האם אורח חייה של החברה החרדית והגידול היחסי שלה באוכלוסייה בישראל יאפשרו את המשך קיומה של מדינת הרווחה בישראל? נדמה כי שאלה זו היא אחד האתגרים המרכזיים המונחים בפני אלה הרוצים להמשיך בשיקומה של מדינת הרווחה הישראלית – ואף להרחיבה. בעוד שלמרבית האתגרים, הפנימיים והחיצוניים, הניצבים בפני מדינת הרווחה המקומית ישנן מקבילות בינלאומיות המוכיחות כי ניתן להתגבר עליהם ואף מספקות דרכים לעשות זאת, נדמה כי האתגר הנוגע לחברה החרדית ייחודי לחברה הישראלית, בוודאי בעוצמתו ובהיקפו.

מדינות רבות בעולם מתמודדות עם אוכלוסיות בעלות אופי בדלני שאינן משתלבות באתוס הלאומי ובשוק העבודה המקומי כמו קבוצת הרוב, וכך מאתגרות את המשך קיומה של המדינה מסיבות כלכליות וחברתיות. עם זאת, אף מדינה מערבית אינה מתמודדת עם אוכלוסייה המתנגדת באופן אידיאולוגי ללימודי יסוד ולהשתלבות בשוק העבודה וקרובה לממדיה העתידיים החזויים של החברה החרדית בישראל.  יש הטוענים שמצב זה מחייב את פירוקה של מדינת הרווחה, כיוון שהחלשת מנגנוני ההדדיות תכריח את החרדים לצאת לעבודה. אני מבקש להראות במאמר זה, באופן שראוי להרחבה, שזו אינה המסקנה המתבקשת וישנן דרכים אחרות, טובות יותר לחרדים ולחברה כולה, להתמודד עם אתגר זה.

עלייה עקבית בתעסוקה

למרות ההתנגדות האידיאולוגית העקרונית לשילוב בשוק התעסוקה ולמרות אתוס לימוד התורה, ההיסטוריה ומחקרים אמפיריים שעקבו אחרי החברה החרדית בישראל הראו כי שיעור העובדים מקרבה יכול להשתנות בצורה משמעותית בשל השפעות חיצוניות. ב-1970 עמד שיעור התעסוקה של גברים חרדים על יותר מ-80% והיה נמוך רק במעט משיעורי התעסוקה של גברים יהודים לא-חרדים. מסוף שנות ה-70 החל שיעור המועסקים במגזר זה לרדת דרמטית בעקבות כמה תהליכים, ובהם הרחבה דרמטית של הפטור מגיוס כתוצאה מעליית הליכוד לשלטון ב-1977, שינוי והסדרה של קצבת "הבטחת הכנסה" ועלייתו להנהגה של הרב שך. לפני פחות מעשור ירד שיעור הגברים החרדים המועסקים אל מתחת לרף ה-40%.

ב-2003 החלה הממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים לעידוד השתלבותם של חרדים בתעסוקה. בין השאר קוצצו קצבאות הילדים, בעיקר אלה שהגדילו את הקצבה על כל ילד נוסף, ונקבע כי גברים חרדים הלומדים בישיבה ולא שירתו בצבא יוכלו לעבוד החל בגיל 23. שיעור התעסוקה החל לעלות וב-2010 עמד על 39.8% גברים חרדים מועסקים. שיעור הנשים החרדיות המועסקות היה אז 56.2%. באותה שנה העמידה הממשלה יעדי תעסוקה ל-2020: 63% לכל מגדר. כדי לעמוד ביעדים, המדינה  השקיעה מאז משאבים בפרויקטים רבים לשילוב חרדים, מתוכניות לשילוב בצבא ובאקדמיה, דרך הקמת מוסדות חינוך ממלכתיים חרדיים, ועד יסוד מרכזי תעסוקה ייעודיים.

ב-2019 הגיע שיעור הגברים החרדים העובדים ל-52.6% ושיעור הנשים החרדיות העובדות – ל-74%. נוסף על שיעורי התעסוקה, גם שכרם השעתי של העובדים והעובדות החרדים עלה מאוד בשנים האחרונות וצימצם את הפערים בינם ובין מקביליהם היהודים הלא-חרדים. 

העלייה העקבית בסך הכל בשיעורי התעסוקה של הגברים והנשים בחברה החרדית משקפת הצלחה יפה, אם כי לא מלאה, של המדינה במשימה שהציבה לעצמה. 

יותר שירותים אוניברסליים

ב-2019 התפרסם מחקר של משרד האוצר שבחן מהי המדיניות שהתמקדות בה תצמצם בצורה האופטימלית את הפערים הכלכליים בין החברה החרדית לכללית ותשיא את התועלת הכלכלית הטובה ביותר למדינה. התשובה היתה העלאת שיעור התעסוקה של הגברים החרדים. כדי לבחון את החסמים בפני מדיניות כזאת בדקו החוקרים כמה כסף "יכניס" וכמה כסף "יפסיד" משק בית חרדי שבו הגבר ייצא לעבודה בהשוואה לשכר הממוצע לגבר חרדי, העומד על 8,800 שקל.

הממצאים הראו כי מדובר בהפסד הטבות בשווי 5,400 שקל, מתוכם 2,250 שקל הטבות ייחודיות שניתנות רק לחרדים. רובן ניתנות על ידי המדינה: 850 שקל למלגת אברך (נוסף על  עוד1,000 שקל מהישיבה שמקורם מתרומות) וכ-1,400 שקל סבסוד למעונות יום. בסיכומו של דבר, טוענים החוקרים, 3,400 שקל הם תמריץ נמוך יחסית ליציאה לשוק העבודה, ודאי לנוכח המחיר החברתי והמשפחתי שגבר חרדי עלול לשלם על יציאה לעבודה, מעשה שהחברה שבה הוא חי מתנגדת לו אידיאולוגית.  

עוד נמצא במחקר כי הגדלת ההטבות ליוצאים לעבודה בסכום של 1,000 שקל תעלה את שיעור הגברים החרדים העובדים בכ-9% ושצמצום פערי השכר בין גברים חרדים ליהודים לא-חרדים אף יכפיל את השיעור.

כדי לתמרץ את העלייה בשיעור המועסקים אפשר לפעול בכמה דרכים. הראשונה היא קיצוץ נוסף בקצבאות הנמוכות ממילא בישראל ביחס למדינות אחרות וביטול או קיצוץ חד בסבסוד למעונות, בקצבאות הילדים ובהנחות בארנונה. צעדים אלה יפגעו מאוד באוכלוסיות החלשות בישראל, ובהן גם האוכלוסייה הערבית והחרדית.

דרך שנייה היא פגיעה בהטבות הניתנות לחרדים שאינם עובדים. קצבת אברכים, לדוגמה, אינה חלק מתקציבה של שום מדינה סוציאל-דמוקרטית ואינה קשורה למדיניות כזאת. גם את סבסוד המעונות הניתן לאברכים אפשר להתנות בעבודת שני ההורים, כפי שנעשה בממשלת נתניהו-לפיד. אך לשני צעדים אלה יהיו השלכות קשות וגם בפני מימושם עומדים קשיים פוליטיים ניכרים.

דרך שלישית, סוציאל-דמוקרטית במהותה, תהיה ביטול הצורך בקבלת סבסוד ייחודי למעונות היום, באמצעות הפיכת מעונות היום לחינמיים או למסובסדים לכל האוכלוסייה, כפי שמקובל במדינות סוציאל-דמוקרטיות ברחבי העולם. הסבסוד הייחודי שניתן למשפחות אברכים הופך למעשה ל"מלכודת" של עוני ואי-עבודה, בעוד החלת חינוך חינם מגיל הלידה תצמצם דרמטית את ההפסד הכספי של גברים חרדים ביציאה לעבודה ותיטיב עם כל אזרחי ישראל. היא גם תקל על כיסם של הורים צעירים רבים ותתרום לצמצום הפערים והאי-שוויון, וכן לעלייה באיכות ובהיקף של החינוך, ההשכלה ופריון העבודה של הפעוטות שייהפכו לאזרחים. בכך, פתרון זה יתרון למשק סכום גבוה בהרבה מהסכום שיושקע ביישומו – בין חמישה לעשרה מיליארד שקל (פתרון מצומצם יותר, של החלת הסבסוד הנהוג היום במעונות היום על כלל הציבור, יעלה כמיליארד ש"ח). פתרון זה, שיצמצם את התמריץ לא לעבוד בכ-2,000-1,400 שקל, יוכל להעלות לבדו – כך לפי מסקנות מחקר – את שיעור הגברים החרדים העובדים בכ-15%.

במבט כללי, כדאי לומר כי שליש מהתקציב המוקצה לסבסוד מעונות יום מגיע למשפחות אברכים, מה שגורר איתו – בין השאר – פרישה לא-שוויונית ולא-פרופורציונלית של מעונות מסובסדים, עם יתרון גדול בערים חרדיות וחוסר גדול בערים ערביות. לכן, פתרונות מסוג זה – יותר שירותים וקצבאות אוניברסליים ופחות שירותים וקצבאות ייעודיים המעודדים חוסר תעסוקה – הם הכיוון העקרוני שאליו צריכה ללכת מדינת רווחה ישראלית מעודכנת. פתרונות כאלה דואגים לכל האזרחים ומאפשרים בתוך כך פתרונות ייחודיים לסוגיות משמעותיות למשק.

הבהלה הדמוגרפית

ב-2017 פורסמה תחזית לאוכלוסיית ישראל עד 2065, ועל פיה בשנה זו תהווה האוכלוסייה החרדית יותר מ-30% מאוכלוסיית ישראל. הפרסום עורר סערה תקשורתית וציבורית עזה, השד הדמוגרפי יצא מחוץ לבקבוק. אמנם עצם העיסוק בגודל האוכלוסייה החרדית עלול להעלות באף ניחוח גזעני, אבל הוא בכל זאת מתקיים במסגרת זו בגלל השפעותיו של אורח החיים הבדלני של החברה החרדית על כל האוכלוסייה – ולכן על משמעות ההשפעה של אורח החיים החרדי כנגזרת של גודל החברה החרדית.

תחזיות דמוגרפיות הן כלי עבודה חשוב לקובעי מדיניות, אבל הסתמכותן על כך שקצב הגידול (או הקיטון) בקרב אוכלוסיות שונות ימשיך באופן זהה לשיעורו בנקודת זמן נתונה הופכת אותן לבעייתיות. המציאות, כפי שהוכח פעם אחר פעם, מסרבת לציית לתחזיות.

בעשור הראשון של ה-21 ירד שיעור תלמידי החינוך הממלכתי מכל התלמידים במערכת החינוך הישראלית מ-51% ל-42%. שיעור התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ירד גם הוא – מ-15% ל-14%. לעומתם, עלו שיעור החינוך החרדי – מ-13% ל-18% – ושיעור החינוך הערבי – מ-21% ל-26%. כותרות העיתונים המזועזעות שירטטו עתיד קרוב שבו "מחצית מתלמידי כיתה א' ילמדו בחינוך לא-ציוני".

עשר שנים עברו והתחזיות התבדו. שיעור התלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי נשאר בדיוק כפי שהיה ב-2010. העלייה בשיעור תלמידי החינוך החרדי התמתנה מאוד ועמדה על שתי נקודות האחוז בלבד, ואילו גודלו היחסי של החינוך הערבי ירד בשתי נקודות האחוז. 56% מתלמידי כיתות א' לומדים ב-2020 ב"מערכת החינוך הציונית". זאת ועוד, בקרב ילדי הגנים ירד חלקם היחסי של תלמידי מערכות החינוך החרדי והערבי ועלה חלקם של תלמידי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. כך שכיתות א' העתידיות יפריכו גם הן את התחזיות. ההתמתנות בקצב הגדילה של האוכלוסייה החרדית והערבית מוסברת בהסברים שונים, ובהם העלייה בפריון באוכלוסייה היהודית החילונית והדתית לצד תהליכי חילון מתגברים המורידים את שיעור הפריון בקרב החרדים והערבים. ההסברים הללו יכולים לצפות פני עתיד דמוגרפי שונה מהתחזיות שעל פיהן נהגנו בעשור האחרון.

שיעור החרדים באוכלוסייה אכן יגדל בעשורים הקרובים, אך סביר שבשיעור נמוך יותר מזה שמנבאות הסטטיסטיקות. המשך ההשקעה של המדינה בשילובה של האוכלוסייה החרדית בתחום הלימודים הבסיסיים והגבוהים ובשוק התעסוקה והרחבה של המדיניות הקיימת וייעול שלה ימשיכו להעלות את מספר החרדים העובדים והלומדים לימודי ליבה. אך הרחבת המחשבה למדיניות רווחה אוניברסלית וחכמה, שיכולה גם לשמש פתרון לסוגיית החברה החרדית וגם להיטיב עם כל האוכלוסייה, תהיה סימן לקיומו של מודל ישראלי אמיתי, של מדינת רווחה מעודכנת.