"מו", הסדרה הנהדרת של מוחמד מוסטפא עאמר בנטפליקס המבוססת על אירועי חייו, מגוללת את סיפורו של מוחמד נג'אר: פליט פלסטיני חסר מעמד שחי בטקסס, יתום מאב, מחובר בטבורו לאימו ומנסה להלך בין החוקים המשפטיים, החברתיים והמסורתיים, לבין רצונו להיות אדם חופשי, חסר גבולות ומגבלות – בקרקע, בנפש, בכיס וגם בבחירות הלב.

כמי שגדלה כזרה בסביבה שאינה סביבת השורשים שלה – מוסלמית מתל שבע ביישוב היהודי עומר שמשפחתה היתה אחת משתי משפחות בדואיות יחידות ביישוב – מצאתי את עצמי מתחברת במהירות ובקלות ל"מו", שמאוד דומה במהותה לסיפורֵי מהגרים אחרים. במספר הזדמנויות היא אפילו גרמה לי לקנא: איך אפשר להיות כל כך אמריקאי ובו בזמן כל כך ערבי, איך אפשר להיות גם מקומי וגם מהגר זר, גם ישן וגם חדש.

ניתן לחוש זאת כבר בפתיחת הפרק הראשון, כאשר מו נוסע ברכב לצלילי ראפ. הלבוש שלו, שפת הגוף ואף המבטא המושלם, שאינו מנוקד בשגיאות של מהגרים, מרכיבים דמות שנראית ברגע הראשון כאמריקאית מינקות. אלא שמייד בהמשך הפרק, נזכה לצפות באותו אמריקאי טיפוסי כביכול כשהוא מוריד נעליים בכניסה לבית, מדבר ערבית במבטא מושלם לא פחות, ונחרד כשפוגעים בקדושת החומוס.

היוצר עאמר מביא למסך דמויות שרגלן האחת נטועה בשורשים רחוקים ועתיקים, ורגלן האחרת משרישה עצמה במרחב חדש, כשהפישוק הזה לא גורם לקרע טרגי ולמעגל אינסופי של קורבנוּת כאובה, אלא מצליח להוליד דבר חדש והרמוני, להעלות חיוך ואפילו צחוק מתגלגל.

מה שבמרחב הישראלי-פלסטיני הטעון נדמה לא פעם כמשחק התניות של או-או; של לא פה ולא שם (כשם סרטה של הבמאית הפלסטינית-ישראלית מייסלון חמוד); של אספקט אחד שחייב לבוא על חשבון אחר, בקנה מידה חברתי וכן בין אדם לעצמו – מצליח בחו"ל לייצר משהו אחר, משהו שמעניק מקום לכאב ובו בזמן מסרב להתייחס אליו כאל גורם מעכב, שיכול לרקוד בכמה רחבות במקביל וגם מצליח ליהנות מזה.

ניתן לראות את זה למשל בזִגזוג של מו בין האנגלית, הערבית ואף הספרדית, ובאופן יותר עמוק, בסצנת הווידוי בפרק השלישי. מו נכנס לכנסייה בהמלצת זוגתו מריה ההיספנית הנוצרייה, עובר שם טלטלה ואף עורך וידוי בפני כומר שמעביר אותו טרנספורמציה. במהלכו, הוא חושף את כאביו הזהותיים הנוגעים בַעבר הלא פשוט של משפחתו (שנאלצה לברוח מכוויית) וההשלכות עליו כיום, כפליט, שלא מוצא את עצמו באמריקה. אבל הווידוי לא מסתיים בתפארת הכאב, אלא במבט קדימה. זו סצנה שבּה האסלאם והנצרות מצליחות לחיות יחד באותו המרחב כשהאחת לא מוחקת את רעותה, ממש כפי שההיסטוריה והעוולות שמוזכרות בסצנה מצליחות להתמקם לצד התפתחות ומבט קדימה, ולא לבוא על חשבונם.

להבדיל, הדמויות הפלסטיניות שמוצגות במדיה הישראלית מייצגות במרבית המקרים את ה"אויב". הן מחבלות בפועל או בפוטנציה, וגם כשהן לא "פוליטיות", הן סטריאוטיפיוֹת מאוד, עובדה שבאה לידי ביטוי במבטא כבד, בהשקפות עולם שמרניות וכדומה. הזהות, התרבות והשפה הערביות במרחב הישראלי עדיין מאיימות על זהותו של היהודי, וגם להפך. ולמרות שבהחלט נרשמה התפתחות בעניין לאורך השנים, התפיסה הרווחת היא עודנה של משחק סכום אפס בין הזהויות – האחת באה בהכרח על חשבון השנייה.

גם במדיה הפלסטינית הדפוס הזה נוכח: יש בה לרוב סיפורים המעניקים מקום לכאב הלאומי ולהיותו של העם הפלסטיני קורבן, ובצדק, אך בצורה שלא פעם מטפחת את תודעת הקורבן, מתרפקת על הכאב ולא מאפשרת לזהות ערבית ו/או פלסטינית להתהוות ללא נגיעה בתכני הכיבוש (חִשְבוּ על הסרט "חמש מצלמות שבורות" מ-2012, על מאבק אנשי בילעין בגדר ההפרדה, שזכה בהד בינלאומי רב).

אבל מו, חרף חזותו הערבית האסלית, מוכיח שדמות פלסטינית יכולה לככב בנטפליקס גם בלי להיות טרוריסטית, משת"פית או מי שמגדירה את זהותה אך ורק בראי הכיבוש. הוא מביא את הערביוּת מהזוויות המצחיקות והסאטיריות שלה, כמו למשל בבחירה לדבר על פלסטין ועל הכיבוש מנקודת מבט שצוחקת על הבורות האמריקאית בנושא (כמעט בכל פעם שנאמרת המילה "פלסטין" לדמות אמריקאית, נקבל בתגובה בלבול או חוסר הבנה במה מדובר); או לחילופין מזווית מלאה באהבה לתרבות ולשפה (כמו הרגע שבו חברו הטוב של מו שאינו דובר ערבית נקלע לסיטואציה שבה כולם מדברים סביבו ערבית, מתענג, נהנה ולא מפחד או חושד, כמו שמוצג בדרך כלל ביצירות בנושא).

מובן שבמרחב המקומי, לנו, הפלסטינים שחיים בתוך ישראל, הרבה יותר קשה וטעון. אנחנו רואים את הדברים מקרוב ומבפנים – המאבק אינו רחוק מאיתנו, אלא יומיומי. אין במה שאני כותבת כדי לבטל את הכאב שאנו נושאים. אך אי אפשר לצְפּות בסדרה כזאת בלי להשוות בין קיומנו כאן לבין הקיום הפלסטיני הקליל יותר בארצות הברית, ועל כך הקִנאה.

מה הפורמליות המשפטית מסתירה

הקולנוע והטלוויזיה מאפשרים לנו לראות חלקים מאיתנו על גבי המסך. בעבר הלא רחוק, התרבות בישראל כמעט ולא הראתה סיפורים מבתים ומתרבויות ערביים, ורק בשנים האחרונות האפשרות הזאת החלה לתפוס תאוצה. "ולקחת לך אישה" של שלומי ורונית אלקבץ מ-2004 שבר כל מוסכמה קולנועית וחברתית כשהביא סיפור מזרחי-ערבי-יהודי אישי וכואב למסך הישראלי. הסרט הזה היה עבורי נקודת מפנה חשובה בחיים האישיים והמקצועיים – אחרי שראיתי על המסך בפעם הראשונה בחיי סיפור שאני מכירה מקרוב כל כך, עם דמויות שאני מזהה כאילו הן קרובות משפחתי, הבנתי את כוחו של הקולנוע.

בשני העשורים שעברו מאז, היינו עדים לעלייה במספר היצירות שמביאות תרבות ערבית למסכים הישראליים וכן לעלייה בכמות היוצרים והיוצרות שמספרים את סיפורה מבפנים (לצד "לא פה ולא שם", גם "עבודה ערבית", "תל אביב על האש", "מונא", "עניינים אישיים" ועוד). ניתן לראות סדיקה איטית וסיזיפית אך משמעותית של תקרות הזכוכית העבות.

"מו" מצליחה להביא ללב המיינסטרים האמריקאי את הבית הערבי במיטבו: עם שמן הזית שהולך בכיס לכל מקום; עם הסתרת הקעקוע מאמא גם בגיל 30; עם חגיגות החתונה, ה"זָפַה" ("תהלוכת החתונה" שקרובי המשפחה מובילים בשירה ובניגון) והדֵבְּקָה – רגעים שמי שגדל על מוזיקה כזאת לא יכול שלא להתנועע במהלך הצפייה בהם; ועם הפיתוי לדחות כל מטלה שהיא כאשר ניצבת מולך צלחת אוכל ביתי.

גם אם יוצר כמו עאמר נע בין נטפליקס, הוליווד ושטיחי גלובוס הזהב, והוא רחוק מלהיות אנדרדוג בעולם האמיתי, הוא בהחלט יכול להביא את קול האנדרדוג למסך. וכך, לצד המרכיבים ה"שמחים" של הערביוּת הפלסטינית, "מו" מביאה גם את סיפור הפליטוּת הכואב, שכל עין ערבייה-פלסטינית תמצא בו הזדהות. אחד מקווי העלילה בסדרה עוסק בהתמודדות של משפחת נג'אר עם הדחיות החוזרות ונשנות של תיק בקשת המקלט שלה. עאמר מצליח לגעת באמצעותו בצורה כנה הן בנושא הפליטות והן ביחסי הכוחות הפוליטיים בארצות הברית בין הממסד המקומי למהגרים.

יחסי הכוחות הללו נוכחים תמיד. ניתן לראות זאת גם ברגעים קטנים כביכול בסדרה, כמו הקושי של מו במציאת עבודה שלא דורשת תעודות, או סירובו לקבל טיפול רפואי עקב ירי שרירותי בסופּּר כיוון שאינו מבוטח ואין לו 5,000 דולר לאמבולנס; ואפשר לראות זאת גם ברגעים "גדולים" יותר, כמו השתלשלות האירועים המשפטיים בנוגע למעמד המשפחה.

בקצרה: עד שהמשפחה מצליחה סוף סוף להגיע לדיון בבית הדין להגירה, טעויות ביורוקרטיות מעכבות אותה שם שוב – והרי אין כמו ביורוקרטיה כדי להסוות גזענות. לאחר המתנה מורטת עצבים, המשפחה מגלה שהיא מחכה בבניין הלא נכון, וכמעט מפספסת את הזדמנות חייה להשמיע את קולה באולם בית המשפט. בדיון שלבסוף כן מתקיים מבליחה לרגע תקווה, כשהשופט מספר שהכיר את אב המשפחה ואומר ש"יהיה לי לכבוד לעזור למשפחה שלו היום". אבל התקווה נרמסת כשנחשפת הגזענות הממסדית וה"רהוטה", שבעטייה מנצחת הפורמליות המשפטית את האנושיות והחמלה – השופט פוסל את עצמו מלדון בענייני המשפחה מחמת ניגוד עניינים, והמשפחה סופגת עוד מפלה.

זה רגע שבו הבטן מתכווצת והלב נזכר בכל אותם רגעים שבהם אני, אנחנו, נתקלנו באותה פורמליוּת קרה שכיסתה מנגנונים מפלים. וזאת לא כדי לומר שאנושיות היא ערבית או מזרחית, והניכור הוא לבן או מערבי, אלא כדי לדבר על המוסר הכפול הרווח כל כך בקומותיה העליונות של הפירמידה החברתית. מצד אחד תהיה תמיד התרגשות מסיפורים אנושיים, מהמפגש, מהפוטנציאל לעזור, ויטופח ההון התדמיתי שנובע מכל אלה, אך מצד שני, ברוב המקרים תירשם הימנעות מפעולות אמיתיות שיניעו שינוי, בשל חוקים כתובים או אפילו בלתי כתובים, שמשמרים את הסטטוס קוו ואת ההיררכיה החברתית. מה שעוד לא מסופר בסיפור הזה הוא כל אותן הפעמים שבהן לאנשים בחלונות הגבוהים דווקא לא היתה שום בעיה לדלג על החוקים, הכתובים והבלתי כתובים, על מנת לקדם חברים, משפחה או בעלי קרבה אחרים.

הפער הבין-דורי הפלסטיני שזועק לשמיים

לצד בחינת יחסי הכוחות הפוליטיים בין הלבנים לצבעוניים, ישנה ב"מו" בחינה של יחסי הכוחות הפנימיים, אלו שבתוך החברה הערבית החיה במרחב הזר, שגם בתוכה נוצרת היררכיה. ניתן לראות זאת גם בישראל. הניסיון להבין את יחסי הכוחות הללו הוא המעניין יותר.

כך למשל, כבר בתחילת הפרק הראשון, הבוס הערבי של מו מפטר אותו כיוון שאין לו מעמד והוא לא רוצה להסתבך עם הרשויות. הסיטואציה הזאת מבססת מהרגע הראשון בסדרה את המעמדות הפנים-ערביים במרחב האמריקאי הזר – מי שיש לו אזרחות או אפילו תושבות יתנהג אחרת כלפי מי שאין לו. עאמר מצליח להראות באופן הזה איך בכל קבוצה, מוחלשת ככל שתהיה, נוצרת היררכיה. כיצד יש באדם ובקהילות שהוא בונה רצון מובנה לחוש עליונות כלפי האחר, כל אחר, גם כשה"אחר" הוא "אני".

בהמשך הסדרה, שאלת יחסי הכוחות הפנימיים מתגלמת בעיקר דרך דמותה של עורכת דין הפלסטינית שלא מקדמת את הטיפול בתיק המשפטי של משפחת נג'אר, עד שהיא מוחלפת בעורכת דין יהודייה – מהלך סיפורי מרתק שמעלה את נושא החשדנות הפנימית שנוצרת בתוך קבוצה מוחלשת, ושהסאבטקסט שלו אולי רומז איך דווקא בני הקבוצה שלנו מביאים אותנו להידפּק לעתים על דלתותיהם של הכובשים.

ההתבוננות ביחסי הכוחות הפנים-ערביים ב"מו" חושפת גם את הפער הבין-דורי שזועק לשמיים, ושמוּכּר מאוד גם לנו, כאן, מהיחסים הסבוכים בין הדורות הערביים הצעירים למבוגרים. מו מייצג בסדרה את הדור השני להגירה, זה שחווה את השלכות הבחירות של הדור הקודם ואת מחיריהן, לטוב ולרע, ואילו אימו (שמגולמת נפלא בידי פרח בסיסו, הירדנית-פלסטינית), אותה עורכת דין פלסטינית ואותו בוס ערבי הם נציגיו הבולטים של הדור המבוגר.

זהו דור שעשה לא מעט צעדים מהפכניים אך חסרה לו היכולת לעזור לצעירים בהתמודדות עם השלכותיהם של צעדים אלה. כזאת היא למשל הבחירה לאפשר לְבּנות המשפחה ללמוד ולחיות בעיר אחרת, תוך התעלמות (או הכחשה) ממשמעויותיה של היציאה מהבית. הדור המבוגר ביקש השכלה וקריירות לילדיו, אבל התקשה לקבל את "תופעות הלוואי" של אלו האחרונות – השקפות עולם מתקדמות ובחירות חיים אחרות.

אני לא יכולה שלא לחשוב על הוריי בזמן כתיבת שורות אלו, ועל עוד הרבה צעירים וצעירות פלסטינים שחווים את הפער הזה. אנחנו מעין דור מעבר, בין הנוקשות לפתיחות, בין המגבלות לחופש, בין מה שההורים שלנו עזבו/נטשו/ברחו ממנו, לבין מה שהם רצו שיהיה בשבילנו, אך קשה עד בלתי אפשרי עבורם לתת לנו אותו. הדור הנוכחי העניק במידה רבה קול לכאבו של הדור הקודם, אבל בו בזמן לא רכש ממנו את הכלים והמשאבים להתמודד עם מה שהשמיע הקול הזה – את זעקת הטראומה.

בהקשר הפלסטיני, ואולי הערבי בכלל, יש קושי תרבותי עז לבקר את בני הדור הקודם – מה שגם ניתן לחוש בו בסדרה, בקשר בין מו לאימו. כיבוד ההורים הוא חוק בל יעבור כבר מינקות, עם היופי והפחד שבו. הדור הצעיר מתרפק על הסיפורים הכואבים, ולעתים גם על הקורבנוּת של הדורות הקודמים, באופן שלא פעם ממסך את האפשרות להתבונן בביקורתיוּת על הדברים. אלה שמעבירים ומעבירות ביקורת פנימית חריפה מנפצים בכך טאבו אדיר, והמחיר הוא, לא פעם, הדיפתם מחברת הבית.

זו סוגיה שיוצרים ערבים אינם יכולים להתעלם ממנה. התוצאה של כך במרחב הישראלי-פלסטיני היא הליכה בתוך מרחבי צנזורה, ישראלית ופלסטינית, צנזורה של חברת החוץ ושל חברת הפנים, שמופנמת לא פעם והופכת לצנזורה עצמית. אפילו עאמר מהלך על חבל דק-אך-בטוח בביקורת שהוא מעביר בסדרה – הוא מרחיב את הסדק בתקרת הזכוכית העבה אך חושש לשבור אותה. כך, הכבוד שמו רוכש לאימו מנצח לא פעם במאבק שהוא מנהל על חירותו, כמו למשל כשהוא נמנע מלהתעמת איתה ישירות כשהיא מחבלת בזוגיות שלו עם מריה הנוצרייה, או על כך שהסתירה ממנו את עברו של אביו. 

במקרה אחר, כשאימו מתכוונת להקים עסק ביתי לייצור שמן זית, מו אינו משלים עם זה ומגיב בסערת רגשות ובייאוש. מבחינתו אין בכך שום טעם. אימו עונה לו על כך בנאום יפהפה: "מה אתה רוצה שנעשה, שנשב ונבכה? אתה חושב שאני ואביך ריחמנו על עצמנו כי סאדאם [חוסיין] לקח לנו את כל מה שהיה לנו? אתה חושב שסבתא שלך בכתה כשהציונים השתלטו על האדמות שלה? אנחנו ממשיכים הלאה. זה מה שאנחנו עושים, הפלסטינים, ממשיכים הלאה".

התחלתי את דבריי בפער שצף בי כבר בפתיחת הסדרה, בין השוני בין החיים הפלסטיניים כאן לעומת אלו ששם. כאן, באופן מובן ולגיטימי אך גם לא פעם כבד ומתיש, הרבה יותר קשה "להמשיך הלאה". התפיסה שמטפחים היא של פיאור הקורבנוּת ושל התנייה – צעד לכיוון החדש יבוא על חשבון הישן; אין קיום ליצירה ערבית או לאקטיביזם ערבי ללא מלחמה בכיבוש; כניסה לתוך החברה הישראלית דורשת בהכרח שִכחה של השורשים; ועוד. אלה התניות ואמונות מגבילות שיסודן בפחד גדול, והן בעיקר מטפחות תודעה של קורבן שאינו אחראי על גורלו.

שָם – בין אם "שם" פירושו ארצות הברית ובין אם כל מרחב זר אחר – נדמה שבהקשר הפלסטיני, אפשר גם לזכור וגם להמשיך. שלהתקדם לא אומר בהכרח לשכוח. שהציווי להמשיך הלאה לא חייב לבוא על חשבון הזיכרון או המשך המאבק. זהו גילום מובהק של אותו פער דורי: מו רוצה לתת קול לכאב שהוא חש בעקבות מצבה של המשפחה, ולבטא רגשות קשים של ייאוש ושל חוסר תוחלת; ואימו מצליחה אמנם לרגש בדבריה, אך בו בזמן היא מסרבת להתעכב על הרגשות הקשים או להשתהות עליהם ולוּ לרגע. ואולם, מה שחשוב לשים אליו לב, זה איך המילה האחרונה היא שלה, ואיך מו, כמו כל ילד ערבי טוב, מכבד את אימו, מתנצל ושב לחוש אשמה.

איך צריך לייצג אובדן

אי אפשר שלא לחוש אפוא בזהירות של עאמר, או אולי אף בפחד, לגעת בכאב בצורה עמוקה יותר. ניתן לראות זאת גם בתגובות הרגשיות של משפחת נג'אר למתרחש, שאינן תמיד מספקות או אמינות, וגם בבחירה להביא אמנם תוכן ביקורתי, אך באופן זהיר. שכן, זו ביקורת שראינו על המסך האמריקאי פעמים רבות – רק בהתייחס לקבוצות אחרות, בעיקר אפרו-אמריקאים. מכל מקום, היא מוכרת מספיק על מנת שהקהל יוכל לשמוע אותה. יותר מזה, נראה שיש לעאמר עוד הרבה עומקים לצלול אליהם, במובן של כאב וטראומה. 

לפני כמה ימים, במהלך קריאה באימהוֹת ללא אם של הופ אדלמן, נתקלתי במשפט שהכה בי עמוקות: "אחד החלקים הקשים של ההתמודדות עם האובדן אחרי מות אימה, היה הצורך להתמודד עם אובדן ללא תמיכת אימה" (מאנגלית: נורית לוינסון). אני זוכרת את עצמי בימים הראשונים אחרי מות אימי, לפני כמעט עשור, ומאז עוד מיליוני פעמים, כל כך זקוקה לה בהתמודדות עם היעדרה. ובה בעת יודעת, שהאובדן שלה נתן לי תעצומות ששום דבר אחר לא יכול היה לתת, שאדם בלכתו נותן לנו גם מתנות בהיעדר שלו.

לפעמים, להכיר באובדן, בכאב שבו אך גם בעוצמות ובשחרור הטמונים בו, זה לא דבר שמסתכם רק בתודעת קורבן, כמו שהזכרתי בהקשר הפלסטיני המקומי, ולא דבר שיכול להסתכם בבקבוק שמן זית וצעידה קדימה, כמו שהסדרה מציעה. הכרה באובדן על כל רבדיו פירושה לתת מקום לרגשות קשים ומורכבים, לחוש אותם לעומק על אף אי הנוחות, דווקא על מנת לשחרר אותם.

באותו נאום של יוסרא מתגלה הקושי, בבימוי ובתסריט, לחוש את אותם רגשות קשים של אובדן – אובדן מולדת ואובדן בן זוג (באפיון דמותה, אלמנותה כמעט שלא נוכחת במובן הרגשי). המשחק שלה בסצנה הזאת, וגם הדגש בבימוי כנראה, מבליטים יותר את האמירה החברתית ה"חריפה", ופחות את הרגש שהאובדן מביא איתו. האובדן – שבמרחב הישראלי-פלסטיני לעתים מאפיל על הכל – ננטש שם. 

הדברים הללו כאן היו ניסיון למצוא איזשהו קו אמצע בין השניים. אולי נזכה לצפות בו ב"מו" בעונה הבאה. כולי סקרנות לראות מה היוצר הזה מכין לנו, לחזות בכאבי הגדילה שלו ואולי אף במרד הגדול שלו – מצד אחד באימו, מצד שני בחיקו המנחם של המיינסטרים הנטפליקסי. 

על רנא אבו-פריחה

במאית, תסריטאית ועורכת וצלמת של סרטי תעודה. סרטה הראשון באורך מלא, "אחרייך", זכה במספר פרסים בארץ ובעולם. מלמדת במכללה האקדמית ספיר, עובדת עם נוער בתחום הקולנוע ובהנחיית קבוצות של שיח פוליטי וחברתי דרך הקולנוע.