השוואות בין הידרדרות הדמוקרטיה הליברלית בישראל לבין תהליכים דומים בהונגריה ובפולין נפוצות זה מספר שנים. עד נובמבר 2022, המתקפות החוזרות ונשנות של הימין על בית המשפט העליון, ארגוני שמאל והחופש האקדמי העידו על קווי דמיון בין המקרים; אבל בניגוד לשתי המדינות המזרח-אירופיות, שם ממשלות קיצוניות פירקו במהירות מוסדות ליברליים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה – בישראל התהליכים הללו היו איטיים ומתונים יותר. לא עוד: הממשלה החדשה יוזמת מספר חוקים שמטרתם לחסן את הרשות המחוקקת מביקורת של בית המשפט העליון. בד בבד, ההסכמים כוללים גם יוזמות שמנוגדות לערכים ליברליים כמו ערך השוויון.

הממשלה הנוכחית נהנית מרוב מוחלט ויציב למראֵה – כאשר מנגד אין בישראל חוקה המעגנת את מעמדן של זכויות מסוימות ברוב מיוחד – ולכן בלימת החקיקה בכנסת אינה עומדת על הפרק. אם כך, כיצד יכולה האופוזיציה לפעול בכל זאת נגד שינויים מרחיקי לכת במבנה הדמוקרטיה, כמו גם נגד שינויי מדיניוּת שפוגעים בחירויות הפרט?

בהונגריה עלתה לשלטון מפלגת ימין קיצוני עם אג'נדה דומה ב-2010 ("פידס"), בפולין ב-2015 (מפלגת "חוק וצדק"). החדשות הרעות הן שבשני המקרים האופוזיציה לא הצליחה לבלום את הפגיעה המשמעותית שהשתיים גרמו למוסדות השלטון. על פי מדדים בינלאומיים מקובלים, כמו זה של מכון המחקר האמריקאי Freedom House או של פרויקט V-DEM, הבוחנים בחירות חופשיות וזכויות פוליטיות – הונגריה, המקרה החמור יותר, כבר אינה נחשבת לדמוקרטיה, והאפשרות לחילופי שלטון בה נעשית לסבירה פחות ופחות בכל מערכת בחירות. בפולין המצב קשה מעט פחות.

ועם זאת, ניתן להפיק לקחים חשובים מהכישלונות ומההצלחות של האופוזיציה בשתי המדינות הללו. בלימה אמיתית של הידרדרות הדמוקרטיה תתרחש כנראה רק עם החלפת השלטון, וגם אז חלק מהנזק שנגרם לשלטון החוק יהיה קשה מאוד לתיקון. אבל עוד לפני כן, כדי להצליח לשמר את אופציית חילופי השלטון בחיים, על האופוזיציה להישאר אקטיבית ויוזמת ולפתח זהות מגובשת. לבסוף, לחץ בינלאומי הוא אפקטיבי אך ורק בהינתן תנאים מסוימים.

איחוד כל כוחות האופוזיציה – תנאי הכרחי

אחת השאלות המרכזיות שעמדו בפני מפלגות האופוזיציה השונות בהונגריה ובפולין היא האם לאחד כוחות נגד מפלגת השלטון החזקה, זאת במחיר של התמרכזות ושל ויתור על מאפיינים פרטיקולריים.

בפולין זו סוגיה שנמצאת בראש סדר היום הפוליטי כרגע. לקראת הבחירות שייערכו בסתיו 2023, מפלגת המרכז הליברלית ("פלטפורמה אזרחית", KO), בהנהגת ראש הממשלה לשעבר וראש מועצת האיחוד האירופי לשעבר דונלד טוסק, מעוניינת להתאחד עם כל מפלגות האופוזיציה, וזאת מחשש שמפלגות השמאל הקטנות לא יעברו את אחוז החסימה. הסף עומד כיום על חמישה אחוזים למפלגה בודדה, ושמונה אחוזים לגוש מפלגות שרצות יחד לבחירות אך אינן מתאחדות לכדי מפלגה אחת (מעין "בלוק"). מפלגות השמאל בפולין מכריזות נכון לעכשיו על רצונן לרוץ יחד במסגרת בלוק שכזה, ואם לא יעברו, חלום חילופי השלטון ייגנז.

נכון למועד כתיבת הדברים, השמאל מסרב להצעת KO להתאחד עמה, בטענה שאם ייגש אחרי הבחירות להקים עם המרכז קואליציה של מנצחים, איחוד כזה יצמצם מאוד את כוח המיקוח שלו. זו אכן הכרעה לא פשוטה. הסקרים חוזים כרגע לגוש מפלגות האופוזיציה – מרכז שמרני, מרכז ליברלי, מפלגה ירוקה ומפלגות השמאל – יותר מ-50 אחוז מהקולות, מה שיקנה להם את השלטון. אולם אותם הסקרים גם מעניקים למפלגת המרכז השמרני חמישה אחוזים, בדיוק ברף אחוז החסימה, ולאיחוד מפלגות השמאל עשרה אחוזים – רק שני אחוזים מעל אחוז החסימה ל"בלוקים". נראה אפוא שעל הפולנים, במקרה הזה, ללמוד דווקא מהישראלים – כמי שחוו על בשרם התרסקות של מפלגות קטנות אשר דשדשו על סִפּו של אחוז החסימה – ולא להפך.

אבל כמו בישראל, גם בפולין, אין מדובר בהכרעה פשוטה. קיימים חילוקי דעות מהותיים בין השמאל והמרכז הפוליטי: השמאל הפולני ליברלי יותר בנוגע לזכויות הפרט וגם תומך במדיניות כלכלית שמאלית – בניגוד חד למפלגה הליברלית, שהיא הסמן הימני מבחינה כלכלית במערכת הפוליטית כולה (בפולין, כמו גם בהונגריה, מפלגות הימין הקיצוני שבשלטון מנהלות כלכלה שמאלית יותר מהאופוזיציה הליברלית).

הפנייה של השמאל-מרכז הפולני לתמיכה במדיניות ימין כלכלי נחשבת לאחת מנקודות התורפה שלו: היא גרמה לו לאבד מצביעים מסורתיים רבים ממעמד הפועלים, שבעבר תמכו במפלגה הסוציאליסטית. שלטון הימין הקיצוני אמנם לא תומך בהרחבת מדינת הרווחה או בזכויות עובדים, אבל, כמו בישראל, הוא דוגל בהעברות כספים ישירות למגזרים מסוימים (משפחות עניות במקרה הפולני, צעירים לא משכילים בהונגריה) ובסבסוד של שירותים בסיסיים.

ככלל, משטרים פופוליסטיים לעתים קרובות מנפחים את התקציב מתוך מטרה לשמר את הקואליציות שלהם ולהישאר בשלטון. באמריקה הלטינית הדבר אף הוביל לא פעם לקריסה כלכלית. במקרה של מפלגות השלטון בהונגריה ובפולין, משמשים למטרה הזאת תקציבֵי האיחוד האירופי – ולכן, במקרה שהם ייובשו, שני המשטרים יהיו בצרות, ואפשרות זו בהחלט עומדת כרגע על הפרק, כפי שאפרט בהמשך.

לעומת פולין, בהונגריה, אחרי יותר מעשור של כישלונות צורבים שרשמה האופוזיציה, מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית הצליחו לשים את המחלוקות בצד ולאחד כוחות לקראת בחירות מרס 2022. השמאל, הליברלים, הירוקים ואפילו הימין הקיצוני – שעיקר עניינו הוא בהתנגדות להגירה, ופחות בקעקוע שלטון החוק, כפי שמקדם הימין הפופוליסטי – הקימו יחד גוש פוליטי, שלא חלָק יחדיו שום אידיאולוגיה משותפת, פרט לרצון להחליף את השלטון ולהתנגדות לשחיתות.

בחודשים שקדמו לבחירות, הסקרים ניבאו קרב צמוד בין מפלגת השלטון לבין האופוזיציה המאוחדת. אבל ברגע האמת, האופוזיציה נחלה עוד כישלון, וכוחהּ אף קטן ביחס לקדנציה הקודמת, בין היתר בשל "לידתו" של ימין קיצוני חדש, שביקש לאתגר את הימין הקיצוני ה"ישן" שרץ עם האופוזיציה.

ההפסד של האופוזיציה היה צורב במיוחד, שכן הוא הגיע רגע אחרי תחילת המלחמה באוקראינה, שבמהלכה ראש הממשלה ויקטור אורבן נקט בעמדה פרו-רוסית השנויה במחלוקת עזה, ושהובילה לנתק בין הונגריה לשכנותיה ושותפותיה צ'כיה, סלובקיה ובעיקר פולין. והחשוב ביותר: היא שכנעה את האיחוד האירופי להמשיך להקפיא תקציבים בגובה מיליארדי אירו שיועדו להונגריה (הוא החל להקפיא אותם בתגובה לפגיעה בשלטון החוק, וכיום, תשעה חודשים אחר כך, הם עודם מוקפאים). גם האינפלציה, שלאחרונה טיפסה לממדים מבהילים של 22 אחוז, החלה לתת את אותותיה כבר ערב הבחירות – אולם כל זה לא עזר לאופוזיציה להחליף את השלטון. מה שמעלה את הסברה שהסיבה העיקרית לכישלון הם השינויים מרחיקי הלכת שהתרחשו בשנים האחרונות בהונגריה, שכמעט שלא מאפשרים למעשה החלפה של השלטון. על כך בסעיף הבא.

לסיכום העניין הפוליטי-מחנאי: האיחוד בהונגריה כשל, בפולין הוא תלוי על בלימה. בשני המקרים, מפלגות האופוזיציה צריכות לגשר על פערים אידאולוגיים גדולים – בעיקר בכל הקשור לאג'נדה החברתית-כלכלית והיחס להגירה. שסעים אתניים, מנגד, כמעט שלא קיימים בשתי המדינות, לפחות לא כאלה שבאים לידי ביטוי בבחירות.

בישראל, לעומת זאת, האופוזיציה היהודית-ציונית, שמוחה על העמדות הגזעניות של חברי הממשלה הנוכחית, תצטרך להחליט האם היא מוכנה לשיתוף פעולה נרחב עם החברה הערבית ונציגיה – למעשה האפשרות היחידה לייצר רוב – והאם לשיתוף פעולה כזה יש בסיס אידיאולוגי מוצק שאפשר לבנות ולשמר לאורך זמן.

אילוף שוק התקשורת – נזק בלתי הפיך

דומה שהגורם העיקרי שאפשר לפידס להישאר בשלטון, או לכל הפחות אחד העיקריים שבהם, הוא השליטה הכמעט מוחלטת של המפלגה בשוק התקשורת במדינה. במשך יותר מעשור דחקה פידס משוק התקשורת גופים שאינם מזוהים איתה, באמצעות מיסוי דיפרנציאלי של חברות זרות ורכישת כלי תקשורת בידי מקורבי המפלגה. התוצאה היא שכיום הרוב המוחלט של התקשורת המודפסת וערוצי הטלוויזיה הם שופר של הממשלה. ישנם כמה אתרי חדשות ברשת שעדיין מבקרים את השלטון, אבל השפעתם קטנה ביחס לגופים הממוסדים ובראשם ערוצי הטלוויזיה.

השליטה הזאת באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בבחירות האחרונות. התקשורת נמנעה מביקורת כלפי אורבן אחרי שהביא לבידוד הונגריה ולסנקציות כלכליות כבדות; תחת זאת, היא בחרה להציג אותו כמנהיג חזק שמונע בגופו את כניסתה של הונגריה למלחמה מסוכנת נגד רוסיה, כפי שהאופוזיציה ודאי היתה מקדמת. למותר כמעט לציין שהסבירות לתסריט כזה היתה ונותרה נמוכה ביותר. הונגריה אמנם חולקת גבול עם אוקראינה, אבל בהיותה חברת ברית נאט"ו, זליגת המלחמה לתחומיה פירושה מלחמה של רוסיה עם הברית כולה ובראשה ארצות הברית. מלחמת עולם, במילים אחרות. מדינות הברית עושות כל שלאל ידן כדי להימנע מתסריט כזה למן היום הראשון ללחימה.  

אבל מופרך ככל שהיה, הנראטיב שהתקשורת קידמה ניגן על סנטימנט מושרש: סקרים שנערכו לפני הבחירות מצאו ש-90 אחוז מההונגרים חוששים ממעורבות בסכסוך ומהאפשרות שהמלחמה תאיים ישירות על הונגריה. בצד אותו "נראטיב אוקראיני", התקשורת גם היללה את הכישורים הדיפלומטיים של אורבן, שסייעו בהשגת מחירי אנרגיה נמוכים, תוך פמפום הפחדות ולפיהן האופוזיציה תביא לעלייה קיצונית בהוצאות משק הבית.

יש גרעין של אמת בנראטיב הזה, שכן עבור עסקת הגז הטבעי המוצלחת שסגר ערב הבחירות, אורבן אכן ניצל את קשריו הטובים עם ולדימיר פוטין. ועם זאת, אחרי הבחירות מחירי האנרגיה עלו משמעותית גם בהונגריה וזאת בשל הנסיקה של מחירי הגז הטבעי והנפט בעולם כולו, עם התמשכות המלחמה באוקראינה (המחירים בעסקאות ארוכות טווח מעין זו אינם מקובעים, אלא צמודים לתנודות בשוק).

נראה אפוא שהלקח החשוב מזירת התקשורת ההונגרית הוא שיש שינויים מבניים שאינם הפיכים, משום שהם מייצרים מציאות חדשה. כך, למשל, המעמד החדש שנוצר בין-לילה כמעט, של בעלים חדשים של כלי תקשורת, לא ימהר לוותר על כוחו; זו קבוצת אינטרס חזקה שגם עשויה להפעיל את כלי התקשורת שברשותה ככלי נשק.

גם לנראטיבים שקונים אחיזה ציבורית עיקשת קשה לעשות Undo בין-לילה. פידס שולטת בהונגריה זה 13 שנים, שבמהלכן התחנך דור שלם על האינדוקטרינציה של השלטון ולמד באוניברסיטאות שבהן חופש הביטוי מוגבל. סביר להניח שהתפיסות של הדור הזה ליברליות פחות ומותאמות יותר למציאות שהוא מכיר. על כן יש צורך לרכז את מלוא משאבי ההתנגדות דווקא סביב הנושאים הללו, גם אם הם נוגעים לכלי תקשורת בלתי מושלמים עם רשימה ארוכה של חוליים.

הפער התרבותי ושכתוב ההיסטוריה – העיקר להלעיז על הליברלים

המקרים של הונגריה ופולין לא מספקים דוגמאות אופטימיות באשר ליכולת של האופוזיציה למנוע שינויים מבניים. שתי ממשלות הימין הקיצוני החליפו את הרכב בית המשפט החוקתי, הגבילו את חופש הפעולה שלו ולמעשה עיקרו אותו מסמכויות; הן פגעו באופן משמעותי בחופש העיתונות, בחופש האקדמי ובארגוני החברה האזרחית; והעבירו חוקים נגד נשים, מהגרים והקהילה הלהט"בית. בדרך, הן נתקלו בהתנגדות בזירות שונות, אבל לרוב היא לא מנעה את השינוי. ובחשבון אחרון, כל התהליכים הללו הידקו מאוד את האחיזה של הימין הקיצוני בשלטון.

מהם יסודותיה המקוריים של הפופולריות של הימין במדינות הללו? בשתיהן רבים מצביעים למפלגת השלטון משום שהם תומכים בסובסידיות ממשלתיות, או תופסים את עצמם כַמפסידים מהמעבר מהקומוניזם לדמוקרטיה ומההצטרפות לאיחוד האירופי.

בשתיהן, השינויים שעברה המדינה אחרי נפילת מסך הברזל אמנם הגדילו את הרווחה הכללית, אבל גם יצרו פערים עמוקים יותר ולכן שסע עמוק בין המרכז והפריפריה. הפערים הכלכליים משחקים בו תפקיד חשוב, אבל לא פחות מהם, זהו הפער התרבותי העצום שמעורר טינה: הפער בין המעמד המשכיל, שמתגורר בערים הגדולות, זוכה לחינוך מעולה, דובר שפות זרות ואורחותיו אירופיות-קוסמופוליטיות, לבין ערי הסְפר שבהן האבטלה גבוהה ומערכות הבריאות והחינוך ירודות.

מעבר לזה, משחקים תפקיד גם הון דורי ורשתות חברתיות. לצעירים שמשפחתם מוורשה או מבודפשט יש נדל"ן שבו זכו בתקופה הקומוניסטית ושערכו עלה מאוד בינתיים, ויש להם קשרים בזכות המשפחה ובזכות בתי הספר הטובים במדינה שמסייעים למצוא עבודות – ושבחשבון אחרון מבססים ומשמרים את האליטה. צעירים שנולדו מחוץ למעגל הזה, מרגישים לעתים קרובות שהדלתות חסומות בפניהם. מפלגות השלטון הנוכחיות העניקו ביטוי וייצוג לתחושות המרמור האלה כלפי האליטות האינטלקטואליות. בהונגריה מפלגת השלטון אף הצליחה לייצר אליטה כלכלית חדשה, של מקורבים.

מפלגות השלטון בהונגריה ופולין גם כותבות מחדש את ההיסטוריה שלדבריהן עוותה על ידי האליטות הישנות: תחילה הן שירתו את רוסיה הסובייטית ואחרי נפילתה, את המערב הדורסני והמופקר. אחד הנושאים שזוכים לשכתוב מהסוג הזה הוא השואה – סוגיה חשובה מאוד בשתי המדינות. בשתיהן, מפלגת השלטון מתנערת כליל מהאחריות של המדינה או של אזרחיה לרצח יהודים בשואה.

המקרה הפולני הוא המוכר יותר עבור הישראלים. הטענה של מפלגת השלטון (ששואבת מתפיסה עממית רווחת) היא שפולין תחת הכיבוש הנאצי לא היתה בעצם פולין האמיתית – פולנים הרי נרדפו בעצמם – ולכן המדינה הפולנית בוודאי אינה אחראית לרצח יהודים, אבל גם לא אזרחים ששיתפו לשם כך פעולה עם הנאצים.

מפלגת השלטון לא מסתפקת בכך שזהו הנראטיב הרווח, אלא גם מנהלת מסע חורמה נגד נראטיבים מתחרים, מבוססי עובדות, ובעיקר נגד חוקרים שחושפים מקרים משמעותיים של שיתוף פעולה בין פולנים לנאצים ברצח המוני של יהודים. רבים מהחוקרים הללו נאלצים לפעול היום מחוץ לפולין. המקרה המפורסם ביותר בהקשר הזה הוא "חוק מחנות ההשמדה הפולניים" שבעטיו כל פרסום או אמירה שיש בהם משום האשמה קולקטיבית כלפי האומה הפולנית בהקשר פשעים שהתרחשו בשואה, הינו עבירה פלילית.

המקרה ההונגרי אולי אף בעייתי יותר, משום שהונגריה שיתפה פעולה עם הנאצים עוד בטרם נכבשה ב-1944, והאדמיניסטרציה במדינה מילאה תפקיד מרכזי בהשמדת היהודים משנה זו ואילך. אבל חרף העובדות ההיסטוריות, הונגריה תחת אורבן מקדמת נראטיב ולפיו היא עצמה היתה קורבן של הנאציזם וממילא היא גם נקייה מאשמת רצח יהודים.

הממשלה בהונגריה שינתה תוכניות לימודים, בנתה מונומנטים, הקימה מכוני מחקר והגדילה את השליטה בתקצוב גופים אקדמיים על מנת שיקדמו את הנראטיב הנ"ל. מטרת העל של הקמפיין הזה היא להחליש את האליטה האינטלקטואלית הליברלית ולהציג אותה כבוגדנית וכמי שמלעיזה על האומה ההונגרית. כל המהלכים האלה מקשים מאוד על האופוזיציה לקדם נראטיבים החופשיים מטלפי השלטון.

מחאה ציבורית – יש בכלל טעם?

למפלגת האופוזיציה הגדולה בפולין, פלטפורמה אזרחית, יש כוח אלקטורלי ניכר אבל היא היתה ונותרה מפלגת מיעוט. במשך שנים היא נחשבה למפלגת מרכז נטולת אידאולוגיה וערכים. היא גם לא מפלגה אקטיביסטית במיוחד בסיים, הפרלמנט הפולני. הרחוב הפולני, לעומת זאת, סוער וגועש, ובמהלך שנות שלטון הימין הקיצוני, ניצתו הפגנות רבות סביב הנושאים שבנדון. הפולנים יצאו להפגין למען החוקה שלהם ונגד שינויים במבנה בתי המשפט והתקשורת, אך הנושא שהוציא אותם לרחובות יותר מכל נושא אחר היה שלילת הזכות להפלות.

מפלגת השלטון בפולין היא קתולית מאוד וארכי-שמרנית, ובהיותה כזאת ניסתה שוב ושוב להגביל את הזכות המינימלית ממילא להפלות, אשר חלה בעבר אך ורק על הריונות מסכני חיים, הריונות עם עוברים בעלי מומים כבדים והריונות כתוצאה ממקרי אונס וגילויי עריות. ב-2020, בית המשפט, בהרכב החדש והשמרני-מאוד שלו, פסק שהפלה במקרה של מומים חמורים בעובר סותרת את "הזכות לחיים" בחוקה הפולנית ולכן אינה חוקית.

הפסיקה הובילה להפגנות ענק שזכו לכינוי "שביתת הנשים" (מקומות עבודה רבים אפשרו לנשים להיעדר כדי לצאת להפגין), נמשכו חודשים ארוכים וגרמו לירידה בתמיכה במפלגת השלטון. בעיקר נראָה שההפגנות איחדו את הציבור הליברלי והעניקו לו את הזהות המשותפת ואת האג'נדה הנחושה שחסרו לו בעבר. אבל את הפסיקה זה לא עזר לשנות, ההפגנות דעכו אחרי שהשלטון מינף את מגפת הקורונה על מנת להגביל התקהלויות, והתמיכה בממשלה התאוששה סביב המלחמה באוקראינה והעמדה הנצית שלה נגד רוסיה, שקלעה לסנטימנט העממי ולפחדים קמאיים.  

בהונגריה, ההפגנות היו נקודתיות יותר וסוערות פחות. ב-2014 למשל, יצאו הונגרים בהמוניהם להפגין נגד חוק שהטיל מס על שימוש באינטרנט בהתאם לתדירות הגלישה. המס נועד לפגוע באליטה האינטלקטואלית, אבל הפגנות הענק הבהירו לממשלה שגם תומכי פידס חשבו שהוא מקומם – והחוק בוטל. הפגנות אחרות מחו נגד גילויים של שחיתות שלטונית בקנה מידה רחב, אבל בכל המקרים לא היה במחאות כדי ליצוק זהות משותפת לאופוזיציה ובוודאי לא לסחוף את הציבור נגד השלטון. אחוזי התמיכה בו נותרו יציבים למדי.

שני המקרים מדגימים שהרבה יותר קל לעורר את האופוזיציה סביב נושאים קונקרטיים ומיידיים (ולפעמים, כמו המס על האינטרנט, לא מאוד חשובים), ושלמחאות מהסוג האחרון גם יש סיכוי ממשי להצליח. לעומת זאת, הרבה יותר קשה למחות לאורך זמן נגד הרס שלטון החוק. הסיבה היא שקשה כנראה לאזרחים לשער באופן מופשט את העוול הטמון באובדן ההגנה על זכויות פרט, בוודאי בהשוואה לעוול המיידי שנגרם למשל לנשים בדיכוי הזכות להפָּלות. אבל הבעיה היא, שהפגיעה בשלטון החוק היא הנזק הגדול שמגלמים המשטרים הללו, ויותר מזה, שהיא גם זו שמאפשרת להם להוציא לפועל ביתר קלות את תוכניותיהם, ובד בבד להישאר בשלטון זמן רב.

כמו השינויים שעבר מוסד התקשורת בהונגריה, גם שחיקת שלטון החוק במדינה היא בלתי הפיכה במידה רבה. ראשית, אל מול מפלגות הימין הקיצוני שמגיעות לשלטון כשהן נחושות לפרק את המערכת, בנייה של מערכת איזונים ובלמים חדשה מצריכה הון פוליטי עצום וזמן ממושך. שנית, המפלגות האלה נקטו באמצעים רדיקליים כמו החלפה לא חוקתית של אחוז ניכר מהשופטים בבתי המשפט; במידה שתעלה לשלטון מפלגה שומרת חוק, היא תירש את השופטים השמרנים (דוגמת הג'נטלמנים בפולין שפגעו בזכות להפלה), ותתקשה מאוד להחליף אותם במסגרת מה שמאפשר החוק.

לחץ בינלאומי – כן ללחץ הכלכלי, לא לניימינג ולשיימינג

הונגריה ופולין שתיהן חברות באיחוד האירופי, וכוחות אופוזיציוניים בשתיהן מרבים להשתמש בזירה האירופית כדי לנסות לרסן את הממשלה. התוצאות מעורבות. מצד אחד, שתי המדינות חזרו בהן – מי יותר (הונגריה), מי פחות (פולין) – מרפורמות משפטיות בעקבות תביעות של האיחוד. מצד שני, הצעדים שנקטו היו, לרוב, למראית עין בלבד. הונגריה למשל הורידה את גיל פרישת השופטים בבית המשפט החוקתי ואז חזרה בה, בעקבות פסיקת בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי ולחץ של הנציבות האירופית – אבל רק אחרי שכבר הוחלפו השופטים הליברלים המשמעותיים.

בשנה האחרונה, האיחוד האירופי מונע כאמור מיליארדי אירו מהונגריה ומפולין, המגיעים להן מקרן הטיפול בנזקי הקורונה. זו הפעם הראשונה שהלחץ הבינלאומי פוגע בכיס של המדינות האלה. שתיהן העבירו בתגובה מספר רפורמות, שלעת עתה לא הניחו את דעתו של האיחוד. השאלה היא האם יהיה מספיק רצון פוליטי מצד מדינות האיחוד להמשיך וללחוץ דרך הכיס. בחודשים האחרונים כבר מסתמנים בקיעים: גם גרמניה וגם צרפת מעוניינות "לוותר" להונגריה ולהעביר לה לפחות חלק מהכספים, כדי שתימנע מהצבעת וטו על החלטות שנוגעות למלחמה באוקראינה.

ישראל אמנם איננה חברה באיחוד על-לאומי, אבל היא תלויה בתמיכה הבינלאומית ובסיוע הצבאי של ארצות הברית. השאלה, גם במקרה הזה, היא האם ייווצר רצון פוליטי מספיק חזק בארצות הברית ללחוץ על הכיס של ישראל – שאלה שתוכרע, יותר מכל דבר אחר, על ידי יחסי הכוחות הפנימיים במפלגה הדמוקרטית.

דוגמה ללחץ בינלאומי שלא עבד בכלל במקרה של הונגריה ושל פולין נוגעת לפרקטיקות החשיפה (ניימינג) וההוקעה ציבורית (שיימינג) של הממשלה בידי ארגוני חברה אזרחית וארגוני זכויות אדם בינלאומיים. ארגוני זכויות אדם מספקים תמיכה משפטית חיונית לאוכלוסיות מוחלשות, אבל הם נכשלים מול ממשלות ימין קיצוני כשהם נוקטים בניימינג ובשיימינג. השיטה הזאת אמורה לחשוף מנהיגים שמפירים זכויות אדם, נוהגים בשחיתות או פוגעים בדמוקרטיה – ולייצר כך לחץ עליהם לשנות את דרכיהם. אלא שבפועל, רוב ציבור המצביעים שאמור לייצר את הלחץ המדובר על המנהיג (והמנהיגים האלה הם לרוב גברים) חש מותקף בעצמו ומתלכד סביב ההנהגה וסביב הזהות הלאומית. במקום לקדם ערכים ליברליים, התוצאה היא הסתגרות א-ליברלית.

מעבר לכך, כמו בישראל, גם בהונגריה ובפולין הימין מסמן ארגוני חברה אזרחית כבוגדים שמשרתים אינטרסים זרים תוך הפקרת הלאום. תגובת הנגד לארגונים האלה כה חריפה – החל מהתקפות אישיות דרך מניעת תקציבים וכלה בקמפיינים גדולים ועתירי תקציב – שהיא מאפילה ברוב המקרים על תרומתם. כך, למשל, קמפיין אישי מהסוג הזה, שהפעילה הממשלה בהונגריה נגד המיליארדר ההונגרי-אמריקאי ג'ורג' סורוס, שנשען על סטריאוטיפים אנטישמיים מובהקים ושכּלל פרסום בשלטי חוצות ענקיים (לצד איומים על חיי עובדים), גרם לו לסגור את פעילות הארגון הפילנטרופי "חברה פתוחה" במדינה, אחרי עשורים שבהם תרם מיליארדים לקידום הדמוקרטיה, החינוך וזכויות הפרט.

כל ארגון כזה שנסגר – מה עוד שבמקרה של סורוס, גם נדחקה מחוץ למדינה ה-CEU, האוניברסיטה המשגשגת שייסד ושעברה לווינה – מחליש עוד יותר את קידום ערכי הדמוקרטיה, וכן מייצג את אובדן האמון באפשרות של השבת הדמוקרטיה להונגריה.

כמה מילים על שחיתות ואידאולוגיה – הטרייד-אוף של הקיצונים

המשטרים בהונגריה ובפולין אינם זהים. בהונגריה שולטת מפלגה מושחתת מאוד שמשתמשת בשלטון עבור רווח כלכלי. מקורביה זוכים במכרזים ומקבלים הקלות אישיות במסים וברגולציה. לכן פידס עושה כל שלאל ידה כדי להישאר בשלטון, תוך פגיעה אנושה בדמוקרטיה. מפלגת השלטון בפולין, לעומתה, הרבה פחות מושחתת והרבה יותר אידאולוגית. זו מפלגה ימנית, דתית ולאומנית שמעוניינת להשליט את הערכים הללו גם במרחב הציבורי, הפוליטי והביתי.

שני הסוגים שבנדון בעייתיים. עבור מפלגה מושחתת, המחיר של אובדן שלטון הוא עצום ויש לה, לפיכך, מניע לנקוט באמצעים קיצוניים נגד שלטון החוק מחד, אבל להימנע משינויים מרחיקי לכת בזכויות פרט מאידך, וזאת כדי לא לקומם את הציבור אלא להותירו רדום פוליטית. מפלגה אידאולוגית, לעומת זאת, לא יונקת מהשלטון באותה המידה, אבל עלולה להעביר רפורמות רדיקליות בזכויות הפרט משום שזו השקפתה.

בישראל, חברות בקואליציה הנוכחית הן מפלגות שיונקות מהשלטון והן מפלגות עם אידאולוגיה קיצונית. אולי העובדה שזה שילוב, ולא הרכב הומוגני, טומנת בחובה סיבה לאופטימיות: ייתכן שהאידאולוגים, שהם קבוצת מיעוט, יוליכו את הממשלה רחוק מדי ויקוממו את הציבור עליה. בעוד שרוב בקרב הציבור אדיש-עד-מסכים עם הממשלה בנוגע לשאלות כמו הכיבוש או שלטון חוק סמכותני, הוא כנראה הרבה יותר ליברלי מעמדותיהם של הסמנים הימניים בממשלה בכל הקשור לזכויות נשים ולהט"ב. וכפי שכבר ניכר בזמן הקצר שעבר מאז כינון ממשלה, אידאולוגים מתקשים לנהוג בפרגמטיות ולרַצות ציבור לא-אידאולוגי רק כדי להישאר בשלטון.

על הציבור הליברלי, מנגד, להתרכז גם בשינויים פחות הפיכים כמו ניתוץ שלטון החוק, ולזכור כי הסוגיות הסמליות והזהותיות יכולות להביא הישגים נקודתיים, אבל הן משמשות פעמים רבות מסך עשן. כך או כך, דומה שהמסקנה החשובה ביותר היא לא להפוך לציבור רדום וא-פוליטי כמו במקרה ההונגרי. זעם של האופוזיציה על עמדות אידאולוגיות מרחיקות לכת עשוי בהחלט לסייע לכך.

לסיכום

תחת שלטון ימני קיצוני, עברו הונגריה ופולין שינויים מרחיקי לכת שמקשים על האופוזיציה להחליף את השלטון ומגבילים זכויות פרט וזכויות פוליטיות. סוגים שונים של מחאה לא עצרו את הידרדרות הדמוקרטיה במקרים האלה, אבל הם בעלי משמעות. בפולין, מחאות בלתי פוסקות נגד הממשלה שמרו על הרלוונטיות של האופוזיציה והיא עדיין אוחזת בסיכוי להחליף את הממשלה. גם העובדה שהתקשורת במדינה אינה כפופה לחלוטין לממשלה ונותרו בה גופים עצמאיים – מסייעת לכך, מה שמלמד על חשיבותה.

בהונגריה הרדומה פוליטית, לעומת זאת, כמעט בלתי אפשרי לדמיין הפסד של מפלגת השלטון. אם המטרה של האופוזיציה היא לעצור רפורמות מרחיקות לכת, זה יתאפשר רק אם יהיו סדקים בקואליציה עצמה או לחץ בינלאומי משמעותי. כפי שאפשר ללמוד מהמקרים האלה, אם האופוזיציה בישראל מעוניינת להחליף את השלטון, היא צריכה להתאחד סביב זהות משותפת ולהיות נוכחת ברחוב ללא הפסקה.

על ד"ר הדס אהרן

מרצה במרכז ללימודים אירופיים וים תיכוניים באוניברסיטת ניו יורק. המחקר שלה מתמקד בלאומיות, פופוליזם ופוליטיקה אירופית.