הזמן החדש שאנחנו נמצאים בו, במציאות הקורונה, מאתגר את כולנו בחשיבה מחדש על העשייה האנושית בכל רובדי החיים, מההתנהלות השגרתית שלנו כיחידים ועד האופן שבו מדינות מקדמות את רווחת האזרחים שלהן. זו יכולה להיות אפילו הזדמנות לבחון מחדש מסגרות חשיבה שהורגלנו בהן בנוגע לנושאים שמעצבים את הזהות הקהילתית או הלאומית שלנו, גם אם לא הסכמנו לפרוץ אותן מעולם. הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים הוא נושא כזה בדיוק. 

נראה שכל תקופה מביאה עמה "הסבר" מדוע יש נושאים דחופים יותר מאשר התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. דווקא עכשיו, כשלא נמצא הסכם כלשהו על השולחן, אלא מה שמונח הן תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ואפשרות הוצאה לפועל של סיפוח חלק מהגדה המערבית שלבן צעדים חד-צדדיים, אולי הגיע הזמן לנסות ולהסתכל על הדברים מזווית אחרת. 

המרחב התפיסתי והיישומי של המשא ומתן הישראלי־פלסטיני נשאר מיושן ובלתי מעודכן – מבחינת ה"מה" וה"איך" כאחד – מאז שהחל בשנות ה-90 ועד היום, בחלוף יותר מ-25 שנה. 

תחילתו של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מזוהה עם מודל הגישור הפרגמטי – תהליך ממוקד הסכם ולא ממוקד יחסים. זהו מודל עבודה שלא נעשו בו חידושים משמעותיים, אף על פי שלצדו התקיימו ואף נוסו גישות אלטרנטיביות לצדק וליישוב סכסוכים, ובהן מודלים מתקדמים לגישור, תפיסות מערכתיות שמיושמות היום כמעט בכל משא ומתן בתוך מדינות ובין מדינות והתחום הקרוי צדק מעברי. מאמר זה מבקש להתמקד באחרון ובתרומתו לאפשרות קיומו של שלום ישראלי-פלסטיני. 

מי שרוצים לדמיין שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום, חייבים גם להיות מסוגלים לדמיין שני עמים המחויבים לבניית אמון ביניהם. זה לא יקרה רק באמצעות הסדרי ביטחון והסדרים כלכליים. מנגנוני צדק מעברי יכולים לסייע רבות בביסוס יחסי אמון משום שהם מאפשרים לחברות מסוכסכות להשאיר מאחוריהן עבר רווי חוסר צדק ולפעול יחד לקידומו של עתיד שיש בו צדק עבור שני הצדדים בסכסוך. במהותו, הצדק המעברי מגלם ניסיון לגשר בין שיח זכויות של כל צד לסכסוך ובין שיח של יחסים בין הצדדים. בבסיסו לא מונחות פרקטיקות שלום (הנחוצות גם הן), אלא שינוי משמעותי בתודעתם של עמים ואומות – מתודעת מלחמה שאין לה פתרון לתודעת שלום ופיוס. 

הניסיון מראה שאפשר ליישם תהליכים מסוג כזה גם בקרב חברות שסועות ומפולגות מאוד וכאלה שעברו תהליכי הרס אלימים וכמעט מוחלטים – מרואנדה ודרום אפריקה, דרך מדינות יוגוסלביה לשעבר ואירלנד ועד ארגנטינה. 

הנוסחה אותה נוסחה

גם הישראלים והפלסטינים צריכים לעבור טרנספורמציה תודעתית ורגשית, שתשמש תהליך משלים למסגרת שאליה הורגלו בסבבי המשא ומתן ביניהם עד כה.

השיחות סביב שולחנות המשא ומתן מאז הסכמי אוסלו ועד לשיחות האחרונות ב-2013 בין המשלחת הישראלית, שבראשה עמדה שרת משפטים והממונה על המו"מ עם הפלסטינים אז ציפי לבני, ובין המשלחת הפלסטינית, שבראשה עמד סאיב עריקאת, התקיימו בהתאם לאותה הנוסחה. משא ומתן פרגמטי ("טכני", כפי שכינו אותו מרבית המרואיינים שלי, נושאים ונותנים במשך השנים) שה"מה" שלו כולל את סוגיות הליבה הידועות: ירושלים, ביטחון, פליטים, גבולות, התנחלויות והגדרה עצמית. בראיונות הסבירו בני השיח שלי שההתמקדות בהיבטים הטכניים והתפעוליים של סוגיות הליבה בשלב ההכנה ובמשא ומתן נעשתה מתוך אמונה שדווקא גישה כזו, המתרכזת בפרקטיקות, היא זו שתסייע להתקדם לקראת הסכם. צרכים הומניים, התייחסות לעבר, הבטחה לאי-הישנות הסכסוך ומלים כמו צדק, אמת, ריפוי, יחסים, ערבות הדדית, אמון ופיוס – כל אלה נראו חשובים פחות או דחופים פחות לאור גודלה של המשימה והשוני בצרכים ששני הצדדים המעידו אותם בראש סדר העדיפויות שלהם. התייחסות לנטייה לזנוח נושאים אלה ולצורך ההכרחי לעסוק בהם משתקפת בדברים שהשמיע באוזניי אחד מהנושאים ונותנים מהצד הפלסטיני: "אחרי 20 שנות ניסיון בתהליך השלום הפלסטיני־הישראלי, אני מבין שאנשים צריכים להרגיש כמו בני אדם כשמדברים על סוגיות הליבה. אנחנו מדברים רק על סוגיות הליבה ולא על העבר, על צדק, על פיוס, מכיוון שהוחלט לסיים את העסקה עם אותן סוגיות. אבל אנחנו לכודים". 

ב-2013, עם תחילת המשא ומתן האחרון עד כה, הצהירה לבני כי מטרת המשא ומתן היא "לעשות הכל למען השלום והביטחון",  ובתוך כך הדגישה: "אנחנו יודעים שזה לא יהיה קל, יהיו עליות ומורדות, אבל אין לנו שום כוונה כאן להתווכח על העבר, אלא לפתור את העתיד".

עריקאת, לעומתה, בחר בדברים הללו: "אני שמח שכל סוגיות הסטטוס הסופיות מונחות על השולחן וייפתרו ללא יוצא מן הכלל […]  הפלסטינים סבלו מספיק והם ירוויחו הכי הרבה. הגיע הזמן לשלום צודק. הגיע הזמן שלפלסטינים תהיה מדינה ריבונית משלהם".

מרכיבים מהותיים כמו סבל העבר והקשר בין שלום לצדק הוצגו, אם כן, בדברי הפתיחה של עריקאת, אבל לא באלה של לבני, וגם בסבב השיחות הזה לא הוענקה להם חשיבות. זה אולי נראה כמו צעד מעשי, אבל לא משם תבוא הישועה. זה היה, כאמור, התהליך המדיני האחרון, או לפחות השברירים האחרונים של תהליך מדיני כלשהו. המשא ומתן, שהושג באמצעות תיווכו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, נקבע לתשעה חודשים, במטרה להגיע להסכם קבע כולל עד אמצע 2014. השיחות התרסקו באפריל 2014. תוכנית המאה, שהציג הנשיא טראמפ בינואר 2020, חוטאת לעצם מהותו של תהליך שלום בהיותה חד־צדדית. 

החתיכה החסרה

במשך השנים ניסו ומנסות יוזמות אזרחיות לקרב בין שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – מתוך תפיסה שלהיכרות זה עם עולמו של זה ישנה משמעות רבה ביכולת לפתח הבנה הדדית וליצור יחסי אמון. אך ההשפעה של הפעולות האזרחיות, רבות ככל שיהיו, אינה יכולה למלא את מקומו של תהליך רחב ורשמי בהובלה ממשלתית, שמנסה לענות על השאלה כיצד אפשר להתמיר פחד קיומי ארוך שנים ודמוניזציה הדדית מתמשכת לקבלה של מציאות קבועה שבה שני עמים חיים בין הירדן לים, לפיוס היסטורי, לקיומה של ערבות הדדית ולהבנה שטובתו של צד אחד תלויה גם בטובתו של האחר. 

כאמור, צוותי המשא והמתן השונים התמקדו בגישה טכנית לדיון בסוגיות הליבה הנתפסות כפתירות, מתוך תפיסה שהיא זו שתביא להשגתו המהירה והאפקטיבית ביותר של הסכם סופי. הצרכים האנושיים, הרגשות, העבר, היחסים בין העמים וסוגיות של אמת וצדק נתפסו כעין ענף צדדי ושולי של הדיונים. ההנחה היתה שכדאי להגיע אליהם רק לאחר יישום ההסכם, כיוון שמוקדם יותר בתהליך הם עלולים לשמש כזרזים לפתיחת תיבות פנדורה ולתקוע מקלות בגלגלי המשא ומתן. אך אף שזו היתה הגישה המקובלת, רבים מהנושאים והנותנים הדגישו כי דווקא היעדר התייחסות להיבטים אנושיים עיכב פעמים רבות את הנכונות לשאת ולתת על סוגיות הליבה והתעלמות מצרכים אנושיים ומהמשמעות החברתית של הסכם שלום חיבלה ביכולת להתקדם לעברו. אחד המרואיינים הגדיל והוסיף: "תהליך שלום חסר נשמה והסכם שלום חסר נשמה לא יוכלו להיות מיושמים".

הפיל שבחדר

העבר נמצא תמיד בחדר. הוא קיים כל הזמן בתודעתם של שני הצדדים, ובמובנים רבים הוא זה שמנחה את פעולתם ודבריהם של האנשים שיושבים סביב שולחן המשא ומתן. השימוש בעבר בשלבים שונים של סבבי המשא ומתן השפיע רבות ובאופן שלילי על התנהלותם והוביל למבוי סתום, למשברים ולהטלת ספק בתהליך השלום כולו. הצדדים עשו שימוש בעבר הרחוק והקרוב – מהצהרת בלפור, מאורעות תרפ"ט, החלטת החלוקה ב־1947, קום המדינה הישראלית והנכּבה הפלסטינית, דרך מלחמת ששת הימים, הכיבוש, פיגועי הטרור והריסת הבתים, ועד למציאות של אותו הרגע כמו משך הזמן שלקח לשותפים הפלסטינים לחכות במחסום בדרך למשא ומתן. הם נצמדו לעבר כשנוצר קושי או כשמצאו כי הוא מועיל לאותו הרגע. הוא היה תמיד נוכח בשיחות – אם באופן פסיבי וברקע, אם באופן סמוי כאילו יש פיל בחדר, ואם באופן גלוי לגמרי. מרואיינים שונים העידו כי בשלבים כאלה ואחרים התפתח גם שיח בדבר החשיבות שבהתייחסות לעבר ולכוחו לשלוט במשא ומתן ולפגוע בו. 

האם העבר יכול גם לסייע למשא ומתן ולקדם אותו? התשובה היא חיובית. למעשה, התייחסות לעבר בתחילת השיחות עשויה למנוע ממנו לשמש מכשול במהלך הדיונים. העיסוק בשורשי הסכסוך והנחת העבר על השולחן יכולים לפרק רגשות מורכבים; ההיכרות וההתייחסות לנרטיב של הצד השני יכולות לסייע בהימנעות מחזרה על טעויות ובמציאת פתרונות שמביאים בחשבון את שני הצדדים ואת צרכיהם.  

העבר והצדק הם שני מושגי מפתח בתחום הצדק המעברי והם גם שני מרכיבים מהותיים בתהליכי שלום – מהותיים באפשרות להשכין שלום, ומהותיים בשמשם חסמים לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני בשל ההתעלמות מהם מסביב לשולחנות המשא ומתן. המרואיינים שדיברתי עמם הציגו קשת רחבה של התייחסויות לצדק בשיחות השלום – החל בצדק מוחלט, דרך צדק יחסי והוגנוּת ועד פשרה. כמה מהם תפסו את הצדק המוחלט כמחסום לשלום, כיוון שמשמעותו היא הציפייה הלא-מציאותית ל"תחיית המתים" של כל קורבנות הסכסוך או לחזרתם של כל הפליטים לבתיהם. מימוש הצדק ההיסטורי נתפס ככזה הדורש את השגת "הקרקע הכוללת" לטובת צד אחד והגשמת כל זכויותיו, ולכן כמהלך העלול להוביל למלחמה. המרואיינים התייחסו גם לצדק כממוקד עבר ולשלום כמכוון עתיד.  ובכל זאת, היה ברור שהשיח על הצדק, גם אם לא היה גלוי, היה נוכח מאוד במהלך המשא ומתן וגרם לנסיגות בהתקדמותו. 

הצדק המוחלט נתפס כדבר המביא אותנו לתחום השלמוּת, והרי כל מה שמוגדר כמושלם וכמוחלט הוא המכשול הגדול ביותר לשלום. הוא לא מותיר מקום לוויתורים ולפשרות, ולכן גם לא ניתן ליישום. לכן, הוא מערער את בסיס הדיאלוג, עושה כל משא ומתן בלתי לגיטימי, מקצין את השיח ומביא אותו לאזורים שאי אפשר לגשר ביניהם. אך יש גם צדק אחר, שונה מזה המשפטי, המוחלט. ישנן תפיסות של צדק אלטרנטיבי והן שמות על השולחן את הזכות לדעת את האמת, הבטחה לאי-הישנותו של סכסוך ודיאלוג. הן גמישות יותר, מורכבות יותר, מקדמות הוגנות ופשרה ואינן מרוכזות בעוול. תפיסות כאלה, ובהן מרכיבים של צדק מעברי, לא נראו כדבר אפשרי בסבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים עד היום, והיעדר זה הגביל את טווח השיח – על הצדק ובכלל.

עידן האחריות

תחום הצדק המעברי, כאחת התנועות לצדק אלטרנטיבי, התפתח במשך כמה עשרות שנים. כיום נכללים היבטים יישומיים שלו ברוב תהליכי השלום והשיקום במדינות שונות, במהלך קונפליקטים מתמשכים ולאחריהם – דוגמאות אחדות כבר הוזכרו, דוגמאות נוספות הן הפיליפינים, קולומביה ונפאל. התחום מבקש להציע לקהילות, עמים ואומות דרך התמודדות עם עוולות העבר ואפשרות לבניית תשתית מדינתית המתבססת על שלטון החוק, זכויות האדם וקידום תהליכי פיוס, החלמה וריפוי. על תשתית כזאת גדלים הסיכויים לכונן שלום, לבסס דמוקרטיה בת-קיימא ולבנות חברה צודקת ושוויונית, המכבדת את מכלול הקבוצות המרכיבות אותה. 

הטרנספורמציה הנדרשת מחברות שמצויות בסכסוך כוללת, על פי הצדק המעברי, ארבעה צירים מרכזיים: הזכות לדעת את האמת על אירועי העבר, הזכות לצדק בנוגע לעוולות ולהפרות של זכויות אדם, הזכות לפיצויים על העוול והפגיעה האישית והקולקטיבית והבטחה לאי־הישנות של הסכסוך. התחום מתייחס למכלול המנגנונים המשפטיים והחברתיים שבאמצעותם מדינות (או חברות) מתמודדות עם עוולות שבוצעו במסגרת סכסוך אלים או משטר דיכוי, ומבקש באמצעות ארבעת הצירים שהוזכרו לתקן את האי־צדק במקביל לקידום תשתיות החוק, השלום והדמוקרטיה. 

את שורשי התחום אפשר לזהות כבר בתנ"ך. "חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ", כך כורך מחבר פרק פ"ה בספר תהילים את האמת, הצדק והפיוס זה בזה. בעת המודרנית, אפשר להתייחס לארבע תקופות בהתפתחות תחום הצדק המעברי. התקופה הראשונה מזוהה עם משפטי נירנברג וטוקיו שנערכו לפושעי מלחמה נאצים ויפנים אחרי מלחמת העולם השנייה. המשפטים סימנו את סופו של עידן האי־נשיאה באשמה על הפרות זכויות אדם ותחילת העידן של קבלת אחריות. 

התקופה השנייה נחשבת זו של שנות ה-80 ומאפיינות אותה ההפרות הנרחבות של זכויות אדם שבוצעו במדינות מרכז אמריקה, דוגמת ארגנטינה וצ'ילה, שבהן נעלמו ונרצחו עשרות אלפי אזרחים בשנות הדיקטטורה. 

התקופה השלישית נקשרת לימי סיומה של המלחמה הקרה, עם הפלתה של חומת ברלין ב-1989 וקריסתה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. מדינות רבות במרכז אמריקה, במזרח אירופה ובאפריקה, שהיו מרוכזות עד אז במערכת הדו־קוטבית שאיפיינה את השיח הבינלאומי ובחשש מפני מלחמה גרעינית, מצאו עצמן פתאום מתמודדות עם איומים מבית ועם עוולות העבר של משטריהן הפוגעניים. סכסוכים אתניים שלא טופלו הסלימו מחדש, כמו מלחמת האזרחים האלג'יראית (1991), מלחמת האזרחים האתיופית (שהסתיימה ב־1991), רצח העם ברואנדה (1994) ומלחמות יוגוסלביה, שהתרחשו בשנות ה-90. כפי שקבעו חוקרים רבים, דוגמת ברברה פון טיגרסטרום, משהסתיימה המלחמה הקרה, נראה שבעוד המדינות עצמן נהפכו למוגנות יותר – האזרחים נהפכו למוגנים פחות.

בתקופה המדוברת, אף על פי שמתחים וסכסוכים בין־מדינתיים לא פסקו לחלוטין, מקור הסכנה העיקרי לבני אדם רבים נהפך לפנימי. המדינה, כמי שאמורה לגונן על האזרחים, היתה לא-יעילה במקרה הטוב ובמקרה הרע היתה בעצמה צד פעיל בסכסוך. כך היה בארגנטינה, בצ'ילה, בוונצואלה ובדרום אפריקה. 

השלב הרביעי והאחרון עד כה של תחום הצדק המעברי נפתח עם תחילת המאה ה-21 בתקופה חסרת יציבות גלובלית, שבה התפתחו סכסוכים מהעבר לכדי סכסוכים אלימים ורווי קורבנות במדינות רבות. "האביב הערבי", שלב נוסף וייחודי למזרח התיכון של התקוממויות עממיות נגד שלטון מדכא, מייצג את שיאו של השלב הזה עד כה. מדינות כמו תוניסיה, מצרים ולוב, שבהן הודחו השליטים המכהנים, הקימו מנגנונים של צדק מעברי. עם זאת, מלבד תוניסיה שאכן קידמה תהליכים של צדק מעברי, שאר המדינות עשו שימוש ציני במנגנונים לטובת השתקתה של הביקורת הבינלאומית. 

התקופות השונות השפיעו על מהותו של תחום הצדק המעברי ועל הפתרונות שאותם ביקש להציע. בתחילה הוא התמקד בהיבטים המשפטיים והפוליטיים של המעבר לחברות דמוקרטיות, היבטים שבאו לידי ביטוי בצעדים מדינתיים – דוגמת בתי דין וועדות אמת שהוקמו בארגנטינה ובצ'ילה בשנות ה-80. בשלב הבא נכללו בו לא רק היבטים משפטיים, אלא גם לחוץ־משפטיים כמו דיאלוג ושיקום ביחסים בין הקורבנות לתוקפים, תהליכי גישור ופיוס, פיצויים אישיים וקולקטיביים, התמודדות עם טראומות ותהליכי הנצחה.  

קבינט הפיוס האמיתי

כל מדינה וחברה שעומדות בסופם של סכסוך מזוין או משטרים מדכאים נדרשות להתמודד עם השלכותיה של מורשת אלימה זו ובמקביל לקדם תהליכים של שלום ובנייה מחדש של החברה או של התשתיות המדינתיות. במצבים כאלה מנהיגי המדינה ניצבים לנוכח שלוש שאלות מרכזיות, כפי שניסח אותן שר המשפטים של רואנדה ב-2010: כיצד אפשר לעשות צדק ולחקור את האמת? איך אפשר לפייס אומה שלמה? האם הצדק והאמת סותרים זה את זה? 

המתח המגולם בשאלות הללו משקף דילמה מרכזית של ניסיונות הטיפול בערכים העומדים בבסיס התחום של הצדק המעברי: צדק, אמת ושלום. כל אחד מהם מתורגם למטרות רבות ושונות – סיום הסכסוך, האלימות והפגיעה בזכויות אדם; מניעה של פגיעה עתידית בזכויות אדם; נשיאה באחריות והתמודדות עם התוקפים והפוגעים (העמדה לדין, ועדות אמת, חנינה); ריפוי, פיצוי ושיקום של החברה כולה; שימור הזיכרון הקולקטיבי לצורך הכרה בשורשי הסכסוך ומניעה של חזרתו; קידום ערכי דמוקרטיה ותהליכי פיוס בין הקבוצות השונות; ביסוס תחושה של ביטחון אישי ובניית אמון במוסדות המדינה ובין חלקי העם השונים; בנייה מחדש של מוסדות המדינה שנהרסו ופיתוח סולידריות וערבות הדדית בין האזרחים; ותמיכה ביציבות השלטון החדש. הניסיון להתמודד עם כל המטרות הללו טומן בחובו מורכבות גדולה, אך התעלמות מחלקן יכולה לפגוע בפרויקט השיקום החברתי כולו. התעלמות מהעבר, למשל, שולחת מסר חזק של חסינות לפוגעים ומנציחה את תחושות הטראומה, האובדן, האי־צדק וההדרה שחשים הקורבנות. 

כדי לממש את מטרתו ארוכת הטווח של תחום הצדק המעברי – שינוי תודעתי וממשי של חברות המצויות בסכסוך והבאתן לכדי פיוס – נשען התחום על ארבעה צירים רעיוניים ומעשיים, שכולם מגשרים בין עבר, הווה ועתיד. 

הציר הרעיוני הראשון הוא הזכות לדעת את האמת. זוהי זכות פרטית – של קורבנות, משפחותיהם ומעגליהם הקרובים לדעת את האמת על הנסיבות שבהן הופרו זכויות האדם והאזרח שלהם – אך היא גם זכות קולקטיבית – הזכות לגלות את סיבות העומק של הקונפליקט המשפיע על החברה, במטרה למנוע הישנות שלו והפרה חוזרת של זכויות אדם. זוהי גם חובת המדינה לגלות את האמת על אירועי העבר ועל הפרות של זכויות האדם. כמה מנגנונים נובעים מהציר הרעיוני של האמת: ועדות אמת (המנגנון הידוע ביותר. עד היום הוקמו כ־40 כאלה), גופי חקירה, תהליכי תיעוד, פתיחת ארכיונים (כפי שנעשה במזרח אירופה), עדכון ספרי היסטוריה (כפי שנעשה ברואנדה) ומאמצי חיפוש אחרי נעדרים (כפי שקרה בגואטמלה). 

בנאומו ביום הראשון לפעילותה של ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה אמר דזמונד טוטו, אחד ממנהיגי המאבק באפרטהייד: "אנחנו חלק מתהליך הריפוי של האומה שלנו, של העם שלנו, של כולנו, שכן כל דרום־אפריקאי עבר טראומה במידה זו או אחרת. אנחנו עם פגוע… כולנו זקוקים לריפוי". ב-2008 החלה קואליציה של ארגוני חברה אזרחית במדינות הבלקן לקדם ועדת אמת אזורית, במטרה לרדת לחקר האמת של מלחמות הבלקן בשנות ה-90. היעדר רצון פוליטי של ראשי המדינות השונות לקחת בה חלק עיכב את כינוסה של הוועדה, אך היא מתוכננת להתחיל את עבודתה ב-2021. למי שמבקשים ללמוד על אפשרויות היישום בהקשר הישראלי-פלסטיני כדאי יהיה לעקוב אחריה כשתצא לדרך.

הציר הרעיוני השני של הצדק המעברי הוא הזכות לפיצויים. ריפוי ופיוס דורשים לא רק מענה רגשי וחברתי לכל המעורבים, אלא גם מענה חומרי. כך, הקורבנות זוכים להזדמנות לשיקום, אך גם להכרה ובתוכה ערובות מסוימות לאי־הישנות הפגיעה. בין השאר, קיימת האפשרות לקבל גם פיצויים סמליים – מהתנצלות פומבית ועד לתהליכי הנצחה ולייסוד ימי זיכרון. פיצויים סמליים בלבד עשויים להיתפס בעיני הקורבנות כמלים ריקות וכתהליך עקר ונטול  התחייבות רצינית של הממשלה. מהצד השני, פיצויים חומריים בלבד עלולים להיתפס כ"כספי השתקה" או "כספי דמים", כפי שקרה בארגנטינה. 

הציר הרעיוני השלישי הוא הזכות של הקורבן לתרופה הוגנת (פיצוי) וחובת המדינה לחקור את הפרת זכויות האדם, להעמיד לדין ולהעניש את התוקפן. האחריות יכולה להיות פלילית, אך אינה חייבת להיות כזאת. מנגנוני הצדק המעברי הידועים ביותר בהקשר זה הם הטריבונלים הבינלאומיים – בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה שהוקם בעקבות רצח העם (1994) ובית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (1992). מנגנונים נוספים שעשויים להיות מיושמים הם בתי משפט לאומיים, כמו בתי משפט שלום, מחוזי ועליון בישראל (וגם בארגנטינה, רואנדה ובוסניה); בתי משפט היברידיים, שמורכבים מאנשי מקצוע מהמדינה עצמה וממדינות אחרות (בתי משפט כאלה הוקמו בסיירה לאון, קוסובו, מזרח טימור וקמבודיה); ומנגנוני יישוב סכסוכים ופיוס דוגמת סדנאות הגישור ה"אינגנדו"  ברואנדה וטקסי הפיוס המסורתיים באוגנדה. 

עם שאינו יודע את עברו

ההבטחה לאי־הישנות הסכסוך היא הציר הרעיוני הרביעי והאחרון. זוהי זכותו של עם לוודא שהסכסוך שבו היה נתון לא יחזור על עצמו בעתיד וליצור את התשתיות שיתמכו בכך. המנגנונים המלווים עמוד תווך זה הם פירוק מיליציות צבאיות מנשק (כפי שנעשה, בין השאר, באנגולה, בורונדי וליבריה), שילוב לוחמים לשעבר חזרה במרקם החיים החברתי כאזרחים שווי זכויות (רואנדה), תוכניות חינוך להכרת הנרטיב של האחר ותפיסות עולמו המקדמות ערכי פיוס – שוויון, אחריות, שלום, יושר, צדק, כבוד וסובלנות (תוכניות שקיימות בגואטמלה וניו זילנד), רפורמות מוסדיות וחוקתיות כמו ביטול חוקים לשעת חירום שפגעו בזכויות אדם, חוקה חדשה המשקפת את השינוי החברתי הנדרש ומשקפת תהליך פיוס או קביעה בחוק של אחוז הנשים בפרלמנט שהוא תנאי להקמת כל ממשלה (כמו בדרום אפריקה ורואנדה) וכן רפורמות בתקשורת, בצבא ובמשטרה (כמו שנעשו בארגנטינה וצ'ילה). 

הגישה הרווחת כיום בתחום הצדק המעברי מעניקה חשיבות לתפיסה הוליסטית, שעושה שימוש במנגנונים שונים המתייחסים לכמה צירים רעיוניים בו זמנית, גם משום שבמצב המורכב המאפיין מדינות אחרי סכסוך או מלחמה אין מנגנון אחד שיכול לבדו לשקם את המדינה. עוד התברר שכדי לממש את מטרותיו של הצדק המעברי, צריכה כל מדינה לפתח מודל שייתן מענה לצרכיה הייחודיים. 

במקרים שבהם ניסה המערב לכפות מנגנונים של צדק מעברי ללא רגישות לצרכים הספציפיים של מדינות, התהליכים כשלו. כך, למשל, קרה באפגניסטאן. הקהילייה הבינלאומית רצתה לקדם העמדה לדין, אך הצרכים המיידיים של המדינה והחברה האפגנית היו השבת הביטחון האישי, טיפול בהחזרת פליטים, אספקת מזון לגוועים ברעב וביסוסה של משילוּת טובה ומיטיבה. בבוסניה ניסו השחקנים הבינלאומיים להקים ועדות אמת עם סיומה של המלחמה בבוסניה והרצגובינה, מתוך רצון ליישם בה את הניסיון שנצבר במקרה של דרום אפריקה. הניסיון כשל משום שהדגיש את קיומו של סדר יום בינלאומי על חשבון חשיבותה של הבעלות המקומית על המנגנון. בין השאר, לא נערך במהלך זה דיון ציבורי בדבר הצורך של הקורבנות ושל החברה בכללותה בצדק ואמת.

חלק מההיבטים בצדק המעברי צופים פני עתיד ומתמקדים בהבניה מחדש של המציאות. השאלה המרכזית שהם מבקשים להשיב עליה אינה מה קיים עכשיו, אלא מה צריך לקרות וכיצד אפשר לקדם אותו. 

חזרה ליסודות

בנייה ויישום של תוכנית צדק מעברי מצריכים מיפוי של המצב הקיים ועל בסיסו הקמת שלבים ותהליכים שונים, המזינים ומקדמים זה את זה ומכילים כלים להתמודדות עם חסמים וקשיים שייערמו בתהליך השינוי המערכתי המורכב והמעמיק עבור החברה, המדינה או העם. 

כיוון שמדובר בתהליך חברתי ופסיכולוגי מורכב, יש חשיבות רבה לעבודה ולשותפות של כל השחקנים במערכת – קבוצות תרבותיות שונות, ארגוני חברה אזרחית, מוסדות המדינה והנהגתה וכן הקהילה הבינלאומית.

וכשאחת המטרות המרכזיות של התהליך היא פיוס, שבו נדרשים הכרה בסבל העבר של הצדדים השונים וכן שינוי גישות ורגשות של מי שהיו אויבים, יש צורך בריכוז מאמצים גם בבנייתן של מערכות יחסים המבוססות על אמון ומקדמות שלום, שיחליפו את מערכות היחסים ההרסניות. 

שאלת הרלוונטיות של תחום הצדק המעברי למקרה הישראלי־פלסטיני לגיטימית לגמרי. ברוב המקרים נוהגים ליישם מנגנוני צדק מעברי לאחר סיום הסכסוך ואף לאחר חתימת הסכם השלום ואילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין לא הגיע לקצו. נוסף על כך, מנגנוני צדק מעברי פותחו ויושמו בדרך כלל בתוך מדינות, ולא בין מדינות. אם המטרה היא להיפרד בשלום ולכונן שתי מדינות לשני עמים, מדוע לפתח מנגנונים של פיוס בין מה שעתיד להיות שתי מדינות נפרדות? התשובה הפשוטה היא שגם אם תוקם מדינה פלסטינית ריבונית לצד מדינת ישראל, המערכת האקולוגית של שתי המדינות תישאר אחת ותכרוך אותן זו בזו במובנים רבים: משאבי מים, איכות הסביבה, בריאות, אתרים דתיים משותפים, אזרחים ישראלים שעמם פלסטיני ועוד. אין ספק כי יידרש מודל ייחודי של צדק מעברי עבור הישראלים והפלסטינים, אך ברור שיש בו צורך. 

כדאי לציין ביחס לתזמון ההפעלה של מנגנוני הצדק המעברי, כי אף שמדינות רבות אכן עשו שימוש במנגנונים עם תום הסכסוך, ישנם גם מקרים של מדינות שעשו זאת תוך כדי שהיו מצויות בסכסוך. קולומביה, יוגוסלביה, אוגנדה וקונגו הן דוגמאות אחדות. כמו כן, בשלב הנוכחי של התחום, ואף כי לא קיימת אמנה בינלאומית מחייבת, יש הטוענים כי תחום הצדק המעברי הגיע ל"מצב יציב". כלומר, הוא נהפך מתופעה ייחודית למדינות שחוו סכסוכים מורכבים וחילופי שלטון לתופעה רווחת במסגרת משאים ומתנים לשלום באשר הם. 

ובנוגע ליישום המנגנונים, אמנם בתחילת התפתחותו של התחום יושמו מנגנוני צדק מעברי בתוך מדינות, ובעיקר במעברי שלטון, אך בחלוף הזמן נעשה בהם שימוש גם בין מדינות – למשל, בין מדינות יוגוסלביה לשעבר ובין אינדונזיה למזרח טימור. בהקשר הישראלי-פלסטיני, שימוש במנגנונים של צדק מעברי תוך כדי סכסוך יכול לתרום לביסוסם של יחסי אמון כתשתית למשא ומתן. "אין לי רצון או צורך לחזור לאשקלון – יש לי צורך שתאפשרו לי לראות בארכיונים שלכם חומרים שקשורים לסבא שלי", אמר לי קולגה פלסטיני, שסבו היה ראש העיר הפלסטיני האחרון של העיר, כשעוד נקראה מג'דל. העיסוק בהיבטים שלא היו מעולם חלק מובנה במשאים ומתנים כמו בחינת הנרטיבים השונים, הצורך בידיעת האמת,  האפשרות להתנצל על עוולות עבר והשקעה בבניית תרבות תומכת שלום עשוי דווקא לקדם את הדיון ולהכין את הקרקע להסכמות על סוגיות הליבה. 

הסכמים חסרי נשמה

כאמור, אחד מהנושאים והנותנים שריאיינתי טען שהסכמים חסרי נשמה – סופם שלא להתממש. עוד הוסיף: "העיקר חסר, ההתייחסות לתהליכים ששני העמים צריכים לעבור, ההיבטים האנושיים, היבטים של צדק, הכרה בכאב ובנרטיבים השונים". בעוד תחום הצדק המעברי התפתח עם השנים, נהפך מתופעה ייחודית לתופעה רווחת במסגרת משאים ומתנים לשלום באשר הם והוא חלק מובנה בפעילותם של ארגונים בינלאומיים, ובהם האו"ם והאיחוד האירופי, ממשלות שונות וארגוני חברה אזרחית – הוא עדיין בגדר נעדר בארגז הכלים הישראלי-פלסטיני. 

במקום להיות בלב לבו של תהליכי המשא ומתן, היו הנושאים הנכללים בו במקרה הטוב נספחים שוליים בהסכמים שנחתמו. כך, למשל, בהסכם "עזה ויריחו תחילה" (1994), שנחתם בקהיר במסגרת יישום הסכמי אוסלו, הסכימו הצדדים על סיוע הדדי באיתור נעדרים ישראלים ופלסטינים – כמהלך הסכמי המתכתב עם הזכות לדעת את האמת. בנוסף, התחייבו הצדדים בהסכם הביניים כי "מערכות החינוך של כל אחת מהן תתרומנה לשלום בין העם
הישראלי לפלסטיני, ולשלום באזור כולו, ותימנענה מהכנסת מוטיבים העלולים להשפיע לרעה על תהליך ההתפייסות". ההבטחה הגדולה בסעיף זה לא יושמה מעולם. 

כדאי לציין כי אבו עלאא, הנציג הפלסטיני בשיחות אוסלו, והנציג הישראלי אורי סביר הסכימו לא לדבר על העבר במסגרת המשא ומתן. לאחר קריסת תהליך אוסלו הודו אנשי משא ומתן בדיעבד כי כישלון התהליך נבע במידה רבה מכך – מההתעלמות מהעבר ומהפגיעות של כל אחד מהצדדים ומכך שהעמים עצמם לא הוכנו לתהליך, כך שנוצר נתק בין צוותי המשא ומתן ובין המציאות בשטח. זו האחרונה התאפיינה בהסתה ובתסיסה הולכות וגוברות  ובהתנגדות לתהליך, שהובילה לבסוף לרציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יהודי קיצוני. עמדתם של הנושאים ונותנים גובתה גם על ידי חוקרים רבים שעסקו בתקופה זו.

בשנים שלאחר מכן נראה היה שהופקו לקחים. סוגיית הפליטים, לדוגמה, קיבלה התייחסות במסגרת מתווה קלינטון, שבו נדונו האפשרויות להתנצלות ישראלית רשמית, פיצויים לפליטים ואפשרות לשיבה של חלק מהם לתוך גבולות הקו הירוק. הסוגיה, המוגדרת כאחת מסוגיות הליבה, מעלה את מורכבות המושג "צדק" ואת היכולת להתמודד איתו במשותף באמצעות שיח של יחסים ולא רק זכויות. המנגנון שפותח לפתרון הסוגיה לא מילא את הצורך של הפלסטינים להכרה בסבלם. 

בתהליך שהתקיים לקראת ועידת אנאפוליס (2007) הוקמה לראשונה ועדה העוסקת בתרבות השלום – שם כללי לפיתוח המודעות לנושא במערכת החינוך באמצעות תוכניות לימוד, לעבודה עם התקשורת על נושאים כמו מניעת הסתה ויצירת שיח חדש המקדם פיוס, ולעידוד פעילויות מקדמות שלום בין פרטים – ובהכנת העמים לשינוי. הוועדה הכינה טיוטת הסכם מתקדמת, שמעולם לא הושלמה. ב"תוכנית המאה" של טראמפ קיימת התייחסות להיבטים של צדק מעברי  כסעיף שולי, המתמקד בהקמת ועדה משותפת לסובלנות שתקדם דיאלוג בין העמים ופעולות לריפוי של פצעי הסכסוך.  

חליפה במידה המתאימה

ב-2004 פורסם דו"ח המזכיר הכללי של האו"ם שעניינו שלטון החוק וצדק מעברי בחברות במצבי קונפליקט ופוסט-קונפליקט, ובו נקבע כי הקהילה הבינלאומית תאפשר לכל מדינה לפתח את מודל הצדק המעברי התואם את צרכיה, אופייה ושאיפותיה באופן שיקדם פיוס, שלטון חוק ותהליכים דמוקרטיים. 

איך ייראה המודל הישראלי־פלסטיני? ראשיתו בבחינה רצינית ומשותפת של הפוטנציאל הגלום בתחום הצדק המעברי וציריו המרכזיים (אמת, פיצויים, צדק והבטחה לאי־הישנות) בקידום תהליך פיוס ושינוי תודעתי. התחום חייב להיהפך לחלק מובנה בתהליך השלום העתידי – הן בשלב המשא ומתן והן ביום שלאחר חתימה על הסכם. הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל תצריך נוסף על תהליך צדק מעברי בין העמים גם את קיומם של שני תהליכים נוספים ונפרדים בתוך כל אחת מהמדינות – בישראל יהיה צורך בתהליך כזה עם המפונים מהגדה המערבית ובפלסטין יהיה צורך בתהליך פיוס בין חמאס לפתח. עוד יצטרכו הצדדים לזהות מה הצורך של כל אחד מהם בכל אחד מהצירים המרכזיים של הצדק המעברי ומה מטרתם המשותפת. מתוך כך, הם יוכלו לבחור במנגנוני הצדק המעברי המתאימים ביותר.

גורלו של תהליך הפיוס תלוי במידה רבה בהקצאת משאבים לטובתו ובהקמת מנגנון עבודה אפקטיבי, בדיוק כפי שנעשה בכל אחת מסוגיות הליבה. בהיעדרם, תישאר הזירה בידי החברה האזרחית, בפרויקטים ממוקדים וקטני ממדים. בהסכם "יום שישי הטוב" שנחתם ב-1998 באירלנד, קיימת התייחסות מהותית ותקציבית לצורך להכיר בקורבנות ובתהליך השיקום שלהם, לצד הצורך להעביר את האוכלוסייה כולה תהליך של ריפוי. כתוצאה מכך, נבנתה מערכת ממשלתית שתמכה גם בארגוני החברה האזרחית שפעלו שנים רבות לפני ההסכם, מתוך הכרה בחיוניות של עבודתם לכינון שלום בר־קיימא. 

ב-1999 הקים סאיב עריקאת מינהלת שפועלת עד היום ועוסקת בייעוץ מדיני ומשפטי לרשות הפלסטינית בנושאי משא ומתן. בזמן קמפ-דיוויד בתחילת שנות ה-2000, הוקמה מינהלת כזאת גם בצד הישראלי. חשוב יהיה להקים אותה מחדש ולהפוך אותה לאחראית על איגום המידע ועל שרטוט החלופות האפשרויות בכל אחד מהעניינים העומדים על הפרק, תוך ניתוח של מקרי בוחן בעולם. היא גם תוכל לתסייע בהעברת מידע רציף בין שתי הממשלות לאחר חתימת ההסכם. כדי שתהיה אפקטיבית, המינהלת תצטרך לכלול מומחים מעולמות תוכן מגוונים העוסקים בתהליכי עבודה שלא הובאו בחשבון עד כה, ובכללם בתפיסות ובתהליכים של גישור, צדק מעברי והובלת פיוס. 

הבחירה במנגנונים השונים תדרוש תשובות על שאלות שמכיל כל אחד מהם. לדוגמה, אם יוחלט להקים ועדת אמת, האם יישמעו בה עדויות של נפגעים משני הצדדים? מה תהיה מטרתן של העדויות השונות – להשמיע את הנרטיבים השונים של תקומה ישראלית ונכבה פלסטינית, ליצור מרחב לנרטיב משותף או לאפשר לשני הנרטיבים להתקיים זה לצד זה? האם תתרכז הוועדה רק בפעולותיהם של שני הצדדים במשך השנים או שיהיה לה מנדט לחקור את שורשיו של הסכסוך, ובכלל זה את החלטות הממשל הבריטי והקהילה הבינלאומית? 

על פי המנדט שיינתן לה, הוועדה תוכל להגיש המלצות ליישום לשני הצדדים ולהמליץ על פיצויים סמליים וחומריים, ובכללם התנצלות הדדית של ראשי המדינות והכרה בסבל של העם האחר. 

אם יבחרו שני הצדדים בהפעלת מנגנון הנצחה, הם יצטרכו להחליט אם לקיים הנצחה נפרדת לכל צד או לבחון גם את הקמתו של לפחות אתר הנצחה משותף אחד, כמו זה שהוקם להנצחתם של הקורבנות הקרואטים, הבוסנים והסרבים במלחמות בוסניה והרצגובינה בעיר מוסטר שבבוסניה. 

אשר לרצון להבטיח את האי־הישנות של הסכסוך, הישראלים והפלסטינים יצטרכו לבחון, לבחור וליישם רפורמות במערכות החינוך (בשימת דגש על חומרי הלימוד הקשורים לסכסוך שיילמדו לאחר חתימת ההסכם), במוסדות הצבא ובתקשורת. הטמעתה של תרבות מפגש בין קהילות שונות של ישראלים ופלסטינים תהיה גם היא חלק משמעותי בציר זה, לצד יוזמות כלכליות וסביבתיות שישמשו עוגנים של עשייה משותפת. 

ומה בנוגע לזכות לצדק? כיוון שהמטרה ארוכת הטווח אינה רק סיום הסכסוך אלא שלום, ההיפרדות לשתי מדינות חייבת להיות מלווה בתהליך פיוס משמעותי. לכן, נראה כי המנגנונים הטובים ביותר יהיו מנגנונים "רכים" של צדק מעברי, כמו כאלה שיושמו ברואנדה (תהליכי גישור ופיוס) ובאירלנד – התנצלות, פיצויים חומריים וסמליים והבטחה לאי־הישנות, כמו גם יישום של מנגנונים ליישוב סכסוכים. במסגרת יוזמת ז'נווה מתקיים בימים אלה תהליך פיתוח ישראלי-פלסטיני יוצא דופן של נספח משלים להסכם שלום עתידי, שעוסק בהיבטים מסוימים של צדק מעברי ופיוס כמו אלה המוזכרים כאן. מנגנוני צדק שבסיסם לעומתי, כמו טריבונל בינלאומי, יהיו יעילים פחות במקרה הישראלי-פלסטיני.

לשנות את הנוסחה

השר לשעבר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית סופיאן אבו זיידה, ורון פונדק, ממתכנני הסכם אוסלו, אמרו לי בראיונות נפרדים דברים דומים מאוד על הבסיס שממנו יצאו שני הצדדים למשא ומתן שהוביל לתהליך אוסלו. שני הצדדים, טענו, ידעו שאין סיכוי לצדק מוחלט משום שמשמעו של זה הוא חזרה של כל הפליטים הפלסטינים לבתיהם וחזרה לחיים של כל מי שנהרגו או נרצחו במרוצת הסכסוך בשני הצדדים. דווקא משום שהיה ברור שאין דרך להשגתו של צדק מוחלט לאף צד, אפשר היה לדבר על טיב הפשרה שתביא איתה צדק חלקי לכל אחד מהצדדים. 

צדק מעברי הוא ענף בתוך תחום הצדק האלטרנטיבי. האחרון נוסד כתשובה משלימה לצדק המשפטי, האבסולוטי, שבו יש אמת אחת מוחלטת. הצדק המעברי גמיש יותר – הוא מביא בחשבון את קיומם של כמה נרטיבים ובמרכזו עומדים הצרכים האנושיים השונים. 

עשרות המרואיינים והמרואיינות שהיו מעורבים במשאים ומתנים בין ישראל לפלסטינים סיפרו לי שוב ושוב על הצורך להתייחס להיבטים ההומניים ועל המציאות סביב השולחן, שבה נדחקו הנושאים הללו הצדה לטובת עיסוק בסוגיות הליבה באופן פרגמטי. הפער הזה נבע מתוך חשש עמוק לנבור בנושאים שנתפסו כמורכבים ורגשיים מדי, אבל דווקא ההימנעות מהם היא זו שחסמה פעמים רבות את האפשרות להתקדם לעבר פתרונות מוסכמים על סוגיות הליבה. דפוסי המשא ומתן הישראלי-פלסטיני "תקועים" בשלב המקדמי של תחום הצדק המעברי, בהיבטים המשפטיים והפוליטיים של המעבר. השינוי יכול להתרחש באופן מודולרי כצעדים בוני אמון כל עוד נמשך הסכסוך. קידום מנגנונים של צדק מעברי יסייע לשני הצדדים לזוז מאזור הקורבנוּת, המנציח את הסכסוך, למרחב של אחריות ושיתוף פעולה בין שווים, והוא עשוי לשנות את השיח משיח של זכויות, תביעות ודרישות לשיח של יחסים, איחוי וערבות הדדית. 

ישראלים רבים שנחשפים להיבטים של צדק מעברי בפורומים ובקורסים שונים מעידים על שינוי בפרספקטיבה שלהם על הסכסוך ועל הצד האחר. ההיכרות עם העבר, הכאב והסבל בשני הצדדים אינה משעבדים בני אדם, בניגוד לחשש הרווח; הם מייצרים מרחב שיח שאינו מתקיים כמעט במציאות הישראלית-פלסטינית העכשווית. 

היאחזות בנוסחאות קבועות הובילה את שני העמים שוב ושוב לכישלון. הגיע הזמן לשינוי.

על ד"ר עינת רונן

ד"ר עינת רונן היא עורכת דין, מומחית לצדק מעברי, תהליכי גישור ופיוס.