הישראלים תקועים. כפי שמוכיחים דיוני הסיפוח, גם 53 שנים מאז מלחמת ששת הימים, שטחי יהודה ושומרון נותרו כעצם בגרונה של ישראל, לא לבלוע ולא להקיא. הניסיונות שנעשו בשנים שאחרי המלחמה להעביר את השטחים לירדן כשלו, ומאז 1988 משכה ירדן את ידיה מהגדה המערבית כליל. הניסיונות הנועזים של יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט לצאת מן השטחים בהסכם שלום עם הפלסטינים עלו בלהבות כשהתברר שהפלסטינים ממשיכים לדרוש "שיבה" לתוך מדינת ישראל הריבונית, גם אם המחיר הוא ויתור על הקמת מדינה ריבונית משלהם. היציאה החד-צדדית מרצועת עזה הגשימה את תחזיות הימין הקודרות והובילה לסבבי לחימה, ששלחו חלקים גדולים מתושבי המדינה למרחבים מוגנים. במידה רבה, האדישות הגורפת של הציבור הישראלי לרעיונות הסיפוח של חלקים משטחי הגדה היא תוצאה של ניסיון מצטבר המסכם את ניסיונותיה המתמשכים של ישראל לצאת מן השטחים, בהסכם או באופן חד-צדדי, ככישלון מדמם.  

אבל לא הכל נכשל. היתה הצלחה אחת קטנה וחשובה – התנתקות אחת שהצליחה, בצפון השומרון. רבים שוכחים שההתנתקות של 2005 כללה, נוסף על עזה, ארבעה יישובים מבודדים בצפון השומרון: גנים וכדים ממזרח לג'נין, וחומש ושא־נור מדרום־מערב לג'נין, בדרך לשכם. כתוצאה מלחץ אמריקאי בעת תכנון ההתנתקות בגדה, ישראל החליטה שלא לבחור באופן שרירותי ארבעה יישובים המפוזרים על פני השטח, אלא לפנות ארבעה יישובים שהיו מרוכזים כולם בגזרת ג'נין. המיקום המבודד של יישובים אלה והריכוז שלהם איפשר, לאחר פינויים, להותיר את כל גזרת ג'נין נטולת התיישבות אזרחית ישראלית.

המהלכים שנקטה ישראל בצפון השומרון, בעזה וברוב שטחי הגדה יצרו מצב נדיר שבו מתקיימים כמעט "תנאי מעבדה" המאפשרים להשוות בין החלופות השונות שיישמה ישראל בשטחים בהיעדר אפשרות להסכם שלום. שלוש החלופות נעות על ציר הנוכחות – הצבאית והאזרחית – בין נוכחות אפסית לנוכחות מלאה: במודל הראשון, בעזה, ישראל העבירה את השטח לשליטה בלעדית פלסטינית כשהיא מפנה באופן מלא הן את האזרחים הישראלים והן את הצבא; במודל השני, רוב שטחי הגדה, נותרו כל היישובים הישראליים וגם הצבא; במודל השלישי, בצפון השומרון, ישראל פינתה את כל האזרחים, אבל השאירה את הצבא. כך, האזור נותר באחריות ביטחונית של ישראל ואזרחיה מנועים מלהגיע אליו ללא אישור מהריבון הצבאי, בניגוד לרוב שטחי הגדה. ראוי אולי לציין שאין כלל מודל של נוכחות אזרחית ישראלית ללא נוכחות צבאית, מה שמוכיח כי טענות על הקשר בין התיישבות יהודית ל"קדושת הארץ" עולות ונהפכות לרלוונטיות רק במקרים של שליטה ישראלית צבאית. 

המודל הסמוי מן העין

מודל ההתנתקות מעזה הביא את ישראל להתמודדות תכופה עם הברחות נשק, עם משבר הומניטרי, עם ירי רקטות ועם שלוש מלחמות שהתרחשו בפחות מעשור. מבחינה בינלאומית, גם כשהוא מגנה את חמאס, העולם עדיין מגלגל לפתחה של ישראל את מלוא האחריות על הרצועה ואינו מכיר בסיום הכיבוש הצבאי בה, אף שישראל פינתה את כל הרצועה, כולל ציר פילדלפי.

המודל במרבית שטחיה של הגדה המערבית, אלה שבהם נמצאת כל ההתיישבות היהודית וממשיכים להישלט על ידי הצבא – ישירות או  באמצעות התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית – הביא את ישראל להתמודדות עם פיגועים וניסיונות פיגוע נגד מתנחלים ובשטחי ישראל. הדבר בולט במיוחד בתקופות שבהן מספר הפיגועים גבוה מאוד דוגמת גל האלימות בשנים 2016-2014. מרבית מפגעי הדקירות והדריסות הגיעו משטחי הגדה המערבית הללו (וגם ממזרח ירושלים, שהיא מודל לדיון נפרד). הסיכון הגדול ביותר שמביא איתו המודל השני הוא הסיכון של מדינה אחת עם רוב ערבי-מוסלמי, אפשרות שנהפכת לממשית יותר ויותר ככל שההתנחלויות ממשיכות להתרחב. 

עבור רוב הישראלים, שני המודלים הראשונים משקפים את אפשרויות הפעולה היחידות של מדינת ישראל בשטחים – בלי אזרחים ובלי צבא או עם אזרחים ועם צבא. לאור הניסיון עם המודל הפעולה בעזה, החלופה של נסיגה חד-צדדית ירדה לחלוטין מסדר היום הישראלי משום שהיא מסמלת עבור רבים את הפחד מהסכנה המגיעה עד פתח הבית באופן מוחשי מאוד. את הסכנה שבחלופה השנייה לא מרגישים רוב הישראלים, הן כיוון שמרבית הפיגועים נעצרים בקו הירוק והן כיוון שסכנת התהוותה של מדינה ערבית מן הים ועד הירדן ערטילאית ואינה מעוררת תחושת דחיפות לפעולה נגדה.  

בעינינו, המודל השלישי – המשלב פינוי אזרחים ישראלים עם המשך הנוכחות הצבאית, מודל שחיים בו כמעט 300 אלף פלסטינים ואפס אזרחים ישראלים – הוא הצלחה חד-משמעית שיש מה ללמוד ממנה: העיר ג'נין, הזכורה מימי האינתיפאדה השנייה כ"בירת המתאבדים", היא היום עיר שלווה יחסית. בגל הטרור האחרון יצא מספר קטן מאוד של מפגעים ממנה ומהאזור המקיף אותה, רובם הגדול היו ממחנה הפליטים קבאטיה. התושבים הפלסטינים בגזרת ג'נין, בין שהם חיים בשטחי A, B או C, מקיימים חיים כמעט נטולי חיכוך עם השליטה הצבאית הישראלית, גם אם הם נטולי חירות שמקנה ריבונות פוליטית מלאה. מהצד השני, תושבי עפולה אינם חשופים לאיומים הביטחוניים שמאפיינים את החיים בשדרות ויישובי עוטף עזה או לאלה המאפיינים את החיים בירושלים. 15 שנה לאחר ההתנתקות, צפון השומרון מקיים את ההבטחה "אנחנו פה והם שם", תוך שמירה על ביטחון אזרחי ישראל. כך מוכיח מודל צפון השומרון שאם מפנים יישובים מבודדים המצויים בלב אוכלוסייה פלסטינית אבל משאירים לצבא חופש פעולה, אפשר לבצע התנתקות שתוצאותיה אינן דרום לבנון ואינן עזה. 

עבור מרבית הישראלים המודל השלישי של ההתנתקות המוצלחת בצפון השומרון סמוי מן העין, אבל עבור הימין הסיפוחי הוא מעורר בעיה. כיוון שהוא מבקש להעניק כסות ביטחונית לתוכניות סיפוח משיחיות, הימין הסיפוחי מעדיף שהציבור בישראל ימשיך לחשוב שיש למדינה רק שתי אפשרויות בכל הנוגע לפעולה עתידית בשטחי הגדה. הכל או לא כלום, נוכחות צבאית והתנחלויות או נסיגה מלאה שמשמעותה טילים ומה שנחשב מבחינתם כגירוש יהודים. 

"ממילא אף אחד לא הבין את הקטע של פינוי היישובים בצפון השומרון", טענה בראיון חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם. ואכן, לא לחינם הימין הסיפוחי פועל להשכחת ההתנתקות בצפון השומרון ולהצגתה כסרח עודף שלא יחזיק מעמד. הרי מרגע שיש הכרה בכך שההתנתקות בצפון השומרון היא הצלחה מתמשכת עולות מיד השאלות: האם אפשר לשחזר את ההצלחה במקומות אחרים? האם יכולה מדינת ישראל להפסיק למעשה את התמיכה בפרויקט ההתנחלויות – בעיקר אלה שאינן צמודות לקו הירוק – וברעיונות סיפוח ולנקוט פעולה אחרת שתצליח? כ־120 התנחלויות קיימות היום בגדה המערבית. פינוי של פחות מעשר מהן תוך שימוש במודל ההתנתקות בצפון השומרון יכול ליצור רציפות טריטוריאלית לשליטה עצמית פלסטינית בשטח נרחב. ברשימה כזאת אפשר לכלול יישובים כמו תלם, עתניאל, כרמי צור, חלמיש ויישובי גוש שילה. בכל אלה יחד חיים פחות מ-15 אלף תושבים והם כ-3% מכל המתנחלים בגדה.

זו לא ההתנתקות שתפתור את הסוגיה הפלסטינית עבור ישראל. היא גם לא זו שתספק את רצונם של הפלסטינים במדינה פלסטינית ערבית מן הנהר ועד הים ו"שיבה" לתוך ישראל, אבל היא כן עשויה לקנות לישראל זמן שקט נוסף שיאפשר את המשך השגשוג וההתעצמות של הקשרים עם מדינות ערב, זמן שאולי יקדם גם נורמליזציה של ממש איתן. ביסוסם של קשרים מסוג זה עשוי להביא בבוא העת להכרה פלסטינית במציאות עוצמתה של ישראל ובקיומה כבית לאומי לעם היהודי.

מפת האינטרסים הישראלית

יהיו מי שיגידו כי באווירה הציבורית הנוכחית אין כל סיכוי לקדם מהלך של התנתקות נוספת, ואין גם כל תחושת הכרח ודחיפות בכך. אבל רגע כזה יכול להגיע הרבה יותר מהר מכפי שנדמה, דווקא בשל תוכניות הסיפוח שעל הפרק. המפות שהציגו האמריקאים בתוכנית השלום האחרונה של הנשיא דונלד טראמפ מייצרות מובלעות של 19 יישובים יהודיים בתוך השטח המיועד למדינה הפלסטינית. בהינתן שגם השטח של צפון השומרון שכבר פונה בהתנתקות מיועד לשליטתה של מדינה פלסטינית עתידית, המתנחלים מתנגדי תוכנית השלום האמריקאית צודקים בטענתם שסיפוח המבוסס על המפה יתווה בפועל "תקרת זכוכית" למפעל ההתנחלויות, ובסבירות גבוהה גם יוביל לפינויין של המובלעות. אבל אם המתנחלים מבקשים ללמוד משהו מתוך ההתנתקות מעזה, ראוי שיבינו כי דווקא התעקשות על כל התנחלות – סופה להביא לפינוי רחב הרבה יותר מזה שהם מוכנים לבלוע. 

ככלל, לאורך ההיסטוריה שלה, היו לישראל ארבעה אינטרסים עיקריים בשטחים. הראשון הוא הבטחת הגבול מפני פלישה צבאית אפשרית או הברחות נשק. בעזה, אינטרס זה בא לידי ביטוי בשליטה בציר פילדלפי. לאחר ההתנתקות ועליית חמאס לשלטון, ישראל נעזרת בשיתוף פעולה עם מצרים ובהטלת סגר ימי כדי להמשיך ולענות על צורך זה. בגדה המערבית, אינטרס זה מתבטא בשליטה צבאית ישראלית על גבול ירדן. המחיר שישראל מוכנה לשלם כדי לקדם את האינטרס הזה שונה אם מדובר בהסכם שלום או לא, ולנוכח הערכה ארוכת טווח של היציבות באזור, של היכולות הצבאיות ממזרח לקו הגבול הירדני ועוד.

האינטרס השני הוא להגן על אזרחי ישראל מפני איומים מתוך השטחים הפלסטיניים, כמו  טרור או ירי טילים. יכולת השמירה על אינטרס זה נפגעה מהותית עם הפינוי הישראלי ב־1994, שהוביל לגל פיגועי ההתאבדות בין השנים 1997-1994 ולירי הרקטי על עוטף עזה החל ב-2001. היא נפגעה עוד יותר עם ההתנתקות ב־2005,  שאחריה התקיימו  סבבי הלחימה של השנים 2014-2006. ועל אף כל אלה, אין מי שרוצה היום להחזיר את חיילי צה"ל למחנות הפליטים ברצועה. למעשה, למעט האפשרות שעלתה ב־2002 להאריך עוד את מבצע "חומת מגן", דרישה כזאת לא עלתה גם בעשור שלפני ההתנתקות. חופש הפעולה הצבאי בשילוב עם שיתוף הפעולה הביטחוני שמקיימת ישראל עם הרשות הפלסטינית מאפשר את המשך שימורו של האינטרס השני בשטחי הגדה.

האינטרס השלישי של מדינת ישראל בשטחים הוא לבצע תיקוני גבול לקראת הסדר קבע מתוך כוונה להתרחק ככל האפשר מקווי שביתת הנשק של 1949. בעזה, האינטרס הזה יכול היה להתממש באמצעות סיפוח ישראלי של שלושת היישובים צמודי הקו הירוק – אלי סיני, דוגית וניסנית. בגדה, אינטרס זה בא לידי ביטוי בקונצנזוס המשותף לרוב הימין והשמאל הפוליטי, שעל פיו יש לספח לכל הפחות את היישובים צמודי הקו הירוק. אלה יושבים על כ-4% משטחי הגדה וחיים בהם יותר מ-70% מהמתנחלים. קידום אינטרס זה עמד מאחורי הקמתן של לא מעט מההתנחלויות בגדה, אך נהפך לפחות רלוונטי לאחר חתימת הסכם אוסלו ב' בשנים 1996-1995 שבעקבותיו הועברו אזורים מיושבים בפלסטינים עד הקו הירוק ממש למעמד של שטח B. היכולת של ישראל לשפר את הגבול המזרחי שלה, ולא רק ליצור מובלעות ישראליות בשטחי המדינה הפלסטינית העתידית, קיימת היום במעט מאוד מקומות ומנוגדת לכוונות של יוזמי ההתנחלויות ממזרח לראש העין או מדרום לכביש 443. גם ברצועת עזה ניסתה ישראל – ללא הצלחה – לקדם אינטרס דומה באמצעות שלוש ההתנחלויות צמודות הקו ניסנית, דוגית ואלי סיני. 

האינטרס הרביעי והאחרון של מדינת ישראל בשטחים הוא שמירה על ההתנחלויות בשני מובנים: ראשית, כביטוי של האפשרות לשלוט בשטחים הללו באמצעות יישוב מתנחלים, שהמוטיבציה שלהם נובעת מהמשמעות הדתית וההיסטורית של האזורים האלה; ושנית, מתוך רצון להימנע מעימות עם הציבור המתנחלי וכך להימנע ממחיר פוליטי וכלכלי שהמדינה היתה צריכה לשלם עבור הפינוי שלהם.  האינטרס הרביעי מכתיב פעמים רבות את המחשבה של קובעי המדיניות בנוגע לפעולה בשטחים. אם יצטרך מנהיג ישראלי להכריע בנוגע לאחת משתי פיסות שטח כאשר הערך של שלושת האינטרסים הראשונים (ביטחון-חוץ, ביטחון-פנים, תיקון גבול) זהה אבל אחת מהן כרוכה בפינוי מתנחלים והשנייה לא – סביר מאוד שיבחר בשנייה. ברצועת עזה טופח אינטרס זה באמצעות שימור הנוכחות הישראלית האזרחית בגוש קטיף ובמיוחד ביישובים המבודדים בעומק הרצועה – מורג, כפר דרום ונצרים. בגדה המערבית הוא מטופח בעיקר באמצעות ההתיישבות בגב ההר ומעבר לגדר ההפרדה.  

דין נצרים ודין תל אביב

למרבה הצער, בחינת התנהלותה של ישראל מאז שהחלה לנהל משא ומתן רציני על פינוי עזה ב־1993 ועד שהשלימה את הפינוי המוחלט של הרצועה ב־2005 מעלה כי הניסיון הכושל לממש באופן גורף וחסר הבחנה את האינטרס הרביעי גבר על כולם והוביל בסופו של דבר לפגיעה חמורה בכל שאר האינטרסים הישראליים ויותר מכך – לאובדן מלא של היכולת לקדמם. במשך השנים העדיפה ההנהגה הישראלית את האינטרס המתנחלי על פני האחרים משני שיקולים. הראשון היה השימוש באפשרות הפינוי כקלף מיקוח משמעותי במשא ומתן. כיוון שפינוי הוא ויתור משמעותי עבור ישראל, התפיסה היתה ועודנה כי כדאי להשתמש בקלף המיקוח הזה רק לקראת הסדר קבע ורק תמורת ויתור הולם מהצד השני. השיקול השני היה פוליטי: כיוון שהיה ברור שפינוי יעורר התנגדות כבירה מצד המתנחלים, ההנהגה הישראלית העדיפה תמיד להתעמת איתם רק כאשר מה שעומד על הפרק הוא הסכם שלום כולל, שיזכה לתמיכת רוב מוחלט של הציבור הישראלי, ולא הסדרי ביניים והבטחות שלא ברור אם יקוימו.

כך, בעת שישראל נסוגה בהסכם אוסלו מ-80% משטחי הרצועה ב-1994, נותרו יישובי גוש קטיף במקומם ועמם היישובים בעומק הרצועה. לא נעשה בהם שימוש כקלף מיקוח גם במשא ומתן להסדר קבע בשנת 2000, אף שהם לא תרמו לביטחונה של מדינת ישראל עד אז וגם לא ב-11 השנים שחלפו מהסכם אוסלו ועד להתנתקות. יותר מכך, בהחלט אפשר להעריך שלו ישראל היתה מנצלת את הנסיגה בהסכמה עוד ב-1994 כדי לפנות את יישובי גוש קטיף, או לכל הפחות את מורג, כפר דרום ונצרים, ולזכות ברווחים מדיניים, היא היתה נמצאת בעמדה טובה יותר בשנות ה־2000. אז היתה יכולה, לדוגמה, לשמר נוכחות צבאית על ציר פילדלפי גם אחרי ההתנתקות, או לכל הפחות לקבוע גבול תחת תמיכה בינלאומית שהיה מכניס את אלי סיני, דוגית וניסנית לתוך ישראל, וכך לייצר גם תקדים חשוב ביחס לגדה המערבית. 

כעת, סיטואציה דומה עומדת בפני המתנחלים בעומק הגדה, ובמיוחד במובלעות של תוכנית השלום האמריקאית. פירוק של ההתנחלויות הללו – או לכל הפחות הקפאתן – במסגרת קבלה מלאה של התוכנית יאפשר למדינת ישראל לשמור על אינטרס הגבול הירדני ולשפר משמעותית את גבולה המזרחי של ישראל הריבונית. אם לא תעשה כך אלא תיישם את התפיסה של הימין הסיפוחי ותנסה לשמור על כמה שיותר התנחלויות, היא עלולה למצוא את עצמה מאוחר יותר נטולת הישגים וללא אפשרות לתקן את הגבול לטובתה. נוסף על כך, המקרה של ההתנתקות מעזה מצביע על כך שאם תהיה התעקשות על כמה שיותר התנחלויות עכשיו, יש סיכוי שהפינוי הבא יהיה רחב הרבה יותר מזה שהיה יוצא לפועל על פי התוכנית.

הקביעה ש"דין נצרים כדין תל אביב" לא מצאה הד בציבור הישראלי. ברגע המכריע, רוב הציבור הישראלי היה מוכן לוותר על נצרים בלי קושי רב. באופן דומה, סביר שמרבית אזרחי ישראל לא יילחמו עבור ההתנחלות בגב ההר, ודאי לא אם יידרשו לבחור בינה ובין הבטחה לשקט בתל אביב. 

במקום סיפוח חד-צדדי, מדינת ישראל יכולה להרחיב כעת את המודל המצליח של ההתנתקות בצפון השומרון לאזורים נוספים בגדה המערבית. כך היא תקטין משמעותית את הסיכון להפיכתה למדינה ערבית עם מיעוט יהודי,  תשמור על ביטחון אזרחי ישראל תחת מטרייה של תמיכה אמריקאית שתאפשר את קידומם של אינטרסים ישראליים בשמירה על גבול הירדן ותייצר שיפור משמעותי בכל גבולה המזרחי של ישראל. ההתעקשות לשמר מקסימום התנחלויות מתוך מחשבה שאין טעם לפרק מעט מהן בהיעדר הסכם קבע מלא, עלולה להביא בבוא העת לתוצאות דומות לתוצאות ההתנתקות בעזה, ויותר מכך – לאובדן ההזדמנות החשובה שכן טמונה בתוכנית השלום האמריקאית, זו שמאפשרת לישראל להגיע להישגים משמעותיים בכל הנוגע לביטחון כל אזרחיה. 

על ד"ר עינת וילף וד"ר שני מור

ד"ר עינת וילף היא חברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה ומחברת הספר (עם עדי שוורץ) "מלחמת זכות השיבה".

ד"ר שני מור הוא חוקר במכון בישראלי לדמוקרטיה, עמית מחקר בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה ובמוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה. בעבר שימש ראש תחום אירופה וצפון אמריקה במל"ל.