בתחילת נובמבר העולם שחרר אנחת רווחה לאחר שהאיום ב"גל אדום" של ניצחונות רפובליקניים בבחירות האמצע בארצות הברית התבדה. כזכור, הרפובליקנים השיגו רוב דחוק בלבד בבית הנבחרים, בעוד שהדמוקרטים שמרו על הסנאט. ביצועיה של המפלגה הרפובליקנית לא רק היו גרועים מהתחזיות – הם השיגו את התוצאות הגרועות ביותר מזה עשורים בבחירות האמצע, עבור מפלגה שאינה שולטת בבית הלבן.

הבוחרים דחו אפוא את הקיצוניות והצביעות של הרפובליקנים – הם מנעו את הניצחון מרוב המועמדים שבהם תמך הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. כדי לזכות בתמיכה של טראמפ, אותם המועמדים אימצו את הטענה השקרית שהבחירות לנשיאות ב-2020 "נגנבו" וערערו במוצהר על עקרונות יסוד דמוקרטיים, כגון העברת שלטון מסודרת ופיקוח נטול פניות על הבחירות. ההפסד שלהם היה צורב, לרבות במאבקים חשובים וצמודים, כמו באריזונה, מישיגן ופנסילבניה.

ועם זאת, אסור לנו להשלות את עצמנו. במקרים רבים הניצחון היה דחוק; אמריקאים רבים מאוד הצביעו לקיצוניים; וחלק מהמועמדים הללו אמנם ניצחו. יש להתייחס לכך ברצינות.

בדומה לניצחון של לולה דה סילבה על ז'איר בולסונרו בברזיל, אסור לתת לתוצאות בחירות מעודדות להסיח את דעתנו מהמגמה הכללית של אוטוריטריוּת מתעצמת. מהבחירות האחרונות באיטליה, שוודיה והונגריה ועד ל"בחירה מחדש" המזויפת של שי ג'ינפינג בידי המפלגה הקומוניסטית בסין [ואנחנו נוסיף שגם בישראל; המתרגם], אין סיבה לחשוב שהעולם נעשה מקום בטוח עבור דמוקרטיות. זה יקרה, רק כאשר ממשלות דמוקרטיות יוכיחו שהן משרתות את טובת בוחריהן באופן עקבי ומטפלות בבעיות הגורליות שמזמנת המאה ה-21.

קדנציה היסטורית, לא פחות

כמובן שיש להיזהר מקריאה שגויה של תוצאות הבחירות, בהינתן מורכבוּת הגורמים שמשפיעים על החלטת הבוחר. וזה נכון כפליים לגבי בחירות האמצע האחרונות בארצות הברית, שבהן כוחות חזקים רבים משכו לכיוונים שונים ומנוגדים. אבל מנקודת הראות שלי, הבוחרת הממוצעת הביעה הכרה בהצלחה של הדמוקרטים בשנתיים האחרונות – הצלחה היסטורית, לא פחות.  

הודות לחוק השיקום של הנשיא ג'ו ביידן ("תוכנית ההצלה האמריקאית"), התאוששותה של ארצות הברית היתה המרשימה ביותר בקרב הכלכלות המתקדמות בעולם, ובמסגרתה שיעורי העוני בקרב ילדים נחתכו בתוך שנה כמעט במחצית.

ביידן קידם גם את העברתה של תוכנית התשתיות המשמעותית הראשונה מזה עשורים; את התשובה החקיקתית המשמעותית הראשונה למשבר האקלים, בדמות "חוק המאבק באינפלציה"; ותוכנית משמעותית בתחום מדיניות הפיתוח התעשייתי – "חוק השבבים והמדע", שמכיר מפורשות בתפקידו המרכזי של הממשל בעיצוב הכלכלה. כל חוקי הדגל האלה עברו חרף אחד הקונגרסים הלעומתיים ביותר בהיסטוריה.

לוּ נהנה ביידן ממידה גדולה יותר של שיתוף פעולה ורצון טוב בבית הנבחרים, אולי היה מצליח לחוקק גם מס "רווחים לא צפויים" שהיה מסיט חלק משיעור ההכנסות המופרך של תעשיית דלק המאובנים, שפרחה על גבי המלחמה באוקראינה, למטרות טובות יותר. רווחים אמורים הלוא לספק תמריצים להגשמת יעדי המשק; אלא שהתאגידים תאבי הבצע הללו סירבו לפתוח את הברז משום שמניעת אספקה מביאה להקפצת המחירים וגורפת עבורם רווחים גבוהים אפילו יותר.

ביידן עשה כל מה שיכול היה. יתרה מכך, הישגיו אינם מוגבלים לחקיקה. הוא מינה שופטת שחורה ראשונה לבית המשפט העליון והוציא צווים מינהליים להקלה בחובות על הלוואות סטודנטים, לשיפור באכיפת ההגבלים העסקיים ולהתאמת הרגולציה הפיננסית לעידן משבר האקלים. הוא החזיר את ארצות הברית להסכם האקלים של פריז ועשה צעדים ניכרים להשבת מנהיגותה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית. ואף על פי שקיבל מעט מאוד קרדיט על כך, ההיסטוריה עוד תראה כי התנהלותו במלחמת רוסיה–אוקראינה היתה מלאכת מחשבת.

מה שביידן לא הספיק

אין לתלות על ביידן את האחריות לאף אחד משני הגורמים העיקריים לסבל בארצות הברית כיום (מעבר למצבה העגום של הפוליטיקה). מגפת הקורונה נמשכה יותר זמן מכפי שהיתה אמורה, אך ביידן – בשונה מטראמפ – לפחות עשה כל שביכולתו כדי לבלום אותה. את המכשול העיקרי בפני המאָמצים הללו הציבו מתנגדי חיסונים ומי שסירבו להשתמש בצעדֵי מניעה בסיסיים וזולים (כמו עטיית מסכות). זה ניכר בייחוד במחוזות התמיכה בטראמפ, שבהם מצויים ריכוזי התחלואה הגדולים ביותר.

גם האינפלציה אינה באשמת ביידן. פרשנים בעיני עצמם, אפילו בתוך מפלגתו, טענו כי האינפלציה היא תוצאה של הוצאות ממשלתיות מופרזות, אך אין לכך כל בסיס עובדתי. הביקוש המצרפי היה ברובו נמוך מהממוצע הרב-שנתי, ושיעור האינפלציה בארצות הברית אינו מאוד שונה מהמצב ביתר הכלכלות המתקדמות. הסיבה לכך ברורה: המגפה, ולאחר מכן המלחמה באוקראינה, גרמו לשורה של צווארי בקבוק בצד ההיצע ולתמורות בביקוש.

ושוב, לוּ היה קונגרס "מאפשר יותר", ייתכן שביידן היה מצליח לעשות יותר. אם אמנם היה מחסור בידיים עובדות, ניתן היה לטפל בו באמצעות גיוס יותר נשים לכוח העבודה; היתה דואגת לכך תוכנית הפעוטונים וחינוך הטרום-חובה שביידן יזם – אך היא טורפדה בסנאט. בדומה, חלק מהעליות במחירים היו ללא שום פרופורציה ביחס לעלייה בעלויות הייצור של החברות, מה שמעיד על ניצול בוטה לרעה מצד האחרונות. אף שביידן ואנשיו ניסו להתמודד עם הבעיה הזאת, צעדיהם הוצרו הן בידי הקונגרס והן בידי בית המשפט.

זאת ועוד, הגדלת ההשקעה באנרגיות מתחדשות היתה הופכת את ארצות הברית לרגישה פחות לשינויים הפתאומיים בהיצע האנרגיה בעולם. מול הטיעון המטעה ולפיו "אנרגיות מתחדשות אינן אמינות יותר ממזג האוויר", יש להציב את העובדה שקומץ דיקטטורות נפט יכולות להחזיק את שאר העולם כבן ערובה אם רק יחפצו בכך. בדומה, המחסור בשבבים היה גורם מרכזי ללחץ אינפלציוני בימים הראשונים של ההתאוששות מהמגפה, אך ב"חוק השבבים" השקיע ביידן תקציבים ניכרים כדי להבטיח אספקה הולמת יותר בעתיד.

מה חושבים האמריקאים

עכשיו, כשנראה כי הבוחרים האמריקאים דחו את הקיצונים במפלגה הרפובליקנית, יש שיגידו כי על ביידן לחתוך ימינה ולהתבסס במרכז הפוליטי. אבל תהיה זו קריאה שגויה של תוצאות בחירות האמצע, שכן הבוחרים לא מעוניינים ב"חצי הריון". 

קחו לדוגמה את המקרה הזה, גופא: המחלוקת היא בין מועמדים שתומכים בזכותן של נשים על גופן לבין אלה שמקדמים איסור מוחלט על הפלות, ללא חריגים, אפילו במקרים של אונס, גילוי עריות, סיכון בריאותי לאם או כל סיבה אחרת. זה לא שהמיינסטרים האמריקאי קם ואמר, "צריך לסמן את הקו בארבעה חודשים וחצי [לתחילת ההריון], עם חריגים במקרה של גילוי עריות, אך לא במקרה של אונס". יהיו דעותיהם ביחס להפלות אשר יהיו – האמריקאים הביעו באופן עקבי הסכמה לכך שההחלטה תיוותר נחלתה הבלעדית של האישה, לא של הממשל. 

דרך האמצע היא גישה כושלת גם ביחס לרוב הסוגיות הגדולות האחרות. זו לא עמדה של "שמאל קיצוני" לומר שכלכלת ארצות הברית אינה משרתת את רוב האמריקאים. תוחלת החיים בארצות הברית, שגם ככה נמוכה בהרבה בהשוואה לכלכלות מתקדמות אחרות, החלה לצנוח עוד לפני המגפה. אי השוויון מתעצם, ההזדמנויות למובּיליוּת חברתית הולכות ומתמעטות, והבעיות הללו אף החריפו בשל היעדר השקעה כרוני בחינוך. כיום, האפשרויות שעומדות בפני אמריקאים צעירים תלויות בהכנסות ובחינוך של הוריהם, יותר מאשר בכל כלכלה מתקדמת אחרת כמעט.

מכעיסה מכל היא הידיעה שאנחנו מסוגלים לפתור את הבעיות הללו ופשוט לא עושים זאת. ארצות הברית היא מדינה עשירה בצורה יוצאת דופן, הרבה יותר מאשר חלק מהמדינות שמספקות לאזרחיהן תנאֵי חיים טובים יותר – תוחלת חיים ארוכה יותר, חינוך נגיש יותר, מוביליות חברתית רבה יותר וכדומה. כשליהּ של ארצות הברית הם פרי בחירה. או ליתר דיוק, הם תוצאותיהן של החלטות שהתקבלו בידי מערכת פוליטית שאינה משקפת את צורכיהם של רוב האזרחים, משום ששועבדה לטובת צורכיהן של קבוצות פריבילגִיות.

מכאן, שאף על פי שרובם המוחץ של האמריקאים מאמינים שיש להעלות את שכר המינימום הפדרלי בחדות – לפחות פי שניים – הוא לא עלה מאז 2009. בדומה, רוב האמריקאים מאמינים שלכולם צריכה להיות גישה לביטוח בריאות כזכות אדם בסיסית, גם אם הם חלוקים באשר לדרך הטובה ביותר לבצע זאת. יש גם קונסנזוס שכל מי שיכול ליהנות מהשכלה גבוהה צריך להיות מסוגל לקבל אותה, במנותק משאלת גובה ההכנסה של הוריו, ומבלי לשאת על גבו חוב של עשרות אלפי דולרים. כל האמריקאים גם רוצים פנסיה מובטחת וגישה לדיור בר השגה ראוי לשמו.

זו לא עמדת שמאל קיצוני לדרוש פתרונות מדיניוּת לבעיות הללו, או להגן על הסביבה שלנו, להגביר את הביטחון הכלכלי, לחזק את התחרות ולהבטיח שכולם משמיעים את קולם במערכת הפוליטית. גם אם יש בימין מי שמנסה לצייר את האג'נדה הפרוגרסיבית הזאת כהקצנה רדיקלית, רוב הבוחרים לא קונים את זה. אם כבר, האג'נדה הפרוגרסיבית הפכה למיינסטרים. רק קיצונים שמרנים, אידאולוגים עיוורים ובעלי אינטרס המחויבים לשימור הפריבילגיה שלהם מתנגדים להתקדמות בחזיתות הללו.

למעשה, רוב האג'נדה הפרוגרסיבית אינה מבקשת אלא לקדם זכויות שכבר הוכרו ברחבי העולם, כמו בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948. מטרותיה אינן חלומות באספמיה אלא ערכים שנתפסים כמובנים מאליהם במקומות רבים בעולם. במדינות שבהן רמת החיים ואיכותם (על פי מדדים שונים) הן גבוהות באופן עקבי, ניתן לראות צעדי מדיניות המשקפים את הערכים הללו. אין זה צירוף מקרים.

מדיניות ציבורית חדשנית

עיקרון בסיסי הניצב בלב האג'נדה הפרוגרסיבית גורס כי עם מרבית הבעיות הגדולות – בייחוד במאה ה-21 – יש להתמודד בצורה קולקטיבית ולא אינדיבידואלית. עיקרון נוסף גורס שפעולה קולקטיבית מוצלחת צריכה להתבצע בצורה דמוקרטית ומכילה.

החוואים המבודדים בעבר אולי היו אינדיבידואליסטים קשוחים, אבל אפילו הם נזקקו לפעולה קולקטיבית כדי להגן על עצמם מגניבוֹת ומאלימוּת, ולרגולציה ממשלתית כדי להבטיח את התנהלותם התקינה של השווקים שבהם סחרו. כיום אנחנו מתמודדים עם אסונות טבע, מגפות ומשבר אקלים – איומים שחוצים את גבולות האינדיבידואל והמדינה. יש לנו את הזכות ליהנות מרמת חיים גבוהה בהרבה מזו שהחברה נהנתה ממנה לפני 250 שנה, הודות להתפתחויות במדע ובטכנולוגיה, שבתורן נולדו מתוך מחקר בסיסי – משאב ציבורי עולמי שיחווה מחסור כל זמן שיישאר בידי המגזר הפרטי.

הטכנו-ליברטריאנים של ימינו מתעלמים מכך. הם בזים לקביעתו המפורסמת של ג'ון דאן ולפיה "אין אדם שהוא אי", משום שהם אינם מסוגלים לראות – או ממאנים להודות – שחירותו של אדם אחד היא לא פעם שיעבודו של אחר. זכותו של אדם אחד לא לעטות מסיכה או לא להתחסן פוגעת בזכותו של אחר להגנה מנגיף מידבק. זכותו של אדם לשאת נשק חצי אוטומטי פוגעת בזכותם של הרבה יותר מדי אנשים אחרים לחיות. רוב האנשים הסבירים שיתבקשו לאזן בין הזכויות הללו לא יתקשו לקבוע איזו מהן חשובה יותר.

מדיניות ציבורית חדשנית ומתוכננת היטב יכולה להעצים את מרחב הפעולה של כולם, ולהרחיב משמעותית את החופש שלהם. יש בכך פרדוקסליוּת דקה: על ידי כך שנכריח אנשים לשלם מסים, נוכל להרחיב את האפשרויות שעומדות בפניהם. כולם יכולים להרוויח מכך – ולרוב זה אכן מה שקורה. מן הסתם, כל אחד היה מעדיף שאחרים יישאו בעול המס – כלכלנים קוראים לזה "בעיית הטרמפיסט" – אבל אפילו בחברה המשוסעת שלנו, אני סבור שיש הסכמה רחבה על כך שמי שמסוגלים לשלם יותר מסים, רק משום שיש להם יותר, צריכים גם לשאת בחלק גדול יותר של הנטל.

בד בבד, אפילו בחברה המשוסעת שלנו, צריכה להיות הסכמה רחבה על כך שדיכוי הצבעה הוא בלתי מוסרי. מה שהיה יוצא דופן בבחירות של 2020 ו-2022 הוא מספר מֵשָּרְתֶי הציבור – רבים מהם רפובליקנים – שהכירו בכך שפוליטיקה היא דבר גדול יותר ממשחק ועמוק יותר מעסקה כלכלית. הם שמרו על צלם אנוש וסירבו להיכנע למאמציו של טראמפ לחבל בתהליך הבחירות ולהפוך את תוצאותיהן.

בחירות האמצע מראות, לכל הפחות, שחלק גדול מהבוחרים מעוניין לנטוש את הפוליטיקה הטראמפיסטית. הם מודעים לאתגרים שעומדים בפנינו ומאמינים שאנחנו יכולים לטפל בהם טוב יותר באמצעות דיון ציבורי מושכל ומבוסס עובדות. לאמריקאים נמאס מהסתה ומהפחדה. ובין אם הם מודעים לכך או לא, רובם תומכים באג'נדה פרוגרסיבית ובהבטחותיה לספק רמת חיים גבוהה יותר לכולם.

תרגום: אביתר אורן

על ג'וזף א. שטיגליץ

חתן פרס נובל בכלכלה, פרופסור באוניברסיטת קולומביה וחבר בוועדה העצמאית לרפורמה במס חברות בינלאומי. המאמר פורסם לראשונה בפרויקט הסינדיקט.