אביב כוכבי עורר מחלוקת מייד עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל בינואר 2019: בטקס מינויו הוא התחייב ל"העמדת צבא קטלני, יעיל וחדשני". "קטלני", לפי האקדמיה העברית ללשון, פירושו "גורם מוות". היתה זו הפעם הראשונה בתולדות המעמד שנשמעה בו התחייבות של הרמטכ״ל להעמיד צבא המחולל הרג.

חרף הביקורת, כוכבי הבהיר, בדרכו, שדבריו לא נאמרו בטעות. לאחר שעיצב את "תנופה", התוכנית הרב-שנתית החדשה לצבא, הכריז עם הצגתה בפברואר 2020 כי "בלב התפיסה של התוכנית הרב-שנתית – העצמת הקטלניוּת בהיקף ובדיוק". בדבּרו בפני מפקדי חטיבת הצנחנים עם סיום אימון באוגוסט 2020, הוא הדגיש: "בסיומו של כל שלב בלחימה, יש לבחון את היקף האויב והיעדים שהושמדו, ולא רק את עצם כיבוש השטח".

וכך אכן היה. במבצע "שומר החומות" בעזה, במאי 2021, קידם כוכבי תרגיל הונאה שיגרום ללוחמי חמאס להיכנס למנהרות תת-קרקעיות בעזה כדי שניתן יהיה להתקיפן מהאוויר ובכך להביא למותם של עשרות לוחמים – אף שגם בתוך צמרת הצבא הועלו ספקות לגבי התועלת המבצעית שבכך (בצד ספקות שהמבצע בכלל יצלח, ומידת הצלחתו אכן היתה חלקית מאוד). בהופעה פומבית ביוני 2022 שלח כוכבי מסר לתושבי לבנון: "אני מציע לכם לעזוב עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה – עוצמת התקיפה תהיה דבר שלא ראיתם". במילים אחרות, הוא איים בהרג אזרחים.

כוכבי דוגל בגישה שהאדריכל והחוקר איל ויצמן כינה "נֶקְרוֹ-טקטיקה", כלומר טקטיקת הרג. בנתחו את קרב ההשתלטות של חטיבת הצנחנים בפיקוד כוכבי על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, במבצע "חומת מגן" ב-2002, הדגיש ויצמן את התמקדותו של כוכבי בהרג הלוחמים הפלסטינים ובמניעה של בריחתם. כך הנקרו-טקטיקה, לפי ויצמן, משנה את מטרות המלחמה המסורתיות: "הצבא אינו הורג חיילי אויב במטרה להשתלט על שטח אסטרטגי שבו הם מחזיקים, אלא משתלט זמנית על שטח אסטרטגי כדי להרוג את אויביו. הרג איננו תוצר לוואי של התמרון הצבאי אלא תכליתו". עם תפיסה זו הגיע כוכבי ללשכת הרמטכ"ל.

אבל תהיה זו טעות לבלבל בין ניסוחה הרהוט של אמת המידה שלפיה ייבחן תפקוד הצבא, לבין התרבות הפוליטית המאפשרת, אם לא ממש מעודדת, רטוריקה כזאת. מבלי להמעיט מאחריותו של כוכבי, הוא לא פעל בחלל ריק. לכן נכון לעמוד על המפגש שבין הערכים הייחודיים שהביא כוכבי לבין מגמות בולטות בתרבות הפוליטית הישראלית, ובראשן – תפקודו של הצבא בתנאֵי קיפאון מדיני, והחותָם שהותירה פרשת אלאור אזריה.

קיפאון מדיני כמעצב מחדש את תפקיד הצבא

שנת 2008 היתה הפעם האחרונה שבה ניסתה ממשלת ישראל (בראשות אהוד אולמרט) לקדם תהליך מדיני שחתר להקמת מדינה פלסטינית. מאז, פעלו כל ממשלות ישראל לקבע את הקיפאון המדיני, במטרה למנוע ככל שניתן את הקמת המדינה הפלסטינית ולחילופין להבטיח שאם תקום – היא תהיה ישות חלשה. קיפאון זה, שתוצאתו בפועל היתה חיזוק הסטטוס קוו, עיצב מחדש את תפקיד הצבא.

ככלל, הצבא אמור להבטיח את חופש הפעולה של המדינאים להגיע להסדר – כלומר לקיים סטטוס קוו מוגבל בזמן. תפקידו להבטיח שיריבֵי ישראל לא ירכשו יתרון שיגביל בעתיד את כושר המיקוח של המדינאים. זה למשל היה ההיגיון שהנחה את הרמטכ"ל דן שומרון כשפרצה האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987: לדכא את ההתקוממות כדי להביא לרגיעה ולרמה סבירה של ביטחון, תוך הותרת הבעיה – שאותה הגדיר שומרון כמדינית ולא כצבאית – לפתרון בידי המדינאים.

אולם, מרגע שהתכלית המדינית נעלמת או מתערפלת, המדיני הופך לצבאי והצבא בתורו רוכש עוצמה יתרה. בנסיבות כאלה, תפקיד הצבא איננו מסתכם עוד בהשגת יתרונות קצרי טווח; תפקידו הוא לייתר את הפתרון המדיני באמצעות טיפוח האמונה שניתן להסיר איומים באמצעות כוח צבאי. במילים אחרות, תפקיד הצבא הוא גם לספק לגיטימציה לקיפאון המדיני.  

"נהרוג אותם עד האחרון שבהם"

את אחת ההמחשות לכך בעידן כוכבי סיפק השיח שקידם כתב העת בין הקטבים – הבמה האינטלקטואלית המרכזית של הצבא, בהוצאת מרכז דדו, מרכז שייעודו "לפתח את תחום אמנות המערכה והחשיבה המערכתית בצה"ל". בכותבם על התוכנית הרב-שנתית "תנופה" ועל התפיסה שהיא מייצגת, הקצינים החתומים על המאמרים בכתב העת נמנעו כמעט לגמרי מאזכור המילה "מדיני".

הכותב הבולט ביותר הוא תא"ל ערן אורטל, ראש מרכז דדו. כמו כוכבי, גם אורטל ביקר במאמר משנת 2021 את כישלונה של ישראל למצות את יתרונותיה במערכות העבר נגד לבנון ועזה – כישלונות שאף החמירו, לטענתו, את האיום הביטחוני הנשקף למדינה. כחלופה, הציע אורטל מעבַר מגישה של הרתעה לגישה של הכרעה שתכליתה "שלילת יכולת האש" של האויב, באמצעות ניצול יתרונותיה הצבאיים של ישראל שמגולמים בשילוב שבין כוח אש ומודיעין. כך, לשיטת אורטל, יוסר האיום ובראשו איום הטילים.

ניתן לראות בכך מהלך המייתר את הצורך בפתרון מדיני, בעצם הפיכת הסכסוך הישראלי-ערבי מסכסוך פוליטי לסכסוך בין מערכות חימוש. לכן, גם אם הבעיות המדיניות הבלתי פתורות יעודדו את האויב לשוב ולהתחמש, אזי "השמדת המשגרים היא הדרך להותיר את האויב חשוף בתום המלחמה למערכה ישראלית עוקבת שתמנע את שיקומו המחודש". כלומר – מובטחת לנו לחימה שאין לה סוף. המושג "קטלניוּת" מופיע לא אחת גם במאמר זה, ובכלל במאמרֵי כתב העת.

באופן זה מסייע הצבא לצמצם את הסבירות להופעה של קריאות תיגר פוליטיות – שינסו לערער את הסטטוס קוו – בטענה שנוצרת סיטואציה שאין לה פתרון צבאי. זה מה שאִפשר לממשלת המרכז-שמאל שכיהנה בשנים 2021-2022 לוותר על כל דיאלוג מדיני עם הרשות הפלסטינית, או אפילו על מראית עין שלו, וגם לוותר על הניסיון להסדיר את המחלוקות בין ישראל ללבנון, דוגמת גורל חוות שבעא וטיסות חיל האוויר מעל לבנון (ולהידרש אליהן, כמו במקרה של הסכם הגבול הימי, רק באין ברירה).

ההבטחה לפתרון צבאי מעודדת את שיח הקטלניוּת משום שהיא מעודדת שיח השם את הדגש על היכולת הטכנולוגית המפותחת של הצבא, כחלופה לריסון, להתמקדות בהגנה, ולהשגת יעדים צנועים וזמניים. מפקדי הצבא הפיקו בהקשר הזה לקח מתקופות שבהן הציגו את מגבלות הכוח בפתרון בעיות מדיניות מורכבות (ראו מקרה דן שומרון), עד כי הצבא גונה כ"שמאלני". וכך, הצבא אינו יכול עוד להסתפק בפגיעה בנכסי האויב כדי להרתיע ולהרוויח זמן (כפי שנהג, לדוגמה, במלחמת לבנון השנייה), אלא חייב "לשלול יכולת אש", ודבר זה מחייב הרג נרחב. לא בכדִי הצהיר מפקד אוגדת רמת הגולן תא״ל רומן גופמן באוקטובר 2022: ‎"במלחמה עם חזבאללה נלך קדימה ונהרוג אותם, עד האחרון שבהם". גופמן דיבר "קטלנית".

כך הצבא זוכה למעמד מועצם בקרב הפוליטיקאים

בנסיבות שבהן לדרג הפוליטי אין רצון או יכולת להציע פתרון מדיני, הוא מוכן לקבל, שלא לומר לעודד, שיח צבאי שכזה. מנגד, מנקודת מבטו של הצבא, הוא מציע "שירותי לגיטימציה" לדרג הפוליטי – אבל לא בחינם. הצבא מפיק מהשירותים הללו שני יתרונות: ראשית, השיח הפוליטי על אודות הסכסוך הישראלי-ערבי נעשה לשיח צבאי לכל דבר, מה שמעצים את מעמדו של הצבא ואת תלות הפוליטיקאים בו. ביטוי מובהק לשירותי הלגיטימציה שמעניק הצבא לפוליטיקאים היה בשלהי כהונתה של ממשלת לפיד, עת תמיכת מערכת הביטחון בהסדר הימי עם לבנון היתה המפתח להצדקתו. היתרון השני: החתירה לקטלניות מיתרגמת למשאבים, ולראיה, תקציב הביטחון נמצא זה שנים במגמת גידול. רק בשנה האחרונה האמיר משמעותית, לאחר שזכה לתוספת של כ-15 אחוז לבסיס התקציב.

כדי להסיר ספק שמא מדובר רק בטרמינולוגיה אישית שקידם כוכבי, צריך לומר כי המונח "קטלניות" הופיע גם במסמך אסטרטגיית צה"ל שהרמטכ"ל גדי איזנקוט פירסם באופן תקדימי באוגוסט 2015. "בניין הכוח יתמקד בקטלניות, בניידות ובשרידות הכוח", נכתב שם. אז מה כבר ההבדל בין נוסח זה לבין התחייבות כוכבי כשלוש שנים מאוחר יותר ל"צבא קטלני, יעיל וחדשני"? שני הבדלים לפחות.

ראשית, הקטלניות איננה מודגשת במסמך איזנקוט. המסמך מעגן את העקרונות המסורתיים של הפעלת הכוח, ובהם גם הרתעה ואכיפה – העקרונות שאותם מציע אורטל (כנראה בשם כוכבי) לזנוח. שנית, במסמך של איזנקוט, הקטלניוּת לא תורגמה לנקרו-טקטיקה. כדי שזה יקרה, דרוש היה אירוע מכונן בדמות פרשת אזריה.

הקץ לצמחוניות

פרשת אזריה במרס 2016 זעזעה את הצבא. איש מבכיריו לא חזה שמעצר חייל אשר ירה למוות בפלסטיני פצוע המוטל על הקרקע יתסיס כך את דעת הקהל. הפרשה חוללה את "מרד לוחמי הצווארון הכחול": באמצעות קבוצותיהם החברתיות ואף במישרין באמצעות המדיה החברתית, מחו לוחמי צבא השיטור בגדה נגד ההפקרה לכאורה של חייל שהגן על עצמו נוכח סכנה הנשקפת ממחבל ספק ממולכד. את הפרשה ליוותה גם נימה עדתית, על רקע הנראוּת המזרחית של התמיכה הציבורית באזריה, שביטאה תחושה של אפליה על רקע עדתי.

ואכן, סקר דעת קהל שנעשה בעיצומו של משפט אזריה, ביולי 2016, הראה כי כמחצית מהנשאלים מקרב ה"ימין הקשה" אינם רואים הלימה בין ערכֵי הפיקוד הצבאי הבכיר, לבין ערכי הציבור הרחב. היה בכך כדי לשקף את הסדק המתהווה בין הצבא לבין הימין, המזין בכוח אדם את זרועותיו הלוחמות-מְשַטרות בגדה ובעזה. עם התגלות סימניו של הסדק הזה, מטכ״ל איזנקוט שינה את השיח שלו.

באורח תקדימי, החלו דובריו להתגאות בנתונֵי ההרג של הצבא בזירה הפלסטינית. ההשוואה למציאות שקדמה לכך תבהיר היטב את התפנית. "אינתיפאדת היחידים" בגדה (2015—2016), שבמסגרתה התחולל גם הירי של אזריה בעבד אל־פתאח א-שריף, התאפיינה בריסון צבאי. מטרת הצבא היתה למנוע מאינתיפאדת היחידים להתפתח לכדי עימות ישראלי-פלסטיני נרחב. הצבא חשב "מדינית". בנסיבות הללו, יכול היה להתגאות אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, שחוּזקה היכולת "לנטרל את פעילות המפגע ללא הריגתו […] על מנת לצמצם את כמות הלוויות ההופכות למפגן הזדהות ציבורי". כלומר, האלוף התגאה בהימנעות מקטלניות, ללמדנו שחתירה לקטלניות איננה תכונה הכרחית הטבועה בצבא לוחם-משטר.

ואולם, הגאווה שבריסון נעלמה אחרי פרשת אזריה. כדי להבין את זעזועו של הצבא מהביקורת הציבורית שהוטחה בו במהלך הפרשה, נצטט את דברי איזנקוט בראיון לידיעות אחרונות במרס 2018: "בשנתיים האחרונות נהרגו רק באיו"ש 171 מחבלים. זה מספר גבוה לאין שיעור בהשוואה לשנים עברו. יש גורמים שרוצים להציג את צה"ל כצבא צמחוני ומובילים אג'נדה הרסנית. הם מנסים להציג את צה"ל כצבא עם מורך לב, צבא שלא נותן גיבוי לאנשים שלו. ההפך הוא הנכון".

ספירת הרוגים הוצגה אפוא בתרבות הפוליטית הישראלית כהישג. איזנקוט כמו שכח את גאוות אלוף פיקוד המרכז שפעל בגיבויו לצמצם הרג. נאה דרש, איזנקוט, ונאה גם קיים. מאז החודש בו התקיים הראיון ועד לדצמבר 2018, נהרגו מאש צה"ל במהלך ההפגנות שקיים חמאס לאורך הגדר בעזה 183 פלסטינים, מרביתם אזרחים, ובכללם 35 ילדים. כמה חודשים לאחר מכן נכנס כוכבי לתפקיד הרמטכ"ל ו"הקטלניות" החלה להיטמע בשיח הצבאי ובדיאלוג עם הציבור.

לא בכדי נמצא בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית של שנת 2019, כי שיעור הנשאלים, שסברו שמערכת הערכים של הפיקוד הבכיר בצה"ל קרובה לערכֵי הציבור הכללי, עלה מ-49 אחוז בשנת 2016, ל-71 אחוז בשנת 2019 – ללא הבדל מהותי בין המחנות הפוליטיים. במילים אחרות, שוקמה תמיכת הימין בצבא. היה לכך אף הד ברטוריקה של אנשי ימין שונים, שראו את כוכבי כמי שמחזיר לצבא את ערכיו. כך למשל התבטא עורך מקור ראשון חגי סגל: "אפילו רפול לא דיבר כך בטקס [הכניסה לתפקיד] שלו. אלא שמקץ שתי מלחמות לבנון, שתי אינתיפאדות ושלל מבצעי צוק איתן שלא הסתיימו בהכנעה צלולה של האויב, חשוב לכוכבי להנחיל לגייסותיו את ערך הניצחון".

לא פלא, אם כן, שכשהתפתחה שוב אינתיפאדת יחידים בגדה, בשנת 2022, מטכ"ל כוכבי כבר לא בלם את הדרג המדיני כקודמו. נהפוך הוא. הצבא הֶקל כבר בסוף 2021 את הוראות הפתיחה באש, והתיר לירות במיידֵי אבנים ובקבוקי תבערה, גם לאחר מעשה, כלומר מבלי שהציבו עוד סכנה. הקלת ההוראות קיבלה ביטוי משמעותי במבצע "שובר גלים" שהתפתח במרס 2022 בגדה, במטרה לדכא את ניצניה של אינתיפאדה אפשרית – ושבּו גברו מאוד שיעורי ההרג. דבר לא נותר מגאוות מפקדי הצבא על ההימנעות מקטלניות ב-2015—2016.

תיעוש ההשמדה המדויקת

הרמטכ"ל אינו אלא תבנית נוף התרבות הפוליטית שבמסגרתה הוא מתפקד. כוכבי היה האדם הנכון בתקופה הנכונה. בעוד שצבאות במערב מנסים להסוות את אופיים האלים, ובעוד שבישראל הדבקת תווית של אלימות לצבא נתפסה בעבר כבלתי לגיטימית, כוכבי ביקש להסיר את המסכות. הקטלניות אינה עוד תכונה שלילית שיש להסתיר, או לכל היותר להציג כתוצר לוואי של פעולת צבא החותר להיות "המוסרי ביותר בעולם"; קטלניות אף אינה כלל תכונה, הטבועה כמו מאליה בצבא. קטלניות היא-היא הערך שאליו יש לחתור ללא היסוס בעיצוב אופיו של הצבא.

אולם, רמטכ"ל לא יכול לקדם שיח צבאי חדש אלא כאשר הוא משתלב היטב עם הזרמים המרכזיים בתרבות הפוליטית: הצבא בראשותו רכש את תמיכת המרכז-שמאל בכך שהעניק לגיטימציה למדיניוּת המקפיאה את פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי (לצד זה שהצטייר בעיני מחנה זה כמגן הדמוקרטיה נוכח עמדתו בפרשת אזריה), ורכש מחדש את אמון הימין, ההולך ומקצין ומתגזען, בכך שהדגיש שאיננו "צבא צמחוני".  

בל נתפלא, לכן, שבספטמבר 2022 יכול היה כוכבי לסכם בפומבי את מימוש תפיסתו באומרו: "התפיסה ומימושה מבטאים עיקרון מרכזי והוא תיעוש ההשמדה המדויקת בפעולה משולבת של תמרון ואש…". בשפות אירופיות מסוימות הביטוי "תיעוש ההשמדה" אינו קל להאזנה, אך בישראל של 2022 זה אפילו לא עורר תשומת לב. הקטלניות, ואולי אף תיעושה, היא המורשת התרבותית שמותיר אחריו כוכבי.   

על פרופ' יגיל לוי

פרופ' למדיניות ציבורית וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה. ספרו יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים יופיע בחודשים הקרובים בהוצאת למדא עיון.