מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, שרי ממשלת ישראל וחברי כנסת מהקואליציה הציפו את שולחן הכנסת ואת השיח הציבורי בתוכניות והצעות חוק לסיפוח הגדה המערבית. ראש הממשלה בנימין נתניהו בלם את המהלכים הללו וטען כי הסיפוח הוא מהלך היסטורי שיש לתאמו עם ארצות הברית, ולקדם חקיקה ממשלתית – ולא פרטית – בעניין. עתה, בחלוף שלוש מערכות בחירות לכנסת ולאחר פרסום יוזמת טראמפ, ראש הממשלה הוא שמוביל את תוכנית הסיפוח ומתחייב להוציאה לפועל, בתיאום עם האמריקאים, החל ביולי 2020. כדי להבין את המשמעויות של סיפוח הגדה המערבית והתוצאות האפשריות שעלולות להיווצר בעקבות המהלך, יש להכיר תחילה את העובדות.

מעמדה המשפטי של הגדה לא השתנה מאז שנכבשה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967 והיא נחשבת כשטח כבוש על פי הקהילה הבינלאומית. זאת בניגוד לעמדתה הרשמית של ישראל. מיד לאחר המלחמה סיפחה ישראל כ-70 קמ"ר מהגדה לתוך ירושלים, ובכלל זה כשישה קמ"ר משטחה של מזרח ירושלים (אל-קודס). מהלך זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית וישראל גונתה על הצעד בסדרת החלטות נגדה. שנים לאחר מכן, במסגרת תהליך אוסלו בין ישראל לאש"ף, שהחל בחתימה על "הצהרת העקרונות" בספטמבר 1993, עברו 40% משטחי הגדה (A ו-B), שבהם מתגוררים היום 2.85 מיליון פלסטינים (כ-90% מהאוכלוסייה), לאחריות שיפוטה של הרשות הפלסטינית, שהוקמה ב-1994. ביתרת השטח (שטח C), המשתרע על 60% מהגדה, התגוררו בסוף 2018 כ-430 אלף ישראלים ב-128 יישובים יהודיים וכ-300 אלף פלסטינים.

מערכת היחסים בין ישראל לרשות מבוססת על הסכם הביניים מ-1995, שהיה חלק מתהליך אוסלו. זה שנים מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני נרחב ואפקטיבי בין כוחות הביטחון של הצדדים, והכלכלה מנוהלת על פי "הסכם פריז" (1994). עם זאת, שני הצדדים אינם מקיימים חלקים שונים בהסכם, אך גם אינם מציעים לבטלו כליל.

עזה, הנתונה למרות ארגון חמאס מאז השתלט עליה בכוח ב-2007, נמצאת תחת סגר חלקי מצד ישראל. מאז תוכנית ההתנתקות ב-2005 התקיימו ארבעה עימותים צבאיים בין ישראל לחמאס ("גשמי קיץ", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן"). בזירה הפלסטינית, תהליכי הפיוס בין חמאס לאש"ף, הכרוכים בקבלת האחריות של הרשות על עזה ובאיחוד כוחות פוליטי, אינם נושאים פרי.

בזירה הרחבה יותר, המזרח-תיכונית, מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני גלוי בין ישראל ובין ירדן ומצרים, לצד שיתופי פעולה ביטחוניים סמויים עם מדינות ערביות נוספות המבוססים על מערכת של אינטרסים משותפים. הללו נוגעים במיוחד לחשש מהתעצמות כוחן והשפעתן של איראן וטורקיה, ולצורך בהתמודדות משותפת במאבק נגד ארגונים איסלאמיסטיים-ג'יהאדיסטיים. ראוי להדגיש שבשנים האחרונות ניכרים שינויים משמעותיים ביחסה של סעודיה לישראל ובפרט בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. סעודיה הבהירה שהיא נכונה להתקדם בתהליכי נורמליזציה עם ישראל בתנאי שזו תפגין מחויבות ברורה לפתרון שתי המדינות. יוזמת השלום של הליגה הערבית (2002), המכילה את הפרמטרים שלאורם התקיים המשא ומתן באנאפוליס ב-2008, עדיין משמשת כבסיס הנדרש על ידי "הקוורטט הערבי" (מצרים, ירדן, האמירויות וסעודיה) לקיומו של משא ומתן ולחתימה על הסדר קבע בין ישראל לאש"ף.

מבחינת המערכת הבינלאומית, ארצות הברית עומדת זה שנים רבות לצדה של ישראל בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני. העברת השגרירות שלה לירושלים והכרה בה כבירת ישראל הן שתי דוגמאות מובהקות לאיתנות הקשר ולהתחזקותו בעידן טראמפ. יתר על כן, פרישתה של ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן – שישראל ביקרה אותו בחריפות לאורך כל הדרך – היא דוגמה נוספת למערכת היחסים האיתנה בין המדינות. עם זאת, במקביל, ניכרים תהליכי נסיגה של ארצות הברית מהאזור (בלי קשר לישראל) ומגמה זו משפיעה על השיקולים האסטרטגיים של המדינות ועל היחסים ביניהן. לכך אפשר להוסיף את השחיקה הניכרת בתמיכת שתי המפלגות האמריקאיות, הרפובליקאית והדמוקרטית, בישראל. מנגד, רוסיה מעמיקה את חדירתה למזרח התיכון ומחזקת את יחסיה עם איראן וסוריה.

לישראל יש כמה יעדים שאותם היא מבקשת לשמר: המשך שליטתה על הגדה (לפחות עד ההגעה להסדר קבע); חיזוק הקשרים עם המדינות הערביות הסוניות; הבטחת התמיכה האמריקאית בנטרול החלטותיה של מועצת הביטחון של האו"ם שאינן עולות בקנה אחד עם העמדה הישראלית; הסכמות עם ארצות הברית בכל הנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית; והימנעות מהסלמה בגדה ומסבב אלימות נוסף בעזה, העלולים – בין השאר – לפגוע גם ביחסיה של ישראל עם מצרים וירדן.

אש"ף, הריבון הפלסטיני לניהול המשא ומתן עם ישראל, אינו מסכים לחדש את הדיונים ללא קבלת הסכמה ישראלית לעקרונות והפרמטרים שהוסכמו על הצדדים בעבר, ובפרט בתהליך אנאפוליס. יותר מכך, מאז הצהרתו של טראמפ על מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים, שולל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, את תיווכה של ארצות הברית במשא ומתן, ומשליך את יהבו על מדינות אירופה ועל האו"ם, תוך שהוא מנסה להבטיח מתן גיבוי למאבק שהוא מנהל, לרבות זה הפנימי מול חמאס, מצדן של המדינות הערביות המתונות.

כדור שלג מתגלגל

אם ייהפכו יוזמות הסיפוח והתוכניות שנכתבו בעקבותיהן לחקיקה בכנסת, זו תהיה עדות לשינוי דרמטי במדיניותן של ממשלות ישראל. עד כה פעלו הללו במתכונת של "סיפוח זוחל", אך הצעות החוק החדשות שעלו בכנסת מעידות על הכוונה לעבור למדיניות של סיפוח דה-יורה – קרי, החלת החוק הישראלי על אזורים נרחבים בגדה.

מהלכי סיפוח יפגעו קשות בפתרון שתי המדינות וייתכן שיביאו בפועל לביטולו הסופי. זוהי משאת נפשם של רבים בממשלה הנוכחית ושל חלקים מהאופוזיציה. מקדמי הסיפוח מציעים לנצל את שעת הכושר המדינית הנוכחית הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בתמיכתו חסרת התקדים של ממשל טראמפ במדיניות הישראלית, בחולשתם של האיחוד האירופי והאו"ם וכן במלחמות הפנימיות בתוך העולם הערבי. אך ההחלטה על סיפוח של שטח C, כולו או חלקים ממנו, עלולה ליצור סיכונים רבים לישראל, שהעמדה ה"סיפוחיסטית", הספוגה כולה במשיחיות לאומנית, נוטה להמעיט בהם. הלכה למעשה, אף על פי שלא נעשתה עבודת מטה מעמיקה ומסודרת על ידי אף גוף מקצועי-מדינתי בסוגיית הסיפוח, תומכי הרעיון מדברים בשבחו תוך התעלמות מכך שמימושו עלול להוביל, לדוגמה, לכינונו מחדש של ממשל צבאי בשטחי A ו-B בשלב הראשון, ובהמשך – להכרח בסיפוח מלא שלהם.

רבים מנסים לשער את התגובות האפשריות לסיפוח חד-צדדי. יש הטוענים שהמציאות הבינלאומית פועלת לטובת מקדמי הסיפוח. הם מדגישים את האפשרות שטראמפ ייבחר לכהונה שנייה, את חוסר היציבות שאירופה נתונה בה, את עליית כוחן של תנועות איסלאמיות קיצוניות, את התחזקותן של מפלגות לאומניות ברחבי אירופה, וכמובן, את משבר הקורונה והשלכותיו הרות הגורל הנמצאים עתה במרכז תשומת הלב העולמית. אבל כל אלה מנותחים מנקודת מבט של המציאות הקיימת, זו שבה ישראל נהנית שנים ארוכות מעצימת עין בינלאומית ומהפרדה מעשית בין הנעשה בתוך ישראל לנעשה בגדה. הסיפוח החד-צדדי יערער את המציאות הזאת.

גם אם מקדמי הסיפוח, לפחות פומבית, לא הציגו הצעה קונקרטית לסיפוח שטחי A ו-B, ברגע שכדור השלג יתחיל להתגלגל ייווצרו מציאויות חדשות ואין לדעת היכן יסתיימו הדברים. לכן, לסיפוח של חלק משטח C או כולו ואפשרות הסיפוח של הגדה כולה צריך להתייחס כתהליך אחד שלם. תחילתו בנקודת המפנה שתסמן החלטת הממשלה להוציא לפועל סיפוח חד-צדדי והליכי החקיקה שיתלוו לחציית הרוביקון הזאת – ואחריתו מי יְשׁוּרֶנָּה. התהליך הרב-שלבי שיתואר מכאן נקרא כתסריט בלהות הולך ומחריף. אין הוא נבואה או תחזית. הסתירה העמוקה בין האינטרס הישראלי ובין התממשותו של תסריט זה קיימת וברורה, ולכן רוב הסיכויים שגם אם יתקדם, הוא לא יתממש במלואו. עם זאת, זהו תרגיל מחשבתי חשוב עבור מי שבתוך המציאות הנוכחית מוצאים עצמם אדישים לסוגיה או מודאגים ממנה באופן תיאורטי בלבד, עבור כל מי שחושבים כי הפעולות היחידות שייעשו, ערטילאיות למחשבה כפי שהן כעת, לא יתחברו לכדי מציאות אחרת, וכן עבור מעגליהם של מקבלי ההחלטות, שחלקם מבינים את המשמעות בשטח אך אין לדעת אם ישבו ושירטטו את הדרך על כל תרחישיה.

הסיפוח החד-צדדי של חלק מהגדה המערבית יהיה נקודת ההצתה של התהליך המדובר ויש סבירות גבוהה שיתרחש באופן כזה או אחר. קו הפרשת המים של התהליך – לישראל, לפלסטינים ולאזור כולו – יהיה ביטול תפקידיה של הרשות הפלסטינית כחוליית הקישור בין השלטון הישראלי לאוכלוסייה הפלסטינית בכל תחומי חייה, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו. פירוקה של הרשות במתכונתה הנוכחית יצריך מישראל לחזור ולשאת באחריות כוללת – ביטחונית ואזרחית – לשטחיA  ו-B על תושביהם על ידי כינון ממשל צבאי בגדה המערבית. גם להתרחשותו יש סבירות גבוהה יחסית ודי בצירוף המלים "ממשל צבאי" כדי לדמיין את התגובה הפלסטינית האפשרית. השלב הבא, אם קריסתה של הרשות תהיה מוחלטת, יכריח את ישראל ללכת כמה צעדים נוספים קדימה, לספח את הגדה כולה ואולי אף לקבל אחריות חלקית על עזה. סבירותה של ההתרחשות של שלב זה נמוכה, משום שהיא מצריכה את קיומם של תנאים רבים. ועם זאת, אם יקרה – זו תהיה נקודת האל-חזור.

נקודות היציאה

כיוון שישראל אינה רוצה לכונן מחדש ממשל צבאי בגדה המערבית, ודאי שלא לספח את כולה, היא תוכל להשתמש לאורך הדרך בכמה "נקודות יציאה" שיעמדו לרשותה גם אחרי סיפוח חד-צדדי חלקי. אך ככל שכדור השלג ייהפך לגדול יותר, כך יהיה קשה יותר להגיע לנקודת יציאה והשימוש בה יעלה במחיר גבוה יותר לישראל.

נקודת היציאה העיקרית והראשונה בתהליך, שהיא אינטרס ישראלי מובהק, היא הניסיון למנוע את קריסת הרשות. כדי לעשות זאת, יהיה צורך בנקיטת צעדים ממתנים ומפצים במטרה לרכך את התגובות לסיפוח, בעיקר מול הפלסטינים: העברת הסמכויות במרחבים המחברים את היישובים הפלסטינים המבודדים בשטח C לידי הרשות; העברת הסמכות על שטחים בנויים בשטחי A ו-B שגלשו לשטח C לידי הרשות; בניית תשתית תחבורתית להבטחת רציפות טריטוריאלית ותנועתית לפלסטינים; ועוד. אך גם אם כל הצעדים הללו אפשריים, צריך לומר כי בשלב זה אף אחד מהם אינו ישים, משום שנדרשים עבורם תהליכי היערכות, וממשלת ישראל אינה מקיימת כאלה.

אם הסיפוח החד-צדדי יביא לקריסתה של הרשות, נקודת היציאה השנייה של ישראל תהיה לנסות ולמנוע את הצורך בחידוש הממשל הצבאי (וביתר שאת, את סיפוח הגדה כולה) באמצעות הקמת חלופות שלטוניות פלסטיניות לניהול חיי הפלסטינים בשטחי A ו-B; למשל, באמצעות החייאת אגודות הכפרים והפיכתן למעין מועצות מקומיות. אולם, הצלחת המהלך תלויה במספר רב של גורמים: בנכונות לשיתוף פעולה מצד התושבים הפלסטינים בעידן של "פוסט" רשות פלסטינית; במפלס האלימות והלחץ שיופעל על ידי ארגונים פלסטיניים שונים על הרשויות החלופיות; בהיתכנות הקמתה של "הנהגה מאוחדת" על ידי הפלסטינים ובה כל הארגונים בגדה (ובעזה), בדגש על פתח וחמאס; בהיערכות מוקדמת של ההנהגה הפלסטינית להעניק שירותי בסיס לאוכלוסייה ללא מעורבות ישראלית לפרקי זמן ארוכים של חודשים רבים; ועוד.

אם התנאים הללו לא יתקיימו והחלופות השלטוניות לא יקומו, תיאלץ ישראל לכונן ממשל צבאי מחדש בגדה, תוך ניסיון להימנע מסיפוח מלא שלה. המציאות הזאת אולי נראית רחוקה כעת, אבל היא אפשרית אם יתקיימו כמה תנאים: אנרכיה שלטונית פלסטינית; שינוי מהותי בעמדה הפלסטינית בנוגע לפתרון שתי המדינות ודרישה לשוויון זכויות במדינה אחת; גיבוי ותמיכה ערביים ובינלאומיים נרחבים בעמדה הפלסטינית החדשה; לחץ מצד גורמים פוליטיים בישראל המעוניינים בסיפוח לצד פסיביות מצדו של הציבור הישראלי. אין ספק כי ההיתכנות להצטברותם של כל התנאים הללו נמוכה ביותר, כך שההגעה לכדי סיפוח של הגדה כולה היא תרחיש בעל סבירות נמוכה יחסית. ובכל זאת, הוא אפשרי וצריך להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי.

סיפוח מלא של הגדה יציב בפני הציבור הישראלי-יהודי שאלות ביחס לזהותה ומשטרה של המדינה האחת. גם אם בתחילה תתמודד ישראל עם שאלות מעשיות כגון תחולת חוק נכסי נפקדים, התייחסות לבקשות התושבים הפלסטינים לקבלת אזרחות, והשוואת שירותים על פי המודל המזרח-ירושלמי שבו התושבים הפלסטינים של ירושלים נהנים באופן פורמלי מכל הזכויות אבל מופלים באופן מעשי בתת-תקצוב ותת-שירותים – אזי בהמשך לא יהיה אפשר להימנע מהתמודדות עם שאלות מהותיות ביחס להרכב זרועות הביטחון בכלל וצה"ל בפרט, למשל, או לעתיד הפליטים הפלסטינים, לתחולת חוק השבות ועוד.

נקודת היציאה השלישית של ישראל, אם תיכשל הראשונה והרשות תקרוס ואם תיכשל השנייה ויהיה צורך בהחזרת הממשל הצבאי על שטחי A ו-B, תהיה ניסיון של ישראל להימנע מסיפוח מלא של הגדה באמצעות החזרת הגלגל לאחור. יהיה זה מאמץ הכרוך בוויתורים ישראלים משמעותיים ביותר. הניסיון המצטבר של 25 שנים מאז הסכם אוסלו, ויותר מ-30 שנה מאז האינתיפאדה הראשונה (1993-1987), מלמד כי ישראל בחרה לצאת ממשברים והסלמות מול הפלסטינים באחת משלוש אפשרויות: א. חידוש המשא ומתן וחתימה על הסכם (הסכם אוסלו בעקבות האינתיפאדה הראשונה, הסכם חברון ב-1997 בעקבות אירועי מנהרת הכותל); ב. קביעת מסגרת בינלאומית לקראת חידוש משא ומתן (הסכם שארם ב-1999, מפת הדרכים ב-2002 וועידת אנאפוליס ב-2007); ג. מהלך חד-צדדי שמטרתו הפרדה (תוכנית ההתנתקות ב-2005 והקמת גדר הביטחון מ-2002 ואילך).

אם תנסה ישראל להחזיר את הגלגל לאחור באמצעות חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, סביר שהפרמטרים שינחו אותה יהיו אלה של תהליך אנאפוליס. הבעיה בניסיון הזה היא שאחרי תוכנית טראמפ ואחרי מהלך של סיפוח חד-צדדי, הפלסטינים לא יגיעו לשולחן כפי שהגיעו באנאפוליס. ייתכן מאוד שהעמדה הפלסטינית ההגמונית תהיה נוקשה יותר גם מזו הרווחת היום ביחס לארבע סוגיות הליבה (גבולות, ביטחון, ירושלים ופליטים), ובכללן עתיד ההתנחלויות. הכרה זו חייבת ללוות את מנהיגי האופוזיציה הישראלית בגיבוש עמדתם כלפי כל מהלך של סיפוח חד-צדדי, קטן ככל שיהיה. זאת, משום שהשינוי בעמדות הפלסטיניות כתוצאה ממנו יקשה מאוד על תהליך אפקטיבי של משא ומתן בעתיד, גם אם בצד השני של השולחן תשב ממשלה ישראלית אחרת, כזאת התומכת בפתרון שתי המדינות בפרמטרים המקובלים. ישראל עשויה להעדיף את האפשרות השנייה להחזרת הגלגל ולנסות להשיק "מפת דרכים" חדשה שתתואם עם ארצות הברית, האיחוד האירופי וה"קוורטט הערבי", שייצג – גם אם בעל כורחו – את ההנהגה הפלסטינית הגולה. הצעד הראשון בתוכנית כזאת יכיל מעין "תוכנית התכנסות" של התנחלויות ברחבי הגדה; השני יכלול חתימה על הסכם קבע במעורבות אזורית; והשלישי יכלול יישום הדרגתי, מותנה ובמעורבות ערבית ובינלאומית של הסכם הקבע. הבחירה באפשרות השלישית, מהלך ישראלי חד-צדדי שמטרתו הפרדה, תהיה בחירה מרחיקת לכת בתסריטים הנוכחיים והיא תצטרך לכלול פינוי התנחלויות בגדה והכרה בפלסטין בגבולות זמניים כלשהם בתור בסיס לחידוש המשא ומתן להסדר קבע.

ארץ אחרת

הסיפוח החד-צדדי צפוי לטלטל את מדינת ישראל בתחומי הביטחון, הכלכלה, היחסים המדיניים, המערכות המשפטיות ונוסף על כל אלה, גם באיומים פנימיים חברתיים שיטילו צל כבד על תדמיתה, משטרהּ ומעמדה במשפחת העמים. ככל שצעדי הסיפוח יהיו רבים ורחבים יותר, כך תתקשה ישראל להחזיר את הגלגל אחורה. ייתכן שבנקודת זמן כלשהי, יישמטו כל נקודות ההצלה והיא תמצא את עצמה כמדינה שונה בהרכבה, כלכלתה, מעמדה ומשטרה מזו שהיתה לפני תהליך הסיפוח.

מדיניות הסיפוח תחולל שינוי דרמטי בשלושה עקרונות שהם נחלת התנועה הציונית: מדינה דמוקרטית, בעלת רוב יהודי, בארץ ישראל השלמה. המציאות הדמוגרפית ההיסטורית שבה היהודים הם מיעוט במזרח התיכון, וההכרה הבינלאומית בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במולדתם, הביאו את ההנהגה הציונית ואחריה את ממשלות ישראל לדורותיהן להבין כי אי אפשר יהיה לעולם לאחוז בשלושת העקרונות גם יחד. מדינה יהודית בארץ ישראל השלמה תוכל להתקיים רק במשטר אפרטהייד או אחרי ביצוע טרנספר. מדינה דמוקרטית בארץ ישראל השלמה תוכל להיכון רק אם תהיה ישראל מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית ובכך לא תקיים את ייעודה כבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כך התקבלה ההחלטה לקיים מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מתוך הבנה ברורה כי לטובת הגשמתם המלאה של שני העקרונות הללו יהיה צורך בחלוקת הארץ, בין שבהסכם ובין שבאופן חד-צדדי. החלום על ארץ ישראל השלמה התקבע כחלום רחוק ואוטופי, וכמו כל אוטופיה, לא יועד להיהפך למדיניות מעשית. המשמעות של תהליך הסיפוח היא שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים: ארץ ישראל השלמה על חשבון משטרה הדמוקרטי של ישראל בשלב הראשון. ואם התהליך יימשך, בטווח הארוך יותר יבוא עיקרון ארץ ישראל השלמה גם על חשבון עיקרון הרוב היהודי.

האפשרות הראשונה היא שבעקבות יישומו של סיפוח חד-צדדי, תיהפך ישראל למדינה דו-לאומית. מיליוני פלסטינים ייהפכו בסוף התהליך לאזרחי ישראל, בעלי זכויות שוות, כולל הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. זו תהיה מדינה אחרת, שונה מישראל שהוקמה על ידי האבות המייסדים ב-1948. ההתנגדות לאפשרות הזאת תהיה כה רבה עד שאפשר לקבוע בוודאות שהציבור היהודי ימנע את מימושה.

האפשרות השנייה היא שייווצרו שני מעמדות אזרחיים, אחד ליהודים ואחד – נחות יותר – לערבים. קיומם של שני המעמדות יוכרז בתחילה כדבר זמני. פלסטינים שיישבעו אמונים למדינת ישראל ויקבלו עליהם התניות נוספות יוכלו לקבל זכויות אזרח פוליטיות. הפלסטינים ידחו את הדרישות על הסף וכך יאפשרו את הצדקת האפליה הפוליטית לטווח ארוך. העולם, ובכללו יהדות התפוצות, לא יקבל את הנימוקים הישראליים והמדינה תיתפס, ובצדק, כמדינת אפרטהייד.

האפשרות השלישית היא שבעקבות המשבר הפוליטי והביטחוני שייצור הסיפוח, תיסחף ישראל למלחמת אזרחים. גל חדש של אלימות יגאה והפעם ייטלו בו חלק לא רק פלסטינים, אלא גם חלק מאזרחי ישראל הערבים. במקרה קיצון כזה, אפשר להניח – גם אם קשה מאוד לנסח את המלים באופן מפורש – שהתגובה של כוחות הביטחון הישראליים, מונחי מדיניות הממשלה, תהיה לגרש מאות אלפי פלסטינים הנמצאים כיום ממערב לירדן – ואולי אף מישראל עצמה – מזרחה לגבול. סביר שחלק מהם יברחו לפני שיגורשו. מציאות זו כבר התרחשה פעמיים בהיסטוריה הישראלית הקצרה: במלחמת העצמאות בלי שנלווה לה זעזוע עולמי (והיא זו שיצרה את בעיית הפליטים) ובמלחמת ששת הימים, עם תגובה עולמית מינורית עד כדי בטלה בשישים (אז נוצרה סוגיית העקורים). הפעם, כדאי להביא בחשבון כי ישראל תואשם, ובצדק, בטיהור אתני.

מחירו של רעיון הסיפוח החד-צדדי עולה עשרת מונים על תועלתו, ויישומו באמצעות החלת החוק הישראלי על חלק מהגדה יידחה לחלוטין על ידי הקהילה הבינלאומית, לרבות ארצות הברית. אלה ימשיכו לראות בגדה המערבית שטח כבוש, שתושביו הפלסטינים מוגנים על פי אמנת האג ואמנת ז'נווה הרביעית וזכאים להגדרה עצמית בדמות מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה במזרח ירושלים. ככל שיתקדם התהליך הרב-שלבי המתואר כאן, הוא צפוי לפגוע בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים ושיתוף הפעולה הביטחוני עמן ולעלות לישראל באובדן הפוטנציאל למערך בריתות אזורי עם המדינות הערביות לבלימת הציר האיראני (כולל ניצני שיתוף פעולה ביטחוניים קיימים), בעלייה במעורבותן של רוסיה, איראן וטורקיה באזור, בפגיעה ביחסים עם מדינות אירופה, ובהינתן ממשל אמריקאי אחר – גם ביחסים האסטרטגיים הבלתי ניתנים להחלפה עם ארצות הברית. עוד עלולה ישראל להיקלע לעימות מזוין חריף עם הפלסטינים בהנהגה משותפת של פתח וחמאס, שגם תבטל את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל ובמקביל תגביר את מאבקה במישור הבינלאומי. לתרחיש סיפוחי רחב יהיו גם השלכות כלכליות, ובהן דחיקה של ישראל מארגון OECD ופגיעה דרמטית בטיב השירותים הציבוריים הניתנים לאזרחים הישראלים, בדגש על רווחה, בריאות וחינוך. בסופו של דבר, ישראל עלולה להיסחף אל תוך מלחמת אזרחים שבסיומה היא תהיה מדינה אחרת מזו שהיתה בתחילתה – מדינה שבינה ובין החזון הציוני שעל בסיסו הוקמה יהיו קווי דמיון מעטים, אם בכלל.

על שאול אריאלי

אל"ם במיל', ד"ר שאול אריאלי, לשעבר מפקד חטיבת עזה וראש מנהלת המשא ומתן במשרד ראש הממשלה. כיום אריאלי מרצה במכללה הבינתחומית ובאוניברסיטה העברית. אריאלי הוא חוקר עמית ב- Israel Policy Forum ובקרן לשיתוף פעולה כלכלי. אריאלי הינו מיוזמי ומובילי יוזמת ז'נבה וחבר ועדת ההיגוי של "מפקדים למען ביטחון ישראל". הוא פרסם 6 ספרים ומאות מאמרים בנושא הסכסוך הישראלי- פלסטיני.