תרגום: יונתן לוי
***

לא תהיה זו הגזמה לומר שדונלד טראמפ הוא הנשיא האמריקאי המשמעותי ביותר עבור ישראל מאז ריצ'רד ניקסון לפני חמישה עשורים כמעט. הארי טרומן הכיר במדינת ישראל מיד עם הקמתה והניח את היסודות למערכת היחסים שלה עם ארצות הברית, ניקסון מיסד את מדיניות הסיוע הביטחוני שהפכה את ישראל לשלוחה אמריקאית במזרח התיכון – וטראמפ שם קץ לאיזון העדין שאיפיין את יחסי ארצות הברית- ישראל תחת כל אחד מקודמיו בבית הלבן. לכל אחד מהנשיאים לפניו היתה אמנם עמדה ייחודית משלו כלפי ישראל, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל הכירו בכך שבנושאים מסוימים יש לישראל ולארצות הברית אינטרסים סותרים. הכרה זו הטילה מגבלות שונות על חופש הפעולה של ישראל, וחשוב מכך, איפשרה לארצות הברית לשמש כמתווכת העיקרית בין ישראל לאויביה.

מה שמייחד את הגישה של ממשל טראמפ לישראל, במיוחד בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא אימוץ מוחלט ונטול סייגים של הנרטיב ותפיסת העולם הישראליים – או ליתר דיוק, אלה של הימין הישראלי. במקום להשמיע קול מחאה על בניית התנחלויות או להעלים עין ממנה, ממשל טראמפ הכריז עליהן ככשרות לחלוטין בראי החוק הבינלאומי. במקום לגנות את חוסר המוכנות של הפלסטינים לפשרה, ממשל טראמפ הקפיא את הסיוע הכלכלי לגדה המערבית ולרצועת עזה וסגר את משרדי אש"ף בוושינגטון. במקום הסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמת הגולן, ממשל טראמפ הכיר באופן רשמי בריבונות של ישראל על השטח. ובמקום לשמר מראית עין של תהליך שלום – ולהודות בקול תשוש כי המרב שאפשר לעשות כעת הוא לשמר את ההיתכנות העתידית של הסדר מדיני – ממשל טראמפ עודד את ישראל לספח את הגדה המערבית, ונראה שגם יכיר באופן מיידי בלגיטימיות של כל סיפוח.

הכהונה של טראמפ שינתה עד היסוד את מערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל ויצרה שני תנאים מבניים שישפיעו בהכרח על הדינמיקה בין שתי המדינות בעתיד, גם אם ג'ו ביידן יזכה בבחירות לנשיאות בנובמבר. ראשית, טראמפ נקט בשנים האחרונות שורה של צעדים פשוטים יחסית ליישום וסבוכים מאוד לביטול. במלים אחרות, ממשל ביידן העתידי – אם יקום אחד כזה – יתקשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור ולהעלים את מורשת טראמפ. שנית, טראמפ שינה את האופן שבו ישראלים מגדירים מהי מדיניות אמריקאית פרו-ישראלית, מה שלבטח יגביר את המתחים בין ממשל ביידן לממשלת ישראל. בהתחשב בכך שישראל עשויה בחודשים הקרובים לזנוח באופן סופי את פתרון שתי המדינות – שעמד בלב מדיניות החוץ האמריקאית ברבע המאה האחרונה – הכהונה של ביידן עלולה להתברר, למרבה ההפתעה, כסוערת ומלאת טלטלות.

מצד שני, חשוב לזכור שביידן נחשב למעין סמכות עליונה במפלגה הדמוקרטית בנוגע לישראל והפלסטינים, והעמדות שלו, שבהן הוא מחזיק כבר שנים ארוכות, ידועות ומוכרות לכל. זו הסיבה שהכהונה שלו כנשיא תהיה, ככל הנראה, רגועה יותר משל כל מועמד פוטנציאלי אחר מהמפלגה הדמוקרטית. לא זו בלבד שהוא ובנימין נתניהו מכירים באופן אישי זה שנים רבות, אלא שהוא גם מייצג את המרכז הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית – מחנה שדוגל בהפרדה מלאה בין מערכת היחסים של ארצות הברית עם ישראל ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואכן, ביידן כבר הכריז על התנגדותו לשני צעדים אפשריים נפיצים במיוחד: החזרת השגרירות האמריקאית מירושלים לתל אביב והצבת תנאים להמשך הסיוע הביטחוני לישראל. לפיכך, סביר להניח שביידן אמנם ישנה את המדיניות האמריקאית כלפי הפלסטינים – וייקלע עקב כך להתנצחויות רטוריות עם נתניהו – אך לא יחסל באופן מלא את מורשת טראמפ. הנשיא ביידן יעדיף לפתוח דף חדש עם הפלסטינים, ולנסות להחזיר את ארצות הברית לתפקידה המסורתי במזרח התיכון כמי שאמנם מטה את הכף לטובת ישראל אבל עדיין נהנית מהלגיטימיות המאפשרת לה לאחוז במאזניים.

שמאלה פנה

ביידן מחזיק בכל העמדות הצפויות ביחס למי שמכהן זה קרוב לחמישה עשורים כסנאטור מטעם המפלגה הדמוקרטית ושומר על פרופיל גבוה בסוגיות חוץ וביטחון. סגן הנשיא לשעבר הוא תומך מושבע בפתרון שתי המדינות ובקיום משא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. הוא גם מצדד בשימור הסטטוס-קוו הביטחוני בין ארצות הברית לישראל: ביידן שלל פעם אחר פעם את ההצעות לשקול מחדש את מזכר ההבנות המסדיר את מתן הסיוע הביטחוני לישראל, ואף דחה את הרעיון להתנות את הסיוע בעצירת הסיפוח והבנייה בהתנחלויות. הוא אמנם התבטא בחריפות נגד סיפוח הגדה והרחבת ההתנחלויות והגדיר אותם כ"חיסול כל תקווה לשלום", אבל לא פירט כיצד צריכה להיראות תגובה אמריקאית הולמת לצעדים אלה. באופן כללי, אפשר להניח שאם ייבחר לנשיא, ביידן ישתדל לשמור על מחלוקות הנוגעות לישראל הרחק מאור הזרקורים. אפשר להסיק זאת לא רק על סמך ההיסטוריה האישית שלו עם נתניהו ומנהיגים ישראלים אחרים, אלא גם בהתאם להתבטאויות של טוני בלינקן, היועץ הבכיר ביותר של ביידן לענייני חוץ, במאי השנה.

בעבר, נטיות לב מהסוג שמאפיין את ביידן היו מניבות שורה של צעדי מדיניות צפויים למדי בנושא הישראלי-פלסטיני. אלא שבמציאות הפוליטית העכשווית יש שני גורמים שעשויים להפוך את הכהונה שלו כנשיא לסוערת מהמתוכנן. קודם כל, ביידן מייצג אגף אחד במפלגה הדמוקרטית, ואף שברמה הלאומית ידו של האגף הזה עדיין נמצאת על העליונה, אנשיו מתמודדים כיום עם הכוח ההולך וגובר של האגף הפרוגרסיבי במפלגה. מאז 2018 הוקדשה תשומת לב ציבורית רבה לשתי חברות קונגרס פרוגרסיביות, רשידה טאליב ואילהן עומאר, שתומכות בהטלת סנקציות על ישראל בגלל השליטה הצבאית שלה בגדה ויחסה לאוכלוסייה הפלסטינית. טאליב ועומאר הן שתי חברות הקונגרס הראשונות אי פעם שמגבות באופן רשמי את תנועת BDS, מה שממקם אותן בשולי המפלגה הדמוקרטית. אבל כשמביטים בתמונה הרחבה יותר מגלים סימנים רבים לתסיסה הולכת וגוברת כלפי ישראל, שחורגת בהרבה משתי חברות הקונגרס הללו.

כך, לדוגמה, לראשונה בתולדות הפוליטיקה האמריקאית כמה מהמועמדים בפריימריז לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית הביעו נכונות לבחון מחדש את מדיניות הסיוע הביטחוני לישראל. ברני סנדרס הציע להקדיש חלק מתקציב הסיוע לפרויקטים הומניטריים ברצועת עזה, ואילו אליזבת וורן ופיט בוטיג'ג' הצהירו כי ישקלו להגביל את כספי הסיוע באופן שיבטיח שלא יוכלו לשמש לסיפוח הגדה. ביידן אמנם ביקר בחריפות את העמדות האלה, אבל נראה שהן מבשרות על נכונות גדלה והולכת בקרב ההנהגה הדמוקרטית לערער על חלק מהמרכיבים של מערכת היחסים עם ישראל. נוסף על כך, יש כיום בקונגרס תמיכה חלקית בחקיקה שתחייב את בית הנבחרים לחקור את השימוש הישראלי במתקנים ובכוחות צבא למעצר של קטינים פלסטינים. החוק אמנם רחוק מאוד מאישור – חסרים לו מאות קולות כדי לעבור – אבל העניין הוא שעד לא מזמן חוק מסוג זה כלל לא היה מגיע לקונגרס.

חשוב להבין כי מערכת היחסים העתידית של ביידן עם ישראל תושפע מעוצמת ההתנגדות שטראמפ מעורר בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. טראמפ אמנם שובר שיאים של חוסר אהדה אצל כל הציבור האמריקאי, אבל רמת העוינות כלפיו בקרב מצביעים דמוקרטיים היא חסרת תקדים במונחים היסטוריים. העובדה שטראמפ שנוי כל כך במחלוקת הופכת כל נושא שמזוהה עמו לשנוי במחלוקת כשלעצמו – והכלל הזה תקף גם בנוגע לישראל. נתניהו עשה כל שביכולתו בשנים האחרונות כדי לקשור את עצמו לטראמפ – החל בשבחים שחלק לו מעל כל במה אפשרית ועד לשימוש ביחסים האישיים ביניהם בקמפיין הליכוד במערכות הבחירות בישראל. טראמפ, מצדו, הפך את המדיניות שלו כלפי ישראל לאחד הנושאים המרכזיים בעצרות הבחירות שלו. כתוצאה מכך, עבור רבים מתומכי המפלגה הדמוקרטית, ישראל מזוהה כיום עם טראמפ והפוליטיקה שלו, והזיהוי הזה יערים קשיים רבים מאוד על כל ממשלה בישראל – על אחת כמה וכמה כזאת שנתניהו עומד בראשה – אחרי שטראמפ יעזוב את החדר הסגלגל.

המשמעות של כל המגמות הללו היא שהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית ילחץ על ביידן לאמץ קו נוקשה יותר כלפי ישראל. אין זה  אומר שהתפיסה והגישה של ביידן ישתנו מקצה לקצה, אלא שמהלכים של ישראל שזכו בעבר למחילה אמריקאית יגרמו עכשיו חיכוכים ועימותים. לכל הפחות, נראה שהשינויים במפלגה הדמוקרטית ייאלצו את ביידן להפוך חלק מהמחלוקות עם ישראל לפומביות, למרות העדפתו המוצהרת ללבן אי-הסכמות מאחורי דלתיים סגורות.

מו"מ שמום

הגורם השני שיעצב את יחסי ארצות הברית-ישראל בשנים הבאות קשור לתמורות מרחיקות הלכת שחלו במדיניות של ישראל מאז הפעם האחרונה שביידן כיהן בתפקיד רשמי בבית הלבן. כזכור, ממשל אובמה-ביידן נקלע לשורה של עימותים מתוקשרים עם ממשלת נתניהו בשלל סוגיות – מהרחבת ההתנחלויות ועד הסכם הגרעין עם איראן. המתח בין הצדדים הגיע לשיאו בדצמבר 2016, כשארצות הברית נמנעה מהטלת וטו על החלטה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם. ובכל זאת, למרות ההתנגשויות התכופות עם נתניהו, כשביידן סיים את תפקידו כסגן הנשיא לפני ארבע שנים, המאפיינים היסודיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין עמדו בעינם: הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק אמנם גדלה באופן עקבי ופתרון שתי המדינות נראה רחוק מתמיד, אבל הסטטוס הבסיסי של הגדה לא השתנה. ישראל לא גילתה נכונות לנסיגה צבאית או אזרחית מיהודה ושומרון, אבל סיפוח הגדה היה עדיין לא יותר מפנטזיה של הימין המתנחלי. אם ביידן ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, הוא עלול למצוא את עצמו מול מציאות שונה בתכלית.

"שלום לשגשוג", התוכנית המדינית של ממשל טראמפ – הכוללת סיפוח של 30% משטחי הגדה והחלת ריבונות ישראלית על 130 התנחלויות – נתנה רוח גבית להבטחות של נתניהו להתחיל בסיפוח הגדה בחודשים הקרובים. נתניהו אולי קיבל אור ירוק מטראמפ, אבל התוכנית שלו מעוררת דאגה רבה בחוגים דמוקרטיים בארצות הברית וכמעט בכל עיר בירה בעולם חוץ מוושינגטון. בדצמבר אשתקד אישר בית הנבחרים האמריקאי את הצעת החלטה 326 המאשררת מחדש את תמיכת הקונגרס בפתרון שתי המדינות ומביעה באופן רשמי, לראשונה אי פעם, התנגדות לסיפוח חד-צדדי של הגדה המערבית. ההחלטה עברה בתמיכה של כל הנציגים הדמוקרטים בבית הנבחרים, פרט לארבעה שהצביעו נגד כי חשבו שאינה תקיפה מספיק כלפי ישראל. אם ממשלת נתניהו תתחיל בסיפוח הגדה, המהלך יגרום קרע עמוק בין ישראל למפלגה הדמוקרטית, שביידן יתקשה להתעלם ממנו. לעת עתה, עדיין לא ברור כיצד תיראה התגובה של הממשל שלו לתפנית ההיסטורית, אבל אין ספק שהיא תעורר מתיחות גבוהה מאוד בין וושינגטון לירושלים כבר מיומו הראשון בתפקיד.

באופן כללי, פוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית משתדלים להימנע מוויכוחים פומביים על ישראל – וביידן הוא הדוגמה המושלמת לכך. עם זאת, נראה שסיפוח הגדה ישכתב את כללי ההתנהגות המפלגתיים. בניגוד להכרזה על בנייה בהתנחלויות או הטלת מגבלות ייצוא חדשות על עסקים פלסטיניים, סיפוח אינו מהלך שאפשר לטאטא בקלות מתחת לשטיח או לקוות שייעלם מהתודעה הציבורית בתוך שבוע-שבועיים. בניגוד למצב בישראל, בארצות הברית סיפוח ייתפס לא סתם כהכרזה רשמית על מצב שקיים בין כה וכה בשטח, אלא כמהלך קיצוני שסותם את הגולל על הגישה המסורתית של ארצות הברית לסכסוך – חתירה להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות 1967 עם חילופי שטחים שווים בגודלם. מאחר שביידן אינו מעוניין שהסיפוח ישפיע על היקף הסיוע הביטחוני לישראל, הוא ייאלץ כנראה להגיב למהלך של נתניהו בדרכים אחרות. באופן פרדוקסלי, יכול להיות שדווקא צעדים אלה יגבירו את המתיחות בין הצדדים ויביאו לחילופי מהלומות בין וושינגטון לירושלים.

מאחר שתפיסת העולם של ביידן מגבילה מראש את התגובה האפשרית שלו לסיפוח, סביר להניח שהשינוי המשמעותי ביותר שהוא יוביל בזירה הישראלית-פלסטינית יתמקד דווקא בפלסטינים. בחוגים הדמוקרטיים בארצות הברית קיימת היום תמימות דעים מלאה כמעט בנוגע לצורך לבטל את הצעדים הנקמניים של טראמפ נגד הרשות הפלסטינית והפלסטינים עצמם. תהליך כזה יתחיל בוודאי בחידוש הסיוע ההומניטרי לגדה המערבית ולעזה, שאושר אמנם על ידי הקונגרס אבל הוסט על ידי טראמפ לשימושים אחרים. סיוע זה כולל, בין היתר, 75 מיליון דולר שהקונגרס אישר ב-2019 ושהבית הלבן הקפיא (מלבד חמישה מיליון דולר שהוזרמו לפלסטינים לטובת המאבק בנגיף הקורונה).

עוד סביר להניח כי ביידן יהפוך את ההחלטה של טראמפ להפסיק את התמיכה האמריקאית באונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים). אונר"א היא יעד הגיוני למימון אמריקאי גם משום שהיא עדיין פועלת בעזה ובגדה המערבית – בניגוד ל-USAID, הסוכנות האמריקאית המקבילה, שהפסיקה את פעילותה עקב החלטת טראמפ – וגם מאחר שההתמקדות שלה בפעילות הומניטרית, כמו הפעלת בתי ספר ומוסדות רפואיים, עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם של המפלגה הדמוקרטית. יתרה מכך, חקיקה שעברה בשנים האחרונות בקונגרס בתמיכת ממשל טראמפ מקשה מאוד על כל השקעה כספית ישירה בשטחים. מגבלות אלה אינן חלות על תמיכה תקציבית באונר"א – מה שעשוי להפוך את הארגון לאמצעי נוח במיוחד עבור ממשל ביידן להשפעה על המצב בשטח ולאיתות על פתיחת דף חדש עם הפלסטינים.

הדבר היחיד שהעתיד אינו צופן בחובו לישראלים ולפלסטינים בעידן ביידן הוא משא ומתן על הסדר קבע בחסות אמריקאית. גם אם נתעלם לרגע מהנזק הכבד שהסב טראמפ לנוסחת שתי המדינות, מכל הפערים הקיימים ממילא בין ישראל לפלסטינים וכן מכך שממשלת נתניהו עומדת לדחות באופן סופי את רעיון חלוקת הארץ – בארצות הברית מתגבש בימים אלה קונצנזוס שעל פיו הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר אינו חשוב כבעבר וכי התפקיד של ארצות הברית ביחס אליו חייב להשתנות. המאמץ האמריקאי ליישוב הסכסוך, שנמשך זה עשרות שנים, הניב עד כה תוצאות דלות ביותר. המחשבה שנשיא חדש ישקיע כל כך הרבה זמן, אנרגיה והון אישי ופוליטי בקידום הסכם בתנאים בלתי אפשריים נראית לרבים מופרכת. סביר הרבה יותר שממשל ביידן ימקד מאמצים בקידום צעדים קטנים שישפרו את המצב בשטח, תוך העדפת האפשרי על פני הרצוי.

מהפכה תפיסתית

בין שטראמפ ייבחר לכהונה נוספת ובין שלא, נראה כי המורשת העיקרית שיותיר אחריו לא תהיה מדיניות זו או אחרת אלא המהפכה התפיסתית שחולל, שבאה לידי ביטוי בשינוי מערכת הציפיות של כל הגורמים המעורבים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. והמהפכה הזאת היא שתגביל, יותר מכל גורם אחר, את מרחב הפעולה העתידי של ממשל ביידן.

טראמפ הביא, במהירות מסחררת, לשינוי פרדיגמה במזרח התיכון. כיום, הישראלים רגילים כל כך להניח שארצות הברית תתמוך בכל מדיניות שהממשלה שלהם מציעה, עד שהאופוזיציה העיקשת ביותר לתוכנית המדינית של טראמפ מגיעה דווקא מהנהגת המתנחלים, הסבורה כי המתווה שלו אינו מרחיק לכת דיו ורואה בנשיא אויב ולא בעל ברית. הפלסטינים, מצדם, רגילים כל כך לראות בארצות הברית ובישראל יחידה אחת, שהם לא יסכימו לעולם להשתתף שוב בשיחות שלום המתקיימות בתיווך אמריקאי בלבד. כך שאפילו אם ביידן מחזיק בפתרון הקסם לסכסוך ואפילו אם הוא רואה במימוש פתרון שתי המדינות את משימת חייו – הכהונה של טראמפ חוללה מהפכה של ממש בציפיות הבסיסיות ביותר של שני הצדדים, וכל נשיא שיבוא אחריו יצטרך להתמודד עם המציאות החדשה הזאת.

אם ביידן יזכה בבחירות בנובמבר, אין הוא צפוי להניע בפראות את המטוטלת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בניגוד לקודמו בתפקיד. האינסטינקטים והתפיסות שלו, שחושלו במשך עשרות שנים בפוליטיקה האמריקאית, יחזירו את וושינגטון לעמדה מסורתית יותר, ופשוטה יותר לחיזוי, כלפי שני הצדדים. אבל אחרי ארבע שנות טראמפ, ששינו לחלוטין את התפקיד של ארצות הברית ביחס לסכסוך ואת האופן שבו היא נתפסת בעיני ישראלים, פלסטינים ושאר תושבי המזרח התיכון – כל דבר שביידן יעשה או לא יעשה יזכה לקבלת פנים סוערת יותר מזו שהיה זוכה לה אם טראמפ היה נזכר בדפי ההיסטוריה כמועמד כושל, ולא כנשיא ה-45 של ארצות הברית.

על ד"ר מייקל קופלו

ד"ר קופלו הוא מנהל המדיניות של ה-Israeli Policy Forum בוושינגטון.