1.

היו כל מיני סיבות שבגללן טירונים ממחלקה 3 בגדוד חרוב של חטיבת כפיר, מחזור נובמבר 2013, רצו לנשור משירות קרבי. חלק סבלו מקשיים פיזיים, אחרים מקשיים נפשיים והיו כמה שאמרו לי, המ"מ, שהם צריכים לעזור להביא כסף הביתה. אבל היה אחד שממש הפתיע אותי. הוא דווקא היה חייל טוב שהשתלב יפה במחלקה, עמד היטב בקשיים הפיזיים והנפשיים, ובאופן כללי נראה די מרוצה – עד כמה שהדבר אפשרי בטירונות קרבית שהתרחשה בחורף גשום אי שם בבקעה.

הוא ביקש ממפקד הכיתה שלו לדבר איתי, ובשעת הט"ש ישבנו ושוחחנו. אחרי שהרגיע ואמר שהכל בסדר, הוא ביקש שאפלוט אותו מהמחלקה, כי פניו החוצה מהחטיבה. "לאן?", שאלתי אותו, והוא ענה: "אני רוצה להגיע למג"ב". 

כבר היו לי חיילים שהתבאסו שלא הגיעו לצנחנים או לגולני, אבל חייל שרוצה להגיע למג"ב עוד לא פגשתי. אמנם כבר אז המוניטין של חטיבת כפיר לא היו מהמשובחים, אבל של מג"ב היו אפילו יותר גרועים, והשירות בשתיהן – שאז כמו היום היה ברובו בשטחים – בסך הכל די דומה. שאלתי אותו למה דווקא למג"ב, והוא השיב שאפשר להמשיך משם לשירות קבע גם אם לא נבחרתָ לצאת לקורס קצינים. וזו נראתה לו קריירה טובה: לשרת יומיים באיזה מחסום בשטחים, ואז יומיים בבית. 

מפקד הפלוגה סירב לבקשה שלו, אבל כעבור מספר חודשים הוא בכל זאת הצליח לצאת – אני כבר לא באמת זוכר איך. לימים, גיליתי שיש במחלקה עוד כמה חיילים שבונים על קריירה דומה, אבל רק אחרי שיסיימו את השירות הסדיר.

החיילים בחטיבת כפיר היו אז ברובם הגדול מזרחים, יוצאי ברית המועצות לשעבר או עולים מאתיופיה. רובם ככולם גרו בפריפריה. האשכנזים היחידים היו, כמוני, ביינישים – כלומר תלמידי ישיבות הסדר שאין להם שום השפעה על השיבוץ ולכן מצאו את עצמם בכפיר – לצד מספר קטן של נושרים מקורסים יוקרתיים שיועדו לפיקוד. פעם, במילואים, כשהלכתי בבסיס עם טי-שירט מהטירונות, שמעתי חייל צעיר מסביר לחבר שלו שאם הוא רואה אשכנזי בכפיר אז הוא בטח קצין, גם אם לא רואים עליו את הדרגות.

למשימה החצי-צבאית-חצי-משטרתית שאליה נזרקים מדי שנה אלפי צעירים ישראלים ממעמדות נמוכים, יש מחיר. אף על פי שאת המחיר העיקרי משלמים כמובן הפלסטינים, שנאלצים לחיות תחת ההגבלות והאלימוּת של המשטר הזה, גם הלוחמים משלמים, ובתורהּ גם החברה הישראלית כולה. 

לתפיסת העליונות היהודית שהלוחמים האלה פוגשים ביהודה ובשומרון יש מופעים רבים: תקציבים גדולים, תשתיות משופרות בהרבה, נסיעה בכבישים רק ליהודים, העלמת עין מאלימות של יהודים, צבא ששומר על יהודים ונלחם נגד הפלסטינים, ועוד ועוד פריבילגיות. 

כאשר תפיסת העליונות הזאת הופכת שקופה; כאשר אתה מתרגל לראות פלסטינים כאויבים – במעצרים ובמרדפים, אבל גם במחסומים ובנקודות בדיקה, ובעצם בכל אינטראקציה יומיומית שהיא; וכאשר כל זה מתיישב בנוחות על מה שספגת עוד קודם לכן, במערכת החינוך; או-אז אתה מפנים את תפיסת העליונות הזאת, והיא תלך איתך הלאה. לרחוב, למקום העבודה, לשיחות בארוחת השבת – וגם לקלפי. זה לא בכדי, כנראה, שהחיילים העניקו בבחירות האלה לציונות הדתית בראשות סמוטריץ' ובן גביר מספר קולות דומה לזה שקיבלה מהם יש עתיד.

2.

גם אירועי האלימות במאי 2021, סביב מבצע "שומר החומות", משחקים תפקיד בסיפור. 

מי ששכח אותם, ככל כנראה לא ממש חש בהם גם בזמן אמת. אבל תושבי הערים המעורבות – אלה שהילדים של חלקם משרתים בכפיר, במג"ב ובשאר היחידות שמתַחזקות את הכיבוש הצבאי ביהודה ושומרון – נתקלו במאי 21' באוזלת יד של השלטונות, והמשקע שהדבר השאיר אצלם היה בהתאם. יש לכך ביטוי חזק בתוצאות הבחירות.

רשימת סמוטריץ'-בן גביר קיבלה בעיר עכו 10.09 אחוזים מקולות הבוחרים בבחירות הנוכחיות, לעומת 7.42 אחוזים לימינה ולציונות הדתית גם יחד בבחירות שקדמו להן. ברמלה קיבלה הרשימה החדשה 12.68 אחוז לעומת 7.78 אחוזים של שתי המפלגות בבחירות הקודמות, ובלוד 15.5 אחוז לעומת 13.64 אחוז בבחירות הקודמות. 

גם הציבור הערבי באותן ערים, שחש אף הוא באוזלת היד של השלטונות בהקשר האלימות שהופנתה נגדו, הקְצין והצביע ברובו לבל"ד, שמציגה מגמות בדלניות. כך למשל בלוד הצביעו בבחירות האחרונות 15.74 אחוז מתושבי העיר לבל"ד לעומת 8.98 אחוזים שהצביעו בבחירות הקודמות לרשימה המשותפת, שכּללה גם את חד"ש ואת תע"ל, ושבל"ד נחשבה אז למפלגה הקטנה ביותר בה. ברמלה קיבלה בל"ד בבחירות האחרונות 5.98 אחוזים מקולות הבוחרים לעומת 6.2 אחוזים לרשימה המשותפת בבחירות שלפניהן.

3.

נחזור אחורה. "ממשלת השינוי" קמה כשההדים של מאי 21' טרם שככו. תמכתי בְּמפלגה שלקחה בה חלק, שמחתי שקמה ממשלה שזה ההרכב שלה, והתאכזבתי מאוד שהיא הפסידה בבחירות. מרבית ההאשמות שמפלגות גוש נתניהו הטיחו בה בתקופת כהונתה היו על ספקטרום שהשתרע בין קשקוש, לבורות, לגוזמאות, לשקרים מוחלטים, והן נזרקו לאוויר בעיקר כדי להלהיט את הבייס, לערער (בהצלחה) את השותפים החלשים יותר בקואליציה, ובסופו של יום לקצר את חייה. ובכל זאת, אפשר וצריך לדבר על הטעויות הרבות שהממשלה היוצאת עשתה, ועל התרומה שלה להעמקת הניכור.

בפני עצמו, מאחורי כל אחד מהצעדים שעשתה בתחום הכלכלי-חברתי יש היגיון מסוים, גם אם ניתן להתווכח איתו. כך, גיל הפרישה לנשים באמת היה חריג ביחס לעולם המפותח ובלתי מותאם לעלייה בתוחלת החיים, כלים חד פעמיים הם רעה חולה, ומשקאות ממותקים הורגים את הישראלים – בעיקר את החרדים והערבים. רפורמת התחבורה הציבורית הכניסה במחירי הכרטיסים סדר והיגיון, ובמקרים מסוימים גם הפכה אותם להוגנים יותר. יש גם היגיון רב במעבר לתמיכה ישירה בחקלאות הישראלית במקום הטלת מכסים על ייבוא. היה גם היגיון בניסיון להכפיף את הסבסוד של מעונות היום לגיל הרך לקריטריונים כלכליים, כמו מיצוי כושר התעסוקה של ההורים וביטול ההכרה בלימודי תורה כרלוונטיים לכך, והוא – עידוד התעסוקה. 

אולם, כשיורדים לפרטים של כל אחת מהרפורמות, מצטיירת תמונה שונה. 

הנפגעות הכמעט בלעדיות מהעלאת גיל הפרישה הן נשים במעמד חברתי-כלכלי נמוך שגם כך נפלטות בגיל צעיר יחסית משוק העבודה, בשל השחיקה הרבה, הדרישות הפיזיות וכישורי התעסוקה המוגבלים, והן ייצטרכו לחכות כעת עוד יותר זמן לקבלת קצבת זִקנה ולפנסיה. חבילת הפרישה היפה שהושגה בעקבות לחצי מפלגות העבודה ומרצ תפצה על כך רק באופן חלקי. 

הציבור העיקרי שיסבול מהעלאת המסים על הכלים החד-פעמיים, שנועדה להיטיב עם הסביבה, הוא הציבור החרדי מרובה הילדים, שבו רווחת תרבות של שימוש בחד-פעמי, בה בשעה שמסים על פעולות מזהמות בהרבה שמבצעים האמידים יותר, כמו טיסות, אפילו לא הובאו לדיון. הציבור החרדי הוא גם צרכן כבד של שתייה ממותקת, כך שמטבע הדברים העלייה במס שהוטלה עליה הכבידה בעיקר עליו; אבל כשההחלטה על כך מתקבלת בממשלה שנתפסת מלכתחילה כאנטי-חרדית, וששר האוצר שלה מתבטא בצורה לעומתית ודווקאית נגד החברה החרדית, נעשה ברור שהמהלך הזה, אשר בבסיסו הוא הגיוני, בריאותי וסביבתי, יתקבל בעוינות וששכרו ייצא בהפסדו. 

החקלאים הישראלים הם ציבור מגוון מבחינה סוציולוגית ומבחינה חברתית-כלכלית, חלקים ממנו (בעיקר מגדלי תרנגולות) הם תושבי פריפריה במעמדות נמוכים, וביטול המכסים פגע בהם מבלי שהיתה שום התחשבות במעמדם הפגיע. יתרה מכך, הם אפילו הודרו מהמשא ומתן על גיבוש הרפורמה ופיצוי ראוי בוודאי שלא ניתן להם. 

רפורמת המחירים בתחבורה הציבורית הורידה את מחיר הנסיעה לחלק מתושבי הפריפריה, ואף סיפקה להם מחירים מוזלים לנסיעה למטרופולין הקרוב וממנו, אך פגעה ברבים אחרים שגרים בה, ובחשבון אחרון תרמה בעיקר לתושבי מרכז הארץ. 

ולבסוף, ביטול הסבסוד לילדי אברכים במעונות היום הוא קודם כל צעד מטופש שעלול לפגוע בילדים, ויתר על כן היה ברור על סמך ניסיון העבר שיתבטל במהרה – כפי שאכן קרה ב-2015, שנתיים אחרי שחוּקק. אבל מעבר לזה, הוא הכרזת מלחמה נגד הציבור החרדי, בטח ובטח כשלא מלווים אותו – שוב – צעדים תומכים שיקלו על הנפגעים ממנו, כגון תוכניות להסבה מקצועית מהירה, הפחתה הדרגתית ושקולה של הסבסוד ועוד. 

4.

אבל יותר מאשר הכשלים שהתגלעו בכל אחת מהרפורמות כשלעצמה, זהו הצירוף של כולן יחד, כמכלול, שמטריד – לא רק בגלל מה שיש בו, אלא בעיקר בשל מה שאין בו. יש שיקראו לזה "חברתיוּת", אחרים – תבונה פוליטית. בעיניי, גם מבחינה ערכית וגם מבחינה כלכלית-חברתית, זו איננה מדיניות נכונה. אבל יש לבחירה בה סיבה עמוקה. 

למעט נציגות (חלקית) של הציבור הערבי – שאכן נהנה בממשלה האחרונה מהשקעות חשובות, חסרות תקדים בהיקפן וברוחב היריעה שלהן, ומהתעצמוּת משמעותית של המלחמה בפשיעה בתוך עריו וכפריו – ישבו בממשלה האחרונה כמעט אך ורק נציגי השכבות האמידות יותר בחברה הישראלית. בגדול (וזה גם היה נכון לפני הקמת הממשלה האחרונה), ככל שאדם נמצא גבוה יותר בדירוג החברתי-כלכלי, כך עולה הסיכוי שיצביע לאחת ממפלגות גוש השינוי (למעט רע"מ ובמידה חלקית גם ישראל ביתנו). וככל שהוא יורד בהם, כך גדֶל הסיכוי שיצביע לאחת ממפלגות גוש נתניהו. 

ככה שבאופן די טבעי, הממשלה ייצגה, אכן, בעיקר את האינטרסים החברתיים-כלכליים של מצביעיה. הבעיה הטמונה בכך היא הביצור הכמעט מוחלט של שני הגושים הפוליטיים בקווים העכשוויים, וזריקת מרץ אדירה לגוש נתניהו במלחמתו בממשלה. שלא לדבר על הפגיעה האנושה בשכבות המוחלשות ובסולידריות המדינתית, ואספקת הדלק למבקשים לפרק את שאריות המנגנונים האוניברסליים של המדינה ובמקומם להגדיל את התמיכות המגזריות, כמו אלה שמתוכננות בימים אלה עבור החינוך החרדי ומוסדות הציבור הדתי לאומי.

5.

נושא צעדי התמיכה וההשקעה של הממשלה באזרחי ישראל הוא נושא חשוב כשלעצמו, שחושף גם כן את אדישותה של הממשלה היוצאת, רוב הזמן, למעמדות הנמוכים. 

שני צעדים חברתיים חשובים חוללה בכל זאת הממשלה: חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלויות והעלאה משמעותית של השלמת ההכנסה לקשישים. שניהם, לגמרי במקרה, חשובים מאוד בעיקר לקהלי המפלגות שקידמו אותם – מעמד הביניים הגבוה, במקרה הראשון, של יש עתיד, ועולים חסרי פנסיה מבריה"מ לשעבר, במקרה האחרון, של ישראל ביתנו. אולם מעבר לשני אלה, הממשלה האחרונה כמעט שלא עשתה דבר למען השכבות המוחלשות ומעמד הביניים התחתון בישראל. 

כך לדוגמה, שכר המינימום ומרבית הקצבאות שהיו אמורים לעלות באופן אוטומטי מכוח הצמדתם למדד, הוקפאו לשנתיים, בהחלטה חריגה מאוד ביחס למדינות אחרות במערב (באיחוד האירופי, לשם השוואה, שכר המינימום עלה בממוצע בתשעה אחוזים בשנים 2020–2021). עסקת החבילה במשק, שקידם משרד האוצר בהסכמת ההסתדרות וארגוני המעסיקים, אמורה היתה לגרום לשחיקה גדולה אף יותר בשכר המינימום, אך היא נמנעה בזכות העמידה האיתנה של ח"כ אפרת רייטן, יו"ר ועדת העבודה והרווחה. 

והיו גם פגיעות נוספות בציבור העובדים, זאת בניגוד למשל לשנים בהן היה משה כחלון שר האוצר תחת נתניהו, אז זינק שכר המינימום וגם נעשו צעדים חשובים אחרים לטובת זכויות העובדים בישראל, כמו הוספת ימי חופשה, קיצור שבוע העבודה, קליטת עובדי קבלן לשירות המדינה וחתימה על מספר הסכמים קיבוציים ענפיים.

מנגד, בין יתר הגזֵרות שהטילה ממשלת השינוי על ציבור העובדים נמנו הפסקה חדה ופתאומית בתמיכה הממשלתית בנפגעי הקורונה; התמיכה שניתנה לציבור בעקבות האינפלציה היתה חד-פעמית ועלובה בהיקפה ביחס למה שעשתה הממשלה הקודמת בתקופת הקורונה וביחס למה שניתן במדינות מערביות אחרות, שהוציאו עשרות מיליארדים על תמיכה ישירה ועקיפה, אפילו בהתחשב באינפלציה הנמוכה יותר בישראל. בנוסף, אופי התמיכה היה רגרסיבי ביותר, כשבשורה התחתונה, מאות אלפי מרוויחי משכורות גבוהות יחסית קיבלו הטבה (נקודת זיכוי במס) הגבוהה כמעט פי שניים מזו שקיבלו מרוויחי משכורות נמוכות (מענק עבודה), אף שברור שההשפעה של עליית המחירים על האחרונים היא קריטית בהרבה.

לפיכך, וחרף מלחמת מאסף שניהלו לעתים ח"כיות של העבודה ומרצ בוועדות הכנסת, אומדנים ראשוניים מראים כי אי השוויון והעוני העמיקו ב-2021. בתקופה הכלכלית הקשה של שיא משבר הקורונה ב-2020, לשם השוואה, הם דווקא הצטמצמו, בעיקר בשל התמיכה הממשלתית הנרחבת.

לסיכום עניין זה: הממשלה היוצאת ביצעה מספר צעדים יפים כמו גידול בתקציב הבריאות, הגדלת ההשקעה במערך הפסיכיאטרי, הסכם שכר המורים והגדלה משמעותית מאוד בהשקעה בתחבורה הציבורית (שרוב פירותיה עדיין לא מורגשים), אבל היה זה מעט, מעט מאוד, כשעל הפרק עומד הצורך להציל את השירותים החברתיים והציבוריים הקורסים בישראל. 

6.

האם, מעבר לבעייתיות המוסרית שעולה מהתמונה שהצטיירה כאן, גוש השינוי גם הפסיד בגללה את הבחירות? קשה לטעון שהעניין הכלכלי-חברתי הוא מה שעמד הפעם לנגד עיני הישראלים בעומדם מול הקלפי, ועם זאת, כשההפרשים בין הגושים קטנים כל כך, וכל תזוזה של המחט לכאן או לכאן היא קריטית, אזי צעדים כמו אלה בהחלט ייתכן שסייעו בהטיית הכף לזכות גוש נתניהו – בין אם על ידי הצבעה, ובין אם על ידי הישארות בבית.  

הנה כמה נתונים שעשויים לשמש ראיה לכך. במסע הבחירות הנוכחי היו שלוש מפלגות ששָמו בקמפיין שלהן דגש על הנושא הכלכלי-חברתי – בין שהן ביקשו להציג לגביו קבלות (פועל יוצא של היותן חלק ממהמשלה), ובין שהן ביקשו להציג את מלחמתן בו (פועל יוצא של היותן חלק מהאופוזיציה). ואלו הן:

ישראל ביתנו, שהציגה את הכהונה של שר האוצר הימני ביותר בישראל מאז בנימין נתניהו של 2003, ואת הקמפיין "מדינה חופשית, כלכלה חופשית"; "חופש כלכלי", שהציגה מספר הישגים של העומד בראשה אביר קארה בסוגיות כלכליות, כולם ביטאו כלכלה ימנית מאוד, וקמפיין ימני מאוד, סמי-ליברטריאני; וש"ס, שהציגה מלחמה שערה נגד פעולות הממשלה ובראשן מיסוי הכלים החד-פעמיים והמשקאות הממותקים, ואת קמפיין "יוקר המחייה". 

שיעור ההצבעה לישראל ביתנו ירד מ-5.63 אחוזים ל-4.48 אחוזים, ובקולות – מ-248,370  ל-213,683 (במנדטים: משבעה לשישה). זהו מספר הקולות הנמוך ביותר שניתן למפלגה מאז עזבה את גוש הימין לאחר הבחירות לכנסת ה-21 בשנת 2019. 

מפלגת "חופש כלכלי" של אביר קארה קיבלה 15,809 קולות שהם 0.33 אחוז מקולות המצביעים, חרף התמיכה בה של דמויות מובילות בסצנה הליברלית כמו פרופ' עומר מואב (שאף יועד לתפקיד "שר כלכלי" מטעם המפלגה), ד"ר אורי כץ ואושיית הטוויטר "הסולידית". 

ש"ס זינקה מ-316,008 קולות, שהם 7.17 אחוזים מסך קולות המצביעים, ל-392,950 שהם 8.25 אחוזים מסך קולות המצביעים.

זה בוודאי אומר לא מעט.

7.

המשך הכיבוש והחיכוך האלים עם הפלסטינים, בשטחים ובתוך ישראל, שהוא בעיקרו מנת חלקן של האוכלוסיות המוחלשות בישראל, על כל ההשלכות הקשות הכרוכות בכך; לצד אי השוויון והניכור החברתי-כלכלי העז שרק התחזק בשנה וחצי האחרונות – שני אלה הם לכל הפחות גורמים תורמים למצב העגום של השמאל הציוני בישראל, למצב הלא פשוט של כל מחנה המרכז-שמאל, ולעלייה בשיעורי ההצבעה של מצביעי ימין בבחירות האחרונות. קשה לצפות לשינוי משמעותי אם אלה לא ישתנו בצורה משמעותית.