כמעט כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו פירסם בעת האחרונה כתבה תחת הכותרת הגנרית "עשרה צעדים להתמודדות עם משבר האקלים" – גם כאן וגם מעבר לים. מרבית הכתבות הללו מתמקדות בשינויים בהרגלי הצריכה: הן מעודדות אותנו לעבור לשקיות ולבקבוקים רב-פעמיים, לייבש את הכביסה על חבל, לחסוך בחשמל, לקנות יד שנייה ועוד. לעתים נמצא גם עצה או שתיים המעודדות פעילות אזרחית ופוליטית מוגבלת, כגון הצבעה לנבחרי ציבור המקדמים סדר יום סביבתי או הסטת השקעות מדלקים מאובנים ליוזמות כלכליות ירוקות יותר. אבל גם אם חלק מהכתבות הללו מזכירות בלשון רפה שהממשלות ותאגידי הענק הם הגופים עליהם מוטלת האחריות העיקרית לפתרון המשבר (וזה ממש לא תמיד המצב), המכנה המשותף הכי בולט ביניהן הוא ההתמקדות בפעולות אישיות של פרטים בודדים.

אז בניגוד לכתבות שפונות אלינו כצרכנים, כפרטים בודדים, החלטנו לכתוב אנחנו צרור עצות המתייחסות לאופי המערכתי של המשבר, והן פונות לקוראים ולקוראות כאזרחים, כעובדים וכחברים במערכות חברתיות מגוונות – משפחה, חברים וקהילות. חלקן פשוטות יותר לביצוע וחלקן בהחלט לא, מהסיבה הברורה שהמציאות אינה פשוטה. בחלק הקודם אפשר היה לקרוא את ארבע העצות הראשונות. כעת נפנה לארבע העצות הבאות:

לקריאת החלק הראשון

5. ללמוד ולקרוא יותר

בטרם נפנה לפעולות המונומנטליות ולרעיונות הגדולים, הנה פעולה אישית שלא דורשת משאבים מופלגים ואפילו לא שיתוף פעולה של הסביבה. ניתן לבצע אותה בספרה הפרטית, לבד לגמרי, ללא תלות באיש. סוליקו.

קריאה במדע והעמקה בספרות הרלוונטית יוכלו ללמד את העובדות הפשוטות על משבר האקלים. הן יצביעו על הקונסנזוס הקיים כיום בקרב מדענים על אודות העובדות העיקריות: הטמפרטורה הממוצעת של האטמוספירה עולה בהתמדה כתוצאה מהפעילות האנושית מאז המהפכה התעשייתית; כתוצאה מכך, האקלים משתנה במהירות ואנו דוהרים אל עבר נקודת אל-חזור, שבה המערכות הטבעיות ייצאו מאיזון, למשל כתוצאה מהיעלמות בקצב הולך וגדל של קרח יבשתי בקטבים; וזה בתורו יוביל לעלייה קבועה במפלס פני הים. 

לצד העובדות העיקריות הללו, קיים דיון פורה וחשוב בנוגע לאופנֵי ההתמודדות – האם אנרגיה גרעינית בטוחה? האם הנדסת אקלים היא חלק מהפתרון או ניסוי מסוכן? כיצד הכי נכון לעבור למשק אנרגיה ירוק? איך מאפשרים פיתוח כלכלי במדינות המתפתחות לצד שגשוג כלכלי במדינות המפותחות שאיננו תלוי צמיחה אינסופית ונעשה תוך צמצום השימוש במשאבים? תשובות מעמיקות לשאלות אלה דורשות התמחות, אבל כמו בהרבה תחומים אחרים, ככל שהציבור הרחב מכיר טוב יותר את הסוגיה, כך מתעצמת יכולתו לקדם החלטות ששומרות עליו. מכאן, שהבנה בסוגיות האלה חיונית בשביל פעילות פוליטית ואזרחית.

אך מעבר לפעילות האזרחית עצמה, קריאה ולמידה יכולות גם לשכך חלק מהייאוש וחרדת האקלים שתוקפים רבים ולעורר תקווה. הן מעצימות את היכולת להבחין ולהפריד בין מה שממשי למה שמדומיין, ומספקות דרכי התמודדות תפיסתיות ומעשיות המשחררות אותנו מתחושת חוסר האונים המשתקת שהמשבר יוצר. יש שפע של יצירות אמנות ותרבות, כמו גם ספרות ענפה, הנוגעות להתמודדות הנפשית עם המשבר. כל אלה יכולים לתת לנו משמעות וכוח בתוך תקופה של שינוי אדיר וחוסר ודאות.

6. להפוך את הכלכלה שלנו ליותר דמוקרטית

וכעת, כמובטח, לרעיונות הגדולים. המערכת הכלכלית שבה אנחנו פועלים לא מנוהלת בצורה דמוקרטית. אלה מאיתנו שעובדים כשכירים ממלאים רוב הזמן את הוראות הממונים; אלה מאיתנו שאינם נמנים עם שדרת ההנהלה בארגון, לא זוכים להשפיע על קבלת ההחלטות; וגם ברמת המשק, לציבור אין השפעה על החלטות מאקרו חשובות.

כך, למשל, השפעת הציבור הרחב על תקציב המדינה מצומצמת מאוד ונעשית רק דרך נבחריו – כשגם הם בעצמם כפופים בפועל להחלטות של פקידים במשרד האוצר שמעצבים את סדר היום החברתי-כלכלי. כך היה לדוגמה כשכלכלני אגף התקציבים באוצר סירסו את חוק האקלים שהוביל המשרד להגנת הסביבה. ויש בהקשר הזה דוגמאות רבות נוספות. 

אבל זה לא חייב להיות כך. המאבק במשבר האקלים צריך לעבור גם דרך דמוקרטיזציה של הכלכלה, כלומר הרחבת ההשפעה של אזרחי המדינה על ניהול המשאבים במשק באופנים שונים. דמוקרטיזציה מהסוג הזה היא חיונית משום שהפתרון למשבר דורש הקצאה של משאבים רבים מאוד, ציבוריים ופרטיים, לטובת אינטרס ציבורי רחב וארוך טווח, ולא ניתן לסמוך על חברות למטרות רווח שיקצו את המשאבים בצורה הנכונה. 

חברות עסקיות מתומרצות רוב הזמן לחשיבה כלכלית קצרת טווח שמטרתה להשיא רווחים ברבעון הקרוב, אלא שהיא עלולה להתגלות כחסרת אחריות – גם מנקודת מבט כלכלית גרידא. כך לדוגמה, בנקים או קרנות פנסיה יכולים להשקיע את החסכונות שלנו בחברות דלקים מאובנים כדי להניב רווחים בטווח הקצר, אבל זו השקעה שתתרום בטווח הארוך להחרפת משבר האקלים, מה שיוביל בתורו לאי-יציבות כלכלית משמעותית בעתיד ולסיכון החסכונות של העובדים לכשיתקרבו לגיל פרישה. לעומת זאת, השקעה באנרגיה, תחבורה ומזון ירוקים יכולה גם להניב תשואה יפה לחוסכים וגם לקדם עתיד אקלימי יציב ובטוח לכשייצאו לגמלאות. לכן, חשוב שלציבור תהיה השפעה על הקצאת המשאבים במערכת הכלכלית, ממש כשם שיש לו השפעה על המערכת הפוליטית (אף כי לא מספיקה, ראו סעיף 1, בחלק הקודם).

אֵילו משאבים אפשר להקצות בצורה דמוקרטית? ניקח לדוגמה את חסכונות הפנסיה שכולנו מפרישים מתוך המשכורת שלנו. הכסף שלנו מושקע במסגרתן בפעילויות כלכליות שונות במטרה למקסם את הרווח עבור הקרנות – ואת התשואה עבור חוסכים. במצטבר, מדובר בסכומי כסף דמיוניים כמעט ששייכים לנו "בטאבו", אך מנוהלים בידי גופים פרטיים ולא דמוקרטיים. רוב הציבור מתקשה בכלל להבין את דו"ח הפנסיה (גם אני, בוגר לימודי הכלכלה, ביניהם), ועובדה זו מאפשרת לקרנות הפנסיה הגדולות לפעול כמעט ללא שום ביקורת מצדנו. אבל בסופו של יום מדובר בכסף שלנו – רק הגיוני שנוכל להבין מה קורה איתו ולהחליט לאן הוא הולך.

תנאי המינימום שיש לדרוש, בהקשר הזה, הוא שהכסף שלנו לא יזיק. ותנאי זה אכן נוכח בשיח הציבורי. יותר ויותר חוסכים דורשים להסיט השקעות מתעשיות מזהמות לתעשיות ירוקות יותר, או דורשים מתעשיות מסוימות לייצר באופן ידידותי יותר לסביבה. 

ואולם, אף שזה צעד חשוב, הסתמכות יתר עליו עלולה להיות בעייתית ושכרה עלול לצאת בהפסדה. מדוע? בעיקר משום שאחד הכלים הדומיננטיים ביותר בעולם כיום לניתוב השקעות מתוך מטרה לייצר ערך סביבתי וחברתי בנוסף לזה הכספי – דירוג ה-ESG ("סביבה, חברה וממשל תאגידי") שנעשה אופנתי מאוד בשנים האחרונות – מתחיל יותר ויותר להיראות כמו גרינווש. 

דירוג ה-ESG שניתָן לחברות אמור לשקף עמידה בסטנדרטים גבוהים של ניהול ושל התנהלות חברתית וסביבתית. אולם הקריטריונים שעל פיהם הוא מחושב אינם אוניברסליים, אלא נקבעים ברובם על ידי גופי דירוג פרטיים, ובעוד שחלק מהדירוגים אכן בודקים סוגיות של ניהול אחראי, חברה וסביבה, חלק גדול מהם בודק דווקא את ההפך – כיצד סוגיות סביבתיות מסכנות את ערך המנייה או את מידת הרווחיות של החברה.

כך, גם חברות מזהמות כגון חברות נפט יכולות לקבל דירוג בינוני או אפילו גבוה (!), אם חברת הדירוג לא מזהה סכנות שהפעילות המזהמת של חברת הנפט הנדונה מציבה על ערך המניה שלה. כמובן שבמצב דברים זה, המידע שמעניק הדירוג לא מעיד בשום צורה על מאמצים לשמור על הסביבה. 

לא פלא, לכן, שמחקרים קבעו כי לא הוכח שהשקעות ESG מייצרות בהכרח ערך סביבתי וחברתי משמעותי, בה בשעה שדמי הניהול שמשולמים עליהן עשויים להיות גבוהים יותר מאשר בהשקעות רגילות. אם ניקח דוגמה מישראל – ארגון מעלה שמחשב דירוגי ESG לחברות ישראליות, העניק לכי"ל, אחת החברות המזהמות ביותר בישראל לפי דו"ח מדד ההשפעה הסביבתית של המשרד להגנת הסביבה, את הדירוג הגבוה ביותר, פלטינה פלוס – אבסורד על פי כל קנה מידה. 

אבל גם אם הדירוגים היו אמינים, הבעיה העיקרית היא שהתמקדות יתר בהשקעות ESG מנציחה את הפנטזיה שהשוק לבדו יכול לפתור בעיה בסדר גודל של משבר האקלים. ולא היא. 

יכול בהחלט להיות שרגולציה קפדנית, שכבר החלה להתגבש בעולם, תיצור בעתיד סטנדרטיזציה של דירוגים, ואותם הדירוגים ישקפו בתורם ערך סביבתי אמיתי. אך בינתיים, מה שקורה בפועל זה שהמשקיעים קונים תחושה טובה באמצעות השקעה ירוקה וחברתית לכאורה, והעסקים נמשכים כרגיל (וממשיכים לזהם כרגיל). 

צעד נוסף בדרך לדמוקרטיזציה של המערכות הכלכליות, אף שגם לא מאז'ורי, הוא יצירתו של סטנדרט אחיד, פשוט ומובן שיָראה כיצד הכסף מושקע. ממש כפי שדוחות הפנסיה עברו סטנדרטיזציה המקלה על החוסכים בבואם לערוך השוואה בין הקרנות השונות, כך אפשר ליצור דו"ח ביצועים סביבתיים אחיד עבור כלל הגופים המשקיעים את חסכונות הציבור, ובו יופיע מדד אחד ברור ובר-השוואה: היקף פליטות גזי החממה של החברות המושקעות. מי שהציע לאחרונה הצעה ברוח דומה הוא דווקא המגזין אקונומיסט, הנחשב לשמרני מבחינה כלכלית. גם במקרה כזה תידרש רגולציה חכמה ואכיפה קפדנית, כדי להימנע מגרינווש ומזניחה של מדדים סביבתיים חשובים אחרים כגון מגוון ביולוגי, אבל זה בהחלט צעד שיעצים את כוחם הדל כיום של החוסכים ויסייע להטות את המשאבים לכיוון הנכון. 

ועדיין, כל המהלכים האמורים הם בגדר שינויים נקודתיים – הגביע הקדוש הוא דמוקרטיזציה מלאה של כלל המערכות הכלכליות. יש לא מעט תקדימים שיכולים לעורר השראה לכך, בארץ ובעולם. כזאת למשל היא אגודת האשראי הישראלית אופק, הפועלת ללא מטרות רווח ובשקיפות מלאה, ומציעה שירותים פיננסיים הוגנים ומשתלמים לבעלי הפיקדונות, שהם גם בעלי זכות הצבעה שווים בכוחם. התופעה לא ייחודית לישראל. רק בארצות הברית יש לא פחות מ-126 מיליון אזרחים החברים באגודות אשראי.

כיוון אפשרי נוסף הוא דמוקרטיזציה של מנגנון ייצור הכסף על ידי הבנקים המרכזיים – מנגנון הנשלט כיום באופן בלעדי על ידי אנשי מקצוע, ללא מגע יד נבחרי ציבור. זהו רעיון מורכב מאוד אך חשוב לדון בו, והוא נכנס לשיח הכלכלי בהדרגה. הכלכלן המוערך הטורקי-אמריקאי דארון אג'מולו דן בנושא לא מזמן (אם כי תוך הסתייגות) בראיון לכלכליסט. אג'מולו טען שהיעדר מוחלט של גורמים דמוקרטיים מאזנים במדיניות המוניטרית (המדיניות שמובילים בנקים מרכזיים) ישרת קבוצות מסוימות על חשבון אחרות, אפילו בבלי דעת. 

עוד אפשר לדבר על קואופרטיבים צרכניים ויצרניים ואוטונומיה תקציבית לשכונות בתוך רשויות מקומיות. העיקר הוא להמשיך לחשוב איך המשאבים נשארים בידי הציבור ומבטיחים את רווחתו בהווה ובדורות הבאים – ולפעול לשם כך. 

7. לפעול לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך

טיפול במשבר רחב היקף דורש מחברה הנמצאת בקונפליקט פנימי למצוא מכנה משותף רחב ויציב שיבטיח כי אף קבוצה מהקבוצות המרכיבות אותה לא תישאר מאחור, ומחברה הנמצאת בקונפליקט לאומי – לעשות כל שלאל ידה כדי להגיע לפתרון. בישראל המשוסעת חברתית והפצועה לאומית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלינו לחתור צעד אחר צעד לפתרון הסכסוך ולאיחוי הקרעים בחברה הישראלית, קודם כל כמטרות בפני עצמן, אך גם כחלק מההיערכות למשבר האקלים הקולוסלי. זאת מתוך הבנה שמשבר סביבתי, אקלימי או אחר, מחריף מאוד את אי-היציבות הכלכלית והפוליטית הקיימות ממילא.

סוריה למשל סבלה מבצורת מתמשכת בעשור הראשון של שנות ה-2000, אשר תרמה, בשילוב ניהול לקוי של משק המים, לאי-היציבות שדרדרה אותה ב-2011 למלחמת אזרחים עקובה מדם. יש שייאמר: חלקו של שינוי האקלים בבצורת ובהידרדרות של סוריה נתון לדיון, והוא רחוק מלהיות הגורם הישיר שהוביל לכך; אך יש בסיפורה של סוריה כדי להראות עד כמה משברים סביבתיים שלובים במשברים פוליטיים וביטחוניים, ומזינים זה את זה.

בישראל, סוגיות של ניהול משאבים ושל סביבה גורמות כבר עתה לחיכוכים פוליטיים, או לחילופין מחריפות כתוצאה מהחשיפה שלהן לסכסוכים פוליטיים. רק בקיץ האחרון, זיהום הים בחופי עזה הצפין עד לחוף זיקים כתוצאה ממבצע "עלות השחר": תחילה הופסקה בגלל המבצע הכנסת דלקים לרצועה, כתוצאה מכך תחנות שאיבת שפכים בעזה הפסיקו לעבוד, ובשל כך הביוב זרם לים. 

זו איננה הפעם הראשונה שהשפכים של תושבי עזה או תושבי הגדה המערבית מזהמים את מקורות המים בישראל: לעתים הזיהום אף משבית את מתקן ההתפלה באשקלון, ובעבר הגיע גם לנחל חברון, נחל קדרון, נחל אלכסנדר ועוד. גם זיהום האוויר משריפת פסולת בעזה מגיע לישראל. מה לעשות שהזיהומים הללו אינם מכירים בֵּגבולות. אלא שאותו ההיגיון בדיוק, לפיו הגורל שלנו ושל שכנינו כרוך זה בזה, יכול גם לשמש כגשר לשיתוף פעולה: כך למשל, במסגרת הסכמי השלום עם ירדן מ-1994, נכתבו סעיפים המבטיחים אספקת מים מישראל לירדן. 

עלינו למנף את משבר האקלים ליצירת שיתופי פעולה, כאשר היעד האולטימטיבי צריך כמובן להיות השגתו של שלום אזורי בר קיימה. מעטים המהלכים שיתרמו כמוהו למאבק במשבר – ודי אם נאמר שאת התקציבים אשר יתפנו בעקבות הירידה בעלויות הביטחון נוכל להשקיע במערכות אנרגיה מתחדשת ובתשתיות אזוריות חיוניות. 

למעשה, במובן מסוים התהליך הזה כבר החל – בסוף 2021 חתמה שרת האנרגיה קארין אלהרר על מזכר הבנות עם ירדן ועם איחוד האמירויות בנושאי חשמל ומים, שבמסגרתו ישראל תמכור מים מותפלים לירדן הסובלת ממחסור במים, וירדן שופעת השטח והשמש תמכור חשמל סולארי לישראל הקטנה והצפופה.

צעדי מדיניות אלה אינם נחלתו של האזרח הפשוט, אך באחריותנו לתמוך בפוליטיקאים שמקדמים פתרון מדיני, וכן יש באפשרותנו להצטרף ולתרום לארגונֵי חברה אזרחית שעוסקים בחיבור בין המשבר הסביבתי-אקלימי והסכסוך, כגון מכון ערבה ללימודי סביבה בקטורה, ארגון אקופיס והארגון הצעיר "מנאח וואחד – אקלים אחד".

8. לנסח מחדש את סדר העדיפויות שלנו

משבר האקלים הוא לא אסון טבע אקראי שנחת עלינו כמו התפרצות געשית או התנגשות אסטרואיד בכדור הארץ. הוא תוצאה של פעילות אנושית שנובעת מתפיסת עולם מסוימת. לפיכך, עלינו לבחון באופן ביקורתי את תפיסת העולם שהובילה אותנו למשבר שבו אנחנו מצויים. לא מדובר ברעיון אחד אלא במערך של מספר הנחות יסוד שהגיע הזמן לערער עליהן: האם הטבע קיים כדי לשרת את האדם, או שאנו נמצאים עמו במערכת יחסים הדדית? האם חיים טובים הם חיים שהערך העיקרי בהם הוא צריכה, או התפתחות רוחנית ואינטלקטואלית? האם הטכנולוגיה היא תרופה לכל הבעיות, היא כלי אחד מיני רבים?

אם נתחיל לחשוב על השאלות הללו בכנות, אולי נגיע למסקנה שלצד הנוחות והביטחון החומרי, אין זה סוד שמבחינות רבות, מרוץ החיים המערבי לא מיטיב איתנו. כבר היום 60 אחוז מהישראלים לא מרוצים מהאיזון בין הבית לעבודה, כפי שעולה מסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, וככל שהנשאלים עובדים יותר שעות, כך חוסר שביעות הרצון גובר. מעבר לכך, הרבה מהמזון שאנחנו אוכלים לא בריא והאוויר שלנו מזוהם, ועוד לא נכנסנו לשאלות מופשטות יותר כמו למשל השפעותיו של ההיגיון הקפיטליסטי התועלתני על מערכות היחסים שלנו. 

תשובות כנות לשאלות האלה עשויות להוביל למגוון שינויים בחיים האישיים. למרבה האירוניה, אלה בדיוק אותם שינויים שביקרתי במאמר הקודם כבלתי מספיקים ולעתים אף כמזיקים. אבל זה בדיוק ההבדל בין אופק חשיבה שמתבונן ברחב ובעקרוני וגוזר ממנו (גם) פעולות פרטיות יומיומיות, ככלי אחד מיני רבים בארגז, לבין אופן מחשבה שמתמקד בפרטי וביומיומי וגוזר ממנו את הפעולות הרצויות, המוגבלות מטבען. הנה כלל אצבע: שינוי של תפיסת עולם מכין את הקרקע לשינויים גדולים יותר, ולא מאפשר למערכת הקיימת להמשיך במתכונת עסקים כרגיל, בעוד ששינוי קטן בהרגלי צריכה הוא עלה תאנה שרק מנציח את המצב הקיים. 

הטכנולוגיה לא תוכל לפתור את כל הבעיות שלנו, והשינויים האדירים שחוללנו במערכת האקולוגית חוזרים ומזכירים לנו, במעין היגיון של "שיבת המודחק", שאנחנו חלק מהטבע, ולא מעליו. אפשר להניח שרובנו נסכים שהדבר החשוב ביותר עבורנו הוא משפחה, חברים, בריאות, חופש וביטחון כלכלי לחוות ולהעריך את כל אלה, בעוד שהתעשרות, עבודה, נוחות וחוויות צרכניות נמצאות בעדיפות משנית.

אז איך נוכל גם לפעול בהתאם לתפיסות הללו? יש שפע דוגמאות ליטול מהן השראה. הספר היסטוריה של מהירות מאת עמית נויפלד מתבונן בזכוכית מגדלת באורח החיים הצרכני ומציע סדר יום אלטרנטיבי – תרתי משמע – רגוע ונעים יותר. למעשה, רעיונותיו של נויפלד הם חלק מתנועת ההאטה העולמית, שדנה כבר שנים בדיוק בממשק הזה שבין תפיסת העולם, חיי היומיום וההשלכות הרחבות של שני אלה על העולם. 

ראוי אם כן לשקול צורות חיים אחרות המבוססות קהילה ושמציבות בראש סדר העדיפויות ערכים לא צרכניים. דווקא החברה החרדית מציבה בהקשר הזה מודל שאפשר ללמוד ממנו לא מעט. זו חברה אשר הצריכה איננה בראש סדר העדיפויות שלה, אלא ערכים אחרים – אמונה ותורה, עם דגש חזק על קהילתיות, עזרה הדדית וצניעות חומרית, אף אם אורח החיים שלה איננו בר קיימה במובן הקלאסי של המושג, והוא בוודאי לא מתאים לכל אחד.

כדי ליצור תרבות אחרת ואגב כך את השינוי הדרוש בכל מישורי החיים, מוטב שנתמקד באחריות לשינויים המערכתיים שאנחנו יכולים לקדם, מבלי ליפול לשיח אשמה שמתחיל ונגמר בשינויים קטנים בהרגלי הצריכה. אנחנו לא אשמים באופן אישי בכך שמערכות החיים שאנו תלויים בהן מאלצות אותנו לזהם כדי לנהוג, לקרר את הבית או לבשל, אבל יש לנו אחריות משותפת לשנות את המערכות האלה כדי לבנות עתיד בטוח וטוב לכולם. חוץ מזה, זו גם זכותנו – מגיע לנו יותר.