כדי לחשוב מה צריך להיות האופק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אחרי עשורים של קיפאון, כדאי להתחיל בהפניית המבט לתהליך חברתי-תרבותי חשוב שמתרחש בישראל בעשורים האחרונים: התמזרחותה של כלל החברה. 

ההתמזרחות הזאת – שנתפסה בעבר כ"לבנטיניזציה" שמפניה התריעו דוד בן-גוריון ורבים אחרים מבכירי הפרויקט הציוני – היא התפתחות טבעית כשמביאים בחשבון כ-140 שנות קיום ציוני במזרח התיכון. היא ניכרת במוזיקה שאנחנו שומעים, באוכל שאנו אוכלים, בז׳רגון שאנו מאמצים ובמקומן של הדת ושל המסורת במרחב הציבורי, והיא משפיעה גם על התרבות הפוליטית. האם אין קשר בין ההתקפות על שלטון החוק ומשך הכהונה הארוכה של נתניהו בתפקיד ראש הממשלה להשפעות שמחלחלות מהמשטרים הלא-דמוקרטיים שמקיפים אותנו במרחב? 

כבר כתבתי על ההתמזרחות ועל ביטוייה במסגרות שונות, ואחת הדוגמאות הטובות שבהן השתמשתי ניכרה כשנטע ברזילי זכתה לפני כארבע שנים באירוויזיון. ראש הממשלה דאז נתניהו הגיב בהכרזה קצרה: "נטע, כפרה עלייך". לא תהיה זו הגזמה לקבוע שאין מילה שיושבת פחות טוב על נתניהו, האשכנזי מרחביה, בנו של פרופ׳ בן ציון נתניהו, מאשר "כפרה". אבל לא במקרה הוא נקט בה.

מילים וביטויים שעד לפני פחות מעשור נחשבו מזוהים עם דור הסבים שטרם הסתגלו למודרנה — למשל, "חמסה-חמסה", כפי שאמרה גל גדות לאחד המראיינים האמריקאים, שמצדו התמוגג מתגובתה הקוּלית – נעשו ביטויים כלל-ישראליים טבעיים. שר הביטחון גנץ הוציא פעם הכחשה רשמית במילה: ״חרטא״. 

אבל השפה היא רק מרכיב אחד מני רבים המעיד על ההתמזרחות. היא ניכרת גם בהקשר הדתי: אפילו את המאבק המתנהל סביב העלייה להר הבית – שבשנותיה המוקדמות של התנועה הציונית נחשב כמקום פחוּת ערך וחשיבות בהשוואה לכותל ובוודאי בהשוואה לאוניברסיטה העברית – אי אפשר לנתק מהשפעת הזיקה של הפלסטינים לאל-אקצה. הפרדוקס הוא, שככל שישראל מתרחקת מאפשרות של שלום עם הפלסטינים, היא נעשית במידה רבה למדינה כמעט ערבית-יהודית, אף אם מערבית מבחינה טכנולוגית וכלכלית. 

למכירה: וילה בג'ונגל

על תהליך ההתמזרחות ניתן אפוא לחשוב גם כפתח להשתלבות עתידית באזור מבחינה מדינית. דוגמה טובה לכך טמונה בסיפור של אחד המוזיקאים המרתקים בישראל, דודו טסה. טסה גדל במשפחה ובסביבה ימניוֹת, אך ככל שנפתח למוזיקה ערבית והחל בעקבות כך להופיע במדינות ערב ועם מוזיקאים ערבים – משהו בזהותו כיהודי-ערבי גרם לו להתמקד יותר במשותף ופחות במפריד. טסה הוא דוגמה מעניינת, שכן, משיחותיי איתו למדתי שקרבתו לתרבות הערבית לא הפכה אותו לשמאלני מבחינה פוליטית, אלא "רק" ריככה את המרכיב הלאומי־הפוליטי בהשקפתו. אולם, פוטנציאלית, זהו תהליך שעשויים לעבור ישראלים רבים נוספים, לוּ יעמיקו בשורשיהם הערביים או בתהליך ההתמזרחות, ולהתמזרחות הזאת תהיה, ודאי, גם השפעה על איך שניתפס בעיני מוסלמים. 

כשכתבתי את הספר תוגת השמאל על חייו ופועלו של אדריכל הסכמי אוסלו יוסי ביילין, נשענתי בעיקר על ארכיונו הפרטי העשיר. בין היתר, מצאתי שם מסמך מעניין הנוגע לחזון "המזרח התיכון החדש" שהבטיח שמעון פרס בשנות ה-90. מעשה שהיה כך היה: אל ועידת העסקים הראשונה שנערכה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ב-1994 בקזבלנקה, הגיעו עשרות מבכירי המשק מלוּוים באנשי תקשורת ישראלים שהתמוגגו מהאופן שבו חזון המזרח התיכון החדש קורם עור וגידים. אבל עד מהרה התברר שאותו החזון מטריד דווקא את מנהיגי ארצות ערב, שחששו כי אחת התוצאות שלו תהיה הפצת התרבות המערבית-חילונית של הישראלים במרחב השמרני המוסלמי. וכך, בשעה שאצלנו חגגו בעקבות הוועידה את מה שנתפס כעידן חדש, האמריקאים שלחו לפרס ולביילין מִבְרָק, בעקבות שיחות עם מארגני הוועידה, שביקש, למען השלום, לצנן להבא את הנוכחות הישראלית הבולטת שם, מחשש להשפעה תרבותית זרה.

ממרחק עשרות השנים שחלפו מאז שקיעת תהליך אוסלו, מתברר שהיה זה חשש מוגזם שתרמה לו מאוד התפיסה העצמית של ישראל כ"וילה בג'ונגל" — מבצר מערבי במזרח התיכון. לעומת זאת, דווקא "הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ חשפו את האופן שבו יהודים ומוסלמים חולקים מצע תרבותי משותף, עד כדי כך שבימי הקורונה והסגרים עומר אדם העתיק לשם את הופעותיו, לשמחת כל הנוכחים – המקומיים והתיירים מישראל כאחד. 

ואכן, ההבטחה לעתיד האזור טמונה בכך שבניגוד לרעיון המארגן של תהליך אוסלו – לפיו פתרון הממד הפוליטי, כלומר הסדר עם הפלסטינים, אמור היה להוביל להשתלבות ישראלית במרחב – הפעם הממד התרבותי המשותף יקדים את הפתרון הפוליטי וישמש גשר לשלום. 

הקרבה התרבותית ניכרת גם בהקשרים של שמרנות מזרח תיכונית המשותפת ליהודים ולמוסלמים, אבל זו לא בהכרח בשורה שלילית: שמרנות מהסוג הזה שיחקה תפקיד חשוב בברית הפוליטית שכמעט נכרתה בין מנסור עבאס ונתניהו, ושבסופו של דבר הביאה את רע"מ לראשונה לקואליציה ציונית. זה לא קרה רק בגלל אינטרסים פוליטיים; משהו עמוק יותר, שקשור לקרבה התרבותית, אפשר את הברית הזאת. 

הפרוגרס של ז'בוטינסקי

לפני שנחשוב כיצד תהליך ההתמזרחות יכול לתרום להיווצרות אופק מדיני, הבה נשוב, ולוּ לרגע קצר, לדפוסי המחשבה המקוריים שהועלו על ידי מנהיגי הציונות בנוגע לדו-קיום.  

האופציה הראשונה, שבוטאה הן על ידי בנימין זאב הרצל והן על ידי בן-גוריון בשנותיו המוקדמות כמנהיג, היתה לפתור את הסכסוך – שאז עוד היה רק בגדר פוטנציאל מאיים – באמצעים כלכליים וטכנולוגיים. כך למשל, בספרו של הרצל, "אלטנוילנד", קובעת דמותו של רשיד ביי, שמייצג את ערביי הארץ, כי "בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה ה-19. […] האנשים המסכנים האלה מאושרים היום [בעקבות הציונות; א"ש] הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר (תרגום: נחום סוקולוב)".  

כלומר, לפי הרצל, הקִדמה והצמיחה הכלכלית שיביאו היהודים תתרום גם לעלייה ברמת החיים של הפלסטינים, ובכך תשכך את שאיפותיהם הלאומיות וממילא גם את התנגדותם לציונות. במובנים רבים, הרעיון שהביע ראש הממשלה הקודם נפתלי בנט בדבר "צמצום הסכסוך", אשר פּוּתח על ידי אינטלקטואלים כמו מיכה גודמן, יונק מאותה עמדה. הוא גורס שעל ישראל לנצל את עוצמתה הכלכלית ובד בבד את יכולתה לשלוט בחיי הפלסטינים כדי להציע להם הקלות, הטבות ואפשרויות לפיתוח כלכלי שיגרמו להם להשקיע בשיפור רמת חייהם וכתוצאה מכך "לשכוח" ממאבקם הלאומי. השאיפה הזאת לא התממשה, כידוע, שכן יסודה בתפיסה מטריאליסטית שלא מספקת מענה לשאיפות רוחניות-לאומיות לעצמאות. 

האופציה השנייה בראשית הציונות היתה שלום מעמדי. הוגי הציונות הסוציאליסטית, כמו נחום סירקין ודב בר בורוכוב, חלמו על מדינה סוציאליסטית שתושתת על ערכי שוויון ואחווה בין כל אזרחיה. על הרקע הזה, מנהיגי השמאל הציוני סברו כי ניתן יהיה לחבור אל עובדי האדמה והפועלים הפלסטינים ולכונן תנועת עובדים משותפת. בפועל, כשהוקמה הסתדרות העובדים הכללית ב-1920, הפועלים הפלסטינים אפילו לא הוזמנו להצטרף. העניין גווע. 

גישה נוספת הציע זאב ז'בוטינסקי, מייסד הזרם הרוויזיוניסטי. מצד אחד הוא צידד ב"קיר הברזל" – הישענות על כוח צבאי וסבלנות מדינית עד שהפלסטינים יאותו לפשרה; ומצד שני, המדינה היהודית ששאף להקים, שנועדה להשתרע משני צדי נהר הירדן, שורטטה על ידו כמדינה דו-לאומית כמעט, בזכות מנגנונים שונים שיבטיחו קיום פלסטיני אוטונומי בתוך המדינה. כלומר, ז׳בוטינסקי, שהיה מהראשונים להכיר בפלסטינים כלאום מובחן מיתר הערבים (הוא כינה אותם "ערביי ארץ ישראל"), רצה מדינה שתהיה יהודית בזכות הרוב הדמוגרפי שייווצר בה, אבל לצד השפה העברית, לערבית יהיה בה מעמד שווה ולפלסטינים החיים בה יהיו זכויות שוות לא רק כפרטים, אלא גם כקהילה לאומית, שתוכל לפתח את תרבותה באופן עצמאי – למשל, בבתי ספר. מייסד הימין הציוני שאף, אם כן, למדינה יהודית שבה היהודים יהיו הרוב, השפה תהיה עברית, המולדת תהיה זו התנ"כית והיהודים ימשלו בעצמם; אך לפלסטינים כפרטים יוענקו זכויות שוות, וכמיעוט תינתן להם האפשרות לממש את תרבותם הלאומית. 

ואולם, מה שז׳בוטינסקי ראה בימיו כהצעה שמשדרגת את מעמד הפלסטינים, ייתפס בעיניהם כיום, לאחר הקמת הרשות בשטחים והציפייה למדינה עצמאית, כהרעה בתנאים (יצוין עם זאת שבתוך גבולות הקו הירוק, הצעה כזאת יכולה לשדרג את מעמד הערבים אזרחֵי ישראל, אך ז'בוטינסקי התייחס למדינה יהודית המתקיימת גם מעבר לירדן המזרחי, ובחשבון אחרון היא מרעה עם ערביי הגדה דהיום).

חשוב לציין כי אף שהפלסטינים דחו הצעות אלה וגם אחרות, אין זה נכון שהם הסתפקו בשלילה בלבד. הצעתם העיקרית בימי היישוב היתה מדינה אחת דמוקרטית לכל האזרחים בין הירדן לים, אולם הם התנו אותה בהגבלת העלייה היהודית, מה שפסל אותה בעיני הציונים, שלא רצו להישאר מיעוט. 

המדינה האחת – זרמים וחששות

החזון של מדינה אחת נוכח גם בימינו – וגם בקרב יהודים, משני צדי המתרס הפוליטי. בצד השמאלי הרדיקלי של המפה, מירון בנבנשתי, שהיה סגן ראש עיריית ירושלים בשנות ה-70, העלה בראשית המילניום את ההצעה להתקיים יחד במדינה אחת גדולה ודמוקרטית שמנותקת מזהותה היהודית, בדומה למשל לארצות הברית. גם בחלקים מסוימים, משיחיים, של הימין, יש כיום החולמים על מדינה אחת, שבה יהודֵי ארץ ישראל יחיו את יהדותם והפלסטינים יקיימו את אמונתם הדתית שלהם, וכולם יהנו משוויון זכויות, שכן, עבור הימין המשיחי, הזהות הדתית עולה בחשיבותה על זהותה הלאומית של המדינה. כלומר, מוטב להמשיך להתגורר בכל חלקי ארץ ישראל ובכך לממש את יהדותך מאשר לחיות במדינה שמוגדרת יהודית אבל היא חילונית ויושבת רק על חלק מהארץ. מנגד, הימין הקיצוני – דוגמת סמוטריץ', בן גביר ותומכיהם – חותר למדינה אחת, עם זכויות פרט לפלסטינים, אבל לא זכויות מלאות, ובכלל זה ללא הזכות לממש את זהותם כקולקטיב. כלומר, מדינת אפרטהייד שגם במצב של רוב דמוגרפי פלסטיני תיוותר יהודית, כי כך קובע החוק, והערבים לא יוכלו להצביע למוסדותיה ולשנות את זהותה בחקיקה.

עבור רוב הציבור היהודי, שמעוניין לשמר את ישראל גם כמדינה דמוקרטית וגם כיהודית, סוגיה זו, של יחסי רוב-מיעוט, מקעקעת את התמיכה ברעיון המדינה האחת, חרף העובדה שמבחינה מוסרית היא ההצעה האידיאלית וגם הפשוטה ביותר למימוש. זאת משום שהיהודים חוששים מאובדן הרוב הדמוגרפי שלא יאפשר את היות ישראל יהודית, אם בה בשעה גם רוצים לשמר אותה כדמוקרטית. מה עוד שרעיון המדינה האחת טומן בחובו סכנה להתפרצות מלחמת אזרחים, כפי שקרה לדוגמה ביוגוסלביה ערב התפרקותה.

התגלגלות רעיון שתי המדינות

חזון שתי המדינות, ששב לאחרונה לדיון הציבורי בעקבות נאומו של יאיר לפיד בספטמבר בעצרת האו"ם, הוא הוותיק מכולם. הוא נוכח עמנו מאז שוועדת פיל שהקימו הבריטים ב-1936 הציעה את חלוקת הארץ. במקור, ועדת פיל הציעה חלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית מורחבת, שתכלול גם את עבר הירדן, כשירושלים ובית לחם יהיו תחת שליטה בינלאומית. הפלסטינים דחו את ההצעה לחלוטין, ואילו בן-גוריון אימץ אותה בעיקרון, תוך הסתייגות מקווי הגבול שהוצעו למדינה היהודית. 

למעלה מעשור לאחר מכן, ב-1947, שוב דחו הפלסטינים את פתרון שתי המדינות, שהפעם הוצע על ידי האו"ם, ונקבע במסגרתו שתוקם מדינה יהודית לצד מדינה ערבית (ללא עבר הירדן המזרחי), כשירושלים תישאר בינלאומית, ושתי המדינות יתחייבו להיות דמוקרטיות הקשורות זו לזו בהסכמים כלכליים. כידוע, היהודים הכריזו כתוצאה מכך על מדינה, ואילו הפלסטינים, ובהמשך גם מדינות ערב, התנגדו ובחרו להילחם בה. מלחמת העצמאות הביאה על הפלסטינים את הנכבה – הרס היישובים שלהם, לצד בריחה ומעשי גירוש מאסיביים שהסתכמו בכך שכ-750 אלף פלסטינים איבדו את בתיהם ואת מקומם בארץ. במקביל, הירדנים השתלטו על הגדה המערבית והמצרִים על רצועת עזה, וישראל סירבה מאז להקמת מדינה פלסטינית לצדה. 

אולם חלום חלוקת הארץ הוסיף לרחף, וצץ לאחר מלחמת ששת הימים, שבּה כבשה ישראל את עזה ואת הגדה המערבית מידי מצרים וירדן. אלא שמאז הניצחון, היהודים, שחשו חזקים מאי פעם, התנו את החלוקה בכך שהפלסטינים לא יקבלו מדינה של ממש, אלא אוטונומיה. לפי התוכנית של מנחם בגין, שעלה לשלטון ב-77', זו אמורה היתה להיות אוטונומיה מינהלית בלבד, אותה דחו הפלסטינים, בהנהגת אש"ף. 

בשנת 88', על רקע מגוון סיבות פנימיות ובינלאומיות, אימץ אש"ף לראשונה את רעיון שתי המדינות בוועידה באלג'יר, וכששמעון פרס ויצחק רבין הובילו את הסכמי אוסלו בשנות ה-90, הפלסטינים הסכימו, לראשונה, לקבל אוטונומיה כשלב ראשון בפתרון, בתנאי שלאחר מכן יתנהל משא ומתן על הסדר קבע. מבחינתם, האוטונומיה היתה מסדרון למדינה; מבחינת רבין, כפי שהסביר בנאומו האחרון לפני שנרצח, הוא שאף ל"מדינה מינוס", כלומר מדינה אשר חלות עליה הגבלות צבאיות, וכאשר ישראל עודנה בעלת השליטה בגבול המזרחי עם ירדן. למעשה, היתרון והחיסרון של אוסלו היה טמון בעמימות הקונסטרוקטיבית שננקטה בכוונה לגבי טיבו של הסכם הקבע.

כשאהוד ברק ויאסר ערפאת הלכו בשנת 2000 לוועידת קמפ דייוויד כדי לדון סוף סוף בהסדר הקבע, היהודים והפלסטינים הסכימו עקרונית, לראשונה, על רעיון שתי המדינות. אבל לא על הפרטים עצמם. בעקבות הכישלון פרצה, כידוע, האינתיפאדה השנייה, התחזק שלטון הימין, מפעל ההתנחלויות התעצם, המנהיגים התחלפו – והייאוש ואובדן התקווה גרמו לכך שהטרנד כיום הוא לטעון שחלוקה לא אפשרית. 

לא הייתי ממהר לחתום על הקביעה הזאת. כפי שתהה פעם הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק – איך ייתכן שבני אדם מסוגלים לדמיין בינה מלאכותית שתנהל את העולם אבל לא את ישראל ופלסטין חיות זו לצד זו? ואמנם, חרף המכשולים וההתנחלויות וכבישי ההפרדה שבנתה ישראל בשטחים – אם הרוב בשני העמים יבחר במתכונת של שתי מדינות, חלוקת הארץ אינה בלתי אפשרית – בין שעל ידי פינוי רוב המתנחלים ובין, אפילו, שעל ידי השארתם. פינוי אמנם יחייב מאבק, אבל אם רוב הישראלים ירצו בו – הוא יקרה וסביר שרוב המתנחלים לא יפְנו כלפיהם את נשקם. אפשרות אחרת, שהועלתה בשיחות שניהל יוסי ביילין בעקבות כישלון קמפ דייויד, היא להשאיר מיעוט יהודי שיחיה בפלסטין בהסדר מיוחד שיותיר אותם אזרחים ישראלים, או שאף יבחרו באזרחות פלסטינית. אם על כף המאזניים יעמוד שלום אמיתי והפלסטינים יחושו כי נעשה עבורם צדק והם עצמאיים במדינתם – הם לא בהכרח יתנגדו לנוכחות יהודית במדינתם כשהמתנחלים אינם עוד אדוני הארץ, אולי אפילו ישמחו לגוון את אוכלוסייתם. אולי.   

אולם, מה שבטוח הוא שהמשא ומתן על מימוש שתי המדינות כשל פעם אחר פעם, ואם רעיון לא מצליח להתממש במשך כמעט מאה שלמה, מוטב לפחות לנסות לחשוב אחרת. 

השאלה היא איזה רעיון יהיה ריאלי, מקורי ויבטיח דו-קיום ממשי?

מזרח תיכון ישן-חדש

כאן עלינו לשוב לתהליך ההתמזרחות, שכן הוא יכול להשתלב היטב באופק שאני מציע לפיוס מלא, והאמת ההיסטורית היא שאף מדובר ברעיון ותיק בדברי ימי הסכסוך. 

ההצעה הזאת עלתה לזמן קצר בשיחות שקיים בן-גוריון עם מנהיגים ערבים, בהם מוסא עלמי, מבכירי התנועה הלאומית הפלסטינית, וריאד צאלח, ממנהיגי הערבים בלבנון, בעיצומן של שנות ה-30. עיקריה: פדרציה שתכלול הקמת מספר מדינות ערביות עצמאיות – בעיקר הדברים היו אמורים בלבנון, עיראק, עבר הירדן וסוריה – ובתוך הפדרציה תתקיים גם מדינה יהודית.  

בן-גוריון הציע זאת לפני שמדינות ערב היו לעצמאיות, והצעתו כללה תמיכה ציונית בעצמאותן בתנאי שיתמכו במדינה יהודית בתוך המסגרת הפדרטיבית. כשעלמי שאל אותו מדוע הוא מצפה מהערבים לצדד בכך, הזקן השיב כי זה הדבר שראוי שייעשה "תמורת הסכמתנו ותמיכתנו בהקמת פדרציה ערבית בארצות השכנות והתקשרות המדינה היהודית לפדרציה זו באופן שהערבים בארץ-ישראל, גם אם יהוו מיעוט בה, לא יהיו במצב של מיעוט, כי יהיו קשורים עם מיליונים ערבים בארצות השכנות". לטענת בן-גוריון, שפירסם את הדברים בספרו מפגשים עם מנהיגים ערבים, עלמי לא שלל את הרעיון, אך הוא ירד מסדר היום – בין היתר, בעקבות הצעת ועדת פיל לחלוקת הארץ לשתי מדינות.  

אולם את הרעיון הפדרטיבי ההוא אפשר להשאיל לימינו: ישראל, פלסטין וירדן יתקיימו בנפרד, אך גם יחד, תחת מסגרת פדרטיבית. לכל מדינה יהיו מוסדות ודרכונים משל עצמה, אך גם מוסדות משותפים. בהקשר הישראלי, הקיום הפדרטיבי יוכל לנטרל את מוקש סוגיית הגבולות, שכן אף אם במסגרת הזאת ישראל תיפרד משלטונה על שטחי הגדה – כישראלים שחברים בפדרציה, גם עבר הירדן המזרחי יהיה נגיש לאזרחיה. וגם להפך: הפלסטינים יקבלו עצמאות כמדינה רק בשטחים, אך כחברים בפדרציה גם תל אביב פתוחה בפניהם. הרעיון הוא שישראלים ופלסטינים וירדנים יוכלו להסתובב בכל מקום בפדרציה, אבל יצביעו רק למוסדות של מדינתם. מעל למדינות יהיה מוסד פדרטיבי משותף שבו יישמר ייצוג הולם לכל אחד מהעמים. בקצרה: כמו האיחוד האירופי, אבל במזרח התיכון. 

הפדרציה תשכך גם את הוויכוח סביב ההתנחלויות והשליטה על המקומות הקדושים. שהרי אף אם ירושלים תישאר בירת ישראל, היא תהיה גם בירת הפדרציה, והסדרים מיוחדים ידאגו לכך שהיא תנוהל תחת מנגנון משותף. וגם אם מתנחלים שירצו בכך יבחרו להישאר בשטחים, הם לעולם יהיו מיעוט זניח בין כל ערביי הפדרציה והשירותים והיחס שיקבלו יהיו בהתאם, אך מצד שני הם יוכלו לממש את זכותם על כל ארץ ישראל התנ"כית, גם אם מבלי להיות אדוני הארץ מבחינת ריבונותם עליה. זה בדיוק המשחק המתוחכם ביחסי רוב-מיעוט שבן-גוריון שח עליו עם עלמי. 

צה"ל, במקרה זה, כבר לא יהיה רק צבא האויב הציוני בעיני הערבים, אלא גם כוח המגן המרכזי על מדינות הפדרציה מפני איומים חיצוניים – בדיוק כפי שישראל הגנה על ירדן בשנת 1970 מפני התקפה סורית, או כפי שכיום ישראל ומדינות המפרץ נערכות יחד להגנה מפני איראן, כשברור שצה"ל הינו כוח המגן העיקרי בקונסטלציה הנוכחית. יתרה מכך: הפדרציה יכולה להפוך לאטרקציה עולמית. חישבו, למשל, על פרויקט שיציע לתיירים סיור בן חודש בכל אתרי התנ"ך הפזורים כיום בין ישראל, הרשות הפלסטינית וירדן: טיול העובר בין ירושלים, קבר רחל, בית לחם, הכנרת, נצרת ופטרה ושמקיף למעשה את מרבית האתרים הקדושים לשלוש הדתות הגדולות. 

חניכי בן-גוריון מחויבים לרעיון

במידה מסוימת, מדיניות "הגשרים הפתוחים" בין ישראל, השטחים וירדן, שהנהיג משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, היתה מעין מבוא לפדרציה. כזכור, דיין החליט אז לאפשר לפועלים לעבור מישראל לשטחים ולהפך, במקום להקים גדרות ומחסומים, ובכך לחזק את היחסים הכלכליים באופן שישכך מתחים לאומיים. היחסים בין יהודים לפלסטינים היו אז אמנם יחסֶי תלות, אך עד האינתיפאדה הראשונה, פלסטינים הסתובבו בישראל בחופשיות, כפי שיהודים הסתובבו בעזה וקנו בשוק בג'נין. בראייה היסטורית, ייתכן שלא האינתיפאדה השנייה היתה הטעות הקשה של הפלסטינים (מבחינה זו שביצרה את ההסתייגות של רבים מהישראלים מפתרון שתי המדינות), אלא דווקא האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בסוף 1987 ושנחשבת עד היום להצלחה פלסטינית. אלמלא פרצה, הפלסטינים אולי היו – בתהליך ארוך ורב מכשולים – משתלבים באופן טבעי במדינת ישראל. 

לא במקרה את מדיניות "הגשרים הפתוחים" הנהיג חניכו של בן-גוריון, דיין, ואת הניסיון האחרון עד כה לממש אותה ביצע חניך אחר של הזקן, שמעון פרס, כשפעל למען קונפדרציה עם ירדן במסגרת "הסכם לונדון", גם כן ב-1987. שניהם הדהדו בכך את הרעיון של האב המייסד. חבל שיצחק שמיר (ראש ממשלת הרוטציה, אשר פרס כיהן כשר החוץ שלה), שחשש כי הקונפדרציה תביא למדינת "אש״פיסטית" כדבריו, לא הפנים את גודל הבשורה, שבמידה רבה היתה מממשת גם את החזון הרוויזיוניסטי של ארץ ישראל השלמה.

אבל לצד שלל הסיבות שנמנו, הסיבה העיקרית להאמין בפדרציה היא שההיסטוריה מלמדת שמה שאתמול היה דמיוני הופך פעמים רבות לשגרתי, שכן הדורות מתחלפים ועמם גם הפרדיגמות המחשבתיות. בעוד דור או שניים כבר לא יחיו עמנו אלה שחוו את 1948 והנוכחות היהודית תיתפס כחלק אינטגרלי מהקיום המזרח תיכוני, ולא כייבוא זר מאירופה, כפי שוותיקי הסכסוך, כמו מחמוד עבאס, עדיין חווים. במקביל, אפשר רק לשער שיהודים רבים ימאסו בתחושת הבידוד והמצור במרחב, בין היתר מתוך ביטחונם בעוצמתם. 

אפשר לחשוב גם על תנא דמסייע נוסף, מתחום אחר בכלל, והוא השתנות תפיסת המציאות של דור הילדים, ושל הדורות הבאים בכלל, בעקבות התלות במסכים, שניתן רק לשער שתשדד בתורהּ את יחסי הגומלין בין מציאות לדמיון. על הרקע הזה המשמעות של קו גבול פיזי ושל ריבונות פורמלית עשויים להתיישן. 

בארכיון הנדון של ביילין מצאתי מסמך נוסף, לא חתום, שמציע את אותה האפשרות ממש בעוד 50 שנה, תוך פירוז האזור מנשק גרעיני. זה אולי נשמע מעט דמיוני עתה, אבל כמו שאמר פעם מישהו: "אם תרצו, אין זו אגדה".  

על ד"ר אבי שילון

היסטוריון שמתמחה בתחום לימודי ישראל. בשלוש השנים האחרונות הוא היה חוקר אורח באוניברסיטת ניו-יורק והחל מהשנה הבאה יהיה מרצה בכיר במכללת תל חי.