ה-15 במרס 2020 היה יום היסטורי בתולדות מדינת ישראל. ביום הזה, רגע אחרי מערכת הבחירות השלישית בסדרה, צעדו מנהיגי ארבע הסיעות שהרכיבו אז את הרשימה המשותפת אל תוך בית הנשיא, ישבו סביב שולחנו של ראובן ריבלין והמליצו פה אחד, כל 15 חברי הכנסת ברשימה, על יו"ר כחול-לבן בני גנץ כראש ממשלה מיועד. חצי שנה לפני כן, בסיבוב הבחירות שקדם לכך, כבר המליצו עשרה מתוך 13 חברי הרשימה על גנץ – מה שלא הספיק לו כדי לקבל את המנדט מהנשיא. יו"ר המשותפת, איימן עודה, אף הכריז אז, בראיון לנחום ברנע, כי הוא מוכן להיכנס לקואליציית מרכז-שמאל.

ההמלצה ב-2020 של המשותפת כולה, לרבות סיעת בל"ד, היתה צעד אמיץ מצד נציגי הציבור הערבי ועדוּת לתמורה משמעותית שהתרקמה ביחסי יהודים וערבים בפוליטיקה, ובפרט ביחסים בין מחנה המרכז-שמאל למפלגות הערביות. "אנחנו, מבחינתנו, רוצים ממשלת מרכז-שמאל", הצהיר אז עודה בפני הנשיא ריבלין.

שנתיים קודם לכן סצנריו של המלצה על גנץ נראָה בלתי אפשרי – וגם שנתיים אחרי. הגיבוי הנחרץ שקיבל הגנרל שפרץ לזירה הפוליטית בתחילת 2019 על גבי סרטון המפאר את הישגיו הצבאיים, לרבות ספירת מלאי מבחילה של "1,364 מחבלים הרוגים" במבצע צוק איתן בעזה, היה מהלך קשה מאוד לעיכול ושיקף עמדה פרגמטית להפליא מצד הרשימה בהובלת עודה.

המהלך היה דו-כיווני: מצביעי גוש השינוי הלכו והתאחדו סביב הצורך להקים ממשלה ללא בנימין נתניהו, אז כבר נאשם בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, ומתוך הבנה שזה כורח המציאות, הם הביעו נכונות לכרות ברית פוליטית בין יהודים לערבים, בין ציונים ללא-ציונים וגם בין מפלגות המרכז-שמאל לחלק ממפלגות הימין. הכוונה להקים ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת ובכפוף להמלצה של חבריה על גנץ כמי שירכיב את הממשלה זכתה לתמיכה מקיר לקיר בתוך המחנה. זו היתה, בפשטות, היסטוריה. 

הבלתי אפשרי התרחש

מאז ומתמיד – למעט ממשלת רבין השנייה, שהוקמה ב-1992 בעזרת גוש חוסם בהשתתפות חד"ש ומד"ע – החומות בין הפוליטיקה היהודית לערבית היו גבוהות, בלתי עבירות. גם כאשר הלך והתבהר כי אין למרכז-שמאל עתיד אלקטורלי ללא המפלגות הערביות, מנהיגיו פטרו את רעיון השותפות בבוז: יאיר לפיד קבע שלא יקים "גוש חוסם עם הזועביז" נגד נתניהו; יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג הלין ב-2016 על כך שמפלגתו נותנת "תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים"; יורשו של הרצוג, אבי גבאי, הודיע שנה לאחר מכן כי "לא נשב עם הרשימה המשותפת באותה ממשלה. לא רואה משהו שמחבר אותנו אליהם".

אבל ב-2020 הנסיבות המשתנות הכתיבו התנהגות פוליטית שונה: התהוות "בלוק הימין" מנעה אפשרות של ממשלת מרכז-שמאל בתמיכת המפלגות החרדיות או הציונות הדתית, ועתודות המנדטים היחידות נמצאו במפלגות הערביות. כשהמליץ על גנץ, אמר איימן עודה שמפלגתו עושה זאת לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. אפשר להניח שהתחושה היתה הדדית בקרב חלק מאנשי מחנה המרכז-שמאל, אך גברה עליה הבנה בשני הצדדים שהצורך לבלום את נתניהו – ואיתו את הכרסום בשלטון החוק, את ההקצנה הלאומנית-דתית, את הקיפאון המדיני, את חוסר התפקוד של המערכות ואת המשך דחיקת רגלי האזרחים הערבים – גובר על ההסתייגות הקמאית. כך, מה שנתפס כבלתי אפשרי זמן קצר קודם לכן, היה למציאות בלתי הפיכה.

ההמשך העצוב ידוע: נישא על המלצת המשותפת, גנץ קיבל מנדט להקמת הממשלה מהנשיא אך לא מהשוליים הימניים של מפלגתו, שסירבו להשלים עם התוכנית שלו ושל קודקוד כחול-לבן הנוסף, לפיד. במקום זאת, הוא השתמש במנדט שקיבל, בין היתר מהרשימה המשותפת, כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו. האמתלות שסיפק אז למהלך, שהיה בגדר מעילה גמורה באמונם של בוחריו ושותפיו – הצורך ביציבות, משבר הקורונה שממדיו החלו להתברר באותם ימים, החשש מפני שחיקת כוחו של גוש השינוי בבחירות שהיו מתרחשות לולא הוקמה הממשלה הפריטטית – נשמעות, בחלוף שנתיים וחצי ושתי מערכות בחירות נוספות, כתירוצים ותו לא. כניסת גנץ לממשלת נתניהו גרמה למחנה השינוי נזק אנוש, ופרויקט השותפות ספג מכה קשה במיוחד.

כמה קל לחשוב שנתניהו הכשיר את רעיון השותפוּת

והנה, בסך הכל שנה מאוחר יותר, הוקמה בישראל ממשלה ראשונה בתולדותיה בהשתתפות מפלגה ערבית עצמאית. זה אמנם קרה רק אחרי שהליכוד חיזר נמרצות אחר רע"מ, לרבות הזמנת יושב ראשה מנסור עבאס לבית בבלפור; אך בניגוד לטענה הרווחת, לא היה זה נתניהו שהכשיר את רעיון השותפות הקואליציונית היהודית-ערבית. לפיד וגנץ, ואיתם כל מחנה המרכז-שמאל, הקדימו אותו – כאמור – בשנה וחצי.

לאדריכלי ממשלת השינוי היה קל ונוח לשכוח את ניסיון השותפות הראשון, החלוצי, שלא הבשיל. נוח, משום שהקמפיינים של הליכוד, לאורך כל מערכות הבחירות בשנים האחרונות, התמקדו בניסיון דה-לגיטימציה כוזב ואפקטיבי כלפי השותפוּת בין המרכז-שמאל ל"תומכי הטרור". מנגד, הליכוד הציג את השותפות הפוטנציאלית שלו עם רע"מ, לא כשותפות עם מפלגת שמאל פרו-פלסטינית, אלא כשיתוף פעולה פרגמטי עם מפלגה שמרנית-דתית וריאל-פוליטית ששמה בצד את הסוגיה הפלסטינית ומתמקדת בשיפור חיי האזרחים הערבים. היה בזה צדק מסוים, אבל רק מסוים. גם מטר המחמאות שחלקו אז אנשי נתניהו ותומכיו בתקשורת למנסור עבאס, במסגרת מאמצי החיזור ("בשורה גדולה ביחסים שלנו עם ערביי ישראל", צייץ אז שמעון ריקלין), לא הזיק לשיווק העניין; ממשלת השינוי עשתה לקו הרטורי הזה העתק הדבק – אם נתניהו אומר את זה, בטח זה נכון.

חשוב לזכור דבר נוסף: השותפות עם רע"מ עמדה במבחן קשה במיוחד – המהומות בישראל סביב מבצע "שומר החומות" והאלימות בערים המעורבות, שתורגמו לרטוריקה מסיתה במיוחד, אחרי שהתברר כי מי שיקטוף את פירותיה של הכשרת רע"מ אינו נתניהו אלא לפיד ובנט. התחזיות במאי 2021, בשוך שפיכות הדמים, היו שהברית בין גוש השינוי לרע"מ נפחה את נשמתה עוד לפני שנולדה.

התחזיות האלה התבדו והממשלה הוקמה, אך קשה שלא לראות את הקשר בין עלייתו של איתמר בן גביר בבחירות האחרונות – כמו גם את נתוני ההצבעה לבל"ד בערים המעורבות – לבין המשקעים שהותירו מהומות מאי 2021 בחברה הישראלית.

הממד החסר של השותפוּת

במובנים רבים, ממשלת השינוי מימשה את רעיון השותפות היהודית-ערבית באופן חסר תקדים: היא העבירה תקציבים גדולים מבעבר לחברה הערבית, שיתפה פעולה באופן הדוק עם רשויות מקומיות ובמכלול הדברים הציבה בידיהם של נבחרי ציבור ערבים השפעה גדולה מתמיד לא רק על חיי הציבור הערבי, אלא על החברה הישראלית כולה. כך גם ראוי. זאת, בנוסף לתוכנית הממשלתית להתמודדות עם בעיית הפשיעה בחברה הערבית, שהיתה מעמיקה וממוקדת יותר מכל יוזמה קודמת.

אלא שהממד המעשי של הדברים לא לווה בממד נוסף הכרחי – רעיוני, ציבורי וגם הסברתי.

התרקמות ממשלת השינוי והצפת המתחים הלאומיים בחברה הישראלית עוררו תגובת-נגד חריפה מצד מחנה הימין. למרות התמיכה של נתניהו ואנשיו במהלך זהה, ותוך התכחשות מרהיבה לכך כפי שרק יו"ר הליכוד ועדת דובריו יכולים לבצע, האופוזיציה הטרייה בהנהגתם הובילה, עוד טרם הקמת הממשלה, קמפיין ציבורי נגד השותפות עם מפלגה ערבית, שהפך את הקואליציה לשברירית להחריד מהרגע הראשון, עם פרישתו של עמיחי שיקלי ממנה. גם יתר חברי מפלגת השלטון התקשו לעכל את נוכחותה של רע"מ בקואליציה ("הניסוי אתכם נכשל", אמר באדנותיות ח"כ ניר אורבך לח"כ מאזן גנאים מרע"מ), בין אם מתוך אידאולוגיה ששוללת השתתפות ערבית בניהול המדינה, ובין אם בשל לחץ בלתי נסבל של הבייס.

ניתן היה לצפות את תגובת הנגד. גם אם בחלק מהתחומים ממשלת השינוי לא באמת שינתה, השותפות עם רע"מ היתה, בבסיסה, מהלך רדיקלי, טקטוני, מנפץ טאבו אפילו, ולפיכך בעל משמעות בלתי מבוטלת בחברה הישראלית. כשמוסיפים לכך את התנאים הפוליטיים שבהם השותפות נרקמה – תוך כדי מאבק בין שני גושים, שאחד מהם מונהג בידי אדם שנחוש לחמוק מהרשעה – קשה היה לצפות לתוצאה אחרת זולת בֶּקְלֶש. 

אולם, מנהיגי הממשלה לא העמידו מול המתקפות קו נחרץ וגאה שאומר את מה שצריך להיות מובן מאליו: השותפות עם רע"מ, ועם כל מפלגה ערבית אחרת, היא לא רק מחויבת המציאות כדי להקים ממשלה ללא נתניהו, אלא גם מהלך מוצדק מאין כמוהו. לא רק אמצעי אלא גם מטרה כשלעצמה. במקום זאת, הם התייחסו אליה כאל הכרח לא יגונה, ולפעמים גם כאל הכרח מגונה.

כך, על אף שהממשלה קידמה בפועל שותפות חסרת תקדים שהיתה צריכה לשמש דגם לממשלות עתידיות, היא עשתה זאת בצורה כמעט מבוישת, בלי להתייצב מול המתקפות, להזים את טענות השווא הטיפשיות בנוגע לתמיכה בטרור, ולהעמיד מצע אידאולוגי מפורש שמבסס בבטחה את מקומה של היד הערבית על ההגה הלאומי ואת הלגיטימיות שבשותפות בין מפלגות יהודיות-ציוניות וערביות-לא ציוניות (בדומה לברית בין הימין לחרדים). במקום שהשותפות עם רע"מ תהווה בסיס להתנהלות עתידית מול כל המפלגות הערביות, היא היתה לברית נקודתית, מקרית, שהתאפשרה רק בהינתן נסיבות מסוימות ומנהיגים מסוימים, ורק עם ערבים שמואילים בטובם להצניע את זהותם הלאומית ואת עמדותיהם ביחס לכיבוש.

מתי הערבים טובים ומתי הם רעים

לכישלון ההנחלה של רעיון השותפות בציבור הישראלי תרמו שני מהלכים נוספים. ראשית, כדי להצדיק את השותפות עם רע"מ, חברי הקואליציה – וביניהם גם אנשי מפלגות המרכז – הקפידו לסמן את חברי הרשימה המשותפת, שמייצגים את מרבית הציבור הערבי, כקיצוניים וכפסולי חיתון. במהלך קמפיין הבחירות חזו חברי יש עתיד כי הממשלה שיקים היו"ר לפיד לא תכלול את הרשימה המשותפת, לפיד עצמו עמעם את מסריו אך הבטיח "להקים ממשלה לאומית רחבה ויציבה בלי הקיצוניים", ואילו בני גנץ קבע נחרצות כי "המשותפת לא תהיה חלק משום ממשלה, ואף ממשלה גם לא תוכל להישען עליה מבחוץ". כמובן שעם היוודע תוצאות המדגם בשבוע שעבר, הסלידה מהמפלגות הערביות התחלפה בציפייה נואשת לעליית אחוזי ההצבעה בחברה הערבית, להתחזקות המפלגות ולצליחה של בל"ד מעל אחוז החסימה.

הרשימה המשותפת, מצדה, תרמה גם היא חלק נכבד לא פחות לריסוק פרויקט השותפות. איימן עודה ואחמד טיבי – שני מנהיגים שבימים אחרים ידעו להיות פרגמטיים, לפנות אל כלל הציבור הישראלי, לפעול בשותפות עם חברי מפלגות ציוניות ולראיה כאמור גם להמליץ על גנץ פעמיים להרכבת ממשלה – הפנו את כל מאמציהם ליצירת דה-לגיטימציה לממשלת השינוי בחברה הערבית, ולהצגת חבירתה של רע"מ לקואליציה ככישלון גמור. 

כך למשל, חברי הרשימה טענו בניגוד לעובדות שתוכנית החומש לחברה הערבית (923) אינה משמעותית יותר מתוכניות שהועברו בתקופת נתניהו (922), והכחישו שהממשלה משקיעה מאמצים כנים למאבק בפשיעה ובאלימות. "בכל מה שקשור לנושאים הערביים והפלסטיניים והנגב, הממשלה הזאת גרועה יותר מהממשלה הגרועה שקדמה לה", טען טיבי מתע"ל. ביחס להשקעה בחברה הערבית, אמרה ח"כ עאידה תומא סלימאן (חד"ש): "איזה תקציבים? מי קיבל תקציבים? עדיין לא נראה כלום. המחיר שעבאס שילם עבור הפירורים האלה מאוד גבוה". 

בד בבד, חברי הרשימה פעלו להפלת הממשלה כתף אל כתף עם האופוזיציה של נתניהו ובן גביר, ולבסוף הצליחו במשימתם, סביב ההצבעה על הארכת תקנות שעת החירום בגדה המערבית. על הדרך, הם תרמו לפילוג הפנימי בחברה הערבית – שגרר היחלשות של כל המפלגות הערביות בבחירות – ולהרס האמון במחנה המרכז-שמאל כשותף שניתן לעבוד איתו. 

יש לציין ביושר ובכאב שהממשלה אכן הוציאה לפועל מספר מהלכים גרועים, בעיקר בהקשרים הערביים והפלסטיניים: הסדרת המאחז אביתר, המדיניות הנרפית מול הטרור היהודי בשטחים, ההתעמרות בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב, כמות ההרוגים הפלסטינים הבלתי נסבלת והעברת התקנות לשעת חירום. הביקורת עליהם היתה מוצדקת, ומוטב היה לוּ מרכיבי הממשלה שחפצים בשותפות – ממפלגות המרכז ושמאלה – היו חושבים כיצד להימנע ממהלכים שיחלישו אותם פוליטית (שלא לדבר על האיוולת הפשוטה שבעצם יישומם). אך כשהביקורת חדלה להיות עניינית והחלה לרנן שאין כל הבדל בין ממשלת השינוי לבין ממשלות נתניהו, הייאוש פרח והשותפוּת נשחקה.

לא להתנצל

במאמרם המצוין שפורסם בכתב עת זה בספטמבר, ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא ועו"ד עודד רון עמדו על הקשר שבין שיעור ההצבעה בחברה הערבית לבין מידת התקווה שיש לאנשיה בנוגע ליכולת של נציגיהם לשפר את חייהם. היכולת הזאת, בתורהּ, מושפעת משיתוף הפעולה של חברי הכנסת הערבים עם מפלגות אחרות בכנסת; ומכאן שהאמון של האזרחים הערבים במפלגות המרכז והשמאל כפרטנריות לקידום מדיניות הוא גורם מכריע במאבק על דמות המדינה ועתידה. 

תוצאות הבחירות הוכיחו שהמשוואה דייקה. כל אבני הדומינו נפלו זו על זו: שיתוף הפעולה בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות היה בשפל, מה שריסק את אמון הבוחרים הערבים במפלגות הציוניות, ומכאן שגם את נכונותם להצביע למפלגותיהם שלהם. שהרי אם אין שותפות והשתתפות, אז בשביל מה בכלל לטרוח. התוצאה: התרסקות מחנה המרכז-שמאל, היחלשות הייצוג לאזרחים הערבים והקמתה המסתמנת של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'.

למחנה, אם כן, אין קואליציה אפשרית זולת זו שנשענת על תמיכת המפלגות הערביות, מבפנים או מבחוץ, בוודאי כל זמן שגוש הימין-חרד"לים-חרדים נותר שריר. השנים האחרונות הוכיחו שפרויקט השותפות הוא לא רק ההצעה המעשית היחידה לקואליציית מרכז-שמאל, או לקואליציה כלשהי שתצליח להתמודד עם בעיות העומק של החברה הישראלית – אלא גם שחברי הקואליציה ההיפותטית הזאת חולקים אינטרס משותף עמוק, חרף הניסיונות העיקשים משני הצדדים להוכיח שלא. ממשלת השינוי הבאה, אם אי פעם תקום מתוך הריסות המחנה, תקום רק אם תמשיך את הפרויקט שהחל בסוף 2019.

על חבריה להתחיל לעבוד כבר היום על רקימת השותפות הזאת: עליהם לחזק את הקשרים בין פוליטיקאים, יועצים פרלמנטריים וארגוני החברה האזרחית בשני הצדדים; לנסח מסמכי מדיניות שיתמודדו עם המתחים המובְנים; ולהציע נראטיב משותף לכל המפלגות והקבוצות המרכיבות אותה, המבוסס על עקרונות דמוקרטיים, על סיום הסכסוך ועל שוויון אזרחי. 

יש לעשות זאת לא בעצלתיים ומבלי להתנצל, אלא כיעד בפני עצמו. די אם נביט לרגע במחנה שכנגד: מחנה הטרוגני לא פחות, אך כזה שבכוח נראטיב מאחד, הפך לגוש בלתי ניתן לפירוק. זה לא קרה אוטומטית או טבעית, אלא כפועל יוצא של אסטרטגיית הישרדות מנוסחת היטב. הגיע הזמן שגם לנו תהיה כזאת.