מבחינה ספרותית גרידא, זו ללא ספק האוטוביוגרפיה הטובה ביותר שכתב מנהיג ישראלי אי פעם. בביבי – סיפור חיי (שיבולת) מגולל בנימין נתניהו – שכבר כיהן כ-15 שנים כראש ממשלת ישראל, וכעת צפוי להתחיל קדנציה נוספת – את קורות חייו באופן אינטליגנטי ומרתק שמשלב אידאולוגיה (ימנית-שמרנית), תפיסה היסטורית (רוויזיוניסטית ואלטרנטיבית), אנקדוטות (חלקן משעשעות) ממפגשיו עם מנהיגים מהעולם, משנה כלכלית (ניאו-ליברלית) סדורה, ואפילו, בצורה לא אופיינית, גם מעט הומור עצמי (בעיקר בעניין חיבתו למסעדות יוקרה). 

בעצם כתיבת הספר נתניהו מוכיח שבדיוק כפי שכפוליטיקאי אין לו מתחרים בדמגוגיה פופוליסטית,  

כך גם כאינטלקטואל הוא ניצב מעל רוב מתחריו בשדה הפוליטי בעת הזאת. מכאן נובע, לפחות לכאורה, פרדוקס שמניע את הצורך לפענח את נתניהו, ועל הרקע הזה כתבה מזל מועלם את ספרה צופן נתניהו (כנרת זמורה-ביתן), שמהווה ביוגרפיה פוליטית-אישית בעיקרו. 

מכיוון שעסקינן בדמות המדוברת והמסוקרת ביותר בישראל בעשור האחרון, ברשימה זו לא אנסה רק להתמודד עם טיעוניו, אלא בעיקר לבחון אם ניתן להבין את נתניהו אחרת על פי הספר שכתב בעצמו והביוגרפיה שנכתבה עליו כמעט בו במקביל.  

רוויזיוניזם או טראמפיזם?

הבעיה הראשונה היא שבניגוד למקובל בז'אנר – לכתוב לאחר הפרישה ולהרוויח כך פרספקטיבה ורפלקסיה – נתניהו כתב אוטוביוגרפיה כשהוא עדיין פוליטיקאי פעיל. הספר נכתב ונערך בתקופה שבה שימש כראש אופוזיציה קולנית ולעומתית, ויצא לאור על רקע מערכת הבחירות האחרונה (וכפי שהיו שטענו, כחלק מקמפיין), רגע לפני ששב לתפקידו בזכות ניצחון הליכוד. מכיוון שקראתי את הספרים בעת מערכת הבחירות, התחושה שהם עוררו בי היתה, בראש ובראשונה, של תעתוע. 

באוטוביוגרפיה קראתי מנהיג שקול המחויב, לדבריו, ל"אי-קיצוניות" כהשקפת עולם מנהיגותית ושאף מתגאה בתקציבים שממשלותיו השקיעו במגזר הערבי – ואילו בחדשות וברשתות החברתיות צפיתי במנהיג פופוליסטי, שמשתף פעולה עם הימין הגזעני בישראל ואף מקים עמו ממשלה. האם אפוא יש שני נתניהו, או שמא הספרים אמורים לשכנע כי יש דבר-מה שאנו מחמיצים לגביו? האם נתניהו של השנים האחרונות, מאז תחילת החקירות נגדו, נדחק מתוך מצוקה אישית-משפטית לעמדה לעומתית-פופוליסטית כדי להגן על עצמו בכל מחיר, או שמא מלכתחילה מדובר באדם מסוכן שאין לסמוך עליו, כפי שסוברים יריביו (וגם רבים מידידיו לשעבר, כפי שמדגישה מועלם)? 

אפשר כמובן גם להרחיב את עדשת ההסבר: מכיוון שבכל מקרה ברור שחל שינוי מובהק בדפוסי מנהיגותו בשנים האחרונות, אולי מוטב לבחון אם מקור השינוי הוא בכלל חיצוני ולשאול, האם תקופת נשיאותו של הנשיא טראמפ, שהביאה עדנה לדפוס מנהיגות מערבי-פופוליסטי חדש, היא שהשפיעה על נתניהו, שרואה באמריקה מקור לחיקוי, לאמץ דפוס דומה? עובדה היא, למשל, שלפני עליית טראמפ נתניהו התנגד לחקיקת חוק הלאום ולאחר מכן תמך. 

ואולי מקור השינוי טמון בכלל בתמורות שחלו בדור הצעיר של הימין, ונתניהו השכיל להתאים עצמו אליהן, בדיוק כפי שבספרו ילדי ז'בוטינסקי (הוצאת פרינסטון, 2019) מראה החוקר דן הלר כיצד מאז שנות ה-30 הקצין ז'בוטינסקי את עמדותיו לא בשל שינוי אידאולוגי בהשקפת עולמו, אלא כדי להתאימן לדור הצעיר והרדיקלי יותר שצמח בבית"ר (שאחד ממנהיגיו ענה לשם מנחם בגין). 

אלה הן שאלות טובות, ששני הספרים לא מעמיקים בהן. אם כי משניהם גם יחד ניכר כי את נתניהו יש להבין, לפחות עד עתה, במסגרת הנוסחה "נתניהו המוקדם והמאוחר".

תולדות ההתקרבנות

מהאוטוביוגרפיה עולה בבירור כי בדומה לתפיסה המיושנת של ההיסטוריון הבריטי מהמאה ה-18 תומאס קרלייל – שקבע כי "ההיסטוריה של העולם אינה אלא הביוגרפיות של מנהיגיה הגדולים" – גם  נתניהו מאמין שההיסטוריה מוּנעת על ידי גיבורים, ולא על ידי תהליכים. 

הוא רואה בעצמו גיבור היסטורי שכזה, בעל יכולות נדירות להגן ולעצב את ישראל, וההתנגדות כלפיו  נתפסת בעיניו כרדיפה לא הוגנת מצד אחד, אך טבעית לאופן שבו השמאל הציוני התייחס לימין עוד מאז התגבשותו בשנת 1925 על ידי ז'בוטינסקי, מצד שני. 

בהקשר הזה נתניהו מתעכב רבות על פרשת רצח ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות, שנמצא ללא רוח חיים ב-1933 על חוף ימהּ של תל אביב. כידוע, אף שזהות היורים לא היתה ידועה, המחנה הרוויזיוניסטי הואשם בהסתה לרצח, בשל הקמפיין הקולני שניהל נגד "הסכם העברה" שהוביל ארלוזורוב עם המשטר הנאצי; הסכם שנועד, מבלי לגלוש לעודף פרטים, לחלץ מגרמניה יהודים ביחד עם רכושם, תמורת כסף וסחורות שיועברו למשטר הנאצי. הרוויזיוניסטים התנגדו נמרצות לעסקה והעדיפו לקדם תחתיה חרם עולמי על המשטר. 

האמת ההיסטורית היא שהרוויזיוניסטים אכן הסיתו נגד ארלוזרוב וכינו אותו "בוגד", אך הרוצחים לא באו, ככל הנראה, משורות מחנה הימין (כיום רווחת ההערכה כי היו אלה שני ערבים שכלל לא ידעו במי הם יורים). אבל הפרשה עדיין מהווה דוגמה חיה בעיני רוויזיוניסטים ותיקים לחוסר ההגינות שמפגין השמאל כלפי הימין. נתניהו אף מוסיף לסיפור רובד אישי, בַטענה שסבו, נתן מיליקובסקי, שהיה פעיל ציוני לא-מפלגתי אשר הרבה לנאום ברחבי העולם, לקה בליבו נוכח האשמת הרוויזיוניסטים ברצח, וכך נגדעו חייו, שנועדו לגדולות, בטרם עת. 

נכדו, כך עולה מבין השורות, הפנים את הלקח. כדי להתגונן בפני זרועות השמאל (התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה) עליו להכשיר את כל האמצעים. כך הופך נתניהו את משפטו הפלילי לפרק אחד מיני רבים בנראטיב היסטורי ארוך שנים; העמדתו לדין היא, לשיטתו, הוכחה נוספת לעוול שנעשה לו בשל נאמנותו לערכי הימין – שעיקרם, כך עולה מהספר, קשורים במניעת מדינה פלסטינית. 

לפי ביבי, גם גורלו של אביו, בן-ציון, שמוגדר כ"צאצא אינטלקטואלי של הגאון מווילנה". נגוע באי-צדק. למרות שהיה היסטוריון דגול של יהדות ספרד, בישראל הוא לא זכה אפילו במשרה אקדמית. יתרה מכך: אף שבן-ציון שירת את זאב ז'בוטינסקי כמזכיר אישי – ולטענת נתניהו אף השפיע עליו בשלהי שנות ה-30 לשנות אוריינטציה פוליטית לכיוון ארצות הברית על פני בריטניה – בן-ציון לא זכה בהכרה ההיסטורית כמנהיג ציוני חשוב בתוך הימין.

מעל כל אלה מרגיש נתניהו שמשפחתו שילמה את המחיר היקר ביותר למען המדינה – אחיו יוני נהרג כשפיקד על מבצע החילוץ של חטופי מטוס אייר פראנס לאנטבה בשנת 1976, מבצע שנתניהו מגדיר תוך שהוא מצטט מ"הניו יורק טיימס", באנדרסטייטמנט אופייני לעיסוקו בבני משפחתו, כ"כמבצע החילוץ המרשים ביותר בהיסטוריה המודרנית".  

מותו של אחיו, מספר נתניהו ברגישות וכנות שניתן להאמין להן, כמעט שבר אותו. הוא לא ידע אם ואיך ימשיך לחיות. במשך שנים דמיין "מה היה קורה אילו", אבל לבסוף למד להניח בצד שאלות היפותטיות ואימץ עיקרון שנראה לי רלוונטי למנהיגותו: "לחיים אין שידור חוזר". כלומר, אל תביט לאחור. 

נתניהו רומז שגם בנו, יאיר, עליו הוא כותב באהבה ניכרת, הוא קורבן. גם של סיקור תקשורתי עוין מאז ילדותו, וגם של הטרור הפלסטיני, לאחר שאיבד את אחד מחבריו באחד מפיגועי האינתיפאדה השנייה. על ההשלכות הנפשיות של תחושת הקורבנות הרודפת את משפחתו הוא לא מרחיב. 

תפיסה הובסיאנית

נתניהו מתמקד בספרו, כצפוי, בעיקר בתיאור הצלחותיו: מניעת מדינה פלסטינית חרף לחץ אמריקאי מצד הנשיא אובמה; הרפורמות הניאו-ליברליות שביצע בכלכלה הישראלית; והובלת מאמץ בינלאומי למנוע מאיראן נשק גרעיני. הוא אינו תוהה מדוע היעדרה של מדינה פלסטינית היא הצלחה ישראלית ואם אמנם המעבר לניאו-ליברליזם היטיב עם הישראלים. בכל ההקשרים האלה הוא גם רואה את עצמו ככוח המניע, המחולל, ולא מסוגל לראות בעצמו גורם אחד מיני כמה בתהליכים עמוקים יותר (המעבר של הכלכלה הישראלית מגישה סוציאליסטית לניאו-ליברלית, למשל, החל לפני עידן ביבי ולא התרחש רק בגללו). בכל מקרה, למרות שנתניהו מציג הצלחות, הטון של הספר פסימי. 

מדוע? 

מפני שבדומה להשקפתו של תומס הובס, נתניהו רואה את העולם במצבו הטבעי כזירה של מאבקי כוח. עוד מאביו הוא למד ש"לכל אורגניזם חי דרושה יכולת לזהות סכנה בַזמן כדי שיוכל להתגונן, איכות שאבדה לעמנו בשנות הגולה". על רקע המסר הזה שהפנים מאביו, הוא בחר לבסס את מנהיגותו על העצמת כוחה של ישראל מבחינה כלכלית וצבאית, מה שאִפשר, לדבריו, את "הסכמי אברהם" שנחתמו עם מדינות המפרץ בשנת 2020. 

ההסכמים הוכיחו לשיטתו כי שלום אפשרי רק מתוך כוח, וגם שהבעיה הפלסטינית היא ממש לא המרכזית בסכסוך הערבי-ישראלי. להפך. נתניהו מסביר בפשטות, על רקע תפיסות היסטוריות שרווחו בראשית המאה שעברה, כי הפלסטינים הם עָם מומצא שעדיין שואף לחיסולה של ישראל. 

"הערבים שחיו כאן עד המאה ה-20", הוא מדגיש, "נקראו ערבים". כלומר, לא פלסטינים. זה נכון כמובן. אבל האם זה משנה מתי התגבשו הפלסטינים כעם? נתניהו, כך נראה, מאמין שכן. אבל חשוב מכך: מה שעולה מהספר זה שנתניהו הוא אידאולוג אמיתי, במובן העממי, נאמר, של המושג. האידאולוגיה שלו נשענת על סקפטיות עמוקה כלפי האפשרות לשלום כן ויציב עם הפלסטינים, שכן לשיטתו מדובר במשחק סכום אפס – אנחנו והם רוצים את אותו הדבר. לכן מבחינתו, בכל מקרה, עדיף למנוע מדינה שתאפשר להם להתחזק ולתקוף את ישראל בעתיד הקרוב או הרחוק. אלא אם מדובר על מדינה מוחלשת ומפורזת שתשתרע על פני 70 אחוז משטחי הגדה המערבית בלבד, כשיתר השטח יסופח לישראל עם המתנחלים היושבים בו – תוכנית טראמפ, במילים אחרות.      

הדרמה של העומד מול אובמה

גם גיבוריו הציוניים של נתניהו שונים מהמקובל במיינסטרים הישראלי: הוא מעריץ את אהרון אהרונסון, האיש שהקים את מחתרת ניל"י אשר ריגלה עבור הבריטים, סלד מהערבים, שאף לארץ ישראל השלמה, וחשב להשתית את המפעל הציוני על פיתוחים טכנולוגיים. נתניהו תוהה "אם ההיסטוריה [הציונית] לא היתה נראית אחרת, אלמלא נהרג בגיל צעיר".

זו דוגמה טובה להבנת התפיסה ההיסטורית של נתניהו. אהרונסון הוא אכן דמות שנדחקה מההיסטוריוגרפיה הציונית כבעלת משקל מנהיגותי בתולדות הציונות, והוא מוכּר בעיקר כראש מחתרת ניל"י, אף שבזמן מלחמת העולם הראשונה וגם לאחריה השפיע אהרונסון על הבריטים לתמוך במפעל הציוני. בכך נתניהו חותר תחת המיינסטרים ההיסטוריוגרפי באופן ראוי להערכה, אך מצד שני הוא נוטה, שוב, לייחס את עשיית ההיסטוריה לגיבור יחיד – יהיה זה אהרונסון, חיים ויצמן או הוא – בצורה מעט ילדותית. 

בדומה, הוא מתאר גם את יחסיו עם הנשיא אובמה כמכריעים לגבי האפשרות לתקוף את איראן צבאית. בכלל, יחסיו עם אובמה, אולי בשל ההבדלים התהומיים באופיים ובהשקפת עולמם, תופסים מקום נרחב – בניגוד למקום שתופס נתניהו בחלקה הראשון של האוטוביוגרפיה של אובמה, ארץ מובטחת (היחיד שהתפרסם עד עתה). נתניהו מספר שאובמה ניסה להלך עליו אימים כשהדגיש בפגישתם הראשונה בבית הלבן כי הוא התחנך בשיקגו, אמירה אשר קשה לא לחוש שמבטאת פרנויה מסוימת. 

לטענת ביבי, אובמה שגה עקרונית כשראה את עצמו כ"אזרח העולם" במקום לנהוג כמנהיג המעצמה מספר 1. באחד המפגשים ביניהם, לחץ ראש הממשלה על הנשיא להפעיל כוח בסוריה בעקבות השימוש של אסד בנשק כימי; אובמה נרתע מפעולה צבאית אמריקאית, והוסיף כי "אף אחד לא אוהב את גוליית". נתניהו כותב כי היה המום. הוא ענה לו: "במזרח התיכון הייתי שמח להיות הגורילה". 

ואכן, השאיפה לצבירת כוח כמענה לאי-צדק הטבעי השורר בעולם, ובמיוחד במזרח התיכון, היא, כאמור, מוטיב מרכזי בספר ובהשקפת עולמו. 

הכל אישי והאישי הוא פוליטי

גם העיתונאית מזל מועלם ביקשה לפענח את "צופן נתניהו" ולשם כך ספרה בשם הזה מתמקד באופן שבו הוא התעצב בנפתולי הפוליטיקה הישראלית לאורך השנים. התוצאה היא ספר מעניין, שאמנם אינו מפענח לחלוטין את השאלה, אבל כן מוסיף רובד נוסף להבנת הסיפור של נתניהו – בעיקר הרובד האישי-פוליטי, ובעיקר בתקופת חמש מערכות הבחירות שהתרחשו בשלוש השנים האחרונות, שנסבו כולן סביב סוגיית "כן או לא ביבי".

לאור תוצאות הבחירות האחרונות – שהציפו ביתר שאת את השאלה האם הבחירה של "גוש השינוי" להתמקד בנתניהו ולא בתכנים אחרים היתה נבונה – ספרהּ של מועלם חשוב בעיקר בכך שהוא מזכיר לנו שהקרע שנוצר בין שני המחנות בישראל נבע בכלל משאיפות אישיות של פוליטיקאים משני הצדדים ומכל הכיוונים, ולא ממחלוקת ערכית על אודות "מהי דמוקרטיה".

כך, למשל, אביגדור ליברמן, שבהחלטתו לא להצטרף לקואליציית נתניהו לאחר הבחירות הראשונות ב-2019 בעצם חנך את מחנה "רק לא ביבי", היה במקור איש של נתניהו ואויב של מערכת המשפט. הוא התאכזב כשנתניהו הצר את צעדיו ותמך במפלגה המתחרה, זו של נתן שרנסקי, ונואש ממנו סופית כאשר נתניהו הגביל אותו גם אחרי שמינה אותו כשר ביטחון. מאז הוא מאשים את נתניהו בסכנה לדמוקרטיה ונתניהו בחר להאשימו בשמאלנות.

גם את יריבו מ"המחנה הממלכתי", גדעון סער, נתניהו טיפח ומינה כשר החינוך, עד שהחל לחשוש כי סער בונה את עצמו כיורשו עוד בחייו הפוליטיים. סער, שהיה קיצוני מנתניהו בשאיפתו לרפורמות במערכת המשפט, הוא כיום מגן המערכת, בעוד שנתניהו הוא המאיים עליה. אבל חלוקת התפקידים הזאת צמחה מתוך יריבות אישית.

גם נפתלי בנט, שהחליף את נתניהו בראשות הממשלה, החל להסתכסך עמו לאחר ששרה רעייתו חשדה בשאיפותיו עוד כשהיה מנהל לשכתו. ואילו נתניהו עצמו, שמאמין עקרונית במערכת משפט עצמאית וחזקה, גם לפי מועלם וגם לעדותו בספרו, לא היה חובר לאויבי מערכת המשפט ומהלך עליה אימים אלמלא מצא עצמו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. 

בסיפור של מועלם אין טובים ורעים. כולם – משמאל ומימין – פוליטיקאים עם שאיפה לכוח שנוטים לאמץ עמדות ערכיות לפי צרכים אישיים. גם אצלה נתניהו הוא בכלל שמרן-ליברלי, בנוסח המפלגה הרפובליקנית שלפני עידן טראמפ, שהחל לגלוש לפופוליזם וכרת ברית עם הימין הרדיקלי שלא מתוך הזדהות אלא משום נכונותו להשתמש בכל האמצעים כדי להבטיח את שרידותו. 

בקיצור, לפי מועלם, אף שהיא לא אומרת זאת במפורש, מה שמתואר בשנים האחרונות כמאבק ערכי על דמותה של ישראל, אינו אלא פרי העובדה שנתניהו מעולם לא טיפח לו יורשים מקרב בני דור הביניים בליכוד וסביבותיו; אדרבה, הוא הצר את צעדיו של כל פוליטיקאי שהחל להסתמן כיורשו, ומיאן לתחום את שנות שלטונו כדי להשקיט את המערכת. הדברים, אגב, משתלבים עם המקום הנרחב שנתניהו מעניק בספרו לכישורֵי שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית, רון דרמר – עובדה שניתן להבין כסימונו כיורש (הוא גם התבטא בעבר ברוח זו). 

עסק הביש של נתניהו

אף שמועלם לא כותבת זאת במפורש, עולה הקבלה היסטורית-פוליטית מעניינת: במובנים רבים, הסיטואציה הפוליטית הנוכחית בישראל מזכירה את ערוב ימיו של בן-גוריון בשלטון. גם אז עמדה במוקד המחלוקת סוגיה משפטית-ערכית שהסוותה מאבק בין דורי על ירושת בן-גוריון. 

באותם ימים, מאז שלהי שנות ה-50 ועד לעיצומן של שנות ה-60, גילתה המערכת הפוליטית כי בשעה שבן-גוריון היה בחופשה בשדה בוקר ופנחס לבון היה שר הביטחון, הפעילה ישראל רשת של סוכנים במצרים שתכננה לבצע פיגועים בשם קבוצה מצרית לאומנית כביכול, וזאת כדי לגרום לבריטים לשקול מחדש את יציאתם ממצרים מתוך החשש כי השלטון שם יתערער בלעדיהם והם יאבדו אחיזה בתעלת סואץ. 

כשהרשת נחשפה, עלתה השאלה "מי נתן את ההוראה" למבצע המסוכן והיומרני: הממשלה? שר הביטחון, פנחס לבון? הרמטכ״ל דאז, משה דיין? ראש אמ"ן, בנימין גיבלי? או אולי קצינים בדרג אפילו יותר נמוך, שפעלו ללא אישור. כשבן-גוריון שב לתפקידו, הוא דרש שאת החקירה תבצע ועדת שופטים עצמאית, גם אם התוצאה תהיה פגיעה פוליטית בבכירי מפא"י; ואילו ראשי מפא"י, בהנהגת לוי אשכול, גולדה מאיר ואחרים העדיפו שוועדת שרים תחקור ותסגור את הפרשה בשקט, לאחר שהסיקו כי לא ניתן לחשוף את נותן ההוראה וכי המשך העיסוק בפרשה מכתים את המפלגה כולה. 

הוויכוח העקרוני על זהות החוקרים נמשך שנים ועורר חילוקי דעות קשים בשאלות של מעמד שלטון החוק, הדמוקרטיה ומערכת המשפט. אבל מאחוריו עמדה סוגיה אישית-פוליטית בעליל: בן-גוריון לא חשש מפגיעה בדימוי של מנהיגי מפא"י כי רצה לדלג על דור הביניים ושאף לכך שיורשיו יבואו מקרב הדור הצעיר – דיין, פרס ועוד; ואילו אשכול, גולדה ואחרים סירבו שידלגו מעליהם. 

כך, נקלעה המערכת הפוליטית לסערה שנמשכה שנים ונקטעה רק בזכות הניצחון במלחמת ששת הימים ודחיקתו של בן-גוריון לשולי המפה הפוליטית. ההקבלה שאני מציע אינה משווה בין בן-גוריון לנתניהו מבחינה ערכית, שכן מבחינה זו דווקא בן-גוריון הוא שעמד על הצדק ובזכות מאבקו נחקק לימים חוק ועדת החקירה הממלכתית, אבל זו נקודת מבט מעניינת, שכן היסטוריון שיכתוב את קורות התקופה האחרונה של ימי נתניהו יוכל לטעון כי גם כיום המאבק הערכי, עם או בלי מירכאות, הוא תולדה של מאבק הירושה של מנהיג שמושל שנים רבות מדי ומתעקש על שליטתו ללא קץ. 

שני הספרים אינם מתעמקים בפרשות הפליליות של נתניהו: מועלם, סביר להניח, משום שקשה לחדש בנושא שנדון מדי יום בתקשורת; אבל גם נתניהו לא מנצל את ספרו כדי להתעמת עם העובדות בכתבי האישום, ואף לא רואה לנכון להסביר את התנהלותו המקטבת והפרועה בתגובה לכך. אולי משום שאין לו דרך כנה ואינטליגנטית להצדיק את עצמו, ואולי כי הנפח המועט שהוא בכל זאת מקדיש לכך משמש למעשה בבחינת וידוי: גם הוא יודע ששנותיו האחרונות לא היו שעתו הגדולה, בלשון המעטה. בהקשר הזה, הוא מהדהד את תקופת כהונתו השנייה והרעה של גיבורו, וינסטון צ'רצ'יל. 

אבל יותר מכל דבר אחר, התחושה העיקרית שעולה משני הספרים היא שהם פשוט נכתבו מוקדם מדי: נכון לימים אלה נתניהו עלול לעמוד בראש ממשלה קיצונית שתדרדר את ישראל לתהום ערכית, לרבות אובדן ממדיה הדמוקרטיים-ליברליים; באותה מידה, נתניהו, על רקע הקיצונים שמקיפים אותו, עוד עשוי להתגלות, גם עבור השמאל, כמעצור האחרון בפני ההידרדרות לתהום. 

ימים יגידו ועוד ספרים ייכתבו.

ביבי – סיפור חיי, מאת בנימין נתניהו (תרגום: שאול לילוב), הוצאת שיבולת, 2022, 592 עמודים

צופן נתניהו, מאת מזל מועלם, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2022, 432 עמודים

על ד"ר אבי שילון

היסטוריון שמתמחה בתחום לימודי ישראל, מרצה בכיר במכללת תל חי, ועורך ראשי של "ספריית אופקים" בהוצאת "עם עובד".