כמעט כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו פירסם בעת האחרונה כתבה תחת הכותרת הגנרית "עשרה צעדים להתמודדות עם משבר האקלים" – גם כאן וגם מעבר לים. מרבית הכתבות הללו מתמקדות בשינויים בהרגלי הצריכה: הן מעודדות אותנו לעבור לשקיות ולבקבוקים רב-פעמיים, לייבש את הכביסה על חבל, לחסוך בחשמל, לקנות יד שנייה ועוד. לעתים נמצא גם עצה או שתיים המעודדות פעילות אזרחית ופוליטית מוגבלת, כגון הצבעה לנבחרי ציבור המקדמים סדר יום סביבתי או הסטת השקעות מדלקים מאובנים ליוזמות כלכליות ירוקות יותר. אבל גם אם חלק מהכתבות הללו מזכירות בלשון רפה שהממשלות ותאגידי הענק הם הגופים עליהם מוטלת האחריות העיקרית לפתרון המשבר (וזה ממש לא תמיד המצב), המכנה המשותף הכי בולט ביניהן הוא ההתמקדות בפעולות אישיות של פרטים בודדים.

העיסוק בפעולה אישית חשוב: עשוי להיות לו אופי מידבק, ועל ידי כך הוא יוכל אולי להוביל, אט אט, לשינוי חברתי. וזאת, בתסריט אופטימי מאוד, שלא לומר אוטופי. אלא שבּה בשעה, העיסוק בפעולה האישית גם מתעלם מהאופי המערכתי והקולקטיבי של המשבר ושל הפתרונות הפוטנציאליים. הרי לא משנה כמה שקיות ניילון נחסוך, ללא מעבָר בקנה מידה ענק לאנרגיות מתחדשות, לא נצמצם את פליטות גזי החממה בהיקף הדרוש. לא משנה כמה נרצה להפחית את השימוש בכלֵי רכב פרטיים עתירי פליטות, לא נוכל לעשות זאת באמת ללא תשתית ציבורית מתאימה של רכבות, אוטובוסים, שבילי אופניים ומדרכות רחבות. לכן, התמקדות בפעולה האישית (שלעתים נעשית בתום לב ולעתים מתוך כוונה תחילה להפריט את האחריות) עלולה לתפקד כמסך עשן שמעכב את הפתרון. 

וכל יום שעובר ללא פתרון מחמיר את המצב: לפי הדו"ח האחרון של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, ללא פעולה מהירה ורחבת היקף – פעולה דרסטית – לא נוכל לשמור על הטמפרטורות בכדור הארץ מתחת לסף של שתי מעלות ביחס לטמפרטורה הממוצעת במאה ה-19. עלייה מעל לסף הזה צפויה להעצים באופן חמור את התדירות ואת העוצמה של גלי החום ושל אירועי קיצון נוספים כגון שריפות וסופות, ולהאיץ תהליכים בלתי הפיכים של המסת קרחונים בקטבים ועליית מפלס פני הים. יש להדגיש שמדובר בסף עליון – גם לעלייה הנוכחית של 1.1 מעלות יש כבר היום השפעה על האקלים, המתבטאת בהתגברות אירועי הקיצון, דוגמת גל החום מהקיץ האחרון בבריטניה. ישנן הערכות ולפיהן בשנים 2019-2000, כ-1.2 מיליון בני אדם איבדו את חייהם כתוצאה מאירועי אקלים.

אז בניגוד לכתבות שפונות אלינו כצרכנים, כפרטים בודדים, החלטנו לכתוב אנחנו צרור עצות המתייחסות לאופי המערכתי של המשבר, והן פונות לקוראים ולקוראות כאזרחים, כעובדים וכחברים במערכות חברתיות מגוונות – משפחה, חברים וקהילות. הנה ארבע הראשונות, בחלק הבא אפשר יהיה לקרוא גם את הארבע הבאות. 

1. לעודד מעורבות אזרחית ברשויות המקומיות

הבחירות לכנסת מתקיימות (לכאורה) פעם בארבע שנים, אבל המעורבות האזרחית-פוליטית שלנו יכולה לבוא לידי ביטוי כל השנה – בייחוד ברשות המקומית. כפי שגילינו במשבר הקורונה, לרשויות המקומיות יש תפקיד חשוב וגם כוח בלתי מבוטל בהתמודדות עם מצבי חירום, ומשבר האקלים בהחלט עונה לקריטריון הזה. 

בניגוד למערכת היחסים של האזרח מול המערכת הפוליטית הארצית, כתושבים ברשות המוניציפלית שלנו – יש לנו השפעה הרבה יותר גדולה עליה. כך למשל, תושבי שכונת פלורנטין התל אביבית, אחת הפחות ירוקות בתל אביב (ולכן גם אחת החמות ביותר), נאבקו בהצלחה על הקמת פארק אליפלט במקום מגרש חנייה. וזו רק דוגמה אחת. 

יש דרכים רבות להפעיל לחץ ציבורי: אפשר לפנות באופן אישי וישיר למקבלי החלטות – וכשאתה אחד מכמה אלפים בודדים, קשה יותר לבטל פנייה אישית כמו זאת, לא כל שכן כשאתה רותם סביבך עוד כמה עשרות. זאת ועוד, כשעיריות מציעות שיתופֵי ציבור (תהליך שבמסגרתו מוזמנים תושבים להביע את דעתם על פרויקט שעתיד לקום), בתחומי תשתית כמו תחבורה או שטחים ירוקים, אפשר וצריך לקחת חלק בתהליך, ולחילופין לדרוש לקיים אותו במקרים שבהם הוא ממוסמס. ואם אפשר לאגד את השכונה או אפילו את הרובע לדרישה מסוימת מהעירייה (קבוצות הוואטסאפ השכונתיות כבר ממילא קיימות), כוח המיקוח יעלה משמעותית וגם יסייע לגייס כוח נוסף למאבק הבא – וכך הלאה. וזה גם מוביל אותנו לסעיף השני. 

2. להקים קהילות שכונתיות

הקמת קהילות בשכונות המגורים היא צעד חשוב אשר לנו, התושבים, יש מטֵבע הדברים השפעה רבה עליו. קהילות בבניין יכולות לחסוך במשאבים באמצעות הקמת מערכת קומפוסט שכונתית; מחסן משותף לציוד שכולם צריכים לפעמים, אבל לא משתמשים בו בקביעות (כיסאות ושולחנות מתקפלים, מחצלות, ציוד קמפינג ועוד); הסעות משותפות לילדים; והשתתפות ביצירת תרבות קהילתית – בבתי קפה, בתי כנסת, גינות קהילתיות ועוד. 

והבונוס – יצירת התשתית החברתית הזאת, שעל גביה נעשות כל הפעילויות הללו, יכולה "להשתלם" באופן מיוחד במקרי החירום שמשבר האקלים צפוי לזָמן: במהלך שריפה, גל חום או הצפה, האנשים הראשונים שיוכלו לעזור לנו, עוד לפני מערך הרווחה או אפילו כוחות ההצלה, הם השכנים שלנו. לא מן הנמנע שקשרים חזקים יותר איתם, גם יעמיקו את העזרה שנקבל מהם בעת צרה (ושגם ניתֶן). 

3. לבחור מסלול קריירה שמקדם פתרונות למשבר

רוב העובדים במערב מקדישים לפחות שליש מהיום לעבודה, במשך רוב ימות השבוע ובמשך רוב ימות השנה. אנחנו קודם כל עובדים ורק אחר כך צרכנים. זו הפעילות המרכזית בחיינו ובהיותה כזאת היא יכולה לשמש כמנוף מרכזי לשינוי. העבודות שלנו הן עמוד תווך שעליו נשענת הכלכלה העולמית, ויש להן השפעה מכרעת על המערכות הטבעיות שמקיימות אותנו. לכן השאלה במה אנו בוחרים לעבוד היא קריטית למשבר האקלים. 

הטענה הזאת נשמעת מובנת מאליה ביחס למקצועות שעוסקים באופן ישיר בפתרון המשבר – פיתוח טכנולוגי של אנרגיות מתחדשות, חקלאות בת קיימה בתנאי אקלים משתנים, או תכנון עירוני ותחבורתי מותאם אקלימית. בהקשר של מי שבחרו ללכת לפוליטיקה או לשירות הציבורי ולקדם שם שינוי משמעותי, זה גם עשוי להישמע אינטואיטיבי. אבל יש עוד מקצועות רבים שיכולה להיות להם השפעה מכרעת על המשבר ועל דרכי ההתמודדות איתו, גם אם אנחנו לא נוטים לחשוב עליהם ככאלה.

ניקח לדוגמה את המקצועות בשירותים החברתיים. במשבר הקורונה נוכחנו עד כמה שירותים חברתיים הם חיוניים. נוכחנו גם שמשברים נוטים לפגוע בצורה קשה יותר באוכלוסיות חלשות. משבר האקלים הוא כה חמור עד שרוב הציבור יהיה חשוף במידה רבה לנזקיו – ולכן עובדי החזית החברתית חיוניים ביותר לַהתמודדות גם איתו. 

אנו זקוקים לאנשי חילוץ והצלה שיכבו את השריפות, יחלצו אותנו מבניינים מוצפים ויסייעו לנו בעיצומו של גל חום. מערך חזק של עובדות ועובדים סוציאליים יאתר את האוכלוסיות הפגיעות ביותר במטרה לסייע להן. מערך הרפואה יטפל בנפגעי האסונות. כדי למתן את הצפיפות בכבישים, את פליטות גזי החממה ואת החום הרב הנפלט מתחבורה מוטת רכב פרטי, אנו זקוקים לנהגי אוטובוסים שיתפעלו מערכת תחבורה ציבורית. וכך הלאה. 

בישראל יש מחסור בכוח אדם ברבים מהמקצועות האלה. רבים רוצים לעסוק בהם, אבל מכיוון שאי אפשר להתפרנס מהם בכבוד, הם עוזבים אותם או לא בוחרים בהם מלכתחילה. הפתרון: המדיניות הממשלתית צריכה לתעדף את המקצועות האלה באמצעות שכר, תקנים והכשרה מתאימה, כדי לאפשר למי מאיתנו שמעוניין באפיקי הקריירה האלה להתקיים בכבוד (וזה דורש, עוד קודם לכן, שנצביע בעד אנשי ציבור שמחויבים לכך). 

ולבסוף, גם מקצועות שהקשר שלהם לנושא נדמה כקלוש יכולים להשפיע. אנו זקוקים לאמנים, מוזיקאים ואנשי תרבות שיעלו את הנושא לסדר היום באופן ביקורתי מחד ומעורר תקווה מאידך.

אותו ההיגיון עובד גם לצד ההפוך. כעובדים, אנחנו גם עלולים להזיק מאוד לפתרון המשבר. כיום, רבים עובדים בחברות שכל מטרתן היא להגדיל את הצריכה שלנו מעבר לנדרש, ותעשיות שלמות מייצרות רווחים מפעילות מזהמת ומסוכנת – יצרניות נפט, נשק, רהיטים כמו-חד-פעמיים דוגמת איקאה, ורשתות חברתיות שמתמחות בגזילת תשומת הלב שלנו כדי לדחוף לנו עוד ועוד מוצרים (וששרתיהן צורכים כמויות עצומות של אנרגיה). כל אלה הם חלק מהבעיה. 

בספרו Bullshit Jobs, כותב האנתרופולוג דיוויד גרייבר כי רבים מאיתנו חשים שהעבודות שלנו פשוט מיותרות. בעידן של סכנה קיומית, עלינו לשאול את עצמנו האם בניית אפליקציית משחקי הימורים נוספת היא באמת יעד קריירה מספיק חשוב, או שיש מטרות ראויות יותר שגם מספקות לא פחות.

4. להתאגד, להיאבק על עבודות ירוקות והוגנות, לפעול לקיצור שבוע העבודה

לא רק העבודה עצמה חשובה, אלא גם איך נראה מקום העבודה שלנו. איגודי עובדים שואפים בראש ובראשונה להגן על זכויות עובדים ולקדם את תנאי העסקתם, אבל מאז ומתמיד גם לקחו אחריות רחבה יותר על סוגיות חברתיות. כך למשל, בבריטניה של שנות ה-80, על רקע מהלכי ממשלת תאצ'ר נגד איגוד כורי הפחם, ארגון הלהט"ב הקומוניסטי LGSM ("לסביות והומואים תומכים בכורים") גייס כספים כדי לתמוך בכורים השובתים. בהמשך, איגודי הפחם "גמלו להם" כשתמכו בהכרה בזכויות להט"ב בבריטניה. כך צריך להיות גם בימינו.

בסוגיות סביבתיות, שיתוף הפעולה בין עובדים לפעילי סביבה הוא מאתגר. רבים מהעובדים בתעשיות מזהמות תלויים לפרנסתם בהחרפת המשבר, ועלולים מטבע הדברים להתנגד לפתרונות. בישראל לדוגמה, יו"ר איגוד עובדי בז"ן חנן סונטג התנגד נחרצות לדרישה לסגור את המפעל, דרישה שעלתה הן משיקולים סביבתיים והן בשל התחזית לעתיד דל פחמן שיפחית את הביקוש לזיקוק דלקים – והתנגד בצדק, מנקודת המבט של העובדים שהוא מייצג. 

אז איך בכל זאת רותמים את איגודי העובדים לפתרון? באמצעות הסבות מקצועיות לתעשיות ירוקות והבטחת פרנסה ראויה. יש לכך לא מעט דוגמאות בעולם. במדינת קונטיקט בארצות הברית עבר חוק המבטיח שכר גבוה והטבות לעובדים חדשים בתעשיות אנרגיה נקייה. החוק, פרי שיתוף פעולה בין איגודי עובדים וארגוני סביבה, גובש במקור במסגרת הניסיון להבטיח שפרויקט סולארי גדול במדינה יעסיק עובדים מאוגדים מקומיים.

עם זאת, יש בהחלט מהלכים שבהם האינטרסים של איגודי העובדים והאינטרס הסביבתי משתלבים היטב: איגוד העובדים הגדול בגרמניה, IG Metal, מוביל לאחרונה יוזמה לקיצור שבוע העבודה לארבעה ימים; ההסתדרות הכללית בישראל יכולה להוביל מהלך דומה בהשראתו. התועלת בכך מוכחת: מחקר שנערך בבריטניה מצא כי מהלך כזה יכול לתרום באופן דרמטי לצמצום הפליטות, בזכות צמצום השימוש ברכב להגעה לעבודה; חיסכון בחשמל ובאנרגיה במשרדים; וכמובן, הקטנת ייצור עודף שאיש לא צריך. ואולי חשוב מכל זה – צמצום שעות העבודה מאפשר לנו זמן פנוי עם המשפחות ועם החברים שלנו, ואגב כך גם מפנה אותנו לפעילות חשובה לא פחות בהתמודדות עם המשבר: מעורבות אזרחית ופוליטית. עליה נרחיב בחלק הבא.