"אלוהים, זה קשה. זה לא דומה לשום דבר שאי פעם התמודדתי איתו – המשא ומתן עם האירים, כל מה שעשיתי עם הפלסטינים לפני זה ועם הישראלים, הסכמי דייטון עם הבלקנים…" – ביל קלינטון, בראיון ל"ניו יורק דיילי ניוז" (17 ביולי, 2000), במהלך פסגת קמפ דייוויד.

לאורך מחצית המאה שבּה ישראל שולטת בשטחים הפלסטיניים, שני העמים ניסו הכל: שתי אינתיפאדות, שהשנייה שבהן התלקחה לכדי מלחמה כוללת של טרור מתאבדים מזה וענישה קולקטיבית אכזרית מזה; ארבע מלחמות בעזה שגבו את חייהם של אלפי אזרחים; התנדנדות פלסטינית נואשת בין דיפלומטיה בינלאומית, התנגדות אלימה וקמפיין בינלאומי בעד חרם, הסטת השקעות וסנקציות נגד המדינה היהודית; שליטה הולכת ומתהדקת של ישראל בעם הכבוש; ושורה ארוכה של יוזמות שלום, מהן שתיים תחת ראשי ממשלה ישראלים מרחיקי ראות – אהוד ברק ואהוד אולמרט – שהובסו בידי שילוב של התנגדות מבית ושל דחייה פלסטינית.

כמעט כל נשיא אמריקאי מאז 1967 ניסה את מזלו בפתרון הסכסוך העיקש הזה. כולם נכשלו. מחנה השלום המידלדל בישראל, מיואש מהפסדיו הצורבים, סירב לעכל, למרבה התסכול, שניצני פתרון שתי המדינות קמלו באופן סופי, ושהקונסנזוס הישן סביב החתירה לשלום נמחק מדפי ההיסטוריה. נחלנו כישלון חרוץ בעיצוב המדינה הפלסטינית, והימין, שצבר תנופה בעקבות הכישלון שלנו, בלם את התהליך באופן סופי.

מחנה השלום הובס אפוא, והרִיק הרגשי שהוא הותיר התמלא בידי שבט חדש, ששאב את כוחו מכישלונותיו של תהליך השלום. ניצחונו הפוליטי היה ידוע מראש בכל מערכת בחירות מאז 2001, ושיח הסיפוח שהוא מקדם נעשה גלוי ונטול תסביכים.

דרמה של דם והקרבה עצמית

בדומה למספר סכסוכים רב-ממדיים אחרים ברחבי העולם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נכנע להשוואות פשטניות ומגלה עמידוּת יוצאת דופן לכל פתרון בדרכי שלום. משפט הפתיחה של טולסטוי באנה קרנינה – "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה" – נכון באותה מידה לחברות למודות סכסוכים. גם הן אומללות בדרכן שלהן.

משחר האנושות, מלחמות, המנוע והקללה של ההיסטוריה, ליוו סכסוכים לאומיים והיו גם המבוא לפתרונם. דיפלומטיה כמעט אף פעם לא פתרה סכסוך, אלמלא מלחמה, או איום במלחמה, כפו על הצדדים לשבת סביב שולחן המשא ומתן. התערבות צבאית מצד נאט"ו היא זו שיצרה את התנאים לסיום רצח העם והטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר. הצלחתו של נשיא פינלנד לשעבר, מרטי אהטיסארי, לפתור את הסכסוך בקוסובו לא היתה מתממשת לולא סרביה הוכנעה. היו אלו מלחמת המפרץ והאינתיפאדה הראשונה שיצרו את התנאים לוועידת מדריד ב-1991 ובהמשך להסכמי אוסלו. על פי רוב, הפתרונות הדיפלומטיים לסכסוכים מבשילים רק כאשר הצדדים הלוחמים נקלעים לקיפאון כואב בשדה הקרב, כזה שהם אינם יכולים לשאת עוד. ללא תיקו שכזה – הנרי קיסינג'ר חתר אליו בעליל – ספק רב אם מלחמת יום הכיפורים היתה מובילה לשלום בין ישראל למצרים. כל ניסיונות השכנת השלום ערב המלחמה הוכחו כבוסריים.

הוא הדין גם לגבי מאבקים להגדרה עצמית. מדינות, על פי רוב, נולדות מתוך דרמה של דם והקרבה עצמית. ההיפרדות השלווה של נורווגיה ושוודיה ב-1905 והגירושין הידידותיים של צ'כיה וסלובקיה ב-1992 הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. תסריט כזה לא קיים בקטלוניה, למשל. היומרות הבדלניות של הלאומנים הקטלנים הן לא פחות מהזמנה למלחמת אזרחים או לדיכוי צבאי. האסטרטגיה של נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, המבוססת על השאיפה לכונן מדינה פלסטינית בזכות נדיבותה של הקהילה הבינלאומית, פגומה מיסודה.

כזאת היתה גם תקוותם של הלאומנים האירים ב-1919 לקבל מדינה על מגש של כסף בוועידת השלום בוורסאי. הם אמנם קיבלו מדינה כעבור שנתיים, אבל רק לאחר שמיררו את חייו של הכובש הבריטי. שליחו של ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' למשא ומתן עם האירים, סר אלפרד קופ, הודה לבסוף כי "הובסנו; כל שנותר לנו לעשות הוא לגייס לכאן 400 אלף איש ולהשמיד את האוכלוסייה כולה, ואין בכוונתנו לעשות זאת. אנחנו נכונים להסיג את הממשל כולו, מהזוטר שבשוטרים ועד לבכיר שבשופטים".

אלא שהטרגדיה הפלסטינית מאתגרת את קביעתו של וינסטון צ'רצ'יל כי "שום דבר בהיסטוריה לא נפתר אלא באמצעות מלחמות" – אמת עצובה שניכרת, כאמור, היטב בסכסוכים אחרים לאורך ההיסטוריה, אך לא כאן. למרבה הצער, לעתים אפילו דם והקרבה אינם מספיקים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נענה ללקח ההיסטורי ולפיו דיפלומטיה משיגה תוצאות רק כאשר היא מגוּבּה בכוח מוחץ. שכן, גם הדיכוי של העם הפלסטיני לא שינה את תפיסתם של הישראלים בנוגע לסכסוך, כפי שקרה למשל בצרפת ובארצות הברית במהלך המלחמות באלג'יריה ובווייטנאם, בהתאמה. בשני המקרים הללו, צבאות כובשים ניגפו בפני דעת קהל אנטי-מלחמתית חזקה בבית. "היתה זאת האלימות שלנו, לא זאת שלהם, שהכתה בנו בחזרה", קבע ז'אן פול סארטר. בישראל, ההפך הוא הנכון: המלחמה נגד הפלסטינים רק מעצימה את התמיכה העממית בפעולות הצבא.

איך לפתור מלחמת אזרחים

למלחמות אזרחים, עם זאת, היגיון משלהן. הן מלהיטות את היצרים של הצדדים וכופות על מאמצי השלום תנאים כמעט בלתי אפשריים. ברוב המקרים הן מסתיימות, אכן, כשידו של אחד הצדדים על העליונה. כך בדיוק היה בשתי הדוגמאות הבולטות ביותר בהיסטוריה המודרנית: מלחמת האזרחים האמריקאית (1861–1865) והספרדית (1936–1939). זה היה גם המקרה במלחמות האזרחים ביוון (1946–1949), במלחמת האזרחים הסינית (1927–1949) והרוסית (1917–1922).

בשנים האחרונות, מלחמת האזרחים בסוריה הראתה שהניצחון אפשרי רק כאשר הצד החזק נחוש להפר את כל כללי הלחימה, אינו מגלה רחמים כלפי הצד המפסיד ומתעלם מעקרונותיה של הקהילה הבינלאומית. שנים ארוכות של תיווך ואינספור הצעות שלום בסכסוך בין סרי-לנקה למחתרת הטיגריסים הטמילית לא הצליחו לסיים את המלחמה במדינה. ה"שלום" הגיע עם כניעתם המוחלטת, ללא תנאי, של הטמילים.

לא פעם, מה שמפריד בין ניצחון לתיקו זה השאלה האם הצד החזק הינו דמוקרטיה המכבדת את דיני המלחמה או דיקטטורה האדישה לדאגות הומניטריות ולהתנגדות בינלאומית. קולומביה, דמוקרטיה השואפת לשפר את מעמדה הבינלאומי, פסעה בנתיב שונה מזה של סרי-לנקה, ומצאה מוצא מהקיפאון הצבאי בהסכם שלום עם מחתרת פאר"ק. מנגד, הנשיא פוטין, בדומה לנשיא מהינדה רג'פקסה בסרי-לנקה, דיכא את הצ'צ'נים והחריב את בירתם, גרוזני, כמעשה הרומאים בקרתגו, תוך התעלמות מוחלטת מדעת הקהל הבינלאומית.

בָּרְבַּרִיזָצְיַה של שדה הקרב היא גם דרכו של פוטין במלחמה באוקראינה. הנשיא הרוסי ימשיך להילחם עד שחזון הניצחון שלו יתממש. תבוסה איננה אופציה גם אם פירוש הדבר יהא מלחמת התשה ארוכת שנים או שימוש בנשק גרעיני טקטי. הנראטיב לגבי אוקראינה כחלק אינטגרלי מההיסטוריה והמולדת הרוסית – מומצא או לא – הינו מניע רב-עוצמה. בעידן של מלחמות א-סימטריות שבו נדמה היה כי הקיץ הקץ על מלחמות בין מדינות, פוטין מִסגר את "המבצע הצבאי המיוחד" שלו באוקראינה כקרב הכרעה במלחמת אזרחים על זהותה של אוקראינה.

קרב על זכויות קמאיות ועל זיכרון

הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל ב-1947 כמלחמת אזרחים שבּה הישראלים השיגו ניצחון מהדהד, אבל אז הפך להתנגשות בין שתי ישויות לאומיות נפרדות הסותרת את התפיסה המקובלת ולפיה מלחמה ושלום הם כלים שלובים. הסיבה לכך היא או שמחיר המלחמה וכאבי הכיבוש לא כואבים מספיק, או, במקרה הסביר יותר, ששני הצדדים מעדיפים לשלם את מחיר הסכסוך מאשר לגנוז את חלומותיהם הלאומיים ואת הנראטיבים הבלתי מתפשרים שלהם. עבור ישראל, בהיותה מדינה דמוקרטית, החשש מעונש מצד הקהילה הבינלאומית, כמו גם המחיר המוסרי הכבד של הכיבוש, אמורים להוות שיקול אסטרטגי משמעותי; ואף על פי כן, מאמצי ישראל ללכת לקראת הפלסטינים בתהליך השלום נתקלו בחומות בלתי עבירוֹת. לא ניתן היה לעמוד בציפיותיה הבלתי מציאותיות של התנועה הלאומית הפלסטינית.

הסיבה לכך היא שאין מדובר בסכסוך "רגיל". זו איננה רק מחלוקת טריטוריאלית או סכסוך גבולות פתיר, כפי שהיה בשלום בין ישראל למצרים; מדובר בקרב על זכויות קמאיות ועל זיכרון. כמו הצדדים הנצים בסכסוך הנצחי בבלקן, שעליהם אמר צ'רצ'יל כי הם "מייצרים יותר היסטוריה מכפי שהם מסוגלים לצרוך", הסכסוך הישראלי-פלסטיני סובל משילוב של יותר מדי היסטוריה ומעט מדי גיאוגרפיה.

הקושאן העתיק של העם היהודי על הארץ מתנגש בגעגועים הפלסטינים לעץ התאנה הנטוש ולחקלאות הטראסות. הכמיהה לאותם הנופים, הטענות המתנגשות של שני הצדדים לבעלות על אתרים ועל סמלים קדושים, אתוס הנישול – כל אלה הפכו את הנראטיבים הלאומיים של שני הצדדים לבלתי ניתנים ליישוב. כתמונת ראי האחד של השני, הישראלים והפלסטינים מתחרים ביניהם מי מחזיק במונופול על הקורבנוּת.

על אף המכות שהפליאה בהם ישראל לאורך השנים וסבלות הכיבוש, ערפאת ואש"ף לא באו לקמפ דייוויד כאומה מובסת הנכונה להתפשר על דרישות הליבה הלאומיות שלה בתמורה להשכנת שלום עם הכובש. 55 שנות שליטה צבאית, הענשתה הבלתי פוסקת של האוכלוסייה הפלסטינית ושתי אינתיפאדות, בצד 15 שנות מצור אכזרי ומספר מלחמות בעזה – כל אלה לא גרמו לפלסטינים לשנות את דרישות הסף שלהם לשלום עם ישראל בפסיק.

בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מלחמות היו אירועי מפתח במובן זה שהובילו למשא ומתן; אך שם, בשולחן המשא ומתן, הן מעולם לא הצליחו לכפות על הצדדים הסכם שלום, משום שהתנגשו תמיד בנראטיבים המכוננים שלהם. הדלות של הגיאוגרפיה ומורכבות הזירה האזורית גם הזמינו תביעות ישראליות בלתי קבילות להסדרי ביטחון אשר איימו לרוקן מתוכֶן את הריבונות הנכספת של הפלסטינים במדינתם העתידית.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הכניע לאורך השנים את כל המתווכים האפשריים. לראיה, שליחו של ברק אובמה למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, מי שניהל בהצלחה את משימת התיווך בצפון אירלנד, נחל כישלון חרוץ בפלסטין. בנאום בפני המכון האמריקאי לשלום במאי 2010 הצהיר מיטשל כי "אין דבר כזה סכסוך שלא ניתן לסיים… ראיתי את זה קורה בצפון אירלנד… אני מאמין בכל ליבי שבאמצעות דיפלומטיה נחושה, עיקשת וסבלנית, זה יכול לקרות גם במזרח התיכון". לבסוף, הסכסוך הישראלי-פלסטיני המייאש גרם לו לאבד את סבלנותו, עד שפשוט הרים ידיים וחדל ממאמצי התיווך.

סכסוך היברידי

ב-2016, מקץ 50 שנות סכסוך אלים שבמהלכו גורשו מבתיהם שבעה מיליון בני אדם ושגבה את חייהם של יותר מרבע מיליון בני אדם – כמעט פי שניים ממספר האבדות בסכסוך בן 100 השנים בין ישראל לפלסטינים – חתמה קולומביה על הסכם שלום היסטורי עם מחתרת פאר"ק, שריד אחרון למלחמה הקרה בחצי הכדור המערבי. אך שלא כמו במקרה הפלסטיני, הסכסוך הקולומביאני נהנה מ"יתרון" מובהק: הוא נסב סביב סוגיות חברתיות-פוליטיות והיה חף ממחלוקות דתיות, אתניות או טריטוריאליות.

לעומתו, מאפייני הסכסוך בצפון אירלנד – עימות אתני-דתי בין שתי קהילות מסוכסכות, רפובליקנים קתולים מזה ויוניוניסטים פרוטסטנטים מזה – קרובים יותר לאלה של ישראל-פלסטין. אך רק למראית עין, שכן ההבדלים בין שני המקרים הינם מכריעים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מחלוקת כאובה בין עמים נצים, לא שסע פנימי בין קהילות שבו, כמו במקרה הצפון-אירי, חלוקת השלטון מחדש יכולה להרגיע את העימות, או כמו המקרה הקולומביאני, שבו שילובו של ארגון הגרילה במערכת הפוליטית שם קץ לסכסוך.

ניתן להגדיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך היברידי בעל תכונות של מלחמת אזרחים עיקשת – מאבק על מולדת אחת בין שני עמים שיושבים על אותו שטח ושבּו כל צד חותר לשלילה בלתי מתפשרת, ואף להשמדה, של הצד השני – וכן לבעל תכונות של סכסוך לאומי על גבולות ועל הגדרה עצמית. עבור הפלסטינים, ישראל היא גם כוח כובש וגם מולדת. מלחמתם עם הציונות היא עימות חריג בעוצמתו שמתאפיין בכמיהת העם המנושל לארצו האבודה ולקודשי האסלאם. עבור הישראלים, הסכסוך נובע משיבתם לארץ האבות התנ"כית, וכן מהאתוסים הציוניים המכוננים של יישוב הארץ וקביעת גבולות המדינה לאורך קו יישובי הסְפר.

שאיפתם של הצדדים לשנות את המאזן הדמוגרפי – ישראל באמצעות עלייה ובאמצעות הרחבת ההתנחלויות, הפלסטינים באמצעות האיום בזכות השיבה לפליטים – היא מרכיב מרכזי נוסף בסכסוך, שגרם לישראלים לבנות חומות הפרדה, והצית את תקוותם של הפלסטינים לניצחון באמצעות מה שערפאת כינה "הנשק הביולוגי… הרחם של האם הפלסטינית".

כישלון החברה האזרחית

תהליכי השלום בצפון אירלנד ובקולומביה נהנו, בין היתר, מחברה אזרחית מעורבת במיוחד. בישראל אמנם התקיימו לאורך השנים עצרות תמיכה ענקיות בפשרה היסטורית; מיליוני דולרים מתורמים זרים סייעו לממן פרויקטים שחיברו בין אנשים משני צדי המתרס; וארגונים כמו "בצלם", "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה", פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני או "נשים בשחור" ממשיכים להציג בפני החברה הישראלית את חטאי הכיבוש באומץ ובמסירות מעוררי הערצה. עם זאת, מעולם לא היתה להם השפעה ניכרת על תהליך השלום. אוסלו נולד בטירה מבודדת בנורווגיה ואילו קמפ דייוויד הוא מעון נופש מרוחק. אוסלו, כמו הסכמי ארושה מ-1993 לשלום ברואנדה, היה מפעל אליטיסטי שהותיר את הציבור הרחב, את הדרג הפקידותי ואת קציני הצבא ללא יד ורגל בתהליך, והטיל בספק את מחויבותם כלפיו.

בדומה לפרקטיקות הכיבוש בפלסטין, המשטרה והצבא בצפון אירלנד השתמשו בטקטיקות שליטה ופיקוח נוקשות. בשני המקרים נעשה שימוש יומיומי במחסומים, חיפושים בבתים, שפה פוגענית, גיוס סוכנים בסחיטה, אלימות פיזית ומעצרים שרירותיים. ההבדל הוא שבצפון אירלנד, פעילות החברה האזרחית נשאה פרי וארגונים כמו "הקבוצה לשלום ולפיוס" בעיר לונדונדרי הצליחו למתן את התנהגותם של כוחות הביטחון. אלה החלו לשפר את תהליכי הגיוס ולפתח מיומנויות חברתיות בהתמודדות עם מתחים בין-קהילתיים. לעומת זאת, על הפעילות הישראלית בשטחים הפלסטיניים הכבושים לא ניכרה השפעה מהסוג הזה. הגיבוי המהדהד שמעניק הציבור הישראלי למלחמתו של צה"ל ב"טרור הפלסטיני" מהווה בסיס תמיכה איתן במכניקת הכיבוש של ישראל. בית המשפט העליון, ולא החברה האזרחית, הוא הרסן האפשרי האחרון על התנהלות כוחות צה"ל בפלסטין.

לא קולוניאלי ולא במקרה

בעידן המודרני, אימפריות שימשו חממות להתהוותן של אומות ומדינות חופשיות. אך בשונה מאלג'יריה ומעמים נוספים שהשתחררו מעול הקולוניאליזם, פלסטין איננה מקרה קלאסי של כיבוש קולוניאלי. כמובן, יהיה זה אבסורד להתעלם מהפרקטיקות הקולוניאליות של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, מניצול המשאבים הטבעיים והאנושיים, ומהאופן שבו הפכה ישראל את האוכלוסייה הפלסטינית לחוטבי העצים ושואבי המים של כלכלתה. אין להכחיש גם שבדומה למתיישבים הצרפתים באלג'יריה – למתנחלים בגדה המערבית יש מדינה לחזור אליה. לפלסטינים, אם כן, יש סיבות טובות להציג את עצמם בפני העולם כעם המצוי במאבק צודק ומוסרי נגד כוח קולוניאלי חסר רחמים.

ואולם, תהיה זאת טעות לתפוס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחים של התנגשות בין מעצמה קולוניאלית וריאקציונרית לבין עם כבוש ומתקדם מבחינה חברתית, כפי שאנשי שמאל רבים במערב נוטים לראות אותו. הפלסטינים המיטו על עצמם טרגדיות בלתי נתפסות בשל עיוורונם כלפי טבעו האמיתי של כוח הרצון המניע את "הישות הציונית". ההשוואות לאלג'יריה ולווייטנאם אינן יותר מסיסמאות שטחיות. אפילו נועם חומסקי, מהמבקרים החריפים ביותר של מדיניותה הבלתי מוסרית של ישראל, הזהיר מפני השוואות עצלות בין הסכסוך הפלסטיני לבין המאבקים האנטי-קולוניאליים באלג'יריה ובווייטנאם.

מאז ראשית ימי הציונות, הפלסטינים סירבו בעיוורונם להכיר באותנטיות של רצון היהודים לשוב אל שורשיהם הרוחניים והלאומיים. הם לא היו אמורים כמובן להזדהות עם המפעל הציוני; אך התכחשותם והתעלמותם מעוצמת הכוח המניע של התנועה הלאומית היהודית הובילו אותם לנסח את מאבקם במונחים שגויים, כאילו מדובר במפעל קולוניאלי ותו לא. בסירובם להכיר בבחירה החופשית ובאחריות המוסרית שלהם, תוך הטלת כל האחריות לטרגדיות שתקפו אותם על הכוחות האפלים של הציונות ושל האימפריאליזם המערבי, הפלסטינים הביאו את מאבקם למבוי סתום.

גם אם נקבל את תקפותה של הפרדיגמה הקולוניאלית, קיים הבדל משמעותי בין קולוניה מעבר לים, כפי שהיו כל ביטויי האימפריאליזם המערבי, לבין חבל ארץ כבוש המחובר טריטוריאלית ללב הארץ, כמו במקרה הישראלי של הגדה המערבית ורצועת עזה. הקִרבה הטריטוריאלית הזאת היא שהדריכה את הנציגים הישראלים במשא ומתן. הם ראו לנגד עיניהם מדינה פלסטינית המגלמת איומים כמו אי-יציבות פוליטית, עלייתו האפשרית לשלטון של ארגון אסלאמי קיצוני, צמיחה של תנועות אירדנטה ושלילה של הסכם השלום, נחשלות ממאירה והסכנה שפלסטין תהפוך לבסיס קדמי לאויביה של ישראל במעגל החיצוני של האזור. עזה משמשת דוגמה לאדמה משוחררת שחמאס, בסיועה הנדיב של איראן, הפך לכַּן לשיגור טילים אל שטח ישראל.

ההיסטוריה של הקולוניאליזם המערבי מראה שפירוק המשטר הקולוניאלי היווה את "סיום הסכסוך" עבור המדינות הכובשות. אולם, ברחבי אסיה ואפריקה, מדינות שהשיגו עצמאות נדרשו עדיין לעשות כברת דרך ארוכה בבניין מוסדות מתפקדים, כשרבות מהן סבלו מכלכלה נחשלת ואחרות גם התמוטטו אל תוך מלחמות אזרחים שהסתיימו בטבח של שבטים שלמים, ואף בפשעים של רצח עם. ההיסטוריה של הדה-קולוניזציה היתה לעתים קרובות סיפור של חלום ושברו. היומרה על אודות דמוקרטיות מתפקדות ושלטון החוק בקולוניות המשוחררות הסתיימה אפוא, לא פעם, באכזבה רבתי.

ועדיין, כישלון הקולוניות לשעבר לבנות מדינה מתוקנת לא השפיע באופן מעשי על ביטחונן ורווחתן של המעצמות הקולוניאליות לשעבר. אין צורך בדמיון מופלג כדי לנחש את טיב חששותיה של בריטניה לוּ נדרשה לסגת, נניח, מאוגנדה או מקניה, או של צרפת מאלג'יריה או בלגיה מקונגו, לו הקולוניות הללו היו מחוברות טריטוריאלית לארץ המקור של המעצמות.

דייק עמיתי הפלסטיני למשא ומתן, אבו עלאא, כאשר העיר כי "במקום לעשות שלום, נראה שאתם נערכים למלחמה הבאה". הוא כיוון בדבריו לסידורי הביטחון הקפדניים שביקשנו לבסס אל מול המדינה הפלסטינית העתידית. לא יהא מופרך להניח שבריטניה, צרפת ובלגיה היו פועלות באותו האופן בדיוק ואף ביתר חומרה. "סיום הסכסוך" באמצעות דה-קולוניזציה חדה ומוחלטת של אדמות מעבר לים הוא עניין ברור למדי, משום שכשלי הקולוניה לשעבר חדלים להשפיע על הכובש לשעבר. אין לקחת תרחיש זה כמובן מאליו במקרה של טריטוריה סמוכה – גם אם נגדיר אותה, כמו במקרה של הגדה המערבית, כקולוניה.

לבגוד במדינה או לבגוד בבוחרים

החתירה של מנהיגים לשלום, שמחייב בהכרח פשרות כואבות, נתפסת בעיני המתנגדים מבית כבגידה לאומית. מלחמות ואויבים מבחוץ מאחדים אומות ומגבשים מחנות פוליטיים; החתירה לשלום מפרקת אותם. לכן מנהיגים שמובילים את המעבר ממלחמה לשלום הם כמעט תמיד נביאים בבלי כבוד, שמאבדים בדרך את השלטון, לפעמים גם את חייהם ואפילו את חלום השלום עצמו. כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם נאלצים לבגוד בקונסנזוס הלאומי בחתירתם לשלום. החלטה להמשיך במלחמה נגד פאר"ק היתה ודאי מתגמלת יותר מבחינה פוליטית עבור נשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס. תחת זאת, הוא העדיף לפתוח בתהליך שלום מפלג ונטול ודאויות, אשר גרם לאחוזי התמיכה בו לצנוח לשפל של כל הזמנים.

אנואר סאדאת, נשיא מצרים לשעבר, היה גם הוא "בוגד" מהטיפוס הזה. שכן אחת מבעיות היסוד בסכסוך הישראלי-ערבי, כמו בסכסוכים מורכבים רבים לאורך ההיסטוריה, היתה מאז ומתמיד חוסר יכולתם של המנהיגים להוביל מדיניות שלום המנוגדת לקונסנזוס הלאומי המשתק. על פי רוב, מנהיגים הם בני ערובה של האקלים הפוליטי-חברתי שעיצב אותם, ולא אלה שמעצבים אותו. סאדאת זכה למקום של כבוד בהיסטוריה ברגע שברח מכלוב הזהב של דברי הרהב הריקים הנישאים בפסגות מנהיגי עָרַב. כאדם בעל חזון שהקדים את זמנו, סאדאת מצא את עצמו מבודד מיתר העולם הערבי. ההתנקשות בו ב-1981 בידי פונדמנטליסט אסלאמי שיקפה את המרחק הרב בינו לבין דעת הקהל המצרית, שמיאנה להיגמל מהדמוניזציה לישראל. מבחינה פוליטית אישית, היה מן הסתם מוטב לוֹ לאמץ אסטרטגיה קצרת טווח ולהישאר בחיק הקונסנזוס הכלל-ערבי.

לאורך פסגת קמפ דייוויד, אנו, הישראלים, מעולם לא הצבנו את טובת השלטון לפני טובת המדינה. שלא כמו ערפאת ונתניהו, אנשי שלום כמו יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט היו נכונים לעשות שלום במחיר הישרדותם הפוליטית. כהונתו הארוכה של נתניהו בראשות הממשלה התבססה על דבקות כפייתית בבסיס התמיכה הפוליטי, גם אם משמעות הדבר היא לבסס שותפות נלהבת עם תנועת התנחלות משיחית. במקרה שלו, התאווה לכוח גברה על החתירה לשלום, שהרי בזירה הפלסטינית הוכח שהחתירה לשלום היא גם הדרך לאובדן השלטון. אריאל שרון הבין זאת היטב ולכן העדיף מהלך חד-צדדי על פני ה"קוראלס", כהגדרתו, של המשא ומתן. למרבה הצער, נתניהו הציג בפני האומה חזון קצר-רואי, אך בה במידה מתגמל מבחינה פוליטית. לשיטתו, ההתאבדות הפוליטית של קודמיו בשם השלום לא קירבה את ישראל לשלום עם הפלסטינים – ומדוע, אם כך, לא להותיר את המציאות כפי שהיא?

רוב אנשי השלום נאלצו לבגוד בבסיס התמיכה שלהם. "בפוליטיקה, צריך לבגוד או במדינה או בבוחרים. אני מעדיף לבגוד בבוחרים", הסביר דה גול כאשר ויתר על אלג'יריה. מלך ירדן עבדאללה הראשון, סאדאת ורבין שילמו בחייהם על ה"בגידה" הזאת. גם אריאל שרון לא היה מסוגל להוציא לפועל את המהלך החשוב ביותר נגד מפעל ההתנחלות ב-55 שנות כיבוש – פינויה המוחלט של הנוכחות הישראלית בעזה – מבלי לבגוד במצביעיו, ואף בביוגרפיה הפוליטית שלו עצמו.

זהו, למעשה, היפוכו של מקיאוולי. מחברו של הנסיך שיבח מנהיגים שלא עמדו במילתם והפרו הסכמי שלום שחתמו עליהם. עשיית שלום שמעמידה את השלטון בסכנה היא, בעיני מקיאוולי, ביטוי של תמימות פוליטית בלתי נסלחת. בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הימין הישראלי, שנמצא בשלטון במשך רוב 55 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, יסכים בפה מלא עם עצתו של מקיאוולי.

תרגום: אביתר אורן

על פרופ' שלמה בן עמי

היסטוריון, לשעבר שר החוץ והשר לביטחון פנים. בספרו Prophets without Honor, שראה השנה אור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, הוא שב אל פסגת קמפ דייוויד משנת 2000 ומנתח את כישלון התהליך המדיני לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המאמר הוא עיבוד של קטעים מהספר.