קשה שלא לחוש בשנים האחרונות, בישראל כמו בשאר העולם, כיצד הקרקע נשמטת תחת הרגליים. אנחנו עדים לסדרה מטלטלת של אירועים שקשה כמעט להאמין שהתרחשו ושעודם מתרחשים: מיליארדר מהטלוויזיה נבחר להיות נשיא ארצות הברית, ישראל היתה כפסע מסיפוח של שטחי הגדה, מגפה עולמית השביתה את העולם לשנתיים כשחיילים מסתובבים ברחובות ואוכפים סגרים, הזכות החוקתית להפלה בדמוקרטיה החזקה בעולם בוטלה הלכה למעשה, במזרח אירופה הולכת ומתבשלת לה מלחמה גרעינית, ומשבר האקלים הקדים את בואו ונראה אפוקליפטי מתמיד. וזו, כמובן, רשימה חלקית בלבד.

אם כל זה לא מעורר מספיק חרדה, מרצה צעיר לכלכלה מאוניברסיטת אוקספורד בשם דניאל סוסקינד מוסיף עוד קיסם למדורה. הפעם, זה לא משבר האקלים שמאיים על שלום עתידנו, אלא עליית הטכנולוגיה. התחזית לפי סוסקינד, כפי שהיא מוצגת בספרו עולם בלי עבודה, היא שהטכנולוגיה עתידה להחליף יותר ויותר עובדים ולהביא לאבטלה המונית, מסיבית, משנת-מציאות.

התחזית הזאת כשלעצמה איננה בגדר חידוש ורבות כמותה הושמעו כבר מראשיתה של המהפכה התעשייתית. כפי שסוסקינד עצמו מציג בהרחבה, כולן הופרכו (עד עתה נמצאה מספיק עבודה למרבית האנשים) ועצם השמעתן הפכה לקריטריון המחשיד את המשמיע בבורוּת בנוסח הלודיטים, שכבר בתחילת המאה ה-19 שרפו מכונות אריגה וטוויה משום שהחלו לתפוס את מקומם. 

אז מה נשתנה? כפי שמתאר הספר בצורה משכנעת, "הכוח המחליף", כלומר זה שמאפשר למכונות להחליף עובדים, "התקזז" עד היום על ידי "הכוח המשלים" שמחוללת הטכנולוגיה – היא הגדילה את פריון העבודה וכתוצאה מכך הוזילה מחירים, הגדילה את ההכנסה הפנויה ואִפשרה לציבור לרכוש עוד מאותם המוצרים, או ממוצרים ושירותים נוספים, רבים מהם חדשים לגמרי, שבתורם דרשו עובדים חדשים רבים שיֵיָצרו אותם. 

כך, עליית הטכנולוגיה והגדלת הפריון, וביחד איתן הגידול בהכנסה ובתוצר, יצרו מקומות עבודה חדשים רבים, שהתמלאו, בין השאר, על ידי אותם עובדים שהוחלפו במכונות. בדרך, היו כמובן עובדים שנפלטו ולא הצליחו למצוא מקום עבודה חדש, אבל למרות הטרגדיה האישית, מדובר בבעיה נקודתית שמדינות מודרניות פיתחו דרכים להתמודד עמה (דמי אבטלה, הסבות מקצועיות, פנסיה מוקדמת ועוד) ונקטו בהן במידות משתנות (במדינות סקנדינביה יותר, בארצות הברית פחות).

אלא שעכשיו, טוען סוסקינד, כל זה נגמר. הטכנולוגיה, בעיקר זו שמסתמכת על בינה מלאכותית, יכולה כבר היום לבצע משימות מורכבות, ובעתיד הנראה לעין היא אף תוכל לעשות זאת ברמת מורכבוּת גדולה בהרבה, עד שתחליף את מרבית העובדים – והפעם לתמיד. הפעם, ה"כוח המשלים" לא יגיע לעזרנו, מכיוון שגם העבודות החדשות שייווצרו ימולאו על ידי הטכנולוגיה. 

סוסקינד מראה בצורה די משכנעת – בעזרת נתונים, גרפים והשוואות שונות – שבניגוד לנבואות העבר, הפעם הגורל הזה ודאי. רואי חשבון ועורכי דין יעלמו בחלקם הגדול, כי תוכנות בינה מלאכותית יידעו לנסח חוזים ולערוך ביקורות בצורה מהירה, יעילה וזולה מהם. חלק גדול מהמעצבים הגרפיים יעלמו כי ניתן יהיה להגיע לתוצר איכותי לא פחות באמצעות מערכות בסגנון DALL-E-2. סוסקינד אף מגדיל וטוען כי גם עבודות שירותים שונות, ואפילו במקצועות הטיפוליים כמו סיעוד או רפואה, ייעלמו מאותה הסיבה. טענה זו, יש לומר, מעט מפוקפקת, מכיוון שסביר להניח שיהיו רבים שבכל זאת ירצו את המגע האנושי של האדם המטפל – אף אם יהפוך למוצר פרימיום לעשירים בלבד.

מכל מקום, היות שזה העתיד המצפה לנו, והיות שאת כיוון הספינה הזאת כבר אי אפשר יהיה לשנות אליבא דסוסקינד, אנו חייבים להתחיל להתכונן אליו. 

חינוך לא יעזור כאן

באחד החלקים החשובים בספר, הרלוונטי גם לעולם העבודה העכשווי, סוסקינד מסביר למה התשובה הסטנדרטית שעל פי רוב ניתנת לבעיה שבנדון – "חינוך טוב" – היא איננה הפתרון. 

חינוך היא המנטרה האולטימטיבית בפיהם של שוחרי טוב: הם רואים בו את הפתרון המושלם לאי השוויון, את מה שיכול לעזור לחלשים מבלי לפגוע בחזקים. מבלי לזלזל בחשיבותו של החינוך, שאכן יכול לעשות נפלאות, היום אנחנו כבר יודעים שהוא איננו תרופת הקסם לעוני ולאי השוויון. חברות מאוד לא שוויוניות לעולם לא יצליחו לגשר על הפערים בתוכָן אך ורק בעזרת החינוך. ההון והעושר מגדילים את עצמם מדור לדור, ובלי התערבות ממשלתית אגרסיבית, גם בן העניים שהתקדם בחיים, לעולם לא יצליח לכסות על הפער מבן גילו שגדל במשפחה עשירה, פער שמעצם מטבעו רק מתעצם.

סוסקינד מסביר שהחינוך לא יעזור גם לבעיית אי העבודה, משום שלא ניתן להפוך את כולם לגאוני מחשבים שיתכנתו את הטכנולוגיות החדישות ביותר – יש רבים שפשוט אינם מוכשרים בתחומים הללו, או לחילופין שהעיסוק בהם מעורר בהם סבל. ובכל מקרה, יש גבול למיצוי הפוטנציאל האנושי על ידי השכלה – בשלב כלשהו הטכנולוגיה תהיה כל כך מתוחכמת וכל כך מורכבת, עד שמרבית בני האדם פשוט לא יוכלו להועיל לה או לתחזק אותה.

סוסקינד מביא דוגמאות שונות ממחקרים שבדקו את תרומתה האמיתית של ההשכלה הגבוהה לפריון ולשכר. אלא שלא צריך ללכת רחוק: ממש כאן אצלנו, במדינה שבה שיעורי ההשכלה הגבוהה מציבים אותה במקום השלישי במערב, וששיעור העובדים בהיי-טק הוא הגבוה בעולם, כבר נעשה ברור עד כמה תליית יהבנו רק על חינוך היתה בעייתית. היא התחמקה מכך שבלי שירותים חברתיים וציבוריים נרחבים, חלוקה מראש (כלומר התערבויות בשוק העבודה כמו איגוד עובדים, שכר מינימום, הטבות סוציאליות ועוד) וחלוקה מחדש (כלומר התערבויות מחוץ לשוק העבודה, כמו מסים וקצבאות) – אי אפשר לנצח את אי השוויון ולקדם את שוויון ההזדמנויות. ואם זה לא ברור, זה צריך להיות ברור. 

בישראל יש קבוצת ביקורת – החרדים

הפתרון שסוסקינד בכל זאת מציע לעתיד הדיסטופי הזה הוא חזרה למודל "המדינה הגדולה". סוסקינד מתאמץ להסביר (משיקולי תדמית, יש לשער) למה זה בעצם לא סוציאליזם; בפועל, זה נשמע דומה מאוד לסוציאליזם בגרסתו הסוציאל-דמוקרטית, קרי, שילוב של כלכלת שוק כזאת או אחרת עם מדינת רווחה חזקה מאוד ומעורבת. 

בניסיון להתמודד עם האתגר העצום שמזמן עולם בלי עבודה, מדינת הרווחה החזקה הזאת צריכה לעשות שני דברים עיקריים: להעביר למובטלים "הכנסה בסיסית מותנית" – מעין הכנסה בסיסית אוניברסלית, רק שכשמה כן היא, מותנית ב"תרומה לחברה" של המקבלים; ולהגביל את כוחן הפוליטי של חברות הטכנולוגיה הגדולות.

רעיון ההכנסה הבסיסית נעשה פופולרי בעשור האחרון ואת חותמת הכשרות הסופית קיבל בעקבות משבר הקורונה. תרומתו של סוסקינד לתחום היא בַעיסוק בבעיה החברתית שעלולה לנבוע מהנהגת הכנסה בסיסית אוניברסלית: חוסר שביעות רצון של הציבור מ"אוכלי החינם". 

תומכי הפתרון הזה אמנם מציעים שהוא יוענק לכולם – לרבות העובדים – וכך תימנע חלק מהבעיה, אולם סוסקינד טוען שזה לא מספיק. הוא מראה בצורה משכנעת למדי איך בכל זאת עלול להיווצר מרמור, ומציע תחת זאת להנהיג הכנסה בסיסית מותנית, שמאחר שתוענק רק למי שעשה דבר מה שהחברה הגדירה כ"מספק", לא תיצור מרמור דומה. יצוין עם זאת שסוסקינד לא מרחיב די הצורך בשאלה מה ייחשב כתרומה לחברה, ומדוע. 

הדרישה לבצע פעילות כלשהי כתנאי לקבלת הכנסה פותרת, ולו בצורה חלקית, בעיה נוספת שסוסקינד עוסק בה – ההשלכות הבלתי רצויות שעלולות להיות לחוסר המעש של המובטלים הרבים. העבודה, כידוע, היא חיינו, ורובנו עוסקים בה מרבית שעות היום. סוסקינד מצטט מחקרים שהראו עלייה בשיעורי הדיכאון, האלימות וההתמכרות לאלכוהול בקרב מובטלים – ותופעות אלו מוכּרות, אף שבמידה פחותה, גם בקרב פורשים לפנסיה. העיסוק של "חסרי המעש החדשים" במחקר, במוזיקה, או בכל דבר אחר שהקהילה תגדיר כתורם, יעניק להם עניין ואתגר שיסייעו לא לשקוע בבטלה. בנושא זה, תיאור הבעיה של סוסקינד משכנע יותר מהפתרון, ולא ברור לחלוטין איך תיראה בפועל ההצעה שהוא מביא לשולחן.

ועם זאת, העיסוק של סוסקינד בשני הנושאים הללו – המרמור החברתי עקב מתן ההכנסה הבסיסית האוניברסלית והצורך להתמודד עם חוסר המעש – הוא אחת מנקודות החוזקה של הספר, גם בהתחשב המקום המשני שהם תופסים בחיבור והתשובות החלקיות הניתנות לבעיות שהם מעלים. מרענן לקרוא כלכלן שמסתכל על היבטי השפעה רחבים כל כך של מדיניות ציבורית, ושמעלה בהקשר שלהם שאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות מרתקות. 

המחשבה על השאלות האלה מעניינת פי כמה וכמה בהקשר הישראלי, כאן יש אוכלוסייה שבמידה מסוימת חיה כבר כיום במציאות הדומה לזו שמתאר סוסקינד, ומהווה מעין "ניסוי טבעי" להצעתו. 

בני החברה החרדית עובדים בשיעורים נמוכים משמעותית מבני הקבוצות האחרות, וגם אלה שעובדים, עושים זאת באחוזי משרה נמוכים יחסית – הן גברים והן נשים. מנגד, הם מקבלים כולם שירותים חברתיים וציבוריים מהמדינה, ואלה מהם שלומדים בישיבה אף מקבלים על כך תשלום (נמוך) מהמדינה. 

אין צורך להכביר מילים על הבעייתיות המובהקת שבמודל הזה במציאות הנוכחית ובהינתן שוק העבודה הקיים, או על המרמור החברתי הנרחב שהוא מעורר (חרף העובדה שמקבלי הקצבה רחוקים מלהתבטל); אבל מרענן לחשוב עליו מחדש, לא רק במסגור המוכּר – כבעיה המרכזית של הכלכלה הישראלית, אלא כניסוי טבעי במציאות העתידית של כולנו, לפחות לפי סוסקינד.

במובנים רבים, הניסוי הזה רשם הצלחות מרשימות: הקדשת מרבית הזמן של הלומדים לעיסוק רוחני-שכלי, הצלחה יחסית במניעת בטלה גם בלי עבודה, חברה שלמה שכולה מאורגנת סביב אידיאל רוחני ולא סביב עבודה ובוודאי לא סביב צריכה, מניעה כמעט מוחלטת של תופעות הלוואי השליליות של ה"בטלה" (התופעות כמובן קיימת, אך ככל הנראה בשיעורים קטנים יותר משאר האוכלוסייה או לכל היותר שווים לה), דימוי עצמי תרבותי חזק ועוד.

בצד זאת, רשם המודל שבנדון גם לא מעט כישלונות כמובן: מרמור חברתי נרחב כלפי החברה החרדית, קושי משמעותי של השוליים החברתיים להתאים את עצמם לאידיאל השלט, בטלה שבכל זאת קיימת ובהיקפים גדֶלים עם ההתרופפות האידיאולוגית של הדורות הממשיכים, ועוד. מעניין אפוא לתהות האם ובאיזו מידה העתיד שלנו ידמה לכך, ומה אפשר ללמוד מ"קבוצת הביקורת" הזאת על פתרונות עתידיים למצב שבו מרבית האוכלוסייה לא תזדקק יותר לעבוד. אם קוראים את סוסקינד ברצינות, עולה שכדאי ללמוד כבר עכשיו מה עובד ומה לא עובד במודל החרדי, ולנסות לבנות על בסיסו מודל שיתאים גם לקהל רחב יותר. ייתכן מאוד שנדקק לו בעתיד.

אוליגרכים דיגיטליים

בכל הנוגע לפעולה המרכזית השנייה הנדרשת מהמדינה החזקה, הגבלת כוחן הפוליטי של חברות הטכנולוגיה, סוסקינד הולך בדרכו של אחיו ג'ימי, מחבר הספר המוצלח הרפובליקה הדיגיטלית (The Digital Republic: on freedom and democracy in the 21st century) שראה אור השנה. סוסקינד האח מתאר את עליית כוחן הפוליטי של חברות הטכנולוגיה הגדולות, טוען כי השפעותיו חמורות בהרבה מאלה של עליית כוחן המונופוליסטי הכלכלי, וכי יש להן השפעה דרמטית על הדמוקרטיה. בעולם בלי עבודה, גם דניאל סוסקינד סבור שנזקיו הכלכליים של המונופול חמורים פחות משנדמה, ושפעמים רבות אף יש להם השפעות חיוביות. בכל מקרה, הוא מסביר, הנזקים האפשריים מטופלים בצורה יעילה על ידי רשויות ההגבלים העסקיים השונות והם גם זמניים משנדמה, משום שמונופולים לא שורדים לנצח – כך לטענתו לפחות.

אבל בהשוואה להשפעה הכלכלית המוגבלת, ובניגוד לכל מה שהכרנו בעבר, הפעם תאגידי הענק המודרניים מחזיקים בהשפעה פוליטית דרמטית, ישירה ועכשווית, על הפוליטיקה ועל הדמוקרטיה – והיא רק תגבר בעתיד הקרוב. כך, תאגיד מסחרי שיקבע למי תינתן זכות דיבור ברשת החברתית שהוא מפעיל, ישפיע דרמטית על הדמוקרטיה; ותאגיד שיקבע מי יקבל טיפול רפואי בכפוף לאלגוריתם כזה או אחר ששיקוליו סגורים בקופסה שחורה, יפגע ברעיון הצדק החברתי. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, אבל העיקרון ברור. הנקודה היא שפחות חשוב אם בעוד עשור תעלה רשת חברתית אחרת שתרסק את המונופול של פייסבוק; מה שחשוב הוא האפשרות העקרונית של פייסבוק, או לחילופין של מחליפותיה בעתיד, לשלוט במידע – והכוח האדיר שמגיע עמה כבר עתה.

אחת מההצעות של ג'ימי סוסקינד לפתרון הבעיה, שגם אחיו מאמץ, היא הקמת "רשות לפיקוח על העוצמה הפוליטית", שתתפקד באופן די דומה לרשות להגבלים עסקיים, ותמנע מתאגידי ענק לצבור כוח פוליטי, זאת באמצעות ביטול מיזוגים, קנסות, פירוק חברות וכו'. זה רעיון מעניין מאוד ואפילו נדרש, שלא מן הנמנע שיהיה נכון להפעילו גם כלפי הבעייתיות שמזמנת ההשפעה הפוליטית של מיליארדרים; הרי עושרם של האחרונים מיתרגם ישירות לכוח אוליגרכי גם מבלי להחזיק בשליטה טכנולוגית.

הבעיה המרכזית בפיתרונות שמציע סוסקינד היא הדרך אליהם. עולם בלי עבודה לא עוסק כלל בקשיים הדרמטיים הכרוכים בשינוי הפרדיגמה הכלכלית השלטת בעולם המערבי בעשורים האחרונים, ואולי אפילו מאז ומתמיד; ובמלחמה בתאגידים ובבעליהם החזקים, הנדרשת על מנת להוציא את הצעותיו לפועל. 

בני אדם בכלל, ומדינות בפרט, יודעים להתמודד לא רע דווקא עם אתגרים שמגיעים אליהם בבת אחת, כמו מלחמה או מגיפה. הם מתגייסים, משנים פרדיגמות, מקדישים משאבים עצומים כדי לשמור על עצמם ומגיעים להישגים מרשימים. רק לאחרונה, מגיפת הקורונה הוכיחה זאת ביתר שאת. מנגד, כשמדובר באתגרים שמופיעים אט-אט ובהדרגה, אותם בני אדם ואותן המדינות מתקשים מאוד לעשות התאמות שדורשות הקרבה פוליטית ומאבק נגד כוחות רבי עוצמה. במילים אחרות, קשה לגייס מספיק כוח פוליטי של ההמונים למלחמה מורכבת כל כך, כשהסכין לא מונח על הצוואר. כמו הצפרדע מהמשל, אנחנו נוטים להתבשל לאיטנו, עד שכבר מאוחר מדי.

עולם בלי עבודה, מאת דניאל סוסקינד (תרגום: כרמית גיא), עם עובד, 2022, 332 עמודים