באוגוסט האחרון ביקש ג'ף בזוס, הבעלים של אמזון, להשיט את היאכטה החדשה שנבנתה עבורו במספנה הולנדית דרך תעלות העיר רוטרדם. היאכטה של בזוס, שעלות בנייתה הגיעה ל-485 מיליון דולר, היא עצומה: אורכה 127 מטרים (אפשר להשתהות כאן לרגע ולשאול מדוע בזוס צריך יאכטה בממדים שלא מביישים נבל מסרטי ג'יימס בונד, אבל לא זה הסיפור).

אולם, דבר-מה פעוט הפריע להעביר את היאכטה בתעלות העיר: גשר. כיאה לתרבות הימית של הולנד, עתירת תעלות המים, הגשר אינו מקובע אלא יכול להתגמש כדי לאפשר מעבר לתנועת כלֵי שיט המתנשאים עד לגובה של 40 מטרים. אלא ש-40 מטרים אינם מספיקים כדי לאפשר מעבר חופשי ליאכטה העצומה של בזוס. מה עושים? בזוס הציע לרשויות העיר רוטרדם כי הוא יפרק את הגשר וירכיבו מחדש מייד אחרי שתעבור בו היאכטה. הכל כמובן על חשבונו. 

כיצד הייתם מכנים טיפוס כזה לוּ היה נקרה בדרככם? אפשר לנסות למצוא כמה מילות תיאור בעברית, אבל נדמה לי שאף אחת מהן אינה לוכדת את הדמות באופן מדויק כל כך כמו מילה אחת באנגלית-אמריקאית עכשווית: Asshole.

האיש הגדול בקפיטליזם

דמות אדם חדשה מרחפת בתרבות הקפיטליזם בן זמננו, דמות המתגלמת באופן הצרוף ביותר בכמה מהאנשים שמאכלסים את השורה הראשונה בתיאטרון האֵלים של העולם הדיגיטלי אשר חצו מזמן את מפתן העיתונות הכלכלית או הטכנולוגית, וקנו להם אחיזה בדמיון הקולקטיבי.

מי הוא האסהול? (ואולי ראוי לשמר את המונח האמריקאי, שכן זו דמות שעוצבה באופן הבולט ביותר בתרבות האמריקאית ומופעיה הגלובליים אינם אלא וריאציות על נושא זה). אפשר לשרטט את דמותו בקליפת אגוז: עשיר כקורח, נטול גבולות, ילדותי, חסר בושה, מתעלם במפגיע ממסורת, נורמות חברתיות ומוסכמות. את הזכות הזאת קנה לכאורה באמצעות תרומה בל תשוער למצב האנושי – בדמות טכנולוגיה כלשהי – והיא מקנה לו גמול כספי שמחריג אותו מחוקי המשחק של בני התמותה.

מידת ההחרגה היא כשיעור מידת העושר: הונם הפרטי המשותף של אלון מאסק וג'ף בזוס, שני האנשים העשירים בעולם נכון למועד כתיבת שורות אלו ומופת של אסהוליוּת, נאמד בכמעט 400 מיליארד דולר. לשם השוואה, התוצר הלאומי הגולמי השנתי של מדינות כגון ישראל, דנמרק, אירלנד, איחוד האמירויות או הונג קונג נמוך מזה. התוצר הלאומי של קובה, סלובקיה, סרי-לנקה ואתיופיה יחדיו נמוך מזה.

אבל האסהול הוא לא רק בין עשירי עולם, הוא נעשה גם לאייקון תרבותי של שני העשורים האחרונים; ל"איש גדול", בלשונו של הסוציולוג לוק בולטנסקי, כלומר פרסונה המסמנת איך להיחשב מוצלח בקפיטליזם הנוכחי, דמות מופת אחריה נוהים ואליה מבקשים להידמות.

אפשר לומר כי האיש הגדול בקפיטליזם, לפחות מסוף המאה ה-19 ואילך, ממילא היה אסהול, ויותר מזה, שאסהוליוּת היא תכונה הכרחית לשחקנים מוצלחים בשוק החופשי. למעשה, הפריחה של הקפיטליזם הושתתה בדיוק על הרעיון הזה ולפיו המוסר – הדתי מעיקרו – אינו יכול להוות מדריך לפעולה כלכלית. עבודתו הגדולה של הסוציולוג הגרמני מקס ובר האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם מ-1905, משרטטת באופן מבריק את המעבר – הבלתי צפוי והבלתי מתוכנן – מהיגיון ודרכי פעולה כלכליים המבוססים על אתיקה דתית, לעֶבר מערכת הדבֵקה באדיקות באותם האמצעים ממש, אך מסירה מעליה את העילה ואת ההילה הדתיות.

את התמורה הזאת, מפרסונה שבפעולתה נוהה אחר תכלית טרנסצנדנטלית (נקרא לה, לשם הפשטות, גאולה), לפרסונה שפעולותיה נותרות די דומות רק שהפעם לא מתלווה אליהן שום ציפייה לגאולה, כינה ובר "כלוב הברזל של הרציונליות". כלומר, מכונה משומנת של אמצעים להתנהלות כלכלית – הֵצְבֶּר הון, עבודה קשה, ניהול ספרים, ביורוקרטיה – אשר היתה מכוונת לתכליות דתיות, ושעם תהליכי החילון אינה כפופה עוד לתכליות שבגינן נבנתה.

הברון השודד והפיננסייר החמדן

אפשר לציין מספר סימני דרך בולטים בצמיחתו של האסהול. הפילוסוף ברנרד מנדלוויל, בספרו משנת 1714 משל הדבורים, טבע את המימרה "חטאים פרטיים, תועלות ציבוריות", בניסיון לגשר בין פעולות פרטיות שעשויות להתפרש כחטא דתי (כמו לדוגמה ריבית נשך, usury), משום שהן אינן אתיות ומנוגדות לעקרונות דתיים, לבין תועלתן הציבורית של פעולות אלו (כמו מתן אשראי המאפשר צמיחה כלכלית).

הלך המחשבה הזה נעשה לחם חוקם של הכלכלנים הפוליטיים של המאה ה-18. ידועה אִמרתו של אדם סמית בספרו עושר העמים (1776) ש"אין אנו מצפים לחסדם של הקצב, מבשל-השכר והאופה; דאגתם לעצמם היא המקנה לנו את סעודותינו. איננו פונים לרגשות אנוש שבהם, אלא לאהבת עצמם (תרגום מאנגלית: יריב עיטם ושמשון ענבל)". סמית אף העניק תוקף מדעי למהלך הפלאי לכאורה בו אינטרסים פרטיים וצרים מותמרים לכדי טובת הכלל באמצעות המושג "היד הנעלמה".

המאה ה-19 היתה עדה להתבססותו של הקפיטליזם המונופוליסטי על גבי התשתית הזאת, ולצמיחת דמותו של איל התעשייה וההון התאוותן, הנצלן והחמסן. אלא שבניגוד לאסהול בן זמננו, דמות זו זכתה לגינוי – "הברונים השודדים" כונה המעמד שעמו נמנתה – הפעם לא בשם המוסר הדתי, אלא בשם רעיונות פוליטיים שחרתו על דגלם צדק ושוויון. במידה רבה, תנועת הנגד לקפיטליזם חסר הרסנים של מפנה המאה ה-20, בדמות צמיחת מדינת הרווחה – אשר ביקשה למתן את ההשלכות של הכפפה בלתי מתפשרת של החיים החברתיים לכלוב הברזל של הקפיטליזם – היתה שלובה גם בריסונה של פרסונת ה"ברון השודד" ואף הוקעתה.

בשליש האחרון של המאה ה-20, בשנות המפנה הניאו-ליברלי בארצות הברית, עם הצמיחה של השוק הפיננסי כמחולל מרכזי בקפיטליזם, רווח הביטוי "תאוות בצע היא טובה" (Greed is good), ודמותו של האסהול שבה לבימת ההיסטוריה ואף הונצחה בתרבות הפופולרית. בין לבין, אפשר להזכיר גם את איין ראנד, שספריה במחצית המאה שרטטו את גיבור-העל הניטשיאני אשר כופר בנורמות ובמוסר הרוֹוְחִים וחי על פי חוקים שהוא מנסח בעצמו ואשר תקפים עבורו בלבד. כל זאת מתוך הנחה שהוא-הוא שמקדם את האנושות ומביא אותה לשיאים חדשים.

להריע למשתין מהמקפצה

ובכל זאת, מה שראוי לתשומת ליבנו אינו היותו של האיש הגדול בקפיטליזם הנוכחי – המוּנע הפעם מכוח בלתי ניתן לשליטה לחדשנות טכנולוגית – אסהול, אלא היות האסהוליוּת שלו תכונה שהוא עצמו מבליט ומתפאר בה. טענתנו, אם כן, אינה שהאנשים הגדולים בחזית הקפיטליזם הדיגיטלי הם אסהולים, אלא שזו פרסונה שהם עצמם מטפחים, מייצרים, מפיצים ומתפארים בה, וכי – וזו אולי נקודה חשובה אף יותר – היותם כאלה ניצבת בלב הדימוי הציבורי שלהם ומועלית על נס בתרבות הנוכחית. בהשאלה, אפשר לומר שהאסהול בן זמננו משתין מהמקפצה, וכי האורחים האחרים בבריכה מריעים לו או למצער מסכינים במבוכה.

האסהול בן זמננו – שכבר לא מסתיר את היותו כזה ואף מתגאה בכך – מצא גם הוא את דרכו לתרבות הפופולרית. בפרק הפתיחה של "הקרב על אובּר", סדרת טלוויזיה מ-2022 על פלטפורמת המוניות, בן דמותו של טראוויס קלניק, מייסד החברה, מגלה כי הוא נוהג לשאול כל מועמד לעבודה "האם אתה אסהול?", וכי תשובה חיובית היא תנאי מחייב לקבלה לארגון.

יש כאן אפוא שלוש רמות של אסהוליות: היותך אסהול, ההכרזה על עצמך ככזה, וההכרה שהכרזה על זה תעמוד לזכותך. הסדרה, כותבת חן חדד בביקורתה באתר "הארץ", "מעלה את השאלה האם מייסדי סטארט־אפ מוכרחים להיות כל כך בלתי נסבלים כדי להצליח". בהתבסס על שורה של סדרות וסרטים היא מסכמת: "התשובה היא כנראה שכן".

אפשר אולי לעמוד על החידוש במעמדו הציבורי של האסהול אם משווים את נציגיו הבולטים העכשוויים לשניים מגיבורי דור המקימים של המהפכה הדיגיטלית: ביל גייטס ממייקרוסופט ואנדי גרוב מאינטל. שני האחרונים טיפחו דימוי ציבורי שביקש להתרחק ככל האפשר מהאסהול. גייטס היה סמל למהוגנות ולחנוניות, גרוב שידר צניעות והתגאה בכך שמשרדו הוא קיוביקל וכי הוא נוסע בתחבורה ציבורית כאחרון העובדים. ודוק: אין אנו טוענים כי גייטס או גרוב היו יפי נפש או רכי לבב. גייטס היה ידוע בהתנהלותו העסקית חסרת המעצורים. אלא שהיא היתה מצופה בתדמית מהוגנת. במילים אחרות, ההון התרבותי שהעניקה בעבר מהוגנוּת הומר, והוא ניתן כיום למי שמציג מופעים של היפרעות ממנה.

הדמויות האסהוליות הללו זוכות כעת להערצה, לא רק בשל העובדה שהן מקדמות את האנושות, לכאורה, אלא כיוון שהן מביאות רוח חדשה של קריעת המסכות מעל האמת העירומה של הקפיטליזם בצורתו הטהורה ביותר. אם הסוציולוג הכלכלי קרל פולני ראה את קיומו של קפיטליזם צרוף שכזה כפיקציה וביקש לשרוג את השוק לחברה, על הנורמות והמוסכמות שלה, הרי שהאסהול מבקש לכונן מחדש את גן העדן האבוד של הקפיטליזם במערומיו: ללא צביעות, ללא התייפייפות.

הקפיטליזם הדיגיטלי הביא עמו לא רק חדשנות טכנולוגית כי אם גם חדשנות בצורות העסקה פוגעניות ובשיעורים בלתי נתפסים של אי שוויון. והוא גם מכונן קפיטליזם שמבקש למחוק כל זכר לחוקים בלתי-כתובים, לפייר-פליי, ולעוד ערכים שקעקועם מאפשר לאסהול לשגשג.

ההולנדים עם האצבע בסכר

התגובה הציבורית לאסהול איננה אחידה כמובן, אבל מה שברור הוא שהתעוזה (שלא לומר הבריונות) האסהולית איננה נותרת ללא תגובה. סיום הסיפור על בזוס והיאכטה, כפי שדווח ב"ניו יורק טיימס", הוא דוגמה טובה לכך. אם כן, ההצעה של בזוס לעיריית רוטרדם, לפרק את הגשר ולהרכיבו אחרי שתעבור היאכטה בתעלה, נתקלה בהתנגדות רבתי והוא נאלץ לסגת מהבקשה.

קשה להסביר את ההתנגדות הנ"ל במונחים פרגמטיים או אינסטרומנטליים. פעולות הפירוק וההרכבה מחדש היו אורכות לכל היותר יומיים, ויצוין שהגשר כבר פורק והורכב מחדש כמה שנים קודם לכן, ב-2017, לצורך חידושו. למעשה היום הוא כלל איננו בשימוש עוד. אלא שאחרי הסכמה טנטטיבית מצד העירייה לבקשת המספנה, נרשמה תגובת נגד ציבורית נרחבת אשר כללה, בין היתר, הפקת אירוע זריקת ביצים על "הצעצוע של בזוס".

משהוסרה הבקשה, הוצפו הרשתות החברתיות בקריאות שמחה כגון: "כל הכבוד! בואו נשמור על עמוד שדרה זקוף נוכח אוליגרכים שכאלה", או "שיעביר את ה[יאכטה] עם הטיל שלו". נציג מפלגת הירוקים בעיריית רוטרדם פסק: "אנחנו שמחים שזה לא קורה. הגשר הוא מונומנט לאומי, שאסור לגעת בו יותר מדי. העובדה שבכלל אפשר לעשות את זה באמצעות כסף מטרידה אותנו".

נראה, אם כן, שה"אסהוליות" היא מופע אינטגרלי לקפיטליזם הדורסני האמריקאי, מופע שעדיין מעורר התנגדות ב"יבשת הישנה" של הקפיטליזם המרוסן. לקפיטליזם בן זמננו גרסאות שונות: האמריקאית, האירופית והסינית הן רק כמה מהן, והן מציגות מספר הבדלים שעדיין נדמים משמעותיים מנקודת ראות שמאלית. הסיפור על היאכטה של בזוס ועל הגשר של רוטרדם הוא, אם כך, לא רק משל לדמות האסהול אלא גם מודל; מטונימיה לפעולה הקולקטיבית הנדרשת כדי לייצר התנגדות לאסהוליות. היא מראה לנו מדוע מסורת היא כוח קולקטיבי שלא כדאי לנו לוותר עליו במאבק הנוכחי לריסונו של הקפיטליזם.

על פרופ' ערן פישר

חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. ספרו חושבים בשבילך: מבט ביקורתי על אלגוריתמים ראה לאחרונה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. המחבר מבקש להודות לחגית קיסר, אורי רם ויואב מחוזאי על הערות מצוינות.