Photo by Moshe Shai/Flash90 עיצוב: עדי רמות
בנובמבר 2017, באולם אירועים בשכונת רוממה שבירושלים, התקיימה אזכרה לרב מאיר כהנא, במלאת 27 שנים להירצחו. באולם המאוכלס בכמה עשרות צופים, רובם גברים חובשי כיפה, עלה על הבמה מנחה האירוע, איתמר בן גביר, ואמר כך: "הערב הזה הוא ערב שכולו אמירת אמת. ערב שבו יעלו על הדוכן נואמים וידברו על ענייני דיומא, פרשות היום, לאורו של הרב הקדוש והדברים שלו שאף פעם, אבל אף פעם, לא מאבדים מהרלוונטיות.
"התחושה לפעמים היא שהרב כהנא היה כאן ממש עכשיו. שכל מילה ומילה היא אקטואלית, היא מחודדת, היא מכוונת למציאות שיש היום. ככה זה עם תורת ישראל. תורת ישראל לא מתיישנת אף פעם. היא רק משתבחת והולכת, משתבחת והולכת, וזה הרב כהנא. דרכה של תורה. נביא היה בעירנו, מנהיג היה בארצנו, ואנחנו ממשיכים בדרכו".
בן גביר היה מוכר אז לציבור כפעיל ימין קיצוני, נציג מובהק של מתנחלֵי חברון ושל הפלג הכהניסטי בימין הדתי ועורך הדין של חשודים במעשי טרור יהודי, בעיקר מקרב נוער הגבעות. עד לאותה העת, הוא התמודד על מקום בכנסת פעם אחת, ב-2015, כחלק ממפלגת עוצמה יהודית – ללא הצלחה. המפלגה בראשות ברוך מרזל, שהתמודדה ברשימה אחת עם "יחד" של אלי ישי, לא עברה את אחוז החסימה. בנובמבר האחרון, חמש שנים אחרי אותה האזכרה, בן גביר הגיע שוב לַאירוע, אבל הפעם במעמד שונה לחלוטין.
במרס 2021, בבחירות שבעקבותיהן עלתה ממשלת השינוי, בן גביר הצליח לראשונה בחייו להיבחר לכנסת, כנציג יחיד של סיעת עוצמה יהודית בתוך רשימת הציונות הדתית בהובלת בצלאל סמוטריץ'; שנה וחצי אחר כך, בנובמבר 2022, אותה מפלגה הפכה לשלישית בגודלה במשכן, עם 14 מנדטים, בעיקר בזכות הקמפיין העצמאי שניהלה עוצמה יהודית, שגם הצליחה להכניס הפעם שישה נציגים. מייד עם התברר תוצאות הבחירות, לא היה כל ספק: הקיצוני בין אנשי הימין בכנסת הפך למועמד בטוח לתפקיד שר בכיר.
ממשיך בדרכו
ובחזרה לאזכרת הרב כהנא. כבכל שנה, גם בנובמבר האחרון התייצב בן גביר באירוע לזכרו האיש הימין הקיצוני שכינה ערבים "כלבים", הטיף לגירושם ולשימוש באלימות נגדם; שחולל בימי חייו פרובוקציות כוחניות ואלימות נגד קבוצות שונות; שנפסל מהתמודדות בבחירות לכנסת; ושהתנועה שהקים הוגדרה לאחר מותו כארגון טרור.
האזכרות לכהנא, שמעוטרות באופן קבוע בשלט ענק עם הכיתוב "הרב כהנא צדק", מקבצות מדי שנה את ממשיכי דרכו ומוקירי זכרו – מתנחלי חברון, תלמידיו לשעבר ושותפיו האידאולוגיים, דמויות כמו ברוך מרזל, בנצי גופשטיין וראש ישיבת הרעיון היהודי, הרב יהודה קרויזר. קסם של אנשים. ברבות השנים, הפכה האזכרה יותר ויותר לעצרת פוליטית של מפלגת עוצמה יהודית, מפלגת הבית של הזרם הכהניסטי.
בהתאם, משנה לשנה, בן גביר, שמאז ומתמיד היה דובר מרכזי באירוע ולרוב גם הנחה אותו, החל יותר ויותר לנצל את הבמה כדי לדבר על מעלליו. בפרט הוא נהג להתרברב בהתגוששויותיו עם השמאל ומנהיגי החברה הערבית, ופחות על מי שכינה כל השנים "מורי ורבי". קשה שלא לראות זאת כחלק מתהליך שינוי התדמית, במסגרת הניסיון לשבור את תקרת הזכוכית שבה נחבטו לפניו מרזל ומיכאל בן ארי (שבין השנים 2006 ל-2021 ניסו להיבחר לכנסת במסגרות שונות, ולמעט כהונה אחת של בן ארי כחלק מהאיחוד הלאומי, נתקלו באחוז החסימה או בפסילת מועמדותם).
השנה, ממרום מעמדו והנתיב שפילס לו במיינסטרים הישראלי, בן גביר לא הסתפק בכך. כדי להשלים את המהפך התדמיתי שסייע לו להיכנס ללב הממלכה, הוא נדרש להתעמת חזיתית עם מורשתו הכהניסטית. לכאורה לפחות. מעשית, באירוע הזה כל גורם שיחק תפקיד שכמו נכתב עבורו מראש: בן גביר התכחש לכהניזם שלו כשהכריז כי "היו שנים בהיסטוריה שלו ופעולות שונות ודברים שהיום אני גם פחות מסכים איתם… זה לא סוד שהיום אני לא הרב כהנא ולא תומך בגירוש של כל הערבים, ולא אחוקק חוקים לחופי ים נפרדים בין ערבים ליהודים", ואילו שומעיו הגיבו בזעקות בוז. שני הצדדים תרמו בכך להלבנה של השר המיועד לביטחון לאומי.
ראוי להתעכב על חלקים נוספים מהנאום של בן גביר באירוע ההוא, ימים ספורים אחרי שרשם את ההישג המרשים בבחירות. יו"ר עוצמה יהודית הבהיר בו שבמשך 30 שנה הוא מגיע מדי שנה לאזכרה לכהנא כדי "להכיר ולהוקיר את מי שנרצח על קידוש השם, את מי שפעל למען יהודי ברית המועצות, דאג לפתוח את מסך הברזל, מי שפעל נגד האנטישמיות בארה"ב" – כאילו שאלה הסיבות שבגינן הקדיש את חייו ללימוד תורתו של כהנא ולמימוש משנתו.
כשציין את ההיבטים הפחות ראויים במשנת כהנא, בן גביר אמר ש"היו תקופות שבהן דיבר על [גירוש] רוב הערבים והיו תקופות שרק על חלקם". לשם השוואה, באזכרה חמש שנים קודם לכן אמר כי "אנחנו לא בנט שאומר ש-99 אחוזים של הערבים הם נאמנים למדינת ישראל". בראיון מ-2010 אמר: "מה שחשבתי בגיל 14 ובגיל 17 אני חושב גם היום. רק שהיום אני מקבל את ההוכחות שכל מה שחשבתי אז נכון… כן, התבגרתי, אבל לא שיניתי את הדעות שלי, זה הדבר החשוב ביותר", וכן ש"היום יותר ויותר מבינים שמה שהרב כהנא אמר לפני 20 או 30 שנה הוא מציאותי". בכתבה עליו מ-2016 הכריז כי "הסגנון שלי הוא שונה… אני לא איתמר בן גביר של לפני 20 שנה, אבל מבחינה אידאולוגית לא השתניתי", וכן כי כהנא הוא עבורו "אב רוחני, גיבור ישראל, מנהיג", וגם ב-2019 אמר כי הוא בא "מבית המדרש של מורי ורבי הרב כהנא". ובקיצור, בן גביר, בלשון סיסמת אוהדי כהנא, אכן "ממשיך בדרכו".
הוא השתנה לנו
בן גביר צועד בבטחה במסלול שסימן לעצמו לפני שנים: תחילה כפּעיל קולני ואלים בחברון שכבן 19, שנה בדיוק אחרי הטבח במערת המכפלה, התחפש לברוך גולדשטיין; כמה חודשים לאחר מכן כבר החזיק בסמל מכוניתו של ראש הממשלה רבין ואיים ש"כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין… כאשר ראש הממשלה עושה כאלה מעשים חמורים, אני חושב שבהחלט אפשר לעשות מעשים חמורים נגדו"; כעבור עשור הוא מל את בנו על קבר גולדשטיין, וחגג את כניסתו לתרדמת של ראש הממשלה שרון במנגל; וכן הורשע בתמיכה בארגון טרור ובהסתה לגזענות. בבגרותו, בן גביר המשיך את מלחמתו, רק באמצעים אחרים: כעורך דין, כעוזר פרלמנטרי למיכאל בן ארי, כמועמד סדרתי לכנסת, כחבר כנסת ולבסוף כשר.
זהו המשך ישיר לפעילותו של רבו כהנא, שהבין שהזירה הפוליטית, הפרלמנטרית והשלטונית היא המקום שדרכו יוכל לממש את תורת הגזע שלו. מעטים הם הפוליטיקאים שמעצבים את דרכם באופן שיטתי לפי משנה מנומקת ומנוסחת היטב, אך בן גביר הוא ללא ספק אחד מהם. הוא פועל בצורה מתוחכמת יותר מקודמיו בימין הכהניסטי, שנותרו דמויות אזוטריות ונעדרות יכולת לקרוץ למיינסטרים הימני.
בן גביר, שמאז ומתמיד התנהל מול התקשורת בתחכום וביעילות וידע תמיד לספק את הסחורה עבור כתבים ציניים, סלל בשנים האחרונות נתיבות ללב הישראלים דרך אינספור הופעות במהדורות החדשות. הוא קיצר את פאותיו והחל ללבוש חליפות מהודרות יותר. נער הגבעות הפרוע הלך, ובמקומו הגיע פוליטיקאי מיושב ומכובד.
האירוע המכונן בהקשר זה, מבחינה תקשורתית, היה סיור של בן גביר במהלך מערכת הבחירות בחודש יולי בשוק מחנה יהודה בירושלים. כאשר אחד מפעיליו צעק במהלך הסיור "מוות לערבים!", בן גביר מיהר לנזוף בו ולתקן אותו: "לא! לא! די! אני אומר לך לא!". איכשהו, מישהו דאג להציב מצלמה מאחורי הפעיל, בדיוק ברגע הנכון ובזווית הנכונה, כדי לקלוט כמו שצריך את התגובה של בן גביר. הרגע המתועד הזה הספיק כדי להזניק את הספין ולפיו בן גביר התמתן ומנהל כעת מאבק הרואי נגד הגזענות הרווחת בשורות הקהל שלו.
כתבה על המקרה ב"מקום הכי חם בגיהנום" קיבצה ציטוטים ממהדורות החדשות, מפיהם של אנשי תקשורת כמו רונן צור, עמית סגל ויאיר שרקי שקבעו כי מדובר בביטוי אותנטי להתמתנותו. "אני חושב שהוא התמתן לנו. זה לא בן גביר שאני הכרתי", אמר סגל. במהדורת "אולפן שישי" באותו שבוע מיהרו להכריז על "בן גביר החדש". כוכב נולד.
חוקי עם חותמת
התמתנות? יש לשים את הדברים בהקשרם הנכון: לפחות עד ה-31 באוקטובר, ערב הבחירות, בן גביר היה הפוליטיקאי הקיצוני ביותר בכנסת, ומי שהמפכ"ל קובי שבתאי קבע כי "אחראי לאינתיפאדה הזאת", כלומר לאירועי האלימות בין יהודים לערבים במאי 2021. כבר בזמן אמת היו מי שהעירו שקמפיין שמתבסס על קריאת מוות לציבור מסוים, לא משנה איזה, הוא פסול; ושההבחנה שבן גביר עושה בין "מחבלים" או "בוגדים" לסתם ערבים בלתי מעורבים היא כוזבת, שכן באופן מעשי הוא מכוון לכל הערבים שמזדהים ברמה כלשהי, ולוּ מינימלית, עם קרוביהם הפלסטינים. לכך אפשר להוסיף שבן גביר עצמו, באחת מאותן האזכרות לכהנא, נתן כבדרך אגב ייעוץ משפטי לבאי האירוע. "רבותיי", אמר להם, "כשאתם צועקים 'מוות לערבים', אפשר להגיד 'מוות למחבלים'. 'מוות למחבלים' זה חוקי עם חותמת".
אפשר להביא עוד ועוד הוכחות לכך שתזת ההתמתנות של בן גביר כוזבת לחלוטין, ובקלוּת. אבל הטיעון החזק ביותר נוגע למוטיבציה הפוליטית שלו, לעצם הקיום שלו בשדה הציבורי. בן גביר, אפילו לשיטתו, התעצב באופן מוחלט, מראשית דרכו, כתלמידו של כהנא, על כל מה שכרוך בכך. הוא פעל במשך שנים להשלטת משטר עליונות יהודי בחברון, לחיזוק הכוחות הגזעניים בחברה, לתמיכה בגורמי טרור יהודי ולשחרור יגאל עמיר. זה מה שמניע אותו לפעול. זה סלע קיומו. הדגלים שהניף במערכת הבחירות האחרונות – "ביטחון אישי", "משילות בנגב" וכו' – לא העסיקו אותו עד לאחרונה; בדרך פלא, הם צצו בדיוק ברגע שבו נזקק להלבנה כדי לשבור את תקרת הזכוכית.
בהיעדר גישה ישירה למתחולל בין שתי אוזניו של בן גביר, אנו נותרים עם ספקולציות בלבד: האם הוא הלך בדרכם של רבים אחרים לפניו וגילה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"? האם, חרף כוונותיו, הכוח הפוליטי שצבר התגלה כגורם ממתן? ואולי בדיוק בשלב שבו נדרש לעשות את הדרך המטאפורית מקרית ארבע לירושלים הוא עבר חוויה מטלטלת כלשהי, ששינתה מקצה לקצה את תפיסת עולמו, מגזענות בוטה לימניות כוחנית אך בגבולות המתחם הדמוקרטי? או שמא מתישהו ב-30 השנים האחרונות, בשלב כלשהו במרוצת הדרך, הוא השתנה באופן אותנטי וחיכה לרגע האמת, משוחרר מכבלי הממסד הכהניסטי, כדי לחשוף את דמותו האמיתית?
גם כאן נעדיף את האפשרות הפשוטה והמסתברת ביותר: שבן גביר החל להעמיד פני מתמתן בדיוק ברגע שהבין שזה משרת אותו פוליטית, ושזו דווקא ההתמתנות המסייעת לו לממש את משנתו. הרי מדוע שירצה לנטוש את קרב חייו דווקא ברגע שבו עבר לעמדת יתרון כה מובהקת? דומה שאת התשובה הוא עצמו נתן, ויותר מפעם אחת במרוצת הדרך: הסגנון הוא שהשתנה, לא האידאולוגיה. והאידאולוגיה היתה ונותרה תורת כהנא.
התובנה הזאת חשובה לא רק לנוכח ההלבנה של בן גביר מצד המיינסטרים הימני ומצד התקשורת; אלא גם לנוכח אלה שמביעים תקווה נאיבית לראות את בן גביר מתבגר ומוצא את ה"מבוגר האחראי" שבו. כך למשל התבטא הנשיא הרצוג, שבפגישתם בשבוע שעבר הפציר בשר הנכנס "להביא להרגעת הרוחות הסוערות, להיות קשובים ולהפנים את הביקורות" – כאילו שזו מעידה מקרית, היבט שטחי בהתנהלותו של בן גביר, ולא סיבת הימצאותו בפוליטיקה מלכתחילה.
נמענים נוספים של רשימה זו הם אלה שמסכימים שאכן יש בעיית משילות בנגב ומברכים על מינויו לתפקיד שבו "יוכל סוף סוף לטפל בה"; או אפילו מי שרואים בבן גביר נציג אותנטי של הפריפריה החברתית למול האליטיזם המתנחלי של סמוטריץ'. כל אלה טועים, ועל כך תעיד העובדה שהדבר הראשון שבחר לעשות במסגרת תפקידו כשר לביטחון לאומי הוא לעלות להר הבית. בן גביר היה ונותר כהניסט המבקש לחולל כאוס, הא ותו לא. זו זהותו הפוליטית, זו משנתו.