של החברה החרדית בחברה הישראלית היא אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית. הקשר בין הנושאים אולי ברור, אך הוא לא מחויב המציאות. 

אני מבקש להבחין בין שלושה עניינים עיקריים שכלולים ציבורית תחת הכותרת של "דת ומדינה": מונופול הרבנות הראשית על שירותי הדת, המאבק על אופיו של המרחב הציבורי והיחס להשתלבות החברה החרדית באוכלוסייה. הטענה שלי פשוטה: צריך להפריד את העיסוק בנושאים הקשורים לחברה החרדית מהעיסוק בשני העניינים הראשונים. הערבוב – הוא הבעיה.

אם אנו רוצים לעסוק בדמותה היהודית של מדינת ישראל ולדבר על ההשפעות של זהותה זו על המרחב הציבורי ועל מערכת שירותי הדת, אפשר ואף רצוי לעשות זאת במנותק משאלת השתלבותה של החברה החרדית בישראל. במדינה בה אין כפייה דתית עדיין יש מקום לדיון על שילוב אוכלוסיות שונות בצבא העם, ומנגד במדינה בה החינוך החרדי לומד לימודי ליב"ה, יכול עדיין להתקיים מונופול לרבנות הראשית על שירותי הדת.

ההפרדה שאני מציע בין סוגיות הקשורות לחופש הדת ובין מיקומו של הציבור החרדי בחברה הישראלית היא מהותית, אך היא גם חשובה אסטרטגית. בשני הנושאים אנו פועלים פוליטית בעיקר אל מול המפלגות החרדיות. הרבה יותר קשה לפתור בעיות כמו עבודות תשתית של המדינה בשבת או ביטול מונופול הכשרות של הרבנות כשהשיח מעורבב עם נושאים הכרוכים בשינוי מסוים של אורח החיים החרדי עצמו. לנסות ולשכנע חברי כנסת חרדים לאפשר נישואים אזרחיים כשבאותה נשימה מציינים את הצורך לקחת להם מתקציבי הישיבות זו לא תפיסה של "חיה ותן לחיות", אלא הרבה יותר של "תן לי ואקח גם לך".

עדות לגישה זו אפשר למצוא בפוסט שפרסם בפייסבוק יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, במהלך בחירות מועד א'. בפוסט הוא טוען שמפלגתו היא היחידה שנאבקת באופן עקבי על שינוי יחסי דת ומדינה. כדי להוכיח את טענתו ולהסביר את השינוי עליו נאבקת "יש עתיד", מכניס לפיד טיעונים המתייחסים לפנים החברה החרדית, כמו לימודי ליב"ה – "אם הצעירים החרדים לא יקבלו כלים לשוק העבודה, איך הם יפרנסו את עצמם?" – יחד עם הצעות שקשורות להגדלת חופש הדת של הציבור החילוני, כמו הצעת החוק לתחבורה ציבורית מצומצמת בשבת. כך, למעשה, מתגאה לפיד בפעילות שלו לשחרור מן הכפייה הדתית תוך שימוש בטרמינולוגיה של כפייה הפוכה.

גישה זו היא לא נחלתו של לפיד בלבד. אפשר לראות לאורך כל הציר הפוליטי את הערבוב הזה בין דת ומדינה לחברה החרדית, או אם תרצו "דתיים ומדינה". 

אסייג ואומר שהפרדה בין נושאים כמו המרחב הציבורי בשבת והמונופול על שירותי הדת ותהליכים הנוגעים לאורח החיים החרדי לא נועדה להקטין את חשיבות העיסוק באלה האחרונים. להפך, אני טוען שגם היכולת להגיע לפתרונות באשר לשילוב חרדים בשוק התעסוקה ובהשכלה הגבוהה ייתרמו מהפרדה כזו. לפי הגישה החדשה, בנושאי דת ומדינה נטפל בגישה ליברלית שמעודדת תחרות ופלורליזם תוך דרישה מוצדקת לביטול המונופול הדתי של הרבנות, ואילו בנושאי החברה החרדית נעסוק מתוך ראייה כלל-ישראלית שמדברת על הצורך בסולידריות בין האוכלוסיות השונות, על המשותף ולא על המפריד.

יש לציין כי ישנם קולות במחנה המרכז-שמאל שהפנימו את הלך הרוח הזה, וצפו ועלו מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות בספטמבר האחרון וביתר שאת בעקבות הפרסום אודות מספרי גיוס החרדים בצה"ל. ח"כ סתיו שפיר, למשל, הציעה להניח בצד את נושא גיוס החרדים ובמקביל לקדם פתרונות אחרים בסוגיות דת ומדינה המרכזיות, בעיקר בהעברת סמכויות לרשויות המקומיות. עוד נחזור לסוג הפתרונות הזה בהמשך.

כאן המקום להזכיר שענייני דת ומדינה בישראל בוודאי שאינם נוגעים רק לחברה היהודית אלא גם למי שהוא בן דת אחרת. אלה נושאים חשובים לליבון אך אינם עומדים במרכז הדיון במאמר זה שעוסק בשאלות לגבי דת ומדינה בהקשר של זהותה היהודית של המדינה, ובאופן ספציפי במה שנובע מכך לגבי השירותים הממשלתיים שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה על מנת לממש את עיקרון חופש הדת והחופש מדת. ייתכן וחלק מהנאמר כאן יתאים גם לגבי שירותי הדת הניתנים לבני דתות אחרות (באמצעות משרד הפנים), אך כאמור נושא זה דורש הרחבה במאמר נפרד.

שירותי דת וזכויות אזרחיות

לפני שנגיע לגישה הנכונה לאספקת שירותי דת על ידי המדינה, כדאי שקודם נבהיר מספר עניינים לגבי מה שאנו מכנים בשם הכולל "הרבנות", קרי – מערכות שירותי הדת בישראל.

תחילה יש להבין את התפתחותם של המוסדות האמונים על אספקת שירותי הדת בישראל. יש המייחסים את השיטה הקיימת, המבוססת על חלוקת הדתות בישראל לעדות דתיות שונות בעלות סמכות אוטונומית לדון באמצעות בתי דין דתיים בענייני מעמד אישי (בעיקר נישואין וגירושין) לשיטת ה"מילט" העות'מאנית שהייתה נהוגה עוד בטרם השלטון הבריטי בארץ. יש מי שמבקש לערער על עוצמת הזיקה, אך ברור שיש לשיטה הקיימת מקורות בשיטה העות'מאנית.

בשנת 1927 אושרו על ידי הנציב העליון לארץ ישראל "תקנות כנסת ישראל" בהן נקבע גם מעמדם של "לשכות רבנות מקומיות", הגלגול הראשון של המועצות הדתיות, שהיו כפופות למועצת הרבנות הראשית שהוכרה אף היא באותן תקנות. הלשכות היו בעלות סמכויות למכביר: שימשו כבתי דין, פיקחו על הקדשות צדקה, סידרו צוואות על פי ההלכה, מינו פקידים שהיו אמונים על אספקת שירותי הדת ושימשו כבוררות בסכסוכים. הלשכות התקיימו בקהילות מסוימות ואילו במקומות או קהילות בהם לא הוקמו לשכות רבנות מקומיות, נשאו ועדי הקהילות באחריות לסיפוק צרכי הדת של התושבים הדתיים בקהילה או ביישוב.

עם קום המדינה הוקמו מועצות דתיות ברוב היישובים ובשנת 1971 הוסדרה פעילותן במסגרת חוק שירותי הדת היהודיים. בחוק נקבע כי המועצות הדתיות מוסמכות "לטפל בסיפוק שירותי דת": רישום לנישואין, מתן תעודות כשרות, תפעול מקוואות, פיקוח על שחיטה ועירובין (הקפת שטח העיר על ידי חוט או מחיצה לצורך טלטול בשבת) ועוד. בנוסף, מעניקות המועצות  תמיכות ומתקצבות פעילות של "תרבות תורנית". ברבות השנים תוקן חוק שירותי הדת היהודיים ונוספו בו הוראות הנוגעות להסדרי הקבורה, אגרות על רישום לנישואין, כשרות ושימוש במקוואות, וכן לאופן בחירת נציגי המועצה הדתית שיפקחו על פעילותה. הנציגים המקומיים נבחרים על פי החוק על ידי מועצת הרשות המקומית, השר לשירותי דת והרב המקומי. מרביתם של שירותי הדת, אם כן, ניתנים באופן מוניציפלי.

אבחנה נוספת נוגעת לאופי השירותים המסופקים לציבור. כשמדברים בישראל על שירותי דת, מערבבים למעשה בין שני סוגי שירותים: הראשון, שירותים ממשלתיים הנוגעים להגדרת המעמד האישי – גיור, נישואין וגירושין – ולענייני פרט כדוגמת קבורה, שבכולם מרכיבים דתיים. השני, שירותים המאפשרים קיום מצוות כדוגמת שירותי השגחה על כשרות, הפעלת מקוואות וטיפול בעירוב, לצד תמיכה בקיום מוסדות דת – בינוי, שיפוץ וכיוצא בזה. 

מערכות אזרחיות מובהקות כמו רישום נישואין וגירושין או קבורה נחשבות באופן אינטואיטיבי כחלק משירותי הדת בישראל, אך חשוב לחדד שמדובר בשירותים ממשלתיים הכוללים זכויות אזרחיות, גם אם יש בהם מרכיב דתי בולט. העובדה שהמשרד לשירותי דת אמון על יישום חוק הקבורה האזרחית, על אף שבוודאי שאין מדובר בשירות דת, רק ממחיש זאת. שירותי הדת המובהקים הם שירותים שנועדו לאפשר קיום אורח חיים דתי במימון ציבורי כמו הפעלת מערך כשרות ממלכתי או תפעול מקוואות טהרה.

שירותים ממשלתיים הנוגעים לזכויות אזרחיות (כדוגמת הזכות למקום קבורה או הכרה בזוגיות) חייבים לאפשר מימושן של זכויות אלה גם במנותק מהיבט דתי, אך לאפשר קיום הטקס הדתי למי שמעוניין בכך. במקביל, שירותים אחרים שכל עניינם לספק מערכות התומכות בקיום מצוות התורה, צריכים להינתן באופן שוויוני לגבי כל השקפה של יהדות ולא להצטמצם להגדרה צרה של יהדות הלכתית חרדית. זו המהות של הצורך בהפרדת הלכה ומדינה, בניגוד להפרדת דת ומדינה. זה גם הגילום של ערכי השוויון והחופש, שהם בסיסי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית.

האופציה המוניציפלית

"על מנת להגיע אל בניית הקומה השנייה בבניין אספקת שירותי הדת, קרי – כיצד שירותים אלה צריכים להיות מסופקים ועל ידי מי, יש לדבר על הייחודיות של שירותים אלה אל מול שירותים ממשלתיים אחרים. השירותים הממשלתיים ה"רגילים" אמורים להינתן בצורה אוניברסלית ושווה, פחות או יותר, ואינם תלויים באידיאולוגיה או באמונה של מקבל השירות. לעומת זאת חופש הדת והפולחן, וגם זהותה היהודית של המדינה, מחייבים ששירותי הדת, גם אלה המובהקים וגם אלה המצויים כמרכיב משמעותי בתוך סוגיות המעמד האישי, יינתנו לאזרח בהתאם לאמונתו ואורח חייו"

אין חולק על כך שלא מדובר בשירותים חיוניים דוגמת מערכות הביטחון וההצלה או מערכת הבריאות. בייחוד לא שירותי הדת המובהקים שלא טומנים בחובם זכויות אזרחיות. כשרות למשל, היא מוצר צריכה וולונטרי. הוא נדרש לקיומו של אורח חיים יהודי-הלכתי, אך אין הכרח שהמדינה תספק אפשרות זו. וכאשר היא עושה זאת – אין כל הצדקה להכפיף את המערכת הממשלתית לתפיסה הלכתית פרטיקולארית אשר איננה מייצגת את רוב העם היהודי וחלק נכבד משומרי הכשרות בישראל. 

על כן, מקום המדינה ביחס לשירותי הדת יכול וצריך להיות שונה מהיחס לשירותים ממשלתיים בסיסיים. כל מרכיבי שירותי הדת יכולים להיות מסופקים בפיקוח של המדינה, באופן שמאפשר לאדם לממש את אורח החיים הדתי שלו, ומתוך הכרה בחשיבות של חופש הדת. אך יש לבצע זאת תוך עמידה על שני עקרונות: ללא כפיית השירותים על הפרט שאינו מעוניין בהם, קרי – לא לחייב ביצוע טקסים דתיים לצורך רישום לנישואין או קבורה – ובאופן שמאפשר לכל אזרח לממש את השקפתו הדתית.

על מנת לאפשר פלורליזם דתי בתוך מערכות שירותי הדת, יש למלא את העקרון השני באופן שמאפשר הכרה בהשקפות דתיות שונות באמצעות פירוק המונופול ההלכתי של הרבנות הראשית ופתיחת המערכות השונות להכרה בגופים דתיים שונים ומגוונים המייצגים את מגוון ההשקפות הדתיות. זו תהיה רגולציה שנועדה למקסם את האוטונומיה של האזרחית ואת חופש הדת שלה במקום התמקדות במתן שירותים שממילא מדירים אוכלוסיות על בסיס השקפה דתית.

נחזור כעת להצעתה של ח"כ שפיר להעביר סמכויות בנושאי דת ומדינה לרשויות המקומיות. ההצעה שלה מתחברת לשיח רווח בתחום הדת והמדינה במחנה המרכז-שמאל, שמדבר על הצורך בביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי. אם בעבר השיח התרכז יותר בהפרדת דת ומדינה כשם כולל לביטול אספקת שירותי דת על ידי המדינה – צעד שמסיר אחריות מהמדינה כמעט לחלוטין – היום אנו עדים לצמיחת פתרון הרשויות המקומיות. הצעות מעין אלו מתחזקות לאור ההצלחה, נכון לעכשיו, של מיזמי התחבורה הציבורית בשבת שמפעילות רשויות מקומיות שונות שהגיעו אל השיא עם הפעלת מיזם "נעים בסופ"ש" של עיריית תל-אביב יחד עם ערים נוספות במטרופולין דן בנובמבר האחרון.

נדבך נוסף לעיקרון המקומי אפשר לראות במאבק סביב חוק המרכולים, שעבר בכנסת בתחילת 2018 ומטרתו הייתה להגביל את סמכותן של הרשויות המקומיות להחליט על פתיחת עסקים וסגירתם בשבת בתחומן ולהגדיל את סמכותו של שר הפנים שלא לאשר חוקי עזר עירוניים שמסדירים את הנושא. האמנם יש כאן שיקול עקרוני שמקורו בשמאל? 

בסוף שנות ה-80' החלו להיפתח בתי קולנוע בשבת בירושלים על ידי יזמים פרטיים, מה שגרר מחאות רבות מצד חרדים בעקבותיו הגיע ניסיון של עיריית ירושלים להביא לסגירת העסקים בשבת באמצעות חוק עזר עירוני ייעודי. שופטת בית משפט השלום דאז אילה פרוקצ'יה פסקה שאין בסמכותה של העירייה לחוקק בנושא זה. תגובת הנגד לפסיקה הגיעה בתיקון פקודת העיריות בכנסת ("חוק ההסמכה") שהסדיר את סמכותן של העיריות לחוקק. למעשה, ההיסטוריה הישראלית מראה כי המפלגות הדתיות (המפד"ל אחזה אז במשרד הדתות) היו מי שהניעו את מתן הסמכות לרשויות המקומיות להסדיר את נושא פתיחת וסגירת עסקים בשבת – על מנת להביא לסגירת בתי הקולנוע בירושלים, והן (הפעם בהובלת ש"ס) גם אלה שביקשו להגביל את אותן סמכויות של הרשויות המקומיות – על מנת להביא לסגירת מרכולים בתל-אביב. כלומר, אין כאן מדיניות עקרונית של ביזור סמכויות, אלא החלטה פוליטית גרידא. בצד החילוני של המפה הדברים לא נראו אחרת: בפתיחת בתי קולנוע בירושלים, הוא התנגד לחוק ההסמכה ולהענקת סמכויות לרשויות המקומיות. בסגירת מרכולים – עלתה בגאון התמיכה בכוחו של השלטון המקומי בנושאים אלה.

יש היגיון רב בגישה המצדדת בהעברת הסמכויות בתחום דת ומדינה לשלטון המקומי. ראשית, שירותי הדת כאמור מתבססים בעיקר על גופים מוניציפאליים – המועצות הדתיות והרבנים המקומיים. שנית, סוגיות של מרחב ציבורי, כמו עיצוב המרחב הציבורי המשותף בשבת, ניתנות באופן טבעי לפתרון מוסכם יותר ככל שהמרחב הציבורי בו מדובר מצומצם יותר בשטחו. כאשר מדובר במדינה כולה – עולות שאלות הנוגעות לציביונה, ההשפעה על בני דתות אחרות, ההבדל בין קהילות ויישובים שונים. ואילו כאשר מדובר ברשות מקומית – ממילא יש להתחשב בפחות קבוצות בחברה הישראלית וברוב המקומות האוכלוסייה המקומית הומוגנית יותר.

לחצים פוליטיים

עם זאת, אני מבקש להצביע על מספר בעיות בתפיסה המקומית, הקונה לה יותר ויותר אחיזה. ראשית, השלטון המקומי בישראל חלש ביחס לשלטון המרכזי. רוב הרשויות המקומיות תלויות בממשלה לצרכים שונים. גם בקרב הערים החזקות יותר, אלה הכלולות בפורום הערים העצמאיות (פורום ה-15) שאינן תלויות במענקים ממשלתיים, ישנן ערים שיכולתן להקצות תקציבים משמעותיים לנושאים שאינם בתחום אחריותן הרשמית ואינם מעוגנים בחקיקה מוגבלת מאוד. ראייה לכך היא שמיזם התחבורה הציבורית בשבת בגוש דן נסמך תקציבית בעיקר על שולחנה של עיריית תל אביב-יפו ולא יכול להתבצע באופן עצמאי על ידי הרשויות השותפות במיזם. 

אך גם אם היו תקציב וסמכות מקומית על פי חוק, רוב הרשויות היו מתקשות לפעול בנושא שפוליטית עלול לפגוע בהם בהתנהלות מול משרד הפנים, שהעומד בראשו הוא אריה דרעי יו"ר ש"ס, המתנגד לכל שינוי בסטטוס קוו. זו הסיבה שרשויות מקומיות בפריפריה אינן מסוגלות כיום להפעיל מיזמי תחבורה ציבורית בשבת. יתרה מכך – פעמים רבות ראשי רשויות מעדיפים שלא "להסתבך" עם מפלגת ש"ס השולטת באופן כמעט קבוע במשרד הפנים כאשר מדובר בנושאים פחות מוכרים לציבור כמו מינוי רבני ערים וחידוש הרכבי מועצות דתיות, על אף שאלה נושאים המשפיעים על השירותים לתושב ועל תקציב העירייה הרבה יותר מהתחבורה הציבורית בשבת. הנה דוגמה: בשנת 2017 התניע המשרד לשירותי דת מספר הליכים למינוי רבני ערים ברחבי הארץ, כדי להספיק לסיים אותם לפני שנת 2018, שנת הבחירות לרשויות המקומיות במסגרתה הליכים מעין אלה אינם מורשים. אחד ההליכים התקיים בעיר נשר. לאחר התמודדות צמודה שכללה סיבוב שני בין שני המועמדים בעלי מספר הקולות הגבוה ביותר, נבחר הרב יצחק לוי המזוהה עם ש"ס. ראש העיר דאז מטעם הליכוד אבי בינמו, טען שהוא ודרעי חברי נפש וש"עשינו כמצוותו והלכנו על רצונו בבחירה". רב, העיר, נזכיר, נבחר על ידי גוף שאמור  לשקף את רצון תושבי העיר ולא את רצון שר הפנים.

הבעיה השנייה עם העברת הסמכויות לרשויות המקומיות טמונה באופי השירות. הקביעה היכן יעברו קווי תחבורה ציבורית בשבת, תוך רצון להתחשב באופי השכונות והמרקם הקהילתי השונה שלהן בעיר מסוימת, היא שירות עם היבט מקומי ברור.  לעומתו, ישנם שירותים שניתנים באופן מקומי אך משפיעים על כלל המדינה. כל מי שרוכש בקבוק של חברת קוקה-קולה, יבחין על העטיפה בחותמת כשרות של הרבנות אשקלון. מה ייחודה של הרבנות אשקלון או מקצועיותה בתחום ההשגחה על משקאות קלים? אין כזו. המפעל של החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, יצרנית וזכיינית קוקה-קולה בישראל, נמצא בתחום העיר אשקלון והרבנות נהנית מהמעמד של מונופול מקומי על תחום הכשרות. לכל רב מקומי יש מונופול על מתן תעודות כשרות לעסקים במקומו. במקרה של עסקים קטנים ברשות המקומית זה אולי הגיוני, אך כאשר מדובר בהשגחה על כשרות במפעלי מזון שחותמת הכשרות שלהם מסתובבת בכל סופר ומרכול בארץ, אין סיבה שהשירות יינתן באופן שרירותי על ידי מי שמונה לתפקידו באופן מקומי.

שירותים נוספים כאלה הם השירותים הנוגעים לזכויות אזרחיות – רישום לנישואין וקבורה. מדובר בשירותים שאינם נדרשים באופן תדיר, ועל כן אין הצדקה להעבירן לסמכות הרשויות המקומיות דווקא. אמנם יש מדינות רבות בעולם המאפשרות לרשם נישואין להיות חלק מהמערכת המוניציפאלית, אך חייבת להיות סטנדרטיזציה של מערכות מסוג זה. לרשות מקומית אין יתרון ברישום לנישואין או בעיסוק בקבורה על פני גופים ממשלתיים ארציים שיכולים לקיים מערכת סניפים מקומית בהתאם לצורך. אם ביישוב מסוים נרשמים לנישואין בשנה ממוצעת עשרה זוגות, האם זה מצריך קיומה של מערכת שלמה או שאפשר להפנות אותם לסניף סמוך? 

וכדאי גם לזכור כי ישנם שירותים שהסמכויות עליהם הן בין-עירוניות. תחבורה ציבורית בינעירונית בשבת היא דוגמה לכך. כך גם בתי עלמין המשרתים מספר יישובים ומצויים בדרך כלל באזורים מרוחקים, אשר אין הכרח או הצדקה לכך שישהו תחת סמכות מוניציפלית. 

יש עניינים בהם ראוי שתעסוק המדינה ברמה הארצית, כגורם רגולטורי מכוון, באופן שיבטיח את מתן השירותים בכל יישוב לפי הרכב האוכלוסייה שבו. יש מקומות שבהם ראוי לשקול האצלת סמכויות לרשויות המקומיות, כמו בעניין המרחב הציבורי העירוני בשבת, או שירותים קהילתיים כגון כשרות לעסקים מקומיים והפעלת מקוואות. אך גם סמכות זו צריכה לקחת בחשבון את יחסי הכוחות בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי, כך שרשויות תקבלנה סמכות ותמיכה תקציבית ראויה לצד עצמאות בקבלת ההחלטה בנוגע לאספקת השירות. חשוב, עם זאת, להבטיח שמתן השירותים יסופק באופן שמכיר בהשקפות השונות בנוגע להלכה היהודית, ועל כן ראוי לשקול מודל של רגולציה על בתי דין וארגונים דתיים עצמאיים כמו אלו הקיימים ממילא במגזר החרדי. 

מודל נקי מסיסמאות

אז איך תיראה מערכת שירותי דת ראויה וצודקת, שמאזנת בין חופש לשוויון? המתכונת הכללית שלה תשלב בין שמירה על האוטונומיה של האזרחית, כלומר על חופש הדת שלה, ובין אספקת שירותים באופן אוניברסלי שיאפשר קיום של אורח חיים דתי ויהודי לגווניו השונים. אין זה בהכרח אומר שהמדינה צריכה לספק את כל צורכי הדת של האזרחית, אך היא תמשיך להיות גורם דומיננטי ברגולציה על שירותי הדת.

השירותים האזרחיים (כשם כולל למגוון השירותים המוצעים בתחום זה) יחולקו לכמה רמות. בכל רמה יוחלט אילו שירותים נכון להעביר לסמכות השלטון המקומי. הרמה הראשונה כורכת שירותים ממשלתיים הנוגעים לזכויות אזרחיות כדוגמת סוגיות המעמד האישי, יחד עם ענייני פרט כדוגמת הזכות לחלקת קבר. אלה יינתנו באופן שיבטיח מתן שירותים שוויוני בכפוף לתשלום סמלי, במחיר שווה לכל כיס כדוגמת האגרות הקיימות בתחום הרישום לנישואין. גבולות הגזרה ייקבעו על ידי משרד ממשלתי אזרחי (פנים או משפטים) האמון על גבולות הגזרה המינהליים. המרכיב הדתי בשירותים אלה, קרי – טקסים דתיים וריטואלים מחייבים הלכתית טרם קבלת השירות – יינתן באמצעות הכרה בבתי דין וגופים עצמאיים. זאת, תוך הבטחת מתן השירות באופן שווה לכל נפש ותוך הכרה במגוון רחב של השקפות יהודיות על בסיס ההגדרה של "קהילה יהודית מוכרת".

הרמה השנייה כוללת שירותי דת, שתכליתם לאפשר קיום אורח חיים דתי כגון השגחה על כשרות, מקוואות, עירובין וכיוצא באלו. השירותים יינתנו על ידי נותני שירות עצמאיים בכפוף לרגולציה של רשות לשירותי דת במשרד הפנים ולסטנדרטיזציה מינהלית. המדינה לא תספק את השירות עצמו, למשל ההשגחה על הכשרות או ניהול מקוואות הטהרה, אך תספק תנאים לקיומם כמו הקצאת מבני ציבור (כפי שהיא עושה לגבי בתי כנסת), תפקח על מתן השירותים לאזרח (בדומה לנעשה בתחום המוהלים), ותוודא כי הם ניתנים ברמת שירות נאותה ועל פי הביקוש, כלומר גם ליישובים מרוחקים ובערי ספר. שירותים שיש בהם מרכיב מקומי מובהק כמו מקוואות, עירובין ופיקוח על גופי כשרות לעסקים קטנים יפוקחו על ידי הרשויות המקומיות, באמצעות הפיכת המועצות הדתיות למחלקות לשירותי דת ברשויות עצמן. שירותים אשר יש בהם השפעה רוחבית יפוקחו על ידי הרשות לשירותי דת.

הרמה השלישית נוגעת לשירותים לאזרח המבוצעים בשבת, אשר צריכים לבטא את עיקרון החופש מדת. זאת תוך שמירה על שבת כיום מנוחה לאומי כאחד הערכים המכוננים בבסיסה של מדינה יהודית ודמוקרטית הדואגת לסולידריות בין אזרחיה. על כן, יש לאפשר לרשויות מקומיות לקבל החלטות הנוגעות להיבט המקומי של אספקת שירותים לאזרח בשבת, כגון תחבורה ציבורית ופתיחת עסקים, תוך הסכמה על גבולות הגזרה העירוניים הנגזרים מהמרקם החברתי העירוני. גבולות גזרה עקרוניים לגבי המרחב הציבורי בשבת כמו קביעת סיווג המוסדות הציבוריים הפתוחים בשבת, זכויות עובדים בשבת, תחבורה בינעירונית, פעילות מוסדות ממשלתיים בשבת וכיוצא באלה, ייקבעו ברמה הארצית.

כך ייראה המודל המוצע:

המתח המתמיד בין דתיים, מסורתיים, חרדים וחילונים בישראל אינו מרפה מאיתנו. העובדה שהנושא זכה לעדנה לאחרונה בקמפיינים פוליטיים סביב מערכות הבחירות של שנת 2019 מעידה על כך שציבור רחב דורש את השינוי ושהפוליטיקאים הפנימו קריאה זו. שנים של שליטה חרדית במערכות שירותי הדת בחסות ה"סטטוס קוו" הביאו לנקודת רתיחה אך לא הולידו הצעות מדיניות רחבות שאינן נותרות בגדר קלישאות חבוטות. מושגים ותיקים יותר כגון "הפרדת דת ומדינה" או ותיקים פחות כמו "תנו סמכויות לרשויות המקומיות" נזרקים באוויר אך בעיקר משמשים את מצעי המפלגות ומעלים אבק על מדפי הרעיונות. 

אני מבקש לטעון כי הדרך להתוויית מודל דת ומדינה עובר ראשית כל ביכולת להפריד בין סוגיות השתלבות החרדים בחברה הישראלית לבין ענייני דת ומדינה הקשורים במרחב הציבורי ומרחב הפרט; בין שירותי דת מובהקים הנוגעים לקיום מצוות מסוימות לבין שירותים אזרחיים בהם ישנו מרכיב דתי; ובין הייחודיות של שירותי הדת כמכלול שמבטא ערכים של חופש דת ופולחן וחופש מדת אל מול שירותים ממשלתיים בסיסיים.

המודל המוצע במאמר זה מבחין  בין סוגי שירותים שונים ומתייחס גם לאופן האצלת הסמכויות לשלטון המקומי ועושה זאת באמצעות מתן שירותים שיסתמכו על רגולציה אפקטיבית שמכירה בהשקפות יהודיות שונות. אימוצו עשוי לאפשר קיום אורח חיים דתי ללא כפייה דתית על האוכלוסייה החילונית בישראל וכך לייצר התחלה של סולידאריות בין דתיים וחילונים בישראל, ולהביא לאיחוי השסע שנוצר כאן בעשרות השנים האחרונות בחסות גורמים בצד הימני של המפה הפוליטית.

אם נגזר עלינו ללכת לבחירות שלישיות ברצף, במקום להמשיך בקמפיינים הרגילים אפשר להישיר מבט אל הסוגיות הבוערות שעל סדר היום הציבורי בישראל ולהציע רעיונות שאולי יצליחו לשרת את הממשלה העתידה לבוא עלינו. אם תצליח אחת כזו לקום.