Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
אני מודה, לא צפיתי את זה מגיע. שבועיים לפני הבחירות עוד אמרתי לחבריי בקהילה שאני לא מאמין שהם יעברו את השמונה מנדטים. הציבור יתעשת. הציונות הדתית תיזכר בדרכה האותנטית ולא תיתן את קולה למפלגה שבחרה בדרך הקיצון. הרי תמיד היה בציונות הדתית מרכיב ממתן עמוק. המקף המחבר הזה, שמאפיין את דרכה כמעט בכל תחום – תורה-מדע, ישיבה-צבא, תורה-עבודה, דתיות-לאומית, ציונות-דתית – משקף בדיוק את זה; את היכולת להרכיב יחד עולמות שונים, שמאזנים האחד את השני.
גם כשהיתה רוויה בלהט משיחי, ידעה הציונות הדתית להסתכל אחורה ולבדוק אם עם ישראל הכללי עודנו איתה. לעתים רצה מהר מדי, עסקה בהקמת התנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, וגילתה בדיעבד ששכחה להתנחל בלבבות. אבל גם אז חשבון הנפש נערך במהרה, והציונות הדתית יצאה לתקן.
רק חלקים קטנים ממנה, קיצוניים באופיים, פיתחו תפיסה ולפיה אם העם טועה ומחליט לפנות התנחלויות ולמסור שטחים לפלסטינים, אז צריך להחליף את העם, ובחרו בדרך של התבדלות מן החברה הכללית ומן התרבות העכשווית. באופן כללי, זו היתה גישת הפלג החרד"לי בציונות הדתית, בהובלת ישיבת "הר המור" והעומד בראשה, הרב צבי טאו.
אבל רובה של הציונות הדתית – המיינסטרים – המשיך להאמין בתפקידה ההיסטורי של התנועה: לגשר בין עולמות ולהנהיג את מדינת היהודים מתוך תפיסה הרואה חשיבות בכינוסם של כל הכוחות הפועלים בה יחד לפעולה משותפת לקראת עיצוב מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
התבדיתי. 14 מנדטים זו כמות שיא של מצביעים – 516,470 ליתר דיוק – שמעולם לא היתה לציונות הדתית. אמת, כנראה שרוב המצביעים הם תומכי איתמר בן גביר ומפלגת עוצמה יהודית. עיתונאים שהיו במטה המפלגה בליל הבחירות הודו בפניי שלא היו שם יותר מדי חובשי כיפות סרוגות קלאסיות. היו חילונים וחרדים ונוער הגבעות, ומעט מזעיר ציונות דתית קלאסית. אם בצלאל סמוטריץ' היה רץ לבדו, במסגרת מפלגת האיחוד הלאומי, ייתכן שלא היה עובר את אחוז החסימה.
אבל כל זה לא כל כך משנה כעת, כי משעה שבן גביר וסמוטריץ' נטלו את המותג "ציונות דתית" לרשימה המאוחדת שלהם, נצבע המגזר כולו בצבע של שניהם. ולא רק שהשתלטו על השם, אלא גם רשמו כאמור תוצאת שיא. ובמקום איזון קיבלנו מכפיל כוח, מעודד קיצוניות. זהו מהלך שמעציב ומדאיג אותי. אך כיצד הוא קרה?
איך נולדה הציונות הדתית
במחצית השנייה של המאה ה-19, להיות ציוני ולהיות דתי היה בעיני יהודים דתיים רבים אוקסימורון. התנועה הציונית שמה לה למטרה לכונן יהודי חדש – היהודי הריבוני. ובעוד דתיים התפללו לגאולה משמיים, הציוני אחז את מושכות הגאולה בידיו, מתוך תודעה שבכוחו ואחריותו של האדם להביא לגאולת עמו.
בציונות היה, באופן אינהרנטי, מרכיב של מרד. מרד בקבלת המצב הקיים; מרד בפסיביות שאפיינה את היהדות הגלותית; מרד בתודעה התולה את ישועת ישראל בידי שמים; ומתוקף כל זאת – מרד במסורת ובסמכות הרבנית, שסימלו עבור הדור הצעיר את חוליי היהדות הגלותית.
מכאן, שכדי לאחוז בעמדות ציוניות ובה בעת להמשיך לאחוז במסורת, צריך היה לחדש את התודעה הדתית, לנעֵר אותה. כך עשו מבשרי הציונות השונים, ובהם הרב יהודה אלקלעי ורבי צבי הירש קלישר, אשר ניסחו בכתביהם עמדה דתית חריגה אז בנוף.
תמציתה: האמונה בגאולת ישראל איננה מסירה אחריות מן האדם אלא מטילה עליו חובה לפעול לקידומה. הגאולה לא תבוא ביום אחד, במהלך קצר, אלא תתפתח קמעה קמעה, בהתאם למאמצי האדם ולסיוע ממרום. לכן כל צעד שאפשר לעשות כדי לקדמהּ הוא חיוני ומבורך.
הרב יעקב ריינס, מייסד "המזרחי", תנועת האם של הציונות הדתית, הבין שהתקופה מחייבת מהפכה לא רק בתפיסת האמונה, ביחסי אדם ואלוהים, אלא גם בלימוד התורה. הוא הכיר בערכה של ההשכלה הכללית וייסד את ישיבת "תורה ודעת", שם רכשו תלמידי ישיבה גם את מקצועות המדעים. הרב ריינס עצמו חיבר מספר ספרים חשובים העוסקים בדרכי החשיבה ההלכתית, זאת מתוך הכרה שכדי שההלכה היהודית תהיה משמעותית לעידן העכשווי, יש להאיר אותה באור עדכני ורציונלי.
מבחינה פוליטית, שיתפה "המזרחי" פעולה עם ההסתדרות הציונית, למרות שזו האחרונה היתה חילונית באופייה. לימים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק גם הטעין שותפות זו במטען דתי. הוא זיהה בשאיפתה של הציונות החילונית – להשיב את עם ישראל אל ההיסטוריה – יסוד של קודש, ולכן קרא לשיתוף פעולה מלא בין שלושת המחנות שלדעתו מרכיבים את האומה המתחדשת: האורתודוקסיים, הלאומיים והליברלים. זאת, מתוך הכרה בחיוניותו של כל מחנה לבניין האומה.
איזון עדין
מן היסודות הללו צמחה הציונות הדתית הקלאסית. זו תנועה שראתה בציונות קריאה להתחדשות דתית, ובדתיות – נופך עמוק של משמעות למפעל הציוני. כאמור, שילוב העולמות הללו יחד יצר כוח מאזן, אשר שמר על שני הכוחות בגבולותיהם הנכונים.
הממד הציוני חִייב את הרבנים והמסורת הדתית להיענות לאתגרים חדשים שהוצבו בפניו במציאות המתחדשת, מה שמנע ממנה ליפול לקיצוניות ולפונדמנטליזם דתי. היא נאלצה, למשל, למצוא היתרים הלכתיים לעבודת הקרקע בשנות השמיטה ולעבודה במפעלים חיוניים בשבת. היא אימצה לתוכה ערכים ליברליים ודמוקרטיים, אשר העניקו מקום במרחב הדתי לקבוצות שטרם זכו לייצוג, ובראשן נשים. ובכלל, השותפות המלאה עם ציבור רחב שאינו שומר תורה ומצוות, בכל מרחבי החיים, גרם לה לפתח שפה דתית מתונה יותר, כזאת שיכלה להתקבל גם באוזניים שאינן דתיות.
מאידך גיסא, הדתיות הזכירה לציונות את תפקידה הגדול – לא רק להוות מסגרת פוליטית עצמאית עבור העם היהודי, אלא לראות בה אמצעי למימוש חזון אוניברסלי רחב, המביא לעולם ערכים של צדקה ומשפט, מה שנועד למנוע ממנה ליפול לתפיסות לאומניות-אלימות. כך למשל, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיגהּ של "המזרחי" בארצות הברית, דרש ממנחם בגין להקים ועדת חקירה בעקבות הטבח בסברה ושתילה בשנת תשמ"ב. אפילו הרב צבי יהודה קוק, שעמד בראש ישיבת "מרכז הרב" ושנחשב לאביה של החרד"ליות העכשווית, פרסם בשנת תש"ז מכתב שבו גינה התגרות של ילדים יהודים בשכניהם הערבים, וזאת מתוך "תורת היהדות ומוסרה".
אכן, ברבות השנים – בעיקר בעקבות מפעל ההתנחלויות של "גוש אמונים" – הופר לעתים האיזון בין הדתיות והציוניות, אך כאמור, באופן כללי ידעה תמיד הציונות הדתית לאזן את עצמה. המפלגה הדתית לאומית, גם לאחר שקשרה עצמה לצד הימין של המפה הפוליטית, מעולם לא היתה קיצונית – לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה דתית. אם צמחו בה מופעים של ימין קיצוני יותר, הם נאלצו לפרוש מהמפלגה ולהקים מפלגות אחרות, כמו מורשה או תקומה. הכהניזם, הגזענות, השיח האלים והבוטה, ההקצנה הדתית, ודאי שלא התקבלו לתוכה.
כשאני מתבונן על מפלגת "הציונות הדתית" שזכתה בבחירות האחרונות למספר שיא של מנדטים, אינני רואה בה קשר למפד"ל ההיסטורית ולא ליסודות הרעיוניים של הציונות הדתית שצוינו למעלה. ההפך הוא הנכון; השילוב בין הלאומנות של מפלגת עוצמה יהודית וההקצנה הדתית של מפלגת האיחוד הלאומי איננו שילוב מאזן ומגביל אלא שילוב שלצערי נראה כמעצים וכמקצין. הלאומנות מעודדת הקצנה דתית כשהיא מטעינה את הדתיות במטען גזעני הגורם לה להיסגר בתוך עצמה במקום להיפתח לעולמות אחרים, והדתיות מעודדת הקצנה לאומנית, כשהיא מטעינה את הלאומיות בתפיסת עליונות יהודית. התוצאה היא הקצנה של שני הצדדים במקום מתח בריא ומאזן ביניהם.
אמנם, לא כל מצביעי מפלגת "הציונות הדתית" קיצוניים, ויש במפלגה לפחות ח"כ אחד, אוהד טל, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא העולמית, הנחשב מתון. גם רבים מהמיינסטרים הדתי-לאומי הצביעו למפלגה הזאת. נתוני ההצבעה ביישובים דתיים מרכזיים כמו גבעת שמואל (23.95 אחוז, המפלגה החזקה ביותר בעיר), או אפרת (48.05 אחוז, כנ"ל), מוכיחים זאת. אז מה קרה לציונות הדתית? כיצד ציבור מתון באופיו הצביע למפלגה עם מצע קיצוני?
המהלך המבריק, הקמפיין המרעיל
ראשית, המותג. בצלאל סמוטריץ' ביצע מהלך מבריק מבחינה שיווקית כאשר אימץ את השם "הציונות הדתית" לאיחוד המפלגות שרקם. מצד אחד זהו שם מבדיל ומצד שני מזהה. הוא מבדיל את המפלגה מהמפד"ל הקלאסית, שראשי התיבות שלה היא "מפלגה דתית לאומית", אבל מאידך הציונות הדתית היא הזיהוי המיידי של הציבור הציוני-דתי, שהכינוי "דתי-לאומי" פחות שגור בפיו. וכך, באמצעות השם שלקח למפלגתו, ריכך סמוטריץ' את היחס אליו ומיצב עצמו כמייצג הנאמן של הציונות הדתית הקלאסית שבה בעת נבדל ממורשת המפד"ל.
שנית, אי אפשר להתעלם מקמפיין הדה-לגיטימציה שנעשה למפלגות מתונות יותר כמו "הבית היהודי" או "המחנה הממלכתי", שחלק מחברי סיעת ימינה עברו אליה. בני גנץ מוצב כאיש שמאל, מה שהרתיע את מצביעי הימין הרך מקרב הציונות הדתית, ואיילת שקד מוצבה כמי שאינה עוברת את אחוז החסימה, ולכן הצבעה לה מסכנת את כל גוש הימין. מצב זה הותיר את הימין הרך מקרב הציונות הדתית ללא בית פוליטי.
אבל מעבר לנימוקים הפוליטיים יש גם הסברים מהותיים, שדורשים מאתנו, החברים בציונות הדתית המתונה, חשבון נפש. אין ספק שאחת הסיבות המרכזיות להצבעה לבן גביר מקרב הציבור הציוני-דתי היא תחושת חוסר המשילות. החברה הישראלית שקעה בפוסט-טראומה בעקבות מבצע "שומר החומות"; רבים חשים שכוחות הביטחון עומדים חסרי אונים מול הטרור שמשתולל בתוך החברה הישראלית – בערים המעורבות, בנגב ובעוד מקומות; ושנצרך לפיכך שינוי. וכמו בפירמידת הצרכים של מאסלו, כאשר רכיב כה יסודי בקיום – תחושת הביטחון האישי – לא זוכה למענה, נפש האדם אינה פנויה להידרש לצרכים גבוהים יותר.
אני בטוח שרוב מוחלט של מצביעי בן גביר מקרב הציונות הדתית מתנגד באופן חריף לביטויי הגזענות שהשמיע בעבר, לכהניזם, לתמיכתו ברוצח ברוך גולדשטיין ולאיומים שהשמיע על רבין ערב הירצחו. אבל כאמור, קשה לדבר על ערכים שכאלה, גם אם הם יסודיים וחשובים, כשאנשים שרויים בחוסר ביטחון ודואגים לחייהם. זהו חשבון נפש שעל החברה הישראלית כולה לעבור ולא רק הציונות הדתית. עם כל הרצון שלנו לחיות במדינה מוסרית ומתוקנת, מסתבר שעדיין אנו מצויים בהלוך רוח עמוק של הישרדות.
התפיסה החרד"לית: מתבדלת אך קליטה
נקודה שבר נוספת נוגעת לצד החרד"לי, מבית מדרשו של סמוטריץ'. בתהליך ארוך שנים השתלטה החרד"ליות על מוסדות הציונות הדתית. בעוד רבים מבני הציונות הדתית הקלאסית רוכשים השכלה כללית ויוצאים לשוק העבודה, החרד"לים כבשו את תחום החינוך. הם הקימו גרעינים, פתחו מוסדות לימוד בהפרדה מלאה, זנחו את בתי הספר הממלכתיים-דתיים והקימו מוסדות חינוך אליטיסטיים, השתלטו על עולם המכינות הקדם-צבאיות והפעילו לחץ אדיר כדי לעצב את החינוך הממלכתי דתי לאור תפיסתם הדתית. זו, המתבדלת מן התרבות העכשווית, המשוכנעת שבידה האמת הבלעדית, והמפרשת את המציאות רק על פי מושגי הגאולה שבהם היא אוחזת.
תחום נוסף שבו אגפו את הציונות הדתית הקלאסית מימין היה ההגות שפיתחו. הם הציגו עצמם כממשיכי דרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אבל למעשה צמצמו את תורתו הרחבה מיני ים – שהיתה פתוחה להשכלה ולתרבות כללית ובעלת מאפיינים אוניברסליים – לתורה לאומית, חד ממדית ופשטנית. מיקוד זה גרם לכך שהמסר יהא ברור, חד, וקל לתיווך ולהשגה. בתי המדרש שלהם הצמיחו רבנים, שדבררו את ההגות שלהם באמצעי המדיה השונים. הם כתבו מניפסטים והתייחסו תמיד ל"דור" כולו, כאילו בידם המפתח להבנה מעמיקה לאן הספינה הציונית שטה וכיצד ניתן להחזירה למסלול הנכון. בכך העניקו לקהל שומעיהם תחושת ודאות וגדלוּת רוח, כאילו בידיהם המפתח הבלעדי להמשך צמיחת גאולה ישראל.
בציונות הדתית הקלאסית, המתונה באופייה, שביקשה תמיד לשמור על המסורת אך גם לאחוז בחידוש, לדבוק באמונה תמימה אך גם לאמץ מבט ביקורתי על המציאות, להשתלב בחברה החילונית הכללית אך לשמור על ייחוד דתי – היה לפיכך יסוד קשה יותר להכלה ובל נכחד, גם להסברה. כך שהגם רובה המוחלט חי בדרך הזאת, כשהוא נאלץ להסביר אותה לעצמו ולאחרים, הוא נוטה לא פעם להסתבך ולהתנצל. אין זה פלא אפוא שרבים מבני המיינסטרים בציונות הדתית פוקד את ישיבות הקו, הולך למכינות שלהם, קורא בצמא את דבריהם.
תיקון, קווים לדמותו
כאן דומני שעל הציונות הדתית הקלאסית לעשות תיקון. ראשית, יש לשוב ולהיאבק על החינוך. יש לחזק את החינוך הממלכתי-דתי, המעורב והעממי, ולהתנגד להקמת בתי ספר נפרדים ואליטיסטיים. יש להפנות את מיטב בחורינו למקצוע החינוך, במקום להיכנע לפיתויי השכר בהיי-טק. צריך לפתוח עוד מכינות קדם צבאיות ברוח הפתוחה והמתונה.
אך מעל הכל, יש להצמיח הגות ומחשבה, שיספקו קרקע אידיאולוגית מוצקה לציונות הדתית הקלאסית. על רבני ומנהיגי הציונות הדתית לעסוק בסוגיות שמעסיקות היום את האדם הדתי העומד נוכח התרבות העכשווית, בדגש על ערכי הליברליזם, ההומניזם והאוטונומיה האנושית. יש לנסח מחדש את עקרונות האמונה בעולם מחולן, להרחיב את גבולות ההלכה בעידן שבו האדם חופשי ובר-זכויות, לדבר על החשיבות בהגנה על מיעוטים, ובכלל, להפוך את תורת ישראל למקור ערכי ומוסרי לכלל החברה הישראלית.
עם הסוגיות הללו הציונות הדתית הקלאסית צריכה להתמודד ואליהן להתייחס, וכמו החרד"לים, עלינו לכתוב מניספטים, לפרסם כתבים, להצמיח הגות ולאמץ דמויות מופת, המפגינות בעולמן שילוב של ערכים נעלים מכל העולמות. זוהי משימה ארוכת טווח שלא תיעשה ביום אחד, אבל עליה להתחיל כבר כעת.
ולבסוף, מן הבחינה הפוליטית הצרה, ייתכן שהגיעה סופה של מפלגה ציונית דתית אמיתית מגזרית. ייתכן שהבחירות האחרונות סימן הן שעל הציונות הדתית להיות שותפה, כשווה בין שווים, למתונים מהמפלגות האחרות, ולהקים יחד מפלגת מרכז מתונה הן בהיבט המדיני, הן בהיבט החברתי והן בהיבט הדתי. המשותף לכל חבריה תהיה ההכרה בחשיבות השמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית – בדיוק אותם כוחות שעל איחודם עמל הרב קוק לפני מאה שנה: הקודש, האומה והאוניברסליות.
הרב לורד יונתן זקס, שהיה רבה הראשי של אנגליה, הטעים שבעברית אין לנו תרגום למילה היוונית "טרגדיה", כי ביהדות תמיד יש תקווה. לכל היותר יש "משבר", שבהוראתו המקורית הוא המקום שעליו היולדת יושבת בעת הלידה. כל קושי מייצר הזדמנות חדשה, ומבחינה זו, תוצאות הבחירות האחרונות עשויות גם לבשר תקווה עבור הציונות הדתית המתונה.
על הרב ד"ר עידו פכטר
פעיל במחלקת דת ומדינה של תנועת נאמני תורה ועבודה, מייסד תנועת 'תכלת' לשיח יהודי עכשווי, מרצה וכותב. ספרו האחרון יהדות על הרצף יצא בהוצאת כרמל.
