התבוסה של מפלגות המרכז והשמאל הציוניות בבחירות האחרונות והעלייה של הימין הקיצוני הוסברה על ידי אנשי שמאל רבים במונחים חברתיים: התקוממות של הפריפריה החברתית והגיאוגרפית הישראלית נגד הקואליציה הלבנה והשבעה של בנט ולפיד, ונגד החיבור שלה עם רע"מ הפלסטינית. לטענתם, הניכור שחשה הפריפריה היהודית הוא הסיבה בה"א הידיעה לכישלונות של השמאל בקלפי, וכפועל יוצא, להעמקת הכיבוש ולעלייתן של קבוצות ומפלגות גזעניות במופגן. אלא שבצומת שבו השמאל מצוי כרגע, הניתוח הזה עלול להוביל למסקנות מוטעות, ובראשן הזנחת המאבק בכיבוש. זהו רעיון רע, שלא יוביל לצדק חברתי ולא להצלחות אלקטורליות. 

על פי הניתוח החברתי, בסביבה קפיטליסטית שבה הפערים החברתיים הולכים ומתרחבים, נוטים העניים היהודים והמעמד הבינוני-נמוך להיאחז כפיצוי בנושא הלאומי ובתביעה לזכויות יתר ליהודים, הן במישור החומרי והן בהיבטים סימבוליים. על רקע תהליכים ניאו-ליברליים, ההתמקדות של השמאל במאבק בכיבוש ובשיח המוסרי יוצרת תגובת נגד, בעיקר כי נקודת המבט האוניברסלית מרוקנת את "הקלף היהודי" מתוכן. 

לכך נוספות שתי טענות משלימות: האחת, בני הפריפריה העניים הם אלו שממלאים את יחידות השדה ומבצעים את מרבית פעולות השיטור בשטחים, ושנייה, הפריפריה גם חשופה יותר לחיכוך עם הפלסטינים, אם זה בעוטף עזה או בערים המעורבות שלאחר אירועי מאי 2021. החיכוך הנ"ל מתדלק את הזעם, ואת המחויבות לעקרונות האידאולוגיים המצדיקים את השליטה האלימה בפלסטינים. התוצאה של הפערים המתרחבים והתפקידים החברתיים השונים – ושל העיסוק של השמאל בכיבוש ובזכויות אדם – היא עוינות גוברת למתנגדי הכיבוש ולשמאל ככלל, והתגייסות נגדו בקלפי. 

האנליזה הזו מובילה את השמאל החברתי לאג'נדה פוליטית שמבקשת להתמקד בזכויות הפריפריה היהודית ולדחות את העיסוק בתחומי זכויות האדם והכיבוש, אולי מתוך אמונה שיותר שוויון בין יהודים יוביל לשוויון ולצדק בין יהודים לערבים (או, בגרסה אחרת, התמקדות ב"בעיות הפנימיות" וב"עניי עירך"). ברמה המעשית, גישת השמאל החברתי מיתרגמת להאשמה-עצמית מופרכת כלפי עצם ניהולו של שיח מוסרי בשמאל; לעוינות ולציניות כלפי הפעילים נגד הכיבוש; ואפילו להתעלמות או לסלחנות ביחס למופעיו האלימים והדכאניים ביותר של הכיבוש – מהמתקפות על עזה ועד פגיעות של חיילים באזרחים פלסטינים. 

קודם מסומנת המטרה, אחר כך בא הטיעון

לא חסרות דוגמאות לשיח החברתי הפנים-יהודי הזה, בעמודי הדעות וברשתות החברתיות. על פי תהל פרוש ("הארץ"), הניכור שחשה הפריפריה מהמדינה וממוסדותיה הוא שהוביל להצלחה חסרת התקדים של עוצמה יהודית. "שאלת הבעלות הלאומית איננה שאלה שמבחינה רק בין יהודים לערבים, אלא גם בין יהודים לבין עצמם […] מה הפלא שיש כאן רבים שרוצים לקבל בעלות סימבולית, דרך הצבעה למי שמבטיח שיראה לערבים מי בעל הבית". אינס אליאס (גם ב"הארץ") הולכת רחוק עוד יותר. הגינוי של אלימות חיילים בחברון הוא לפי אליאס "ציד מזרחים" הפוגע ב"זכויות אדם בסיסיות" של מי "שהפכו לפניו של הכיבוש". אביעד הומינר-רוזנבלום, בבמה זו, מזהה בפערים הכלכליים את היתרון היחסי של הימין: "במערכת בחירות כל כך צמודה", הוא כותב, "ייתכן שהניכור שחשו המעמדות הנמוכים העניק לנתניהו את הניצחון". 

קשה להתעמת עם הניתוחים האלה, כי יש בהם, כאמור, גרעין של אמת, הנוגע לפערים בין יהודים לבין עצמם. אלא שהניתוח החברתי עומד על יסודות רעועים. לאורך השנים, יותר משהתמיכה הישראלית בפשרה עם הפלסטינים הושפעה מהיחסים החברתיים והכלכליים בין יהודים לבין עצמם, היא היתה פועל יוצא של אירועים הקשורים לסכסוך עצמו. 

פריצות הדרך המדיניות המשמעותיות הגיעו דווקא בתקופות של חרדה כלכלית ופיזית: האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, הובילה להתמתנות משמעותית בעמדות של הציבור הישראלי (ולעלייה הזמנית של השמאל לשלטון), וזאת למרות שהיא התרחשה אחרי הליברליזציה הכלכלית והפגיעה בזכויות העובדים במסגרת התוכנית לייצוב המשק ב-1985. האינתיפאדה השנייה גרמה להתמוטטות גישת ההסדרים עם הפלסטינים אבל גם לתמיכה בנסיגות חד צדדיות, וכל זאת על רקע משבר כלכלי שחולל הכאוס הביטחוני ושפגע במיוחד בעניים היהודים. 

זאת ועוד, על פי גישת הניתוח החברתי, השגשוג הכלכלי ועלייתו של מעמד ביניים מזרחי בשנים האחרונות, והעלייה בהון הסימבולי של הפריפריה תחת שלטון הליכוד – תופעות מבורכות כשלעצמן – היו אמורות להוביל להתמתנות, לפחות בכל הקשור לעמדות הנוגעות לסכסוך ולמעמדם של הערבים אזרחי ישראל; בפועל אנחנו חווים הקצנה. ואם הפריפריה תומכת בליכוד גם בעטיו של שיפור מסוים במצבה, התוצאה היא טיעון מעגלי: הרחבת הפערים גורמת לפריפריה לחוש ניכור ולתמוך בימין, וצמצומם גורם לה לתמוך גם כן בימין, הפעם מתוך הכרת תודה.

מעט בדומה, העיסוק בסוגיות של הון סימבולי ותרבותי סובל גם הוא מנטייה למעגליות: כשהתארגנויות כמו "שלום עכשיו", "יש גבול" או "אומץ לסרב" קראו לסיים את הכיבוש הן הואשמו באליטיזם של יוצאי יחידות קרביות; כעת תנועות השלום מואשמות באליטיזם של מי שנמנעים משירות ביחידות קרביות. קודם מסומנת המטרה, אחר כך כבר יופיע הטיעון. 

למי נקרא פריבילגים

מקור המשיכה של הגישה החברתית ברור. היא מנטרלת את האנטגוניזם כלפי מי שתומכים בימין הקיצוני ובאלימות שהוא מחולל – לשיטתה, האחרונים בסך הכל נאבקים על זכויותיהם בכלים שמערכת לא הוגנת סיפקה להם. בנוסף, קשה הרבה יותר להטיח בשמאל החברתי את כל אותן האשמות נפוצות כלפי הפעילים נגד הכיבוש – למשל שהם פריבילגים לבנים, הממירים את הגזענות שלהם מהערבים למזרחים. 

כך, דיכויים של חצי מיושבי הארץ שבין הירדן לים, הפקעת אדמותיהם, שלילת הזכויות הפוליטיות שלהם והאלימות השיטתית שהם נתונים לה הופכים במסגרת הגישה החברתית ממציאות יומיומית לעוד כלי של האליטות בניסיונן לפגוע במעמדות היהודיים המוחלשים ש"נושאים בנטל הכיבוש". הנטל הזה, ולא הכיבוש עצמו, הופכים למוקד הדיון. רבים מאנשי השמאל החברתי מתעבים את הכיבוש, אבל השיח שהם מקדמים משלים עם עוינות כלפי ארגוני זכויות האדם, ומבכר, במשתמע, לחדול מהמאבק בכיבוש בשם הסולידריות החברתית. סופו של אופורטוניזם מהטיפוס הזה להיכשל, מפני שבכל ניתוח המבוסס על זכויותיהם של יהודים בלבד, ידו של הימין תהיה על העליונה.

יש גם ניחוח לא נעים בסלחנות המופגנת שהפריפריה היהודית זוכה לה, בשם הביקורת – מוצדקת ככל שתהיה  – על המעמד הבינוני-גבוה ממרכז הארץ. האם פרקטיקות ואמונות פוליטיות, גזענוּת ואלימוּת, נבחנות באופן ביקורתי רק מרמת הכנסה מסוימת, או בהינתן הון תרבותי מסוים?

לחילופין, אולי המעמד הבינוני-נמוך בציבור היהודי באמת ובתמים מעדיף את השילוב של ניאו-ליברליזם ולאומנות שמציע לו הימין, על פני סוציאל-דמוקרטיה בעלת עקרונות אוניברסליים משמאל? אולי המעמד הבינוני המזרחי, שצמח תחת שלטון הליכוד, בוחר בחבילה של קפיטליזם, מסורתיות ועליונות יהודית, לא מתוך תודעה כוזבת ולא מתוך ניכור מהאשכנזים במרכז, אלא לאור ההישגים המוחשיים שזו הקנתה לו? ללא ספק, מחשבה לא נעימה. אולם האם אין למעמד היהודי הנמוך או הבינוני-נמוך מספיק סוכנוּת, ולנציגיו מספיק ותק בשלטון, כדי שהתפיסות הפוליטיות ודפוסי ההצבעה שלהם יילקחו ברצינות? 

ואם זה לא מספיק, התפיסה שפוטרת את הקולקטיב מהמשמעות העמוקה של בחירותיו מידרדרת במהירות לפטור מאחריות אישית. אינס אליאס מציירת את החייל מחברון שקילל פעילי שמאל – ואפילו את אלאור אזריה – כקורבנות של "ציד" מצד ממסד שמאלני. במציאות, דווקא בגלל החשש מהתגובה הציבורית, שני החיילים זכו לעונשים קלים ביותר ביחס לעבירותיהם, ואלו עוד קוצרו לאחר מכן. האפשרות ולפיה בפרשת אזריה היה קורבן נוסף – התוקף הפלסטיני, נתין כיבוש חסר רכוש וחסר זכויות, שהוצא להורג בצהרי היום – כלל לא זוכה להתייחסות. 

ואכן, החולשה הגדולה ביותר של הגישה החברתית היא ההתעלמות מהעובדה שהפלסטינים בשטחים ובמזרח ירושלים הם הפריפריה המובהקת של המערכת הישראלית; זו התעלמות מההבדלים המהותיים בין מי שנהנה, גם אם באופן מוגבל, מהחופש ומהפירות של האזרחות הישראלית והזהות היהודית, לבין מי שמדוכא בכוח הזרוע בשטחים ובמזרח ירושלים. אלו גם אלו הופכים לקורבנות של השיטה.

במקום להתעמת עם התפיסות הבעייתיות של מצביעי הימין הקיצוני, השמאל החברתי מוצא להן צידוקים או הופך אותן לחלק מהאתוס של הפריפריה. בכך הוא לא רק שולל מהם סוכנוּת, אלא גם פוטר את עצמו מהצורך לומר משהו מהותי על הכיבוש ועל הדרכים לסיימו, ולא רק על האופן שבו הוא משתקף בעיני המעמדות הנמוכים. סיום הכיבוש ופירוק משטר העליונות היהודית ידרוש ככל הנראה מאבק – שעלול להוביל לאלימות – בין יהודים לבין עצמם; הגישה החברתית מטשטשת את העובדה הלא-נעימה הזאת, לטובת מאבק למען תיקון חברתי, שאחריו סיום הכיבוש והדמוקרטיזציה יתרחשו כמעט מאליהן. איך? לא ברור.

קבלת היגיון הימין הקיצוני

ההתמקדות במעמד הבינוני-נמוך ובפריפריה היהודית כנקודה הארכימדית של הניתוח החברתי והפוליטי היא למעשה קבלה של היגיון הימין הקיצוני, ועיוורון מרצון כלפי טיבו האמיתי של הריבוד החברתי בין הירדן לים. במקום רוויזיה מוחלטת של ההיגיון הכלכלי והחברתי, מבקש השמאל החברתי להתמקד בשיפור מעמדה של קבוצה אחת בלבד, מתוך הנחה חסרת בסיס ולפיה גם קבוצות מוחלשות עוד יותר ייהנו כתוצאה מכך. זוהי רוח הליכוד, צבועה בז'רגון סוציאליסטי. לא מפליא, לכן, שחלק ניכר מטיעוני השמאל החברתי הפכו עם הזמן לסאונד-בייטים של אנשי ימין ניאו-ליברליים מובהקים, ממירי רגב ("שלטון של חברי אליטות לבנים", על הממשלה הקודמת) ועד הציונות הדתית והכהניסטים. 

בסופו של דבר, הניתוחים של פרופ' דני גוטוויין ושל ד"ר אבישי בן חיים אינם שונים עד כדי כך: שניהם מזהים בניכור בין יהודים את מקור כוחו של נתניהו; אולם ייתכן מאוד שהניכור הזה קטן ממה ששניהם חושבים, ואילו דווקא דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית – מרבץ של משאבים יקרי ערך כמו אישוש הזהות ותחושת עליונות, אדמה ועבודה זולה – הוא מקור כוחו של הימין, ובו יש להילחם. 

השמאל מצוי כעת בצומת: מרצ נמחקה, העבודה איבדה את האחיזה בקהלים המסורתיים שלה, ואילו הימין מתכנן שינוי משטרי כולל בישראל ועיגון של מציאות המדינה האחת, שבּה הפלסטינים הם נתינים חסרי זכויות הסגורים במכלאות בשטחי A ובעזה. המחשבה שהעתיד של השמאל טמון בשיח חברתי פנים-יהודי היא משחק במגרש ששרטט הימין, והמשכה של אותה גישה היסטורית כושלת שהביאה אותנו לרגע המשבר הנוכחי. 

כדי לדבר על סוציאל-דמוקרטיה ועל צמצום פערים כלכליים וסימבוליים, האנומליה בת חצי המאה במערכת הישראלית חייבת להסתיים, בין אם במסגרת מדינה אחת או שתיים. עצם השיחה על סוציאל-דמוקרטיה בסיטואציה קולוניאלית, שאין בה כבר שום דבר זמני, היא עניין אבסורדי. סיום הכיבוש הוא במהות הסוציאל-דמוקרטיה. אזרחות לכל התושבים תחת הריבונות הישראלית – במדינה אחת או שתיים – היא תנאי הכרחי לשוויון, ולא סרח עודף שלו, גם אם המחיר למימושה הוא עימות פנים-יהודי. והעיקר: מי שרואים במאבק בכיבוש פרויקט אליטיסטי, ולא את אבן היסוד בתיקון החברתי, הופכים עצמם, גם אם שלא מרצונם, לשותפים האידאולוגיים של האפרטהייד.

על נועם שיזף

עיתונאי ובמאי דוקומנטרי. סרטו "חברון: מעבדת השליטה" יוקרן ב-HOT 8 ב-15.1