סעיפים 169 ו-170 בהסכם הקואליציוני בין הליכוד למפלגת הציונות הדתית לא יפתחו מהדורות חדשות. גם לא יתקיימו עליהם דיונים באולפנים. עם זאת, אין דוגמה טובה מהם כדי ללמוד על המתקפה שהכריזה הממשלה החדשה על החינוך הממלכתי בישראל בפרט, ועל אופיו ודרכי פעולתו של הימין הדתי – הכוח הדומיננטי בממשלה – בכלל. את הסעיפים הללו אפשר לתמצת במילה אחת: ביזה. ובמשפט – ביזה של ערכי החינוך הממלכתי, וביזה של כספי משלם המסים.

וזו לשון הסעיפים: 

"169. חוק החמ"ד [חינוך ממלכתי-דתי] – הממשלה תקדם את תיקון חוק חינוך ממלכתי לצורך חיזוק וייצוב מעמדו ועצמאותו של החינוך הממלכתי-דתי. התיקון לחוק יידון בוועדה מיוחדת בכנסת אשר תהיה משותפת לוועדת חינוך ו-ועדת חוקה. כיו"ר הוועדה יכהן חבר כנסת מהציונות הדתית. 

170. לאחר הקמת הממשלה, תאושר החלטת ממשלה לחיזוק החינוך הממלכתי-דתי בישראל. במסגרת התוכנית יתוקצבו ויינתנו מענים למאפיינים הייחודיים של החמ"ד בבסיס התקציב, גודל ופריסת המוסדות, אורח חיים דתי, אפשרות להפרדה מגדרית, מוסדות פנימייתיים, חינוך על-יסודי בבעלויות חינוך אשר אינן רשויות מקומיות, ובכלל זה מערך פיקוח בתחומי השירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י), קליטת עלייה, חינוך חברתי וחינוך מיוחד, ועוד. התוכנית תתוקצב בבסיס התקציב בסך של 637 מיליון שקל". 

קריאת הסעיפים האלה עלולה לייצר את הרושם כאילו עד היום, החינוך הממלכתי-דתי הופלה לרעה, ושכעת, עם הקמת הממשלה, האפליה תגיע סוף סוף לקִצה. בפועל, ההפך המוחלט הוא הנכון. 

כבר עתה, תלמיד בחינוך הממלכתי-דתי מקבל תקציב הגבוה ב-26 אחוז מזה שמקבל תלמיד בחינוך הממלכתי היהודי, וב-40 אחוז מזה שמקבל תלמיד בחינוך הממלכתי ערבי. בחינוך הממלכתי-דתי ניתָן תגבור של שעות לימודי יהדות, שעות רב ותפילה – וזה עולה כסף. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי לא מתַגברים לימודי אזרחות, וגם לא לימודי דמוקרטיה או אמנויות. 

האפליה לא נגמרת כאן. כבר היום, החינוך הממלכתי-דתי זוכה לעצמאות כמעט מוחלטת. השקפת העולם המנחה אותו מוגנת בחוק על ידי מועצת החינוך הממלכתי-דתי, שיש לה הסמכות לקבוע תכני לימוד, והיא מוֹנעת מפוליטיקאים ומארגונים שונים להתערב בו. המשמעות היא, שלחינוך הממלכתי-דתי לא ניתן להכניס בדל של חשיבה הומניסטית אם המועצה לא מעוניינת בכך. והיא לא. לעומת זאת, החינוך הממלכתי פרוץ לחלוטין ונתון למתקפה ארוכת שנים מצד שרים וארגונים העוינים את ערכיו. הם לא שולחים את ילדיהם להתחנך במערכת החינוך הממלכתית, ועדיין ועושים בה כבשלהם.

עמדת נחיתות מובנית

"חוק חינוך ממלכתי" דווקא מגדיר חזון הומניסטי, ליברלי וחברתי מרשים. הוא קובע, בין היתר, כי מטרות החינוך הממלכתי הן "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". אבל מילים לחוד ומציאות לחוד: בחינוך הממלכתי אין מקבילה למועצת החינוך הממלכתי-דתי, כלומר לא קיימת שום סמכות מינהלית-חינוכית שאחראית על הפיכת המילים הללו למציאות.

האפליה שממנה סובל החינוך הממלכתי בישראל – עוד הרבה לפני הקמת הממשלה הנוכחית – היא בין הגורמים העיקריים לשחיקה הגדולה שחלה במידת המחויבות של הציבור הישראלי לערכֵי ההומניזם והשוויון. שכן, במקום לחנך לערכים אלה במפורש, בזקיפות קומה וללא בושה, כפי שמורה החוק, החינוך הממלכתי מחנך זה שנים לניטרליות ולאי-הבעת עמדה. זאת בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי ממשיך לחנך לאור השקפת עולם סדורה וברורה, ואפילו לפעול בשטח עבור מנהיגיו – ע"ע "מבצע הקש בדלת" שבמסגרתו פשטו תלמידים מהחינוך הממלכתי-דתי ערב הבחירות האחרונות על דלתות אזרחים במטרה לשכנע אותם להצביע למפלגת הציונות הדתית. 

וכאשר אלה הם פערי הכוחות כבר מכיתה א', אין פלא שהציבור החילוני והמסורתי תומך השוויון בישראל, שילדיו מתחנכים בחינוך הממלכתי, מתייצב לזירת המאבק על אופייה של ישראל בעמדת נחיתות מובנית. 

אלא שלימין הדתי זה לא מספיק. האמירה של בצלאל סמוטריץ' ולפיה "לציבור הלאומי-דתי, שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל, מגיע לקבל תקציבי חינוך עודְפים" נעשתה, עם הקמת הממשלה החדשה, למדיניות רשמית. לשם כך, צפויים לזרום עוד 637 מיליון שקל לחינוך הממלכתי-דתי – תוספת אדירה שתסייע לבסס את מעמדו העצמאי ממילא, ושתעמיק את אפליית החינוך הממלכתי היהודי והערבי ביחס אליו. 

חמור מזה: הימין הדתי לא מתכוון רק לחזק את המערכת החינוכית-פוליטית שלו; באמצעות פירוק משרד החינוך והעברת אגפים שלמים על תקציבֵי העתק שלהם לגורמים הקיצוניים ביותר במדינה, הוא גם מתכוון לפלוש לתוך החינוך הממלכתי, לעקור ממנו תכנים הומניסטיים וליברליים ולקדם בו הדתה ולאומנות. והפעם, לא בדלת האחורית, אלא בכניסה הראשית. 

לאמיתו של דבר, הימין הדתי מקדם את הפרויקט הזה כבר שנים; עכשיו, כשנתניהו נתפס כבן ערובה של שותפיו הקואליציוניים בשל תיקיו הפליליים, ניתן סוף סוף האות לביזה הגדולה של החינוך הממלכתי. כדי להיאבק בה, צריך קודם כל להבין כיצד היא תתרחש. להלן מורה נבוכים קצר.

הביזה של מפלגות הימין הדתי

אבי מעוז, סיעת יחיד בכנסת ("נעם"), מונה לסגן שר במשרד ראש הממשלה וקיבל לידיו מספר יחידות, ביניהן "היחידה לתוכניות חיצוניות וקידום שותפויות" שתועבר לשם ממשרד החינוך על תקציבה ועובדיה. זו יחידה החולשת על שני מיליארד שקל בשנה – סכום המחולק לבתי הספר עבור רכישת שירותי חינוך מגופים חיצוניים שבראשם מערכת גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית), ומעתה גם מ"הרשות לזהות לאומית יהודית" – רשות חדשה שתוקם במשרד ראש הממשלה, תכלול 30 עובדים ותתוקצב ב-150 מיליון ש"ח לשנה. 

כך, בידו האחת ישלוט מעוז ברשות שתתקצב עמותות לאומניות ואורתודוקסיות, ובידו השנייה ביחידה שתחליט אילו גופים יכנסו לחינוך הממלכתי. אגב, מעוז עצמו משתייך לתת-זרם בציבור החרדי-לאומי ששולח את ילדיו לחינוך אידאולוגי פרטי-למחצה שלא מאפשר כלל דריסת רגל לגורמים חיצוניים (אגב, במסגרת המשא ומתן הקואליציוני מעוז דרש וגם קיבל הבטחה להגדיל את התקציב של זרם החינוך הנ"ל בכ-80 אחוז). 

זאת ועוד, כפי שדיווח ליאור דטל ב"דה מרקר", מעוז מעוניין להקים מערכת מעקב אחר מנהלֵי בתי ספר שתאסוף מידע ותדווח על תוכניות הלימוד החיצוניות שבחרו לבתי הספר שלהם. באמצעותה, הוא יוכל לנטרל את מה שהוא תופס כ"מרד הרשויות המבוססות", ולהפעיל לחץ ציבורי על מנהלים שבחרו בתוכניות שלא מתיישרות עם דעותיו ועם עמדותיו. מדובר, הלכה למעשה, בסימון ורדיפה פוליטית של מנהלים שיסרבו ליישר קו; פרקטיקה מקארתיסטית על מלא. "אם תרצו" לגיל בית ספר. 

באמצעות האפקט המצנן שיתרחש כתוצאה מכך בקרב מנהלים, בד בבד עם שינוי הקריטריונים המאפשרים כניסה למערכת גפ"ן ועם ייבוש התקציבים של תוכניות ליברליות קיימות, מעוז יקדם ארגונים ותכנים לאומניים ולהט"בופוביים וידחק את רגליים של ארגונים תומכי שוויון אזרחי והומניזם. 

וזה לא הכל. אורית סטרוק ממפלגת הציונות הדתית, השרה החדשה ל"משימות לאומיות" קיבלה לידיה את "מינהלת הזהות היהודית" – יחידה שמתוקצבת בעשרות מיליוני שקלים ועוסקת בעיקר במימון עמותות אורתודוקסיות, חלקן בעלות אופי לאומני, שפועלות בין היתר בקרב הציבור החילוני והמסורתי. סטרוק קיבלה גם את האחריות על "האגף לתרבות יהודית" שמתוקצב בכ-100 מיליון שקל ושלצד ארגונים אורתודוקסיים, תומך גם בפעילותם של ארגונים בעלי אופי פלורליסטי. כעת, תחת סטרוק, הם צפויים להיפגע.

הביזה של המפלגות החרדיות 

ביזת החינוך הממלכתי לא מגיעה רק מכיוונו של הימין הדתי, אלא גם מכיוונן על המפלגות החרדיות. בניגוד לימין הדתי, למפלגות החרדיות אין אמנם עניין "לחנך מחדש" את הציבור החילוני והמסורתי ולפלוש למערכת החינוך שלו; אבל יש להן עניין רב לשנות באופן רדיקלי את יחסי הגומלין בין המדינה, המממנת את מוסדות החינוך החרדיים (בכסף שיוצא מהכיס של כולנו), לבין מוסדות החינוך והתנאים שהם צריכים לעמוד בהם כדי לקבל את המימון. ובפשטות: ניתוק מוחלט של הקשר בין זכויות לחובות.

ראשית, ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם ש"ס ויהדות התורה כוללים עשרות סעיפים שנועדו להגדיל דרמטית את התקציב שמעבירה המדינה לבתי הספר הפרטיים החרדיים, וכן להשוות את התקציב שמקבלות רשתות החינוך החרדיות החצי-פרטיות לתקציב שמקבלים בתי הספר הציבוריים. 

עוד קובעים ההסכמים שמעט הפיקוח שהיה בישראל על החינוך החרדי ייעלם. הרשתות החרדיות יקבלו מינהל משלהן במשרד החינוך, ימנו את המפקחים וינהלו אותם. הסנקציה הקבועה כיום בחוק, שגם כך בקושי מיושמת, כלפי בתי ספר שמפירים את ההוראות – לא מלמדים לימודי ליבה, מפלים תלמידים על בסיס כלכלי או עדתי או מנהלים את כספם באופן מפוקפק – תלך ותתפוגג. כעת, כדי לקנוס בית ספר צריך יהיה לעבור ויה דולורוזה שתכלול שימוע, אישור חשב ואישור מנכ"ל משרד החינוך. גם אז – הקנס יהיה רק בגובה ההפרה, כך שישתלם למעשה לעבור על הכללים. מדובר, בפשטות, במתן רישיון להתנהגות עבריינות.

ומי ינהל את ההצגה הזאת? במשרד החינוך מונה עם השבעת הממשלה שר מיוחד, בנוסף לשר החינוך ה"רגיל", שיחזיק בסמכות מלאה על החינוך החרדי, ויוכל לדאוג מקרוב להעברת התקציבים ולהסרת הפיקוח. השר שנבחר למשרה, ח"כ חיים ביטון מש"ס, שימש בתפקידו האחרון כמנכ"ל רשת "מעיין החינוך התורני" השייכת למפלגה, ושבמהלך כהונתו חשפו חשבים של משרד האוצר שורה ארוכה של תקלות והפרות: חוב בסך 241 מיליון שקל שהמדינה תצטרך לכסות, פתיחת עשרות בתי ספר ללא אישור, העסקת עובדים שאינם עובדי הוראה בכסף שיועד לשעות לימוד, ועוד. זו הצהרת כוונות לא רעה.

אבל גולת הכותרת של ביזת החינוך הממלכתי בידי המפלגות החרדיות היא, ללא ספק, הרחבת התיקון מ-2007 לחוק חינוך ממלכתי המוכר כ"חוק נהרי". אם עד היום החוק קבע כי רשויות מקומיות מחויבות לממן מוסדות הנמצאים בבעלות פרטית ובלבד שהם מקיימים לימודי ליבה – כגון בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ודומיהם (מוסדות "מוכרים שאינם רשמיים") – מעתה הן יחויבו לממן גם מוסדות חרדיים פרטיים שאינם מלמדים ליבה. לפי ההסכמים הקואליציוניים, רשויות שלא יסכימו לעשות זאת – ייקנסו (בינתיים פנו 170 ראשי רשויות לממשלה בהצהרה שלא יסכימו לממן את העדפת מוסדות החינוך החרדיים שבהם לא מלמדים ליבה). 

המשמעות העקרונית של כלל המהלכים הללו היא נסיגה מההעדפה שהעניקה מדינת ישראל לחינוך הממלכתי על פני החינוך החרדי הפרטי והחצי-הפרטי. עד היום המדינה אמרה לאזרחיה: "בתי הספר הממלכתיים-ציבוריים שמקיימים לימודי ליבה ולא מפלים תלמידים על בסיס אתני או כלכלי יקבלו מימון מלא מהמדינה ומהרשויות המקומיות, ואילו בתי ספר בבעלות פרטית יקבלו מימון פחוּת משמעותית" (ודוק, גם מימון ציבורי חלקי של מוסדות פרטיים הוא ישראבלוף שלא קיים כמעט בשום מדינה אחרת). אבל מעתה ואילך, המשוואה משתנה: כל בית ספר פרטי יוכל לעשות ככל העולה על רוחו – להפלות תלמידים, לגבות תשלומי הורים גבוהים ולא ללמד ליבה – ועוד לקבל על זה תקצוב מלא מהמדינה, בדיוק כמו בתי ספר ציבוריים הנוהגים לפי החוק. מדובר בריקונו המוחלט מתוכֶן של חוק חינוך ממלכתי, ובהרס החינוך הציבורי בישראל. 

לאן ממשיכים מכאן

עד כאן מורה הנבוכים. השאלה הבאה היא, כמובן, מה עושים. מה חילונים ומסורתיים שמביטים בעיניים כלות בביזת החינוך הממלכתי לטובת מערכות חינוך מגזריות – האחת פולשת למערכת החינוך שלהם במטרה לבזוז את ערכיהם, השנייה בוזזת את כספם כדי להגביה את חומות האוטונומיה שלה – יכולים לעשות?

בטווח הקצר, על כולנו – מנהלים ומורים, ראשי ערים וחברי כנסת וארגוני החברה האזרחית – לצאת למאבק נחוש נגד המתקפה של הממשלה על החינוך הממלכתי. עלינו להקים חזית משותפת שתמנע בכל תוקף מנציגי השלטון ושלוחיו להכניס לחינוך הממלכתי ארגונים ותכנים אנטי-ליברליים, ובד בבד גם תמנע מהם להצר את צעדיהם של ארגונים ותכנים ליברליים.

חזית כזאת התחילה להתארגן בימים האחרונים תחת מטריה משותפת של "משמר החינוך הממלכתי", עם כנס יסוד שהתקיים ב-8 בינואר, בהשתתפות 500 אנשים. במקביל פורסמו מכתבים בחתימת 386 מנהלי בתי ספר, מעל 1,000 מורות ומורים ועשרות ראשי ערים, שהצהירו שלא יכניסו בשערי בתי הספר תכנים הזרים לערכי החינוך הממלכתי. גם זו התחלה מצוינת, וכך גם מכתב ראשי הרשויות. ההמשך המתבקש הוא בדמות משמרֵי חינוך מקומיים של אנשי חינוך והורים, וכן ראשי ערים ומנהלי מחלקות חינוך ברשויות מקומיות, שיסרבו במפגיע לשתף פעולה עם הביזה ויעמדו כחומה בצורה להגנת החינוך הממלכתי. 

מאבק כזה, להגנה על החינוך הממלכתי, הוא האסטרטגיה הנכונה בטווח הקצר. אבל בחינוך, כמו במאבק הפוליטי הכולל על נשמתה של מדינת ישראל, דרושה גם אסטרטגיה לטווח הארוך. וגם בחזית הזאת בהחלט יש מה לעשות. אבל עוד לפני כן, חשוב לומר מה אסור לעשות.

מה לא לעשות

בראש ובראשונה, אסור להתייאש ואסור לקרוא לזרם חילוני נפרד. הימין הדתי הרי יודע שאת מרכז תל אביב הוא כבר הפסיד. האזורים הליברליים המובהקים, חשוב להגיד, הם מיעוט מבוטל מתוך כלל היישובים בישראל. המאבק האמיתי והחשוב ביותר על החינוך הממלכתי מתקיים  במרבית הערים בישראל המגוונות מבחינה סוציולוגית, ושבהן לומדים אלה לצד אלה חילוניים ומסורתיים, אנשי ימין ואנשי מרכז ושמאל: חולון ויקנעם, רחובות וקרית ביאליק, כמו גם ביישובי פריפריה מובהקים שמרבית תושביהם הצביעו לליכוד אבל אין להם שום עניין בחינוך מחדש שמציע הימין הדתי. מאבק למען הגנה על הערכים הליברליים וההומניסטיים בחינוך הממלכתי שיתמקד אך ורק באזורים ליברליים מובהקים הוא הפרס הגדול ביותר שאפשר להעניק לימין הדתי: המשמעות תהיה הפקרת מרבית ערי ישראל לאג'נדה הקיצונית שלו. 

מעבר לזה, חשוב לזכור כי הקמת זרם חינוך חילוני הוא מהלך בלתי אפשרי כמעט מבחינה חוקית ופוליטית: דרושה לשם כך הכרה מהמדינה ושינויים עמוקים בחוק חינוך ממלכתי. לא זו בלבד שהסיכוי ששינויים כאלה יתבצעו תחת הממשלה הנוכחית הוא אפסי, אפילו במפלגות המרכז והשמאל הרעיון הזה זוכה לתמיכה אפסית.

בהיעדר מסלול חוקי להקמת זרם כזה, בתי הספר היחידים שיוכלו "להכריז עצמאות" מהחינוך הממלכתי הם בתי הספר החילוניים המוכרים שאינם רשמיים, הנמצאים בבעלות עמותות הורים. מדובר על פחות מ-40 בתי ספר שממיינים תלמידים וגובים תשלומי הורים; מרבית הלומדים בהם מגיעים מאוכלוסיות מהמעמד הבינוני-גבוה, וממילא לא נכנסים אליהם ארגונים ותכנים חיצוניים שעמותות ההורים אינן חפצות ביקרם. הכרזה סמלית על המוסדות האלה כעל זרם חינוך נפרד, בד בבד עם הפקרת המאבק ביתר בתי הספר בישראל, תשתלב היטב עם תוכניות הממשלה החדשה. 

למעשה, הימין הדתי – הקבוצה הפוליטית הימנית ביותר מבחינה כלכלית בישראל – מכוון בדיוק לכך. בשעה שידו האחת מקדמת הדתה ולאומנות, היד השנייה מקדמת הפרטה, והוא ישמח לשמוע על כל קבוצה שתתייאש ממוסדות המדינה ותאפשר לו לפעול ללא הפרעה להחלפת מנגנוני תקצוב אוניברסליים במנגנוני תקצוב סקטוריאליים, ומוסדות מדינתיים במוסדות מגזריים.

הזירה שבה ייקבע העתיד

מה כן רצוי לעשות בטווח הארוך? ראשית, המחנה תומך השוויון בישראל צריך להעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות שלו, כפי שעושה הימין הדתי, החרד"לי והחרדי. אין דרך אחרת, זולת זו, לשנות את המגמה של התזוזה ימינה בקרב הצעירים בישראל, ואין דרך אחרת, זולת זו, לשקם את הכוח הפוליטי של המחנה.

זה אומר שהמציאות שבה נציגי המרכז-שמאל מגיעים להסכמים הקואליציוניים מבלי להציב את תיק החינוך בראש דרישותיהם (לאחר תיק האוצר, החשוב ביותר) ומבלי להכין תוכנית סדורה לגבי מדיניות החינוך – חייבת להשתנות מהיסוד. הימין הדתי והמפלגות החרדיות הגיעו למשא ומתן הקואליציוני האחרון עם תפיסה ברורה ועם תוכנית עבודה מפורטת לגבי חלוקת התקציבים והתכנים, הסעיפים ותתי הסעיפים שיהפכו אותה למציאות; כך בדיוק צריכים להגיע גם מנהיגי מחנה המרכז-שמאל למשא ומתן הקואליציוני הבא, ככל שיתקיים. חינוך זה לא עוד נושא; זו ציפור הנפש של מחנה אידאולוגי ופוליטי החפץ חיים, והגיע הזמן להתייחס אליו ככה.

בלב סדר היום שלנו צריכה לעמוד דרישה פשוטה: לספק למערכת החינוך הממלכתית את אותן הגנות מוסדיות וחוקיות שלהן זוכה החינוך הממלכתי-דתי. לא לגזול מהחינוך הממלכתי-דתי את ייחודו, אלא לטעת בחינוך הממלכתי ייחודיות משלו: ערכים הומניסטיים, ליברליים וחברתיים, שכבר היום מוזכרים במפורש כאמור בחוק חינוך ממלכתי. לא צריך להמציא דבר, רק ליישם את מה שממילא קיים. אבל כן צריך להקים גוף שיהיה אמון על היישום – מועצת החינוך הממלכתי, שתחזיק בדיוק באותן סמכויות שבהן מחזיקה מועצת החינוך הממלכתי-דתי. 

את המועצה צריכים לאייש אנשי אקדמיה וחינוך בכירים ועליה להתוות את דרכו של החינוך הממלכתי בהתאם לחוק היסוד שלו, להגן עליו מפני כל ניסיון התערבות, להנחות את תוכניות הלימודים במוסדות להכשרת מורים ומנהלים ולספק לו יציבות אל מול השינויים הפוליטיים התכופים. אין מדובר בצעד ביורוקרטי אפרורי, אלא בצורך קיומי. לא פחות. 

רק כך, יוכל הציבור תומך השוויון להמשיך להנחיל את ערכיו לדורות הבאים ולהגן על החינוך הממלכתי. רק כך, נוכל לסיים את הביזה ולהנהיג פה שוויון.