ספרו של ד"ר ישי (ג'סי) פרס, שנית לא תיפול, הוא תרומה מבורכת לדיון הישראלי המושתק והמסורס בנושא תפוצת כלי נשק גרעיניים באזור. אחרי עשרות שנות עמימות גרעינית, התעצבו במקומותינו נורמות המונְעות דיון בסוגיות הקשורות לגרעין הישראלי, ומכאן גם בשאלה – בהנחה שהפרסומים הזרים נכונים – כיצד צריך יהיה להשתמש בעתיד בארסנל הגרעין שמיוחס לישראל, עת יופיעו על הבמה שחקניות גרעיניות נוספות והמונופול שלה על הגרעין במזרח התיכון יסתיים. 

הנחת המוצא של שנית לא תיפול, ספר קולח ומהנה לקריאה, היא שזה אכן יהיה המצב בעשורים הקרובים: ישראל ככל הנראה תעמוד בפני מזרח תיכון גרעיני רב-קוטבי. זאת משום שאיראן, סעודיה ואולי גם שחקניות אחרות עלולות לפתח יכולות גרעיניות משמעותיות אשר יאיימו על ישראל וישנו את מאזן האימה האסטרטגי באזור. זו הנחת עבודה סבירה וחשובה שבהחלט יש סיכון שתתממש ולפיכך היא מחייבת דיון ציבורי נוקב.

פרס מנהל את הדיון הזה, בעקיפין, דרך דוגמאות שונות מההיסטוריה של המלחמה הקרה, ובוחן אירועים מעצבים ודילמות שונות שעלו במהלכהּ בפני מעצבי מדיניות הגרעין האמריקאית, שעה שגיבשו את דוקטרינת הגרעין של מעצמת העל. כך לדוגמה, משבר הטילים בקובה, שהתרחש לפני 60 שנה בדיוק, זוכה מידיו לטיפול מעניין, השופך אור על הסוגיות המורכבות שעמדו לפתחם של מנהיגי שתי המעצמות: איך לאותת לצד השני, איך להרתיע ואיך לשמור על השליטה בזרוע הגרעינית של מדינתם שלהם.

לצד הדיון בהיסטוריה האמריקאית מופיע גם דיון קצר יותר בעימות המתמשך בין הודו לפקיסטן. פרס מגולל את התפתחות תוכניות הגרעין של שתי היריבות הללו, ומתאר בצורה קולחת ומפורטת כיצד התפתחו הדוקטרינות הגרעיניוֹת שלהן. את שתי האחרונות הוא בוחן לאור המשברים שפרצו במהלך השנים סביב השליטה בחבל קשמיר, ובהתייחס לפיגועי הטרור הגדולים שביצעו אסלאמיסטים נגד מטרות הודיות בעידודהּ הפעיל של פקיסטן (לקהל הישראלי זכור במיוחד פיגוע הענק שהתרחש במומבאי בנובמבר 2008 ובו נרצחו 207 חפים מפשע, ביניהם יהודים וישראלים ששהו בבית חב"ד בעיר).

עד כאן המחמאות, וכעת לקשיים שמתעוררים עם קריאת הספר. פרס מסביר שאינו מתיימר להציג מחקר חלוצי. הוא כותב: "חיבור זה נשען כולו על ספרות שניונית, רובה באנגלית, ואין בו יומרה מיוחדת לחידוש מחקרי". תחת זאת הוא מבקש לסקור עבור הקוראת שאינה מומחית בתחום את הסוגיות הרלוונטיות, תוך כדי יצירת "סינתזה בין רעיונות קיימים, בחירת הטוב השימושי מתוך הספרות הענפה על ההיסטוריה הגרעינית, והנגשת תובנות נבחרות מתוכה לקוראים בעברית". ואולם, לצד ההצהרה הזאת, הוא גם כותב כך: "בשל רגישות הנושא והרצון לא לפגוע (ולוּ באופן אגבי) בביטחון המדינה, בחרתי שלא לחלוק את הפרויקט עם שותפי סוד ישראליים עד לישורת האחרונה ממש. […] בחרתי לכתוב עבור קהל ישראלי בעברית, מה שהפך את הטקסט לבלתי נגיש למומחים הרלוונטיים מחוץ לישראל".

ראשית, שתי הנחות העבודה הללו לא באמת מתיישבות יחדיו, שכן כיצד השימוש בספרות שניונית שכבר ראתה אור בעולם יכול בדיוק לפגוע בביטחון המדינה? אולם הנקודה החשובה יותר שיש לציינה כאן, היא שלוּ פרס היה מראה את כתב היד לקהילת המחקר הישראלית הקטנה אך השרירה, והיה מקבל מחבריהּ משוב עמיתים – פרקטיקה הנהוגה בפרסומים אקדמיים ופופולריים כאחד – ייתכן שהיו נחסכות חלק מהבעיות בספר. והן לא מעטות.

על פי מקורות מקומיים

בעוד שהשאלה של פרס – איך תנהג ישראל נוכח הופעתן של שחקניות גרעיניות נוספות באזור – מדויקת ועצם העלאתה חשובה, הכלים שבעזרתם בחר לבנות את התשובה אינם הכלים הנכונים לטעמי. בראש ובראשונה, בחירתו למקם את הדיון ההיסטורי במלחמה הקרה, ובתוך כך ההתבססות הבלעדית כמעט על ההיסטוריה האמריקאית, הן אינן הבחירות המיטביות עבור חיבור שעוסק בדוקטרינת הגרעין הישראלית. פרס מפגין אמנם רוחב יריעה ובקיאות רבה בדיונים על אודות המלחמה הקרה, אך מתעלם לחלוטין מתחום הידע האקדמי העוסק בתפוצה גרעינית, על ענפיו השונים, ובפרט בספרות העוסקת בתוכנית הגרעין הישראלית.

למעשה, פרס לא דן כלל ביכולות הגרעין של ישראל ותחת זאת מסתפק במספר אזכורים בודדים לפיהם "לפי מקורות זרים" לישראל אכן יש יכולות כאלה. חשוב להבהיר שאין כל מניעה מבחינת כללֵי הצנזורה החלים בישראל לקיים דיון ציבורי בדוקטרינת הגרעין של ישראל, תוך התייחסות לספרים, למאמרים ולדיווחים הרבים שהתפרסמו בנושא זה בארץ ובעולם בעשורים האחרונים – כולם בבחינת אותם "מקורות זרים" שבהם ניתן לדון בחופשיות בבמות ציבוריות בישראל. זו נקודה חשובה, משום שדיון כזה מתנהל זה שנים ארוכות, וההתעלמות ממנו מכרסמת בתוקף טענותיו של פרס.

כך למשל, פרס מייחד דיון לשאלה החשובה מאין כמותה "מי מופקד על הפצצה", שמתייחסת למתח העמוק הקיים בכל חברה דמוקרטית אשר ראשיה מחזיקים בארסנל גרעיני: האם הצבא הוא המחליט לגביו, או שמא האזרחים היושבים בממשלה? סוגיה זה גם הבליחה לאחרונה לסדר היום הציבורי, סביב איומיו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתמש בנשק גרעיני במלחמה באוקראינה וסביב האפשרות – הקלושה ככל הנראה – שהוא ייתקל בסירוב מצד ראשי הצבא להוציאם לפועל.

בהקשר הישראלי כותב פרס: "שוו בנפשכם את רמת המתיחות בין אשכול לבין רבין במאי 1967, אילו עמדו לרשות ישראל ולרשות מצרים כמה פצצות אטום". האמירה הזאת משרטטת תסריט הנשען על שלוש הנחות שמוצגות כדמיוניות: לישראל יש פצצות גרעין, למצרים יש פצצות גרעין, ובישראל שורר מתח בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי סביב ההחזקה בגרעין. דא עקא, ששתיים מתוך שלוש ההנחות האלה כנראה התרחשו במציאות ואף תועדו היטב – לפחות לפי ההיסטוריון אבנר כהן.

ראשית, לפי כהן, לישראל היו פצצות גרעין פרימיטיביות ערב מלחמת ששת הימים. כהן כתב על כך בהרחבה, תוך שימוש בעדותו של תא"ל יצחק (יצה) יעקב. לפי יצה, לא רק פצצות היו, אלא גם תוכנית הפעלה: בהינתן ההוראה, יחידה מובחרת של חטיבת הצנחנים אמורה היתה להמריא בשני מסוקים לסיני, להטמין את הפצצה הגרעינית עם מנגנון שיהוי, ולהסתלק. הפרשה סוקרה בהרחבה ב"ניו יורק טיימס" ואילו בישראל כתב עליה רונן ברגמן. בספר אין לכך שום זכר.

גם את המתיחות בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי בכל הקשור לאחריות על פצצות הגרעין אין צורך לדמיין. אלי גייסלר – שבצעירותו שרת כפקח קרינה בדימונה – סיפר בעבר כי בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, הוא הופקד על השמירה של אחד המתקנים הגרעיניים מטעם הוועדה לאנרגיה אטומית. לדברי גייסלר, ביום שישי ה-2 ביוני, למחרת מינויו של דיין לשר הביטחון ושלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, הגיע יצה, שהיה אז ראש יחידת המחקר והפיתוח בצה"ל, לבסיס שבו שמר גייסלר על הפצצה ושם התפתח בין השניים עימות, שכן יצה דרש לקבל לידיו את השליטה במתקן. "חייכתי ואמרתי שזה בלתי אפשרי", סיפר גייסלר, "[…] הוא אמר שהוא חייב לבדוק את ההתקן ושהוא יפרוץ בכוח. אמרתי שאנחנו נשתמש בכוח כדי למנוע ממנו מלהיכנס. הוא התעצבן מאוד […] ועזב".

חסרונה של הספרות הרלוונטית מורגש היטב גם בדיון בַּשאלה איזו דוקטרינה גרעינית צריכה ישראל לגבש נוכח הופעתן של שחקניות גרעיניות אחרות בזירה. פרס דן בכך מבלי לסקור את הספרות הוותיקה על אודות הדוקטרינה הישראלית הקיימת. פרופ' יאיר עברון, שכתב עליה בהרחבה, הציע שהדוקטרינה הגרעינית של ישראל, כפי שהתגבשה בימי המלחמה הקרה, גורסת שההנהגה תשקול תגובה גרעינית במקרה של פלישה לתוך הקו הירוק, נטרול חיל האוויר הישראלי ו/או שימוש בנשק לא קונבנציונלי נגדה. גם מקומו של "פרויקט דניאל" מתחילת שנות ה-2000 נפקד מהספר. במסגרת הפרויקט, צוות מומחים שקל את ההשלכות האפשריות של התגרענות איראנית על האסטרטגיה של ישראל, והגיש את המלצותיו לראש הממשלה אריאל שרון ב-2003. הן אף פורסמו בהרחבה. הצוות המליץ כי במצב דברים זה תישקל סופה של מדיניות העמימות ומעָבר להרתעה גרעינית גלויה. התוצאה של השמטת האירועים הללו היא שהדיון ברענון הדוקטרינה בספרו של פרס איננו בהיר דיו – האם ישראל צריכה לשכתב לחלוטין את הדוקטרינה הקיימת, או לשמור על חלקים ממנה ולשכתב אחרים?

גרעינית ודמוקרטית

החזקתו של נשק גרעיני מזמנת שלל שאלות הנוגעות לממשק שבין ההיבט המבצעי למדיני ולדמוקרטי. פרס כותב בהקשר של ההיבט האחרון כי הסודיות האופפת את תוכנית הגרעין הישראלית פוגעת ביכולתו של הציבור לממש את ריבונותו הדמוקרטית. הוא טוען בנוגע לכך, ובצדק, שאם הציבור לא יודע דבר על הגרעין ולא מקיים שום דיון בסוגיות הקשורות אליו, אין ביכולתו לסייע בעיצוב מדיניותה של ישראל, שהגרעין הוא ממילא אחד מממדיהּ החשובים. נוצר אפוא מצב בעייתי שבעטיו הממסד הגרעיני מתנהל ללא פיקוח של אף רשות אזרחית וללא צורך להעניק דין וחשבון לאף רשות אזרחית, כמתחייב במשטרים דמוקרטיים. אלא שפרס לא מזכיר בהקשר הזה את אדם רז, שהקדיש לסוגיה הזאת ספר שלם (גילוי נאות: רז הוא אחד מעורכי כתב העת "תלם" המודפס).

רז מדגים כיצד הממסד הגרעיני הישראלי, שהתעצב בתקופת דוד בן-גוריון, חתר תחת העקרונות הדמוקרטיים החשובים ביותר: הוא אִפשר ריכוז עוצמה פוליטית גדולה בידי מעטים; מנגנוני הפיקוח אשר בנה נותרו חלשים; ובסופו של יום הוא חתר תחת ריבונות האזרחים. זהו עיבוד של רעיונות שהציג החוקר האמריקאי רוברט דאל בשנות ה-50.

"חורים" דומים מופיעים בחלקים המתייחסים למדינות נוספות. החלק הדן בתוכנית הגרעין של דרום אפריקה לא מזכיר את ההבנות שהושגו בשנת 1981 בינה לבין ממשל רייגן בכל הקשור לניסוי גרעיני דרום-אפריקאי. מחקר שערכתי חשף שבכירי ממשל האפרטהייד התחייבו בפני רייגן במאי 1981 שדרום אפריקה לא תפתיע את ארצות הברית בניסוי גרעיני, בתמורה לגישה מרוככת מצד הממשל כלפי תוכנית הגרעין הדרום-אפריקאית. מדובר, לטעמי, בעובדה קריטית בבואנו לדון בתוכנית הגרעין של דרום אפריקה ובמסגרת הניסיון להקיש ממנה לגבי אזורנו.

איפה החוקרות

כדי להימנע מסרבול, החליט פרס להציג את הרעיונות ואת האירועים ההיסטוריים ללא הערות שוליים וללא מראי מקום. הוא מסביר ש"הספר כתוב באופן נגיש לכל אדם ונעדר מסמוך מפורט. כדי לא להכביד על הקורא, הסתפקתי בהערות שוליים בודדות עם הפניה למקורות הראשיים". הערות השוליים ה"בודדות" חושפות בתורן עובדה מטרידה: היעדרן הגורף של נשים חוקרות מהספר. למעט ההיסטוריונית רוברטה וולשטאטר, שכתבה על מחדל המודיעין האמריקאי בפרל הארבור ומוזכרת כבדרך אגב בהקשר של בעלה בכלל, אלברט וולשטאטר, שעבודתו בתחום האסטרטגיה הגרעינית האמריקאית זכתה לדיון נרחב בספר – פרס לא מזכיר אף חוקרת.

בחירה זו עומדת בניגוד חד לעובדה כי בחוד החנית של הכתיבה המחקרית כיום על תפוצה גרעינית עומדות חוקרות רבות. ראביה אכתאר כותבת על פקיסטן, ג'אייטה סרקר על הודו, ואנה-מאט ואן וייק על הגרעין של דרום אפריקה. מלפריד בראוט-הגהאמר היא מומחית בולטת לתוכניות הגרעין של עיראק, מדינה שלא זוכה להתייחסות בספר וחבל, שכּן קורותיה ממחישים היטב את סכנת ההתגרענות במזרח התיכון. ודוק: ייתכן שפרס השתמש בחלק ממחקריהן, אך בשל רצונו להיות נגיש, אין דרך לדעת זאת. כך למשל, המחקר שלי, שחשף כיצד ממשל רייגן השתמש בהבנות הגרעין שהושגו בין הנשיא ניקסון לראשת הממשלה גולדה מאיר ב-1969 כמודל להבנות דומות שהושגו ב-1981 עם פקיסטן, מתואר בספר בעמודים 239–240, ללא ציון שמי וללא מראה מקום.  

אם לחזור להמלצה שהעליתי בראשית הדברים, הרי שהתייעצות עם קהילת המחקר הישראלית יכלה למנוע את הטעויות הללו, בצד טעויות פשוטות יותר. למשל: בעמוד 95 מתייחס פרס למאמר פורץ דרך משנת 2015 העוסק באיום שמציבה מהפיכת הדיוק והחישה מרחוק על יציבותם של מאזנֵי הרתעה גרעינית. במילים אחרות, פריצת הדרך הטכנולוגית של העשורים האחרונים שיפרה את היכולת הצבאית לאסוף מודיעין בזמן אמת משטח האויב, כמו גם את היכולת לפגוע בצורה מדויקת יותר וקטלנית יותר במטרותיו. כתוצאה מכך, מדינה כמו קוריאה הצפונית, למשל, תתקשה להסתיר את הטילים הגרעיניים היבשתיים שלה לאורך זמן, משום שגורמים במערב יוכלו לעקוב אחריהם באמצעות לוויינים ובעזרת אמצעֵי חישה אחרים (כמו מל"טים שונים) גם מרחוק. פרס מייחס בטעות את המאמר שעוסק בכך לצמד החוקרים אוסטין לונג וברנדן גרין, במקום לדאריל פרס וקיר ליבר (לונג וגרין כתבו שני מאמרים חשובים אחרים – על מאזן ההרתעה האסטרטגי בשנות ה-80 ועל חוסר הוודאות הסובייטי לגביו – ומכאן כנראה הטעות).

חרף הבעיות שעליהן הצבעתי, הספר של פרס מעניין לקריאה ומציף שאלות שחשוב לקיים בהן דיון ציבורי; בראשן, כאמור, השאלה כיצד על ישראל להיערך לסוף העידן שבו נתפסה כבעלת ההגמוניה הגרעינית באזור. פרס מדגיש שיש להתחיל להיערך למצב זה, לא להתעלם ממנו ובוודאי לא להשתיק את הדיון סביבו, כפי שככל הנראה נובע ממורשת העמימות הישראלית. הוא קורא לציבור להתעורר מתרדמתו בנושא ולהציב אותו במוקד תשומת הלב, ולהנהגה – להיחלץ מהקיפאון המשתק שלה. על כף החובה, הוא לא מציע דוקטרינה חדשה ומגובשת ולא מנסח המלצות קונקרטיות לגיבוש מדיניות גרעין חדשה; לא מציע מרשם המפרט מה צריך להשתנות בהשוואה להיום, ומה יהא גורלה של מדיניות העמימות בתנאים החדשים הנרקמים, אלא מסתפק בקריאה לציבור לגלות עניין רב יותר ועירנות כלפי המציאות האסטרטגית החדשה שמהתווה. קריאת ההשכמה הזאת בהחלט במקומה ויש לקוות שבשנים הקרובות נראה עיסוק הולך וגובר בסוגיות אלה.

שנית לא תיפול: איך ישראל תשרוד במזרח תיכון גרעיני, ישי (ג'סי) פרס, הוצאת הקיפוד והשועל (דביר), 272 עמודים.

על ד"ר אור רבינוביץ'

מרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ופרופסור אורחת ללימודי ישראל באוניברסיטת סטנפורד, 2022-2023.