לאחרונה חזרתי מדרום אפריקה, מסמינר בן שבוע שבחן לעומק את משטר האפרטהייד ששלט במדינה, את המאבק נגדו, את נפילתו ואת מה שקרה לאחר מכן. במשך הימים הללו, שכּללו בעיקר שיחות והרצאות בחווה מבודדת מחוץ לעיר קייפטאון, קשה היה להימנע מהשוואות בין השתלשלות האירועים בדרום אפריקה לבין מציאות אחרת שמתרחשת במקום רחוק משם. 

רוב ההשוואות המקובלות בין משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי לכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון נוגעות למצב המשפטי בשני המקומות. יש גם מי שסבורים שסופו של הכיבוש יבוא בדומה לאופן שבו הקִיץ הקץ על משטר האפרטהייד – כתוצאה מהשילוב בין לחץ פנימי ובינלאומי בו בזמן. אבל באוזנָיי, התבלטה דווקא טענה אחרת בנוגע לאפרטהייד – טענה שלרוב אינה נשמעת באזורנו ושאפשר לחלץ ממנה תובנות שכוחן יפה גם למקרה הישראלי.

על פי אותה הטענה, לצד המאבק הפנימי שניהלו הדרום אפריקאים, החרם הבינלאומי מבחוץ, תהליכי הדה-קולוניזציה שהתרחשו אותן שנים בעולם כולו, סופה של המלחמה הקרה וגורמים נוספים, משטר האפרטהייד נפל מכיוון שהתגלעו בו סתירות פנימיות שעליהן לא הצליח להתגבר. בסופו של יום, ההיגיון של האפרטהייד הביס את עצמו. 

יש לכך מספר דוגמאות. חלקן מבניות, ובראשן העובדה שהלבנים מנו פחות מחמישית מהאוכלוסייה. את הבעיה הזאת, אגב, ייתכן שניתן היה לפתור בשלבים המוקדמים יותר של האפרטהייד, או אף לפני מיסוד המשטר, אם הלבנים היו מסכימים לחלק את הארץ, להסתפק רק בנתח ממנה ולבסס בו רוב לבן מובהק. במקום זאת, המשטר הדרום אפריקאי הקים את הבנטוסטנים, אותן מדינות קטנות ומלאכותיות שנועדו להדיר את השחורים מאזורי המחייה של הלבנים ולהעניק להם זכות להגדרה עצמית ביחידה טריטוריאלית נפרדת כביכול. השלטון פיזר את הבנטוסטנים הללו ברחבי המדינה, בדרך כלל בשטחים שהיו פוריים פחות ושההזדמנויות לפיתוח תעשייתי וכלכלי בהם היו קלושות, והקצה להם שטחים זעירים בלבד מכלל גודלה של דרום אפריקה. 

כך, גזענותו המובנית של המשטר הדרום אפריקאי מנעה ממנו, מצד אחד, לחלק את הארץ לשניים, ומצד שני, לתת לשחורים שטח בר קיימה, להשקיע את ההון הנדרש בהקמתם של הבנטוסטנים ולפעול לפיתוחם הראוי לשמו. כל אחד משני המהלכים הללו עשוי היה לעודד שחורים רבים לעבור לשטח שהוקצה להם ולהכות בו שורש. בפועל, על אף שמיליוני שחורים גורשו אל הבנטוסטנים, מרבית האוכלוסייה השחורה נשארה בסמוך למרכזי הערים הלבנות או היגרה אליהן בחזרה מהבנטוסטנים, במטרה למצוא תעסוקה. 

מצב זה יצר רוב דמוגרפי שחור בערים הלבנות, הגביר את החיכוך בין השחורים ללבנים, יצר מרמור וחוסר שביעות רצון בקרב השחורים וגם תרם ליצירת זהות דרום אפריקאית משותפת לבני שבטים שחורים שונים. היה זה, אם כן, מהלך שחתר תחת ההיגיון של המשטר, ששאף במוצהר ליצור הפרדה פיזית גדולה ככל האפשר ולחזק את הזהויות השבטיות הפרטיקולריות, על פני "זהות שחורה" אחת. 

בדומה לכך, בימיו הראשונים של שלטון האפרטהייד ניצבו מיליוני אזרחים ממוצא הודי וצבעוני (כלומר מעורב) על הגדר, וסביר שניתן היה לגייס אותם לצד של הלבנים (רובם ממוצא בריטי או הולנדי) אל מול השחורים, תמורת קבלת זכויות דומות – גם אם לא שוות – ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר. 

רתימתם של כמה מיליוני אזרחים לא-שחורים לתמיכה במשטר שמלכתחילה ייצג מיעוט קטן בלבד מקרב תושבי דרום אפריקה בוודאי היתה מסייעת לו לבצר את מעמדו. ואף על פי כן, המשטר סירב בתוקף להעניק להודים ולצבעונים את הזכויות שדרשו. גם במקרה הזה, מאותה הסיבה: המשטר היה גזעני באופן עמוק, אותנטי, וקנאי בצורה עיוורת. ואכן, חוסר הנכונות להגמיש את האידאולוגיה שלו עבור מטרות פרגמטיות היה, לימים, בין הסיבות המרכזיות לקריסתו. בשנות ה-80, כששלטון האפרטהייד ניסה לעשות בדיוק את זה, כלומר לגייס את הצבעונים, כבר היה מאוחר מדי: הקבוצות הללו התגייסו בינתיים למאבק של השחורים וסייעו בהפלת המשטר. 

האמנות העדינה של ניהול הכיבוש

השוואות היסטוריות הן עניין מורכב, ופעמים רבות הן נעשות במשיכת מכחול גסה מדי או תוך הכללות בלתי אלגנטיות. אבל כשנוקטים בזהירות המתבקשת, ניתן להגיע לתובנות מעניינות, שכן ההיסטוריה, כידוע לנו ממארק טוויין, אף אם לא חוזרת על עצמה – מתחרזת. ההשוואה שמעניינת אותי היא בין השיטות שבהן נקט השלטון בדרום אפריקה כדי לשמר את מדיניותו הבעייתית, לבין אלה של ממשלת ישראל בניסיונה לשמר מדיניות בעייתית אחרת.

בעוד שבשורות ההנהגה הדרום אפריקאית היו, כבר בשלבים מוקדמים של האפרטהייד, גורמים שהבינו עד כמה מימושהּ המלא של המדיניות הזאת הוא בעייתי – היא סירבה לנהוג בפרגמטיות ולמצוא פתרונות שיאפשרו את שרידות המשטר, ולוּ בגלל שלא התיישבו באופן מלא עם תורת הגזע. באופן אירוני, הגזענות שעליה אמור היה המשטר להגן היא גם זו שלא אפשרה לו לגלות את הגמישות הנדרשת ולהתאים את מדיניותו למציאות.

כשבוחנים את הכיבוש בשטחי הגדה במנותק משיפוט ערכי, מתחוור שישראל קידמה את מדיניותה בצורה הרבה יותר פרגמטית מדרום אפריקה. קצרה היריעה מלתאר את כל הטכניקות, הטקטיקות והאסטרטגיות שנקטה המדינה לאורך עשרות השנים שעברו מאז 1967 ואת השפעתן בשטח, אבל ברור שמדובר במערך שנוהל בפרגמטיוּת מובהקת לכל אורך התקופה. 

גם אם הוא נועד לקדם מטרות משיחיות ובלתי רציונליות, שיכולתן להתממש או לשרוד מוטלת בספק, האמצעים היו בהחלט רציונליים. לראיה, המערך הזה ידע להתאים את עצמו למציאות הדמוגרפית, הביטחונית, הפוליטית, הכלכלית והבינלאומית המשתנה. אין לדעת אם על גבי הפרגמטיזם הכיבוש יוכל לשרוד לנצח, אך אין ספק שזאת הדרך הטובה ביותר לשמרו, לשיטת המעוניינים לעשות כן.

האסטרטגיה הזאת באה לידי ביטוי בצורה המזוקקת ביותר בגישת "ניהול הסכסוך", שתכליתה הנצחת המצב הקיים – קרי, המשך מפעל ההתנחלות והימנעות מוויתורים מדיניים או טריטוריאליים – תוך מזעור החיכוך בין ישראלים לפלסטינים, הנטל הביטחוני והמחיר שמדינת ישראל ואזרחיהּ משלמים על הכיבוש. לכך כיוון אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, כשאמר ב-2016 כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופי העולם בכיבוש". 

הפוליטיקאי שייצג את הגישה הזאת בצורה העקבית ביותר הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה המיועד. למעט חריגוֹת קלות, כמו למשל בפרשת המגנומטרים, נתניהו נהג בשמרנות ובזהירות רבה בזירה המדינית בכלל והפלסטינית בפרט, לפחות עד אמצע-סוף העשור הקודם. הוא העדיף תמיד לשמור על הקיים ולהרחיבו לאט ובהדרגה, על פני ניסיון לבצע בו מהפכות וטלטלות שאחריתן מי ישורנו. הוא ספג בשל כך קיתונות של בוז דווקא מהימין הרדיקלי ובעיקר הדתי, שרבים מאנשיו רואים בנתניהו מנהיג הססן ופחדן, שמאלן בתחפושת שנמנע מלממש את המדיניות שבשמה נבחר. 

וזה נכון לא רק לתחום המדיני. מאז שנכווה קשות מכהונתו הסוערת כשר אוצר בשנים 2002–2003, שבה הוביל לקיצוץ דרמטי בשירותים החברתיים ובקצבאות, נתניהו נוהג בזהירות גם בזירה הזאת, וכמעט שלא מבצע שינויים משמעותיים. לאורך מרבית שנותיו בשלטון הוא נמנע כמעט לחלוטין מביצוע רפורמות גדולות והצליח להשתיק מחאות ציבוריות באמצעות צעדים קטנים יחסית – מבלי לשנות באופן מהותי את מסגרת ההוצאה התקציבית ואת המדיניות הכלכלית.  

תשובה נחרצת לשאלות שעולות בהאג

אולם, בניגוד לרקורד הזה, נראה כי ממשלת נתניהו הקרובה מסמנת שינוי פרדיגמה אמיתי. תרם לכך מצבו המשפטי של נתניהו, וייתכן שהשינוי היה מתרחש גם בלעדיו, אך דבר אחד ברור: בשונה מממשלות ימין אחרות בשנים האחרונות, מי שיקבע את מדיניותה של הממשלה הקרובה יהיו הגורמים הקיצוניים ביותר, שכמו בדרום אפריקה, נחושים לקדם את האידאולוגיה שלהם בקנאות עיוורת וללא שום התחשבות בהשלכות המעשיות שיהיו לכך. ההסכמים הקואליציוניים, שעל נוסח חלקם התבשרנו בסוף השבוע שעבר, משרטטים שינוי טקטוני בהיבטים מרכזיים בחיי הישראלים, ולמרות נטיית השמאל לייחס ליריביו הפוליטיים תבונה עילאית, ייתכן שהם יניעו תהליך שאחריתו תביא סוף לשליטה של ישראל בשטחים.

ראשית, זו ממשלת ימין ראשונה הכוללת אך ורק מפלגות ימין וחרדים, בלי אף עלה תאנה בדמות מפלגת שמאל, מרכז או "ימין ממלכתי". זו נקודה חשובה משום שנתניהו נהג להשתמש במפלגות הללו כל אימת שביקש לתלות בגורם אחר את הכישלון (הידוע מראש, עד היום) במימוש מדיניות הימין הקיצוני, כדי להסיט ממנו את האש. למעשה, נכון יותר לומר שהנוכחות של המפלגות הללו היא מה שמראש אפשר לו ליישם מדיניות "מתונה". העובדה שבממשלה הקרובה הן לא יישבו ולנתניהו לא יהיה אליבי, מסמנת שהדרך לשרידותו הפוליטית תצטרך לעבור בנקודות ציון ימניות "קשות", מסיפוח ועד הצרת צעדיהן של המפלגות הערביות. 

שנית, הגורם החשוב והמשפיע ביותר בממשלה יהיה בצלאל סמוטריץ', איש ימין קיצוני שנראה שלמד לעומק את המקרה הדרום אפריקאי והבין אותו על בוריו, אך מתעקש ליישם אותו הפוך. לכן הוא מקדם תוכנית אפרטהייד ובנטוסטנים משלו, שמגדילה לעשות וכוללת גם הרג, טרנספר "מרצון" ועוד שאר מרכיבים מבעיתים. קריאה בתוכנית, שנקראת "תוכנית ההכרעה", היא הדרך הקלה להרגיש בדרום אפריקה גם מבלי להיות בה.

סמוטריץ' אמור גם לכהן כשר במשרד הביטחון, האחראי באופן ישיר על המינהל האזרחי ועל תיאום פעולות הממשלה בשטחים, צעד שמאיים לרסק את מעטה הלגיטימציה המשפטית שהכיבוש נהנַה ממנו עד כה. החוק הבינלאומי קובע כי הריבון בשטח כבוש שמוחזק באופן זמני הוא המפקד הצבאי, שבתורו כפוף לממשלה. הכפפה ישירה של המינהל האזרחי – היחידה בצה"ל המופקדת על ניהול חייהם של תושבי השטחים – לבצלאל סמוטריץ', נציג ציבור המתנחלים בממשלה שהכריז כבר על רצונו לאזרח לחלוטין את המינהל האזרחי, תבהיר כי בניגוד להצהרות העקביות של הממשלה בפני העולם לאורך השנים, הכיבוש אינו זמני ושמדינת ישראל אכן רואה ביהודה ושומרון חלק בלתי נפרד ממנה. להסכמה נוספת שהושגה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד ל"ציונות הדתית", ולפיה הממשלה תספח את השטחים ותחיל עליהם את החוק הישראלי במהלך הקדנציה הקרובה, עשוי להיות אפקט דומה. 

בימים שבהם שאלה זו בדיוק עולה בתביעות המתנהלות נגד ישראל בבית הדין בהאג, מינוי סמוטריץ' לשר ההתנחלויות וההצהרה בריש גלי על סיפוח יקשו על ישראל להגן על עמדתה. מעבר לכך, הפקדת סמכות זו בידי הנציג הבכיר של המתנחלים בכנסת ובממשלה הקרובה ותומך סיפוח מושבע היא בבחינת פוליטיזציה מפורשת ובוטה של השליטה בשטחים, ועלולה לסייע להבערת השטח.

סמוטריץ' לא לבד. איתמר בן גביר, כהניסט מוצהר, יקבל לידיו יחידות מג"ב וסמכויות חסרות תקדים על המשטרה, וישתמש בהן כדי לחולל פוליטיזציה במערך החקירות ולהבעיר את השטח בחברה הערבית ובערים המעורבות. התנגדותו לדרישתם של נציגי היועצת המשפטית לממשלה – להכניס לחוק המשטרה החדש שיזם תיקון זהה לזה שמצוי בפקודת השב"כ, שיקבע כי המשטרה תנהג בממלכתיות ולא לשם קידום מטרות מפלגתיות-פוליטיות – כמוה כהכרזה על ישראל כרפובליקת בננות. 

זאת ועוד, פסקת ההתגברות תרוקן את בית המשפט מכוחו ומיכולתו לכפות ולו מעט שוויון, אפילו סמלי, על הכנסת ועל הממשלה. בג"ץ גם לא יוכל עוד להעניק למדיניות הכיבוש שכבת מגן משפטית בפני תביעות בינלאומיות (על סמך הטענה שיש לישראל מערכת משפט עצמאית שמייתרת התערבות חיצונית). ואלה רק דוגמאות ספורות. גם מבלי לבחון את כל המהלכים שעומדים כרגע על הפרק, אין ספק שהממשלה הקרובה מתכוונת ללחוץ חזק על הגז של משטר האפליה והכיבוש, בתוך ישראל ומחוצה לה. מדיניות שנווטה עד עתה בשיוט איטי ומחושב תקודם מעתה במהירות הבזק וברגל גסה.

תקפצו לנו

מה שנכון לתחום המדיני, נכון גם לתחום האזרחי. קשה שלא לחוש שהסנטימנט הרווח בממשלה הנכנסת בשאלות כגון גיוס חרדים, יחסי דת ומדינה, הדרת נשים, קידום חינוך לאומני ושוביניסטי אולי גם בתחום החברתי-כלכלי הוא, אכן, "תקפצו לנו", כמילותיו של אברהם יוסטמן, חבר בצוות המשא ומתן הקואליציוני של יהדות התורה. במקום מילים עמומות, תתי סעיפי חוק מעורפלים, מריחת זמן משפטית, שקרים לבג"ץ ותקציבים שמועברים מתחת לשולחן, אנחנו צפויים לראות שינוי משטרי דרמטי, דריסה של ההסדרים החוקתיים והמשפטיים שהיו נהוגים בישראל ויריקה בפרצופם של רוב אזרחי המדינה.

ההשלכות של כל המהלכים הללו, במידה שאכן יבוצעו, יהיו כמובן דרמטיות ורעות. אלה שייפגעו ראשונים משתייכים לאוכלוסיות המוחלשות ביותר – מבקשי מקלט, פלסטינים, טרנסים ועוד. בשלב הבא ייפגעו גם נשים, שאר אוכלוסיית הלהט"ב ואחרים. השינויים הללו עלולים להיות בלתי הפיכים, או לפחות קשים מאוד להיפוך – גם אם תעלה בשנים הבאות ממשלת שמאלית יותר. אמנם, אין שום דבר סופי במדיניות ציבורית, אבל מהלכים משמעותיים כמו שינוי הרכב בית המשפט העליון, פסקת התגברות ברוב מינימלי, הכשרת מאחזים או הפרטה של מערכת החינוך יהיו קשים מאוד להסגה לאחור, בטח בהינתן מגוון העמדות הרחב של חברי האופוזיציה בשלל הסוגיות האלה.

יחד עם זאת, פעולות גסות מדי של הממשלה, כמו אלו שמסתמנות כרגע, יכולות גם להביא לתוצאה ההפוכה. התנהלות לא זהירה עלולה לחשוף את הכשלים המובנים במדיניות שמקדמת ישראל. הישראלים אמנם נהנים מתחושת ביטחון יחסית ואינם דורשים שינוי במצב הקיים, והפלסטינים לפי שעה אינם פותחים באינתיפאדה שלישית, אך מצב זה תלוי על בלימה. הוא קם ונופל על שרידותה של הרשות הפלסטינית, שמושפעת בתורה גם ממצבו הבריאותי של העומד בראשה. גם אם עבאס לא ייעלם בקרוב מהזירה, הרשות סובלת ותמשיך לסבול מכשלים פנימיים חמורים, בין היתר בשל החלשתה הכרונית והמכוונת בידי ישראל. פעולה גסה מדי מצד ישראל עלולה למוטט אותה ולשנות את המצב מן היסוד – בין אם כתוצאה מפגיעה ניכרת בביטחון אזרחי ישראל על רקע פירוק מנגנוני הביטחון ופריצת אינתיפאדה, מהפקדת השליטה בחיי היומיום של מיליוני פלסטינים על כל היבטיהם בידי צה"ל, או משילוב של כל אלה.

בהקשר האזרחי, התמונה דומה: ידוע לכל שמודל חברת הלומדים החרדי לא יוכל להתקיים לאורך זמן בהיקפו הנוכחי, ובמוקדם או במאוחר יחולל אסון כלכלי וחברתי; ניסיון המפלגות המגזריות שבשלטון לכפות הסדרי דת ומדינה המנוגדים לדרכם של מרבית הישראלים צפוי לעורר התנגדות ציבורית רחבה, שכבר החלה, כולל בקרב מצביעי ימין; וגם התעמרות בציבור הערבי עלולה להביא להתלקחות פנימית נוספת בסגנון מבצע "שומר החומות", שאת תוצאותיה לא ניתן לחזות מראש. 

במשך רוב המאה ה-20 ניהלה מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ה-ANC) מאבק עיקש, עד שהצליחה להפיל את משטר האפרטהייד. הגל העכור שעומד להכות בישראל מעורר ייאוש ומרפה את ידיהם של רבים שרואים בו עובדה בלתי הפיכה, כרטיס בכיוון אחד. אכן, מוטב היה שהממשלה הזאת לא תקום. אבל אם כך אכן יהיה וההסכמים הקואליציוניים יתממשו כלשונם, התוכניות הגרנדיוזיות עלולות לקרוס לתוך עצמן והמדיניות שמפלגות הימין דוהרות לקדם עלולה להסתכם בגול עצמי. זו לא אמירה דטרמיניסטית, משאלת לב לניניסטית שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר, או קביעה נחרצת לגבי הכיוון שממשלת נתניהו–בן גביר–סמוטריץ' תוביל את עצמה ואת המדינה. זו תוצאה אפשרית אחת, וכזאת שכבר התממשה בעבר. כפי שכבר קרה בהיסטוריה, סתירות פנימיות והעדפה עיוורת של קנאות אידאולוגית עשויות להביא לתוצאות הפוכות לגמרי מאלה שהתכוונו מחולליהן.