דמיינו לרגע שהייתם יכולים ללכת לקלפי אחת לחמש שנים, לא משנה מה קורה בתווך, ולבחור שלטון יציב שישפיע יום-יום על חייכם, באופן ישיר ודרמטי. במדינת ישראל זו לא פנטזיה אלא מציאות: לצד השלטון המרכזי, שתופס את עיקר תשומת הלב הציבורית, מפרנס שיחה בלתי נגמרת ומייצר מחנות פוליטיים קשיחים ומקובעים, קיים השלטון המקומי. למעשה, הוא היה קיים אפילו לפני קום המדינה. ובעוד קצת פחות משנה תינתן לכולנו האפשרות לבחור את הדמויות שיובילו את הרשויות במשך חמש השנים הבאות.

השלטון המקומי בישראל מורכב מ-255 רשויות שבהן מתגוררים כלל אזרחי ואזרחיות ישראל – במרחב הכפרי והעירוני, בפריפריה ובמרכז, יהודים וערבים. רשויות אלה מנהלות את מרבית התחומים הקשורים לחיינו במובן המיידי: הן אחראיות על הפעלת מערכת החינוך בתחומן, מקדמות תרבות ופנאי ומפתחות את האזור מבחינה כלכלית ותעסוקתית. ובעוד שגלגלי השלטון המרכזי זזים לאט, בשלטון המקומי ההשפעה ניכרת ומורגשת יחסית מהר. אבל הרשויות המקומיות גם – ואולי בעיקר – יכולות לשמש מצפן אידאולוגי שמצביע על הכיוון הרצוי מבחינת התושבים, בימים שבהם השלטון המרכזי הולך ומתרחק מרובם.

כך, המרחבים הליברליים בישראל לא נולדו מתוך השלטון המרכזי. ההפך הוא הנכון: השלטון המקומי הוא הקטר של הליברליוּת בישראל. תל אביב לא נהייתה תל אביב בזכות הממשלה, וכך גם רעננה, חיפה, ראשון לציון, הרצליה, גבעתיים ורשויות רבות המקיימות חיים ליברליים בתחומיהן. הן נהיו כך בזכות תושביהן ונבחרי הציבור שאותם בחרו.

ניקח לדוגמה את "חוק המרכולים" שאושר בכנסת ב-2018. הוא חוקק במטרה למנוע מרשויות מקומיות לאפשר בתחומיהן פתיחה של עסקים בשבת; אך המאבק שניהלו רשויות מקומיות מלכתחילה הוא זה שחולל את הדיון על השבת במרחב הציבורי – לא הממשלה ולא הכנסת. 

דוגמה נוספת: בימים שבהם מירי רגב, כשרת התרבות, דרשה מאמנים "נאמנות בתרבות", ראשי העירייה של חיפה ושל תל אביב, יונה יהב ורון חולדאי בהתאמה, התייצבו לצד עולם התרבות והיוצרים. בכך, הם הפיצו מעט אור בימים שבהם הממשלה החלה לחלק אמנים לקבוצות של חברים ואויבים.

יש תוצאות

לצערנו, הימים הללו חזרו. תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 הן מכה קשה עבור הייצוג של כוחות שמאליים וליברליים בכנסת. מכת מחץ. אמנם, תזוזה של מחצית האחוז לכיוון האחר היתה כנראה הופכת את המאמר הזה להכרחי פחות, אבל מפת המנדטים בכלל והממשלה המסתמנת בפרט מחייבות אותנו לתלות את כמעט את כל יהבנו – הציבורי והפוליטי – על מרחב השלטון המקומי. זהו מרחב עתיר בנבחרי ציבור הנבחרים לכהונה יציבה בת חמש שנים, וחשוב מזה, בעל מוטת השפעה נרחבת במיוחד על חיי היומיום שלנו – אולי אפילו יותר מהכנסת. 

בעוד שהבחירות הארציות נקבעות כבר ארבע שנים על ידי השאלה "ביבי – כן או לא?", במרבית הרשויות המקומיות היא איננה רלוונטית כלל. מה כן רלוונטי? החיים עצמם: החלטות בדבר אופן הפעלת מערכת החינוך העל-יסודי – מופרטת או עירונית; קביעת מדיניות תכנון מקומית המפתחת מרחבים ציבוריים ומקדמת דיור בר השגה; פעולות לפיתוח הכלכלה המקומית; פיתוח התחבורה – תכנון שבילי אופניים, נתיבי תחבורה ציבורית ומדרכות שאפשר ללכת עליהן; פיתוח התרבות, הספורט, הפנאי וחיי הלילה; קידום מערכת הבריאות. ובקיצור, יצירת מרחב חיים טוב ומאפשר לתושבי הרשות. 

ויש תוצאות. שבע רשויות מפעילות קווי הסעה ציבוריים בשבת המסובסדים מתקציביהן באופן מלא. כ-37 רשויות בישראל התאימו את טפסיהן למגוון המשפחות החיות בתחומן. הפעולות הללו, ורבות אחרות, לא נעשות בהשראת הכנסת או הממשלה – הן תוצר של נבחרים מקומיים המבקשים לקדם את סדר היום החשוב להם בחלקת האלוהים שלהם.

קו ירושלים–תל אביב הוא דו כיווני

מאידך, יש לזכור שקו ירושלים–תל אביב הוא דו כיווני, ושמרחבים מקומיים עלולים להפוך לליברליים פחות ולחופשיים פחות בהשפעת המתרחש בבירה. תהליך כזה כבר קורה בערים כמו חיפה, ה"אדומה" לשעבר – עיר שהיתה מעוז ליברלי ושהפעילה תחבורה ציבורית בשבת כבר לפני שנים, אבל נעשית מקום שבו דגלון גאווה בספרייה עירונית מחולל שערורייה שמגיעה עד למועצת העיר.

אין כל דרך להבטיח שבבחירות הקרובות בשלטון המקומי, לא ימצאו עצמן עוד רשויות במצב דומה. המאבקים על דמות המדינה שמתחוללים ברמה הארצית זולגים, מטבע הדברים, לזירה המקומית. מה שבטוח הוא שהדרך הבטוחה לדחוק את רגלי הציבור הליברלי, לפגוע במרחב הציבורי ולהדיר קבוצות מיעוט היא להימנע מעשייה בזירה הזאת.

כל זה כדי לומר שלרשויות המקומיות בישראל יש מידה מסוימת של אוטונומיה. אמנם לא אוטונומיה מוחלטת, אבל בהחלט מרחב משמעותי שדרכו ניתן לקדם אורח חיים ליברלי ושוויוני. 

מנגד, ניתן לטעון שהשלטון המקומי אינו יכול להבטיח זכויות מיעוט או ביטחון אישי פיזי, ובאופן כללי להועיל לאזרחי ישראל הערבים שאורחות חייהם וביטחונם נמצאים כרגע בסכנה מוחשית. אבל גם בסוגיה זו לשלטון המקומי יש מענה, ולוּ חלקי.

78 רשויות בישראל מפעילות מערכי שיטור עירוני, ולנבחרי הרשות המקומית נתונה האפשרות להשפיע איך יפעל המערך ובמה ימקד את פעולותיו. לחילופין, למול החשש מפעולות משרד החינוך, כמו למשל העמקת הזהות היהודית לפי פרשנותו הבלעדית של הימין המתנחלי או מניעה מעמותות ליברליות כגון ארגוני להט"ב להעביר מערכי שיעור, לרשות המקומית אפשרות לחזק ולהוסיף תכנים מעבר לאלה שמוכתבים בידי משרד החינוך. 

כאמור, לא בכל הסוגיות הגדולות בחברה הישראלית יש לשלטון המקומי יכולת השפעה. השלטון המקומי תלוי, אכן, בשלטון מרכזי במידה רבה – אם זה בתקציבים או במידת האוטונומיה שהוא מלכתחילה מקבל מהמדינה. גם אין לו השפעה על אופי הסכסוך הישראלי–פלסטיני או על מבנה תקציב המדינה. יש להודות שלא לכל בעיה יש פתרון מן המוכן בלשכת ראש העירייה או על שולחן מועצת העיר; אבל כל כך הרבה כן נמצא באחריותם, ויש ביכולתם ליצור בתחום השיפוט שלהם מרחבים של תקווה.

להעמקה נוספת, צפו ב"ארץ נהדרת"

בתקופה הקרובה יחלו התארגנויות מקומיות לקראת הבחירות הקרובות. חלקן כבר החלו. אלפי אזרחים יתמודדו על הזכות לשרת כנבחרי ציבור ברשויות המקומיות ומאות מועמדים יבקשו לקבל את תפקיד ראש הרשות. רבים מאלה המבקשים להיבחר לתפקיד ה"נכסף" של חבר מועצה, ימלאו אותו בהתנדבות. מעטים מהם – סגניו וסגניותיו של ראש או ראשות הרשות – יקבלו גמול כספי עבור עבודתם. לצד זאת, ההתמודדות בבחירות היא עבודה סיזיפית, מכבידה ויקרה שלא מסתיימת ביום הבחירות. אלה ממש לא החיים הנוצצים שאנו מדמיינים שיש לאנשי ציבור – אלא יומיום הקרוב יותר לתיאור הנוגע ללב של מועצת העיר הפיקטיבית רמת הוד ב"ארץ נהדרת".

לקראת הבחירות בשנה הבאה, מוטב שתשאלו את עצמכם האם אתם מרוצים מהרשות שבה אתם גרים. אם התשובה חיובית, תדעו שזה לא פרי המקרה או השגחה עליונה, אלא תוצאה של עבודה קשה ושל אינספור החלטות שקיבל הדרג הנבחר. אם התשובה היא שלילית, דעו שזו לא גזירת גורל, ובאוקטובר הקרוב תינתן לכם האפשרות לשנות את זה.

כל אחת ואחד מאיתנו חייבים להפנות את מבטנו גם לזירה המקומית, לשאול כבר עכשיו מי הם חברי המועצה המכהנים, לתהות על פועלם ולראות למי אפשר לסייע ואיך. ומגוון האפשרויות כיצד להיות מעורבים בבחירות הן רבות – התנדבות במטה, חוגי בית, תרומות ואפילו יצירת מרחבים מעודדי שיח בין מועמדים בקהילה.

במרחב המקומי פועלות כבר היום תנועות וגופים המבקשים לקדם נבחרים שמחויבים לסדר יום ליברלי, וחובה על הציבור הליברלי לסייע להם להיבחר, ובשלבים הבאים, גם לאפשר להם את הזמן ואת מרחב הלמידה הדרוש על מנת להתמקצע וכן לגָבּות אותם כדי שלא יפחדו לפעול, בכלים העומדים לרשותם, כדי לקדם סדר יום כזה. 

לצערי, וזו נקודה חשובה, התארגנויות אלה נותרו עד כה בשולי הפעילות של קבוצות רבות במרחב הפוליטי הליברלי; אלו האחרונות ממקדות את מאמציהן, רוב הזמן, אם לא כולו, בשלטון המרכזי. אולם, נוכח מציאות של עליית כוחות שמרניים ומדכאים, חובתו האזרחית והפוליטית של כל מי שרואה עצמו מחויב למאבק על המרחבים הליברליים בישראל, לפעול כדי להבטיח את בחירתם של אנשי ונשות ציבור שיקדמו מרחב ליברלי ויתייצבו כנגד אלה שמבקשים לצמצם את החופש בישראל.

על טל אלוביץ' 

דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת מילאנו. לשעבר מנהל סיעת העבודה בכנסת ומייסד שותף בתנועת "מקומי" שהתמודדה בבחירות המקומיות 2018.