במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחה ישראל כמדינת רווחה, בדומה למדינות רבות בעולם המערבי. מדינת הרווחה הישראלית מספקת שירותים נרחבים בתחומים רבים ובהם חינוך, בריאות ועזרה סוציאלית, ומקיימת מערכת תשלומי העברה הניתנים לאזרחים במקרי הצורך בהתאם לקריטריונים. מערכות אלה של מדינת הרווחה ממומנות באמצעות מסים המוטלים על כל האוכלוסייה, על פי רוב בצורה פרוגרסיבית, באופן המבטא עיקרון של ערבות הדדית בין אזרחי המדינה ומאפשר מתן שירותים גם לאוכלוסיות החלשות וצמצום פערים בהכנסות.

מאז אמצע שנות ה-80 חל שינוי מהותי במדיניות הרווחה בישראל – וזו נהפכה מסוציאל-דמוקרטית לניאו-ליברלית. שינוי זה הואץ ביתר שאת בתחילת שנות ה-2000, עם שחיקת רשת הביטחון הסוציאלית וצמצום ההשקעה הציבורית בתחומים החברתיים. אף שכיום המדינה מספקת לאזרחים פחות שירותים ותשלומי העברה מבעבר, עדיין קיימים בה מנגנונים רבים המזוהים עם מדינת הרווחה.

תפקוד מערכות הרווחה במדינה תלוי בקיומם של סולידריות חברתית ואתוס המשותף לכל האזרחים. כשאלה מתקיימים, נחתם מעין "חוזה חברתי" של ערבות הדדית, על בסיס הסכמה שעל פיה על כל אדם לעמוד ברשות עצמו ככל האפשר אבל החברה ככלל דואגת לאוכלוסיות המוחלשות, שאין להן היכולות או הכלים המתאימים לדאוג באופן מלא לקיומן הכלכלי.

החברה בישראל מורכבת מפסיפס רחב של אוכלוסיות הנבדלות במאפיינים דמוגרפיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ודתיים. אחת מאותן קבוצות היא החברה החרדית, המונה כיום כ-1.1 מיליון נפש, כ-12% מאוכלוסיית ישראל. משקלה של אוכלוסייה זו גדל במשך שנות קיומה של המדינה במידה משמעותית, ועל פי התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בעוד כ-50 שנה היא תהיה כשליש מאוכלוסיית ישראל. חברה זו מקיימת אורח חיים מתבדל ושונה באופן מהותי משאר החברה, ומאחר שאחד האידיאלים המרכזיים שלה קובע כי על הגברים להקדיש את רוב זמנם ללימוד תורה במקום לצאת לעבודה, משקי בית חרדיים רבים מוגדרים כעניים.

להבדיל מקבוצות אוכלוסייה אחרות בישראל ובמדינות נוספות, הסובלות מעוני שהוא תוצאה של כשלים וחסמים, חלק גדול מהעוני בחברה החרדית נובע מבחירה מודעת באורח חיים המאופיין ברמת הכנסה נמוכה והסתמכות על תמיכה של שירותי הרווחה. משום כך, עלייה במשקלה היחסי של החברה החרדית עלולה ליצור מצב שבו "החוזה החברתי" שעליו מושתתת מדינת הרווחה יילך ויישחק. הדבר מעמיד אתגרים לצד סכנות ממשיות להמשך קיומה של מדיניות הרווחה בישראל.

בחלקו הראשון של מאמר זה תוצג בקצרה מדינת הרווחה, בחלקו השני יתוארו מאפייני החברה החרדית הרלוונטיים למפגש שלה עם מדינת הרווחה, ובחלק השלישי יידונו האתגרים הצפויים למדינת הרווחה כתוצאה מהעלייה בשיעור החרדים במדינת ישראל.

שלושה דפוסי רווחה

העת החדשה התאפיינה בתמורות רבות בתחומי המדינה, החברה והכלכלה ובהן גם עלייתה של המדינה הריכוזית המודרנית. שני קווי מחשבה מרכזיים מנסים להתוות לה כיוון: הקו הימני-שמרני והקו השמאלי-סוציאליסטי. המחלוקת בין התפיסות הללו רחבה ונוגעת לתחומים רבים – החל בשאלת טבע האדם והיחס לתבונה האנושית ולמסורת ועד למשמעותם של מושגים כגון שוויון, כוח וצדק. ואולם, חרף שורשיה הפילוסופיים העמוקים, המחלוקת נוגעת בעיקרה לשדה החברתי-כלכלי, הלוא הוא המדינה.

אחד הוויכוחים המרכזיים נסב על השאלה אם – ובאיזו מידה – על המדינה להתערב בחלוקת העושר בחברה: האם יש להשתמש במנגנון המיסוי נרחב כדי לחלק משאבים מחדש או להניח לשוק להתנהל באופן חופשי, לתת למערכת הכלכלית להתנהל בעצמה ולהשתמש בכלי המיסוי אך ורק עבור מוצרים ציבוריים כמו תשתיות וביטחון. על פי הקו השמאלי-סוציאליסטי, מדיניות קפיטליסטית שאינה מפוקחת מובילה לריכוז משאבים בידי שכבה מצומצמת ופוגעת בביטחון החברתי והכלכלי של כל האוכלוסייה, ובפרט – בזה של השכבות החלשות. על פי גישה זו, חלוקה מחדש של המשאבים היא הוגנת יותר ומקטינה את הפערים החברתיים והקיטוב הפוליטי. לעומת זאת, על פי הקו הימני-שמרני, על המדינה לצמצם ככל האפשר את ההוצאה הממשלתית ואת מעורבותה ב"כוחות השוק", האמורים להסדיר באופן טבעי את היחסים בין הפרטים בחברה כך שהעושר יחלחל מטה באופן שיטיב עם כל החברה. תומכי גישה סבורים כי אין זה הוגן שהמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות על אנשים לתת לה את שהרוויחו בזיעת אפם וכישרונם והדבר אף פוגע ביעילותה הכלכלית של המערכת.

בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הונהגו לראשונה תוכניות ביטוח סוציאלי בגרמניה ובבריטניה, ובעקבותיהן גם במדינות נוספות. אבל רק לאחר מלחמת העולם השנייה הבשיל המהלך וכחלק ממערך ההסדרים הפוליטיים והחברתיים נפגשו שתי הגישות – ימין ושמאל – באמצע הדרך, ובמין פשרה ביניהן נוצר המשטר החברתי-כלכלי המכונה מדינת הרווחה. במדינות השונות נוצרו אמנם דגמים שונים של מדינת רווחה, אבל קיימים ביניהם קווי דמיון רבים. מדינת רווחה מושתתת על שילוב עקרונות של כלכלה חופשית עם מחויבות להתערבות ישירה לתיקון השלכות שליליות של פעילותו הכלכלית של השוק החופשי על אזרחי המדינה. בהתאם לכך, מדינת הרווחה שואפת להבטיח את ביטחונם הסוציאלי של תושביה, לספק להם רשת ביטחון של שירותים חברתיים ולחזק את תחושת הסולידריות שלהם.

מדינת הרווחה כפי שהתפתחה בתקופה זו מיישמת את מדיניותה בשלוש דרכים עיקריות: הראשונה, חקיקה סוציאלית רחבה המעגנת במערך של חוקים את זכותם הבסיסית של האזרחים לקבל מהמדינה שירותים חברתיים וגמלאות כספיות בכמה תחומים מרכזיים – ביטחון סוציאלי, חינוך, בריאות, רווחה, תעסוקה ודיור; השנייה, הוצאה כספית גבוהה למימון השירותים המסופקים לאזרחים, הממומנת בעיקר באמצעות מסים; והשלישית, הקמה של מערכת שירותים חברתיים ענפה, המופעלת בעיקר על ידי הממשלה והרשויות המקומיות.

מערכת הביטחון הסוציאלי היא אחד המרכיבים המרכזיים והחשובים במדינת רווחה, ובמרבית המקרים היא נשענת על מערכת של תנאים הקובעים את זכאותו של כל אזרח להשתמש בה. מערכת זו מתנהלת בשלושה דפוסים מרכזיים. הדפוס הראשון הוא דפוס הסעד, המבוסס על עיקרון הנזקקות. כדי לקבל עזרה, על המבקשים להוכיח שאין להם אמצעי הכנסה המספיקים לקיום. תוכניות כאלה מתאפיינות בתשלומים נמוכים כדי לא ליצור תמריץ שלילי, שיפגע במוטיבציה של הנתמכים לשוב ולהשתלב בשוק העבודה. בישראל פועלות על פי דפוס זה ערכת הבטחת הכנסה, המופעלת על ידי המוסד לביטוח לאומי, והתוכניות לסיוע חומרי, המופעלות על ידי הלשכות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. תוכניות הפועלות על פי דפוס הסעד ממומנות על ידי המדינה בלבד.

הדפוס השני הוא דפוס הביטוח הסוציאלי, שבבסיסו עיקרון של ביטוח חובה שעל פיו המחוקק מחייב את כל האזרחים בתשלום דמי ביטוח המקנים זכויות לגמלאות במקרים שונים. התוכניות מבטחות את האזרחים מפני מצבי נזקקות משוערים האופייניים למהלך החיים הרגיל של כל האוכלוסייה כגון לידה, זקנה ואבטלה. הזכאות לגמלה מותנית בכמה תנאים, הכוללים תקופת אכשרה מינימלית הנקבעת באופן פרטני לכל גמלה, ובה על המבקשים להיות מבוטחים לפני המאורע המזכה אותם בגמלה. בשונה מתוכניות הסעד, הזכאות לגמלאות הביטוח בדרך כלל אינה מותנית במבחני הכנסה אלא היא אוניברסלית. חלק מהגמלאות – למשל, קצבאות זקנה הניתנות מגיל מסוים – הן אחידות ואינן קשורות לסכומים ששולמו כדמי ביטוח או לגובה ההכנסות הנוספות, בעוד קצבאות אחרות – כמו ביטוח אבטלה ודמי לידה – צמודות לשכר הזכאים בתקופה שקדמה למאורע המזכה. רבות מהתוכניות הפועלות בתחום הביטוח הסוציאלי ממומנות על ידי המדינה, המעסיקים והעובדים גם יחד.

הדפוס השלישי הוא דפוס הקצבאות הקטגוריאליות תוכניות המבוססות על דפוס זה מקנות זכאות אוניברסלית לגמלאות על בסיס קריטריונים של הפרט ועל פי תבחינים מדוקדקים. אבל בשונה משני הדפוסים הקודמים, הגמלאות בדפוס זה אינן מותנות במבחן הכנסות או בתשלום דמי ביטוח. קיימים שלושה סוגים מרכזיים של קצבאות קטגוריאליות: מימון הוצאות – לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים הכרוכים בעלות כספית כקצבאות ילדים, מענקי אמהות (מענק לידה או גמלה לשמירת הריון), מענקי קבורה וגמלאות להורה יחיד; פיצוי – במקרים של פגיעה המקנים לפרט זכות לפיצוי מהמדינה, כגון במקרה של אובדן כושר עבודה בעקבות תאונת עבודה, שירות צבאי או פציעה בפעולת איבה; והבטחת הכנסה – למי שמסיבות שונות אינם מסוגלים להבטיח לעצמם הכנסה מינימלית מעבודה, אולם אי-יכולתם אינה נובעת מנסיבות המצדיקות פיצוי. גמלת הנכות הכללית היא דוגמה לסוג כזה של גמלה המוענקת בישראל. על פי רוב, המדינה היא שממנת קצבאות כאלה.

בתוכניות הנהוגות בישראל קיימים שילובים אחדים של כל שלושת הדפוסים – הסעד, הביטוח הסוציאלי והקצבאות הקטגוריאליות. על פי רוב, דפוס אחד דומיננטי משמש כמארגן המרכזי של תוכנית זו או אחרת, לצד דפוסים אחרים משניים. בראשית ימיה של מדינת ישראל שימש הדפוס הביטוחי כנקודת המוצא לתוכניות הרווחה השונות, באמצעות המוסד לביטוח לאומי. במשך השנים חלה בהן שחיקה מתמשכת וכיום חלק נכבד מהגמלאות המשולמות הן קטגוריאליות, כלומר – הזכאות להן מותנית בהשתייכות לקטגוריה חברתית מוגדרת, או שהן גמלאות סעד, שהזכאות להן מותנית בנזקקות כלכלית הנבחנת באמצעות מבחן הכנסה.

למעבר זה, ממערכת שבבסיסה שולט עיקרון הביטוח למערכת המעדיפה עקרונות קטגוריאליים וסעד, יש משמעויות רבות. כך, למשל, השינוי מאפשר נגישות לגמלאות גם למי שלא צברו זכויות בשוק העבודה מסיבות שונות (כמו הגירה או מוגבלוּת). כמו כן, הוא מאפשר מתן גמלאות לקבוצות מיוחדות באוכלוסייה, שיש לחברה עניין לסייע להן. במקביל, הדבר מביא להחלשת הקשר בין המבוטחים המשלמים דמי ביטוח ובין הגמלאות המוענקות במסגרת תוכניות הביטחון הסוציאלי.

נשים כמפרנסות העיקריות

מהמאה ה-18 ואילך, בעקבות תהליכי המודרנה, שלא פסחו גם על החברה היהודית, החלה להתפשט בה תופעת החילון. בתגובה למגמות אלה נוצרה האורתודוקסיה, שבניסיונה לגונן על העולם המסורתי וערכיו חרטה על דגלה ערך של התבדלות מהמודרנה ומערכיה. ההתבדלות היא העיקרון המארגן של החרדיות והיא המכוננת באופן עמוק את עולם האמונות והערכים, אורח החיים והמבנה החברתי הקהילתי. החברה החרדית בישראל התפתחה על בסיס אורחות חיים אלה כקבוצה נפרדת ונבדלת בתוך החברה בישראל. התבדלותה של החברה החרדית, על המגוון הגדול של זרמיה, מתבטאת גם במרחב – רובה המכריע של החברה החרדית (74%) מתגורר בשבע ערים גדולות המשמשות מרכזים חרדים עירוניים: בני ברק, בית שמש, ירושלים, אלעד, ביתר עילית, אשדוד ומודיעין עילית. גם ביישובים המעורבים החרדים נוטים להתגורר בקהילות, בשכונות חרדיות. בריכוזים חרדיים אלה קיימת מצוקת דיור, הנובעת משילוב של הריבוי הטבעי הגבוה ורמת ההכנסה הנמוכה של משקי הבית.

כאמור, הגברים בחברה החרדית, הלומדים תורה עד גיל מאוחר, אינם משתלבים בשוק העבודה ונוהגים על פי האמונה כי אל לו לאדם אלא ללמוד תורה ולבטוח בבורא עולם שישלח לו את פרנסתו מן השמים באורח נס. לא כל הזרמים החרדיים שווים ביחסם ללימוד התורה אולם ככלל, אברכים זוכים למעמד חברתי גבוה במיוחד ולגישה למוקדי הכוח וקבלת ההחלטות בחברה החרדית. גם בזרמים שבהם חלק מהגברים יוצאים לעבודה, עדיין קיימת הערכה מיוחדת למי שבחר להקדיש את חייו ללימוד תורה.

ההבטחה לפרנסה בחסות נסית חוזרת על עצמה במקורות חרדיים שונים והיא אמונה בסיסית בחינוך החרדי. לצדה מקובלת גם גישת ה"השתדלות", המדגישה את חשיבות מאמציו של הפרט לפעול בעולם. שתי גישות אלה הובילו עם השנים לשני מהלכים שלובים: האחד הוא הנמכת הרף האידיאלי של רמת החיים והטפה מתמדת להסתפקות במועט ברוח התפיסה של "פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה" (משנה, אבות ו, ד), והאחר הוא תפיסת האשה כמפרנסת העיקרית. ערך לימוד התורה, לצד החשש מפני ההתערות בציבור הכללי, גם מעצב את תוכניות הלימודים של הילדים. ההסללה החינוכית של הבנים מכוונת ללימוד תורה בלבד, ללא בסיס השכלתי המכוון לאפיק תעסוקתי. לבד ממספר זעיר של מוסדות, הבנים לומדים לימודי חול במשורה, וגם לימודים בסיסיים אלה נלמדים רק עד כיתה ח'. מכיתה זו ואילך, מרבית הילדים ממשיכים את לימודיהם במוסדות שבהם נלמדים אך ורק לימודי קודש.

תפקידה של האשה בחברה המסורתית עוצב בהתאם לנאמר בספר תהילים: "כל כבודה בת מלך פנימה". לפיכך, נשים הוגבלו לגידול הילדים ולטיפול במשק הבית, כדי לגדל את הדור הבא ולאפשר לבעל ללמוד תורה – והן חונכו בהתאם. הקשיים הכלכליים בחברה החרדית הובילו להטלת עול פרנסת המשפחה על הנשים, בעיקר בזרם הליטאי. במונחי החברה החרדית, מדובר בשינוי רדיקלי וגם כיום יציאת נשים לשוק העבודה מתמקדת בדאגה לפרנסת המשפחה ואינה נעשית לשם הגשמה עצמית ופיתוח קריירה.

הבנות, המיועדות לקבל עליהן את עול פרנסת הבית שיקימו בעתיד, זוכות להכשרה ולהשכלה מקצועית. עם זאת, תפקידן של הנשים כמפרנסות לא החליף את תפקידן המסורתי, אלא נוסף על עול הטיפול במשק הבית ובילדים. המציאות החדשה של כפילות תפקידים, המסורתי והחדש, יצרה אתגרים שונים בנוגע לחינוך וסוציאליזציה וכן למציאת מסגרות תעסוקה שיתאימו לאופייה של האשה החרדית ולמגבלותיה, כמי ששומרת על כללי צניעות ומטפלת במספר גדול של ילדים. אתגרים אלה והחשש מפני התערות בציבור הכללי, באקדמיה וגם בתעסוקה עיצבו מסלול ייחודי לנשים החרדיות. הכשרתן לתעסוקה אינה תמיד מספקת – היא כוללת לימודי ליבה בהיקף חלקי ורובן אינן נבחנות בבחינות בגרות אלא במערך ייעודי מקביל, המקשה עליהן להתקבל ללימודים אקדמיים בעתיד. דגש רב מושם על לימודי הוראה, מקצוע המאפשר לנשים להישאר במסגרת החברה החרדית, לא להתערות בחברה הכללית, להימנע מחברת גברים ולעבוד בלוח זמנים המאפשר להן לטפל בילדים. מאחר שההוראה זוכה בחברה החרדית למעמד גבוה, הלימודים בסמינר למורות נהפכו במשך השנים לחלק מהביוגרפיה החינוכית-תעסוקתית של האשה החרדית, שלב כמעט הכרחי בתהליך הסוציאליזציה שלה. הצורך הכלכלי ועודף ההיצע של המורות בחברה החרדית הוביל לכך שבשנים האחרונות הורחב מנעד התחומים והמקצועות המוצע בסמינרים לבנות חרדיות, אך עדיין כ-40% מכל המועסקות החרדיות עובדות בענף החינוך.

במשך השנים חלו שינויים מהותיים בהשתלבות חרדים בשוק העבודה. הירידה המתמשכת והתלולה בשיעור התעסוקה משנות ה-80 ועד לתחילת שנות ה-2000 באה לידי ביטוי בירידה בשיעור התעסוקה של גברים חרדים – מכ-63% ב-1980 לכ-36% ב-2002. תהליך זה הוא תוצאה של הגדלת היקף התמיכות הממשלתיות, ביסוס "חברת הלומדים" וביטול המכסה של מי שזכאים לדחות את שירותם הצבאי על פי ההסכם הקואליציוני שנחתם ב-1977. מנגד, בקרב הנשים החרדיות נרשמה באותן השנים עלייה בשיעור התעסוקה – מכ-41% ב-1980 לכ-50% ב-2002. אולם עלייה זו היתה נמוכה משמעותית מהירידה בתעסוקת הגברים החרדים ומהעלייה בשיעור התעסוקה של נשים יהודיות שאינן חרדיות. מצבה הכלכלי של האוכלוסייה החרדית הוחמר, וכך למשל, בתוך שש שנים בלבד, מ-1997 ל-2003, עלה שיעור העוני בחברה החרדית מכ-38% לכ-48% – גידול של יותר מ-25%.

בתחילת שנות ה-2000 נרשמה תפנית בהשתלבות החרדים בשוק העבודה. בפרט, גדל מספר הגברים הנוטלים חלק בפרנסת משק הבית, בעיקר בקרב הזרם החסידי. עם זאת, גם היום שיעור התעסוקה של גברים חרדים, העומד על כ-51%, נמוך משמעותית בהשוואה לגברים יהודים שאינם חרדים – כ-88% – ואף נמוך משיעור התעסוקה של גברים בחברה הערבית. במקביל, בקרב הנשים החרדיות נרשמה האצה בקצב הגידול של שיעור התעסוקה, שהגיע לכ-76% ב-2019, רק כשמונה נקודות האחוז פחות מנשים יהודיות שאינן חרדיות. כיום, שיעור תעסוקת נשים חרדיות גבוה בהשוואה בינלאומית – כעשר נקודות האחוז מעל לממוצע בארגון ה-OECD.

שיעור המועסקים בתעסוקה הנחשבת לאיכותית (על פי פרמטרים של שכר, היקף משרה ותנאי עבודה) נמוך גם הוא בהשוואה לחברה היהודית הלא-חרדית. לדוגמה, ב-2017 עמדה ההכנסה הממוצעת של שכיר חרדי על כ-7,800 שקל – בהשוואה לכ-12,700 שקל בחברה היהודית הלא-חרדית וכ-7,600 שקל בחברה הערבית, ואשה חרדית השתכרה כ-30% פחות מאשה שאינה חרדית. פערים אלה מוסברים בהבדלים במשלח היד, במגבלות תרבותיות המצמצמות את אפשרויות התעסוקה העומדות בפני החברה החרדית, בפערים במספר שעות העבודה ובפערים בהשכלה ובמיומנויות הנדרשות לשוק העבודה.

מיעוט המפרנסים במשק הבית החרדי, השכלה שאינה מוכוונת להשתלבות בשוק העבודה או בתעסוקה איכותית והמספר הגבוה של ילדים במשק הבית – כל אלה הביאו לכך שההכנסה של משק הבית בחברה החרדית נותרה נמוכה גם לאחר תשלומי העברה מהמדינה. שיעור העוני בחברה החרדית, על פי ההגדרה הרשמית של המוסד לביטוח לאומי, גבוה מאוד ורוב החרדים, גם מי שאינם עניים, משתייכים למעמד הכלכלי הנמוך. ב-2017, 48.6% מהחרדים היו עניים ו-65.8% השתייכו למעמד כלכלי נמוך (בהשוואה ל-8.3% ו-23.5%, בהתאמה, בחברה היהודית שאינה חרדית).

מגנוני תמיכה קהילתיים

רמת ההכנסה הנמוכה ובחינת האוכלוסייה על פי מדד העוני אינן מלמדות על רמת רווחה נמוכה או על הוויית עוני בחברה החרדית. בהיבטי חיים שאינם חומריים החברה החרדית מובילה, ובהם בריאות, רווחה אישית וחיי משפחה וכן חיי קהילה וחברה. כמו כן, 98% מהחרדים מדווחים שהם שבעי רצון מחייהם ו-79% מדווחים שהם מתמודדים בהצלחה עם בעיותיהם – שיעורים הגבוהים מאלה שבחברה היהודית הלא-חרדית. איכות החיים הכוללת בחברה החרדית אינה נופלת כמעט מאיכות החיים בחברה היהודית שאינה חרדית. החרדים אינם תופסים את עצמם כעניים או כמי שנמצאים במצוקה כלכלית. כ-8% בלבד מהם חשים עניים, שיעור דומה לזה שנרשם בחברה היהודית הלא-חרדית, וכ-70% מהחרדים אף מרוצים ממצבם הכלכלי, שיעור הגבוה בהשוואה ליהודים שאינם חרדים.

נשאלת השאלה איך מסתדרים בחברה החרדית למרות רמת ההכנסה הנמוכה. מתברר כי רמת ההכנסה הנמוכה, הקהילתיות הסגורה ואורח החיים הדתי מביאים עמם סולידריות חברתית עמוקה, המתבטאת בעיקר בתמיכה ועזרה הדדית, הן באופן פרטי והן באמצעות ארגוני חסד. סיוע זה – הכולל תרומות כספיות ותרומות של מוצרים, עזרה הדדית שאינה כספית ומערכת הלוואות ללא ריבית – מאפשר למשפחות רבות להתקיים בכבוד.

סוג ראשון של סיוע הוא תרומות, שהן מאפיין בסיסי של החברה החרדית. למשל, בכל מועדי ישראל המוגדרים בהלכה כימים טובים קיימת חובה דתית-חברתית לתרום כסף; חלוקה של כספי צדקה נעשית בעיקר בתקופת הימים הנוראים: "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה" (תפילת נתנה תוקף); בפסח (מנהג קמחא דפסחא); ובפורים (מתנות לאביונים). מעבר לכך, קיימת חובה לתת מעשר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ…" (דברים יד, כב). על פי התפיסה ההלכתית, התורם אינו חסר מהתרומה: "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית" (בבא בתרא, דף י עמ' א). כמקובל בחברה סגורה, התורמים אף זוכים ליחס של כבוד ויקר. כתוצאה מכל האמור, שיעור משקי הבית בחברה החרדית התורמים לצדקה וכן גובה התרומה גבוהים משמעותית (פי 2.5) משיעורם בחברה היהודית שאינה חרדית.

סוג שני של סיוע פנים-קהילתי הוא עזרה הדדית שאינה כספית. עזרה מסוג זה נפוצה בתחומים רבים, ובהם עזרה לשכנים מבוגרים או סיוע לאשה שילדה זה עתה. ההתנדבות נעשית גם במסגרת פורמלית יותר, כמו ישיבה המתארגנת לסיוע לנזקקים בקהילה. תרבות זו של התנדבות חוסכת בעלויות של שירותים שאחרת היו מסופקים בתשלום והיא ניתנת כסיוע של חברי הקהילה אלה לאלה, כמאמר הפסוק "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו מא, ו). כך, לסיוע שאינו כספי יכולה להיות תרומה חשובה למשקי בית המוגדרים עניים מבחינה כלכלית. שיעור המתנדבים בחברה החרדית גבוה משיעורם בחברה היהודית הלא-חרדית ובחברה הערבית, והוא מהגבוהים בעולם. נוסף על ההתנדבות הפנים-קהילתית הוקמו בחברה החרדית ארגונים ארציים המעניקים סיוע לכל האוכלוסייה הנזקקת לשירותיהם. עמם נמנים "יד שרה", המשאיל עזרים רפואיים לחולים; "עזרה למרפא", המסייע לחולים ולאנשים עם מוגבלות; "עזר מציון", התומך בחולים ובמשפחותיהם, בקשישים ובנזקקים אחדים; ו"זק"א", שמתנדביו פועלים לזיהוי קורבנות אסון; וארגוני הצלה שונים לעזרה ראשונה.

סוג שלישי של סיוע בחברה החרדית הוא מתן הלוואות ללא ריבית. מוסדות הגמ"ח (גמילות חסדים) מאפשרים ללוות כסף ללא ריבית ולהחזירו בפריסת תשלומים ארוכת טווח. ההלוואות מסייעות למשקי בית שנקלעו למצוקה כלכלית "לעמוד על הרגליים" ולפרוע את התשלומים ללא ריבית, בהתאם ליכולתם הכלכלית. גם אירועים גדולים ומשמעותיים כמו רכישת בית, חגיגת בר מצווה וחתונות ממומנים פעמים רבות באמצעות הלוואות מגמ"חים. האפשרות להיעזר בהלוואות זמינות וזולות חשובה במיוחד באוכלוסיות שרמת הכנסתן נמוכה וגישתן לקבלת הלוואות מבנקים מוגבלת. ללא עזרה כזאת, אוכלוסייה מעין זו היתה עלולה ללוות כסף בשוק האפור ולהיקלע למערבולת של חובות.

ההלוואות וההפקדות בגמ"חים אינן נושאות ריבית, בהתאם לאיסור ההלכתי "אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו), והמפקידים יכולים למשוך את הפיקדון כשיזדקקו לו. הכסף בקופת הגמ"ח מגיע הן מהקהילה והן מאנשים אמידים בארץ ובחו"ל. התמריץ להפקיד ולתרום כסף בגמ"חים הוא קהילתי והלכתי; מקורו במצוות מעשר ובמצוות הלוואה, שנועדה לאפשר הלוואת כסף למעוטי יכולת. מפקידי הכסף בקופות הגמ"חים מקיימים מצווה, ולעתים קרובות הפקדותיהם מקנות להם זכויות לקבלת הלוואות בעתיד. במקביל רווחות גם הלוואות ישירות ללא ריבית בין אנשים פרטיים.

נוסף על המערכות הללו קיימות מערכות המיועדות במיוחד לתמיכה באברכי הכולל, כדי להקל את הקושי הכרוך בקיום הדחק של מי שמקדיש את חייו ללימוד תורה. לבד ממלגת הקיום החודשית הניתנת בכולל מתגבשות סביב מוסד זה מערכות סעד נלוות כמו קנייה קבוצתית מוזלת של מזון ובגדים הזוכה לסובסידיות מטעם תורמים שונים וגמ"ח הלוואות המיועד לחברי הכולל בלבד.

כדי להתמודד עם רמת ההכנסה הנמוכה מקובל בחברה החרדית להקפיד על קנייה בזול וצמצום הצריכה, בהתאם למציאות הכלכלית של משק הבית ולנורמות החברתיות הדוגלות בהעדפת רוחניות על פני חומריות. תרבות הצריכה מאופיינת בגישה של "קונים כשצריך" ונעשה שימוש רב בכוח קנייה משותף, כלומר – בקניות קולקטיביות. רמת המחירים מותאמת לביקוש, בחנויות המשרתות את המגזר נמכרים מותגים ייחודיים וזולים, וצריכת התקשורת, התחבורה, התרבות והנופש מוגבלות. כמו כן, רווח שימוש חוזר במוצרים במקום קניית מוצרים חדשים.

כתוצאה מכל אלה, ההוצאה לנפש של משפחה חרדית נמוכה משמעותית בהשוואה לחברה היהודית שאינה חרדית: ב-2017 היא עמדה על 3,386 שקל בממוצע לנפש – לעומת 6,713 שקל בחברה היהודית הלא-חרדית). גם ההוצאה הכוללת למשק בית נמוכה בכ-15% בהשוואה לחברה היהודית הלא-חרדית. רבות מהמשפחות בציבור זה מתנהלות באחריות כלכלית ולכן אין זה מפתיע ששיעור בעלי החוב ושיעור החייבים בהוצאה לפועל בקרב החרדים נמוכים מהמצופה לנוכח רמת הכנסותיהם, ואילו שיעור המצליחים לחסוך בקרבם גבוה יחסית.

שליש מאוכלוסיית המדינה

החברה החרדית היתה במשך שנים רבות חלק קטן מהחברה בישראל, והשפעתה על הצביון הכלכלי-חברתי של המדינה נותרה מצומצמת. אבל מציאות זו משתנה וצפויה להשתנות ללא הכר בעשורים הקרובים. שיעור הפריון הכולל בחברה החרדית הוא 7.1 ילדים בממוצע למשפחה, בהשוואה ל-2.7 ילדים בחברה היהודית שאינה חרדית ו-3.2 ילדים בחברה הערבית. בניגוד למגמות המאפיינות אוכלוסיות עניות בעולם, מספר הילדים הגבוה בחברה החרדית אינו מושפע מהמצב הכלכלי משום שהוא נחשב למצווה וייעוד, "כל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם" (משנה תורה, הלכות אישות, ט"ו, ט"ז). על פי הערכות הלמ"ס, האוכלוסייה החרדית תכלול ב-2065 כ-32% מאוכלוסיית ישראל – לעומת כ-12% כיום ו-4% בלבד ב-1980 (תרשים 1). במצב זה, אורחות חייה של החברה החרדית מציבים אתגרים משמעותיים להמשך קיומה של מדינת הרווחה הישראלית במתכונתה הנוכחית.

קיומה של מדינת הרווחה מבוסס על האתוס שעל פיו כל אדם אחראי להשתדל לעמוד ברשות עצמו מבחינה כלכלית, באמצעות יגיעה אישית. זהו "החוזה החברתי" הלא-כתוב שבבסיס מדינת הרווחה. בהתאם, תפקיד מדינת הרווחה הוא לאפשר לכל האזרחים נגישות לשירותים ברמה מספקת בתחומי החיים המרכזיים, כגון בריאות וחינוך, ולדאוג למי שלא שפר עליהם גורלם ונזקקים לתמיכת החברה. מלבד קיומו של אתוס משותף, חיים במדינת רווחה דורשים סולידריות חברתית ושותפות בין האזרחים – קיומם של אתוסים חברתיים שונים וכרסום בתחושות השותפות והסולידריות עלולים לשחוק את הבסיס החברתי המאפשר את קיום מדינת רווחה.

התבדלותה של החברה החרדית, ובחירתה המודעת בחיים של הכנסה כספית נמוכה (המובילים למרות הכל לחיים של רווחה גדולה יותר) מובילות לתחושה של ניכור הדדי עם רוב הציבור הכללי. הציבור החרדי אינו שותף מלא ב"חוזה החברתי" שבין כל אזרחי מדינת ישראל, מצב המעלה חשש לפרימה של רקמת השותפות שעליה מושתתת מדינת הרווחה. זאת, אף כי האמונה באתוס חברתי המקדש ערכים שונים מאלה שעליהם מושתתת מדינת הרווחה היא לגיטימית.

בחירתה של החברה החרדית באורח חיים של צמצום חומרי מעלה סוגיות רבות, והמרכזיות שבהן הן מידת המחויבות של הממשלה ושל החברה לטיפול בעוניו של ציבור שבחר בדרך חיים כזאת וכן זכותה המוסרית של המדינה להתערב לשינוי מצבו הכלכלי של ציבור שזו בחירתו. בהקשר זה גם עולה השאלה עד כמה מדובר בבחירה אישית בעוני. משקי בית רבים בחברה החרדית בוחרים בחיים של צמצום כלכלי המוביל לעוני, אך בחירות אלה משקפות לעתים רצון לעמוד בדרישות המשפחה והחברה הסובבות אותם, ולא בהכרח רצון בחיי עוני. יתר על כן, לעתים אין זו בחירה עצמאית של הפרט, כמו במקרה של ילדים. גם לא ברור במי צריך למקד את הטיפול בעוני בחברה החרדית (במשק הבית כולו, באב, באם או בילדים שנולדו למשפחה ענייה), מהי מידת המעורבות הממשלתית הרצויה לטיפול ומהו אופי ההתערבות הנדרש.

האתגר העומד בפני מדינת הרווחה הישראלית בעתיד בא לידי ביטוי מעשי בכל הקשור לרמת ההכנסות של מנגנוני המדינה ולרמת ההוצאות הנדרשת מהמדינה בשירותים ובתשלומי העברה. מאחר שעל אף השינוי שחל בתחום בשני העשורים האחרונים, שיעור התעסוקה בחברה החרדית עודנו נמוך באופן ניכר מאשר בקרב יהודים שאינם חרדים, הוא צפוי בעשורים הבאים להשפיע רבות על כל החברה בישראל. ללא שינוי בדפוסי התעסוקה בחברה החרדית, העובדה שהיא הולכת ותופסת חלק גדול יותר בחברה הכללית עלולה להביא לכך ששיעור התעסוקה במשק יירד באופן ניכר ויגיע לשיעור נמוך בהשוואה למדינות המפותחות.

הירידה הצפויה בשיעור התעסוקה במדינת ישראל כתוצאה מהשינוי בהרכב המגזרי של האוכלוסייה והשינויים הדמוגרפיים הצפויים בהרכב גיל האוכלוסייה יובילו לשינוי של היחס בין מספר המועסקים במשק ובין מספר האנשים שאינם עובדים (כולל ילדים) ותלויים לפרנסתם באוכלוסייה העובדת. כבר היום יחס זה נמוך בהשוואה למדינות בחו"ל והוא צפוי לרדת במידה ניכרת ולעמוד ב-2065 על כ-20% פחות מהממוצע במדינות OECD.

זאת ועוד, הירידה ביחס שבין מספר העובדים למי שאינם עובדים (לצד ירידה צפויה בשכר הממוצע, הנובעת מכך שבחברה החרדית רמת ההשכלה הרלוונטית לשוק העבודה נמוכה יותר) תביא לירידה בהכנסה הממוצעת מעבודה לנפש (בהתייחס לכל האנשים – שעובדים ושאינם עובדים). בתרשים 2 מוצגת סימולציה של ההכנסה הממוצעת מעבודה לנפש לשנים 2017–2065. הסימולציה מראה כי אם מלבד השינויים הדמוגרפיים יתר המשתנים יישארו קבועים, רמת ההכנסה הממוצעת מעבודה לנפש בישראל תהיה ב-2040 נמוכה ב-13.1% בהשוואה ל-2017, וב-2065 – נמוכה ב-23.6%.

הירידה הדרסטית בהכנסות מעבודה צפויה להפחית משמעותית את הכנסות המדינה לנפש ממס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ומס בריאות – הכנסות המאפשרות למדינה לקיים את מנגנוני מדינת הרווחה. הירידה ברמת ההכנסה מעבודה לנפש עלולה להשפיע רבות גם על רמת הצריכה במשק, כך שהכנסות המדינה הנובעות ממס עקיף, כמו מס ערך מוסף, צפויות אף הן לקטון משמעותית.

לצד האתגר המשמעותי המשוער הזה לקיום מנגנוני מדינת הרווחה, קיים אתגר גדול נוסף הנובע מן הצורך להגדיל את ההוצאות על שירותים חברתיים ותשלומי העברה. כאמור, מדינת הרווחה אמורה לספק לאזרחיה ביטחון סוציאלי בעזרת מערכות המיועדות לא רק למקרים קיצוניים כמו תאונות, אלא גם לתמיכה במהלך החיים הרגיל. אירועים כמו הריון ולידה, למשל, מקנים לנשים זכויות שונות, שאחת המרכזיות בהן היא קבלת דמי לידה במשך 15 שבועות לאחר הלידה. שיעור הילודה הגבוה בקרב הנשים החרדיות מביא לכך שנשים חרדיות עובדות מממשות את זכאותן לקבלת דמי לידה פעמים רבות יחסית.

תשלומים נוספים המועברים מהמדינה וקשורים בהריון ובלידה כוללים גמלה לשמירת הריון (לזכאיות לכך מטעמים רפואיים), מענק לידה אוניברסלי, מימון הוצאות אשפוז היולדות בבתי החולים ומימון הוצאות אשפוז עבור תינוקות שנולדו פגים. נוסף על כך, קצבאות ילדים משולמות להורים עבור כל ילד מלידתו ועד גיל 18. ההוצאות הקשורות בהריון, לידה וגידול ילדים צפויות לתפוס נתח גדל והולך מהוצאות המדינה והמוסד לביטוח לאומי ככל שגדל חלקה באוכלוסייה של החברה החרדית.

הוצאות מסוג אחר שעשויות לגדול בהיקפן קשורות בדפוס הסעד של מדינת הרווחה. רמת ההכנסה הנמוכה בחברה החרדית מקשה על חלק מהמשפחות בה להתקיים קיום ראוי ופירוש הדבר הוא שגידולה הדמוגרפי של חברה זו עלול ליצור מצב שבו שיעור הנזקקים בישראל יגדל במידה ניכרת. מערכות הרווחה בישראל מקצות תקציבים לסיוע לנזקקים דרך תוכניות ייעודיות, בתלושי מזון וכדומה. עלייה בשיעור הנזקקים תדרוש הקצאת תקציבים נוספים כדי לסייע כלכלית לאוכלוסייה זו.

גם משקי בית חרדיים שאינם נזקקים אך רמת ההכנסה שלהם נמוכה עלולים למצוא עצמם נזקקים לסיוע של מערכות הרווחה בעקבות אירועים המשפיעים על יציבות הפרטים והמשפחות, כמו במקרים של גירושים או מחלה ממושכת של בן משפחה – שלא תמיד מערכות התמיכה הקהילתיות מסוגלות לסייע בהם. ככל שמשקלה של אוכלוסייה המתקשה להתמודד בעצמה עם מצבי חירום גדל, הדבר עשוי להכביד על מערכות הרווחה.

השינויים הדמוגרפיים הללו עשויים להביא לעלייה גם בהוצאות על סובסידיות בתחומים שונים. למשל, חרדים רבים משתכרים שכר נמוך משום שרמת ההשכלה שלהם אינה תואמת את צורכי השוק. ההוצאות של מדינת ישראל על תוכנית מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), המשלמת מענקים לעובדים בשכר נמוך, עשויות לגדול במידה רבה ככל שיגדל מספר העובדים הזכאים למענק זה. נוסף על כך, רשויות מקומיות נוהגות לתת הנחות משמעותיות בארנונה לבעלי הכנסות נמוכות, וביישובים רבים התשלום למעונות היום מסובסד. ככל שגדלה האוכלוסייה הזכאית לכך, גדל סכום הסובסידיות הנדרש.

לפיכך, מדינת הרווחה עתידה לעמוד בפני אתגר כפול המאיים על המשך קיומה: הכנסותיה הולכות ומצטמקות, והוצאותיה צפויות לגדול באורח משמעותי. מבחינה מעשית, עולה החשש שלאור השינויים הדמוגרפיים הצפויים בישראל בעשורים הקרובים, מדינת הרווחה במתכונתה כיום לא תהיה בת קיימא.

האינטרס המשותף

מאפייניה התרבותיים והחברתיים של החברה החרדית, לצד הגידול הדמוגרפי הצפוי לה, מאתגרים הן את החברה החרדית והן את כל האוכלוסייה בישראל. ללא התאמות המתחייבות מהשינויים הללו, יעמיק השסע החברתי-כלכלי בישראל ועולה חשש ממשי ממשבר. סכנות קיימות גם להמשך קיומה של ישראל כמדינת רווחה. קיים אינטרס לאומי, חברתי וקהילתי משותף לקידום החברה החרדית בישראל ושיתופה בחברה הישראלית. חוסנה של המדינה, דהיינו – כושר העמידה שלה בפני איומים פנימיים וחיצוניים, נשען על מרכיבים חברתיים וכלכליים ותלוי בחוסנן של החברות השונות המרכיבות את המדינה, ובכללן החברה החרדית.

שינוי ושיפור בחברה החרדית מחייבים שיתוף של החברה החרדית בכלכלה ובחברה בישראל. לשם כך, אין צורך להפוך את החרדים לישראלים חילונים, אלא יש לסייע להם לקחת חלק בחיי הכלכלה, התרבות והחברה המגוונים בישראל, המורכבת מפסיפס של עדות, דתות ומאפיינים. כל צעד כזה חייב להיעשות במשנה זהירות. החברה החרדית גאה בתרבותה ומעוניינת לשמרה. ניפוץ תקרת הזכוכית הכלכלית-חברתית חייב להיעשות תוך שמירה וכיבוד של התרבות, המסורת והזהות החרדיות, לתועלת חלקיה השונים של המדינה ולא מתוך עמדה פטרנליסטית. מנגד, הגידול בחלקה של החברה החרדית באוכלוסייה בישראל מחייב גם את החברה החרדית והנהגתה לראות עצמן כשותפות באחריות לעתידה של מדינת ישראל על כל חלקיה. קבוצת אוכלוסייה שעד 2065 עתידה להיות שליש מכל האוכלוסייה חייבת לסגל דפוסי חשיבה שאינם סקטוריאליים בלבד.

שילובה של האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה חיוני להישרדותן של החברה והכלכלה בישראל. יש לפעול להגברת העצמאות הכלכלית של משקי הבית החרדיים ולהפחתת שיעורי העוני בקרבם – באמצעות עידוד תעסוקה, השקעה בהשכלה והכשרה מקצועית שיגדילו את התמורה לעבודה וכן עידוד להכללת תוכני לימוד המותאמים לשוק העבודה של המאה ה-21 (למשל, לימודי מתמטיקה ואנגלית ורכישת השכלה ברמה גבוהה). בחברה החרדית אין נכונות רבה לכך וניסיונות לקדם תחומי לימוד כאלה נתקלו בהתנגדות. כדי להתגבר עליה, נדרש גם כאן שיתוף פעולה עם הקהילה.

אחד מאתגרי המדיניות קשור לפער הקיים בין רמת ההכנסה הנמוכה בחברה החרדית לעובדה שהאוכלוסייה תופסת את מצבה הכלכלי כמצב טוב. זהו פרדוקס העוני בחברה החרדית, והוא מקטין את המוטיבציה של הקהילה לשפר את מצבה הכלכלי ומקשה על עיצוב פתרונות. רק מדיניות המבוססת על פתרונות המותאמים למאפיינים הייחודיים של הציבור החרדי וערכיו, מתוך פרספקטיבה של צורכי כל החברה, עשויה להצליח.

לגידול הניכר במשקלה של החברה החרדית בחברה הישראלית יהיו השלכות מרחיקות לכת על מגוון תחומי החיים, מכלכלה ותעסוקה ועד לדיור ורווחה. בחינה של סוגיות אלה והיערכות לקראתן הן צורך קריטי עבור החברה הישראלית בכללותה ועבור קיומה כמדינת רווחה.