"השנים האחרונות היו שנים של התקדמות אדירה במזרח התיכון: מהסכמי אברהם ששינו את נוף האזור כולו, לוועידת הנגב ההיסטורית, ולאחרונה גם הסכם הגז פורץ הדרך בין ישראל ללבנון. דרך השלום שבה אנו צועדים כבר משפרת את חייהם של ישראלים ושל שכנינו הערבים כאחד, מקדמת את שגשוגם של העמים ובונה עתיד טוב יותר לכולנו. כל ההישגים הללו באו לעולם באמצעות משא ומתן בין הצדדים – הדרך המוכחת היחידה להשגת שלום בר קיימה באזורנו… מאז השבעתה, ממשלתי […] נקטה צעדים בוני אמון מעשיים רבים כדי לקדם את שגשוגם ורווחתם של הפלסטינים".

את הדברים האלה כתב ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד – ולא ברומן פנטזיה חדש פרי עטו (אבל ספק רב אם אימץ כך את הדמיון מאז שכּתב את ספרו "אלבי סיפור אבירים"). הפסקה המצוטטת הופיעה במכתב ששיגר לפיד לכ-50 ראשי מדינות בנובמבר האחרון, בעקבות היוזמה הפלסטינית לקידום הליך בבית הדין הבינלאומי בהאג אשר יבחן את חוקיות הכיבוש – החלטה שנזקקה לרוב במליאת האו"ם.

במכתבו, לפיד הפציר בראשי המדינות שלא להצביע בעד היוזמה של הפלסטינים, משום שהאחרונים מחבלים במגמות החיוביות שמתרחשות, לשיטתו, באזור. הדברים, למרבה האבסורד, נכתבו אחרי הבחירות האחרונות, בשעה שכבר היה ברור כי בממשלה הבאה ימשלו מתנחלים, כהניסטים ותומכי סיפוח. באמת תמוהה הבחירה של הפלסטינים לסרב ולהמתין בסבלנות ליוזמה המדינית שמבשלת עבורם ממשלת סמוטריץ'-בן גביר.

כידוע, המאמץ של לפיד נכשל, מליאת האו"ם הצביעה בעד ההחלטה והנושא יגיע בקרוב לפתחו של בית הדין בהאג. לפיד, מצדו, העביר מאז את חפציו ללשכת יו"ר האופוזיציה. אבל הפרשה שופכת אור על גישתו של מחנה המרכז-שמאל, בדגש על המרכז, כלפי הסכסוך – מרגע שזירת המאבק יוצאת מתחומי ישראל.

מי כאן הסרבן

הממשלה שלפיד עמד בראשה הובילה מגמות חיוביות מאוד בתחומים שונים. למרבה הצער, הזירה הפלסטינית היא לא אחד מהם. בתקופתה, הכיבוש נמשך, התנחלויות הוסיפו לקום, מאחזים הולבנו, אלימות המתנחלים בשטח גברה, החיכוך בין כוחות צה"ל לפלסטינים התעצם, מספר ההרוגים הפלסטינים בגדה היה הגבוה ביותר מאז האינתיפאדה השנייה, וכמובן, הקיפאון המדיני נותר בעינו.

בהיבט הזה, המדיני, ראש הממשלה בנט התגאה שמנע את הקמתה מחדש של הקונסוליה האמריקאית בירושלים (ששירתה את תושבי הגדה הפלסטינים, עד שנסגרה על ידי טראמפ לבקשת נתניהו), והכריז באופן רשמי על סירובו לקיים מגעים מדיניים עם הרשות הפלסטינית, בשונה מכל קודמיו בתפקיד ב-30 השנים האחרונות. יורשו לפיד אמר אמנם שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, אך בפועל לא שינה במאום את מדיניותו של קודמו. הוא אף הצהיר עוד בטרם מונה לראש ממשלה כי גם תחת כהונתו לא יתקיים מו"מ מדיני עם הפלסטינים. שר הביטחון בני גנץ קבע שפתרון שתי המדינות אינו אלא אשליה.

הכיבוש מעצב את המציאות הישראלית ואת יחסיה עם העמים סביבהּ יותר מכל גורם אחר. הוא אמנם לא נולד עם ממשלת השינוי, אבל הוא נותר עצם בגרונה של החברה הישראלית, שלא תזכה לנורמליות כל עוד לא יוסר. אלא שכל זה אינו מופיע בתיאור של לפיד, שמצייר תמונה ורודה שבּה סיום הסכסוך אמור להתרחש כמו מאליו, כמעט ללא מגע יד אדם, ותחתיו יופיע יש מאין שלום עם הפלסטינים.

לפי לפיד, הדבר היחיד שמונע מהחזון הזה להתממש הוא הפלסטינים עצמם, שמתעקשים לחבל במציאות האוטופית ולפנות לערכאות בינלאומיות; מעשה שהוא צעידה ב"נתיב מסוכן" ו"מהלך חד-צדדי החותר תחת עקרונות היסוד לפתרון הסכסוך ועלול לפגוע בכל אפשרות לתהליך עתידי" – כאילו שמהלכיה של ישראל מוקדשים כולם לחתירה לפתרון ולשיקום התהליך המדיני (ודוק, כמעט כל ההסכמים שישראל חתמה עליהם נולדו בעקבות לחץ חיצוני או מהלך חד-צדדי כזה או אחר).

גלעד ארדן הליכודניק, שממשלת לפיד-בנט הותירה בכס השגריר באו"ם, הרהיב עוז אף יותר והכריז כי "הפנייה לבית הדין בהאג תהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של כל סיכוי לפיוס והתקדמות בעתיד". לא ניכר בדבריו צער רב על כך.

גזלייטינג מדיני

את גישתה של ישראל כלפי הסוגיה הפלסטינית בבמות הבינלאומיות – ואחת היא מאיזו מפלגה מגיע ראש הממשלה – אין לתאר אלא כגזלייטינג מדיני: היא קובעת עובדות בשטח בכוח הזרוע, שוללת בעיקשות כל דיאלוג מדיני, מכחישה בהיתממות את מדיניותה העקבית והמכוונת – ואז מאשימה את הפלסטינים בביצוע צעדים חד-צדדיים שמסכלים את הסיכוי לפיוס. גם הסטנדרט הכפול והסתירות הפנימיות שמאפיינים את התנהלות כל ממשלות ישראל האחרונות בנוגע להצדקת הכיבוש מול העולם – בעברית אומרים דבר אחד, באנגלית את ההיפך – מוכרים לעייפה.

אבל כל אלה הן חדשות ישנות, או לפחות ישנות למחצה. הממשלה החדשה כנראה לא תטרח בכלל לדבר על פיוס והתקדמות מדינית, ובוודאי לא על פתרון שתי המדינות. ממשלת בעלי הבית, שמובלת בידי תומכי סיפוח נלהבים, תעשה כנראה כל שלאל ידה כדי לחבל בתהליך, להחליש את הפלסטינים ו"לקבוע עובדות בשטח", כלומר להפוך את מחיר הפינוי לגבוה וכואב יותר. היא עלולה גם ליזום מהלכים שיובילו לריסוק הרשות או להימנע מהצלתה.

עם זאת, קרוב לוודאי שהיא כן תמשיך לשלם מס שפתיים ולהצהיר בבית הדין הבינלאומי, באמצעות שליחיה, שהכיבוש הוא מצב זמני ולא קבוע, אף שמנהיגיה אומרים ועושים בדיוק את ההפך – למשל קביעתו של נתניהו בקווי היסוד של ממשלתו כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל", אמירתו של תא"ל במיל' ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית ולפיה "נכון לרגע זה, הכיבוש הוא קבוע", או כוונת הממשלה המפורטת בהסכמים הקואליציוניים לנתק את המינהל האזרחי בשטחים משליטת צה"ל ולהעבירו לשליטת בצלאל סמוטריץ'.

הסיבה לכך, כמעט למותר לציין, נעוצה בהבנה הפשוטה שלפי כל סטנדרט בינלאומי ולפי כל האמנות המוכרות, כיבוש קבוע של שטח ושל אוכלוסייה בניגוד לרצונה אינם חוקיים, וסיפוחם – קל וחומר. הודאה ישראלית כי כיבוש הגדה המערבית על האוכלוסייה הפלסטינית בה הינו מצב קבוע שאין בכוונתה לשנות, כמוה כהודאה בהפרה על המשפט הבינלאומי ובקיום משטר אפרטהייד. אין צורך לפרט את ההשלכות הדרמטיות מבחינה דיפלומטית, כלכלית ואישית שיהיו לפסיקה מסוג זה על ישראלים רבים ועל המדינה כולה.

מדוע אתה מצביע מרכז-שמאל ומקבל ימין

אבל שאלה חשובה לא פחות היא איזו עמדה תופס המחנה שכנגד – זה שכן מעוניין, לפחות לכאורה, להגיע להסכם קבע. במילים פחות מנומסות, השאלה היא: מדוע המרכז-שמאל ממשיך לעשות את העבודה בשביל הימין?

כפי שהודגם בראשית הדברים, בכל פעם שהעולם נותן את דעתו על הכיבוש ועל הקיפאון המדיני, דווקא המחנה הפוליטי שאמור לראות בכך זרז הכרחי לשינוי המציאות ולהיחלצות מהמבוי הסתום, או לכל הפחות הוכחה לחוסר התוחלת של מדיניות הימין – ממהר להתייצב לימינם, תרתי משמע, של סרבני הפשרה המדינית ולטשטש את ההבדלים בין המחנות, בעיני הציבור הישראלי והעולם כאחד.

בנוסף ללפיד אפשר לציין, למשל, את שר הביטחון גנץ, שכינה את המהלך הפלסטיני האחרון: "גול עצמי שירחיק אותם מכל הישג מדיני" (משום שבעיני גנץ, הנאמן לגישת ה"משחק סכום אפס" של הימין, הישג מדיני לפלסטינים הוא בהכרח תבוסה מדינית לישראל); או את סגן שר החוץ היוצא, עידן רול, שהאשים את הפלסטינים בכפיות טובה – לא פחות – לאחר ש"בממשלת השינוי עשינו צעדים משמעותיים מול הרשות הפלסטינית לייצוב האזור", וחזר על הנראטיב הימני שמטיל על הפלסטינים את מלוא האחריות על התמשכות הסכסוך כאשר קבע כי "הרשות מעדיפה להוציא דיבתה של ישראל בעולם על פני פתרון הסכסוך".

כמובן, לא מציאותי וגם לא נכון לצפות ממחנה הפשרה המדינית לאמץ אל ליבו את היוזמות הללו; אך כשהוא מסמן אותן – ולא את המדיניוּת שעוררה אותן – כבעיה העיקרית, ומתעלם מהמהלך המכוון של ממשלות הימין למסמוס התהליך המדיני, הוא חותר תחת האינטרסים שלו עצמו. שכן, האינטרס של האופוזיציה האידאולוגית לסרבנות המדינית הוא לשכנע את הקהילה הבינלאומית שמדיניות ניהול הסכסוך והסיפוח הזוחל – שלא לדבר על הסיפוח הדוהר שבו דוגלת הממשלה החדשה – אינה בגדר קונסנזוס חוצה מחנות, אלא שהיא עמדתו של מחנה אחד ספציפי הפועל בניגוד לטובתם של הישראלים. כל יום שבו מחנה הפשרה המדינית לא עושה זאת, הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו ומראה לעולם בדיוק את ההיפך – שהתמיכה בכיבוש ושלילת הפתרון המדיני היא נחלתו של המיינסטרים הישראלי כולו. שנאמר – גול עצמי.

בדומה לכך, בכל פעם שעולה סוגיית החרמת ההתנחלויות או מוצריהן (ע"ע בן אנד ג'ריס), במקום להדגיש את ההבחנה היסודית שנמצאת בליבת אידאולוגיית הפשרה המדינית – שההתנחלויות בגדה המערבית אינן ישראל, והדין לגביהן שונה בתכלית – התגובה הפבלובית היא תמיד ובהכרח מתקפה על המבקרים שמטשטשת את ההבחנה החשובה הזאת.

מי שרואה במתקפה על הכיבוש ועל ההתנחלויות מתקפה נגד ישראל, מקבל עליו את ההיגיון של הימין (וגם, להבדיל, של השמאל הרדיקלי) שאומר שהכיבוש הוא-הוא ישראל. בין שהדבר נובע מהתנגדות אותנטית ללחצים חיצוניים ובין שמתוך חשש שתגובה לא מספיק תוקפנית תיתפס כאנטי-פטריוטית – התוצאה משחקת לידי שוללי השלום.

בין בן גביר להאג

המצב הזה יוצר ואקום מדאיג. לישראלים התומכים בפתרון שתי המדינות וחושבים שהכיבוש הוא חרפה אין כיום שגרירים בפני העולם: נציגי השמאל הרדיקלי, שבחרו בערכאות הבינלאומית ובתקשורת העולמית כזירת פעילות כמעט בלעדית, ויתרו באופן מעשי על הציבור הישראלי ואינם מסוגלים או מעוניינים להשפיע עליו ועל מנהיגיו; ואילו מנהיגי מחנה המרכז-שמאל, שאמורים לייצג את העמדה הזאת בצורה הטבעית ביותר, מתעקשים לטשטש כל הבדל בינם לבין שוללי הפשרה מימין.

אי אפשר שלא לחשוב על הדברים נוכח ההתפתחויות הפוליטיות בתוך ישראל. כשיאיר לפיד, למשל, פועל נגד יוזמות פלסטיניות ובינלאומיות, כשבמקביל מתרקמת לה ממשלת בעלי הבית של נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר, הוא מסמן בכך שהוא סומך יותר על מהלכיה של הממשלה מאשר על הקהילה הבינלאומית בכל הקשור לעתיד האזור; וזאת על אף שהראשונה פועלת לספח ולהנציח משטר אפרטהייד, ואילו האחרונה אמונה על אותו הפתרון שלפיד דוגל בו, ופועלת בשמו.

יש לומר זאת בבירור: בבחירה בין שתי האפשרויות הללו, ישראלים שחפצים בהמשך קיומה של המדינה, צריכים להעדיף את המסלול שאליו מובילים המהלכים הפלסטיניים בזירה הבינלאומית על פני זה שמובילה אליו ממשלת ישראל בזירה המקומית. פתרון שתי המדינות עדיף על סיפוח, ואחת היא באיזה אופן הוא בא לעולם.

סוגיית השטחים והפלסטינים היא עדיין הגורלית ביותר לעתיד המדינה ולחיי אזרחיה, והיא עדיין זו שמגדירה, בסופו של דבר, את המפה הפוליטית. באופן בלתי נמנע, היא גם סוגיה שלא ניתן לנהל באופן פנימי בלבד, תוך התעלמות מהשכנים ומהעולם. אם בעבר למרכז-שמאל היה צידוק כלשהו להסתייג מהתערבויות חיצוניות – מתוך אמונה תמימה שההנהגה הישראלית מעוניינת להגיע להסכם קבע אך כושלת להשיגו בשל מכשולים אובייקטיביים – למעלה מעשור של סרבנות מדינית הפך אותה לאנכרוניסטית, אם לא לצבועה. במצב העניינים הנוכחי, בלתי סביר לחלוטין שהאופוזיציה תנסה להתבדל מקואליציית בעלי הבית ברוב התחומים – אך לא בתחום המכריע והמפלג ביותר.

האסיפה באו"ם הצביעה לבסוף ברוב גדול בעד פתיחה בהליך משפטי בבית הדין הבינלאומי (תמכו בה, בין היתר, "מדינות הסכמי אברהם" – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו – כמו גם מצרים וירדן). בית הדין בהאג יבחן, בין היתר, האם הכיבוש חוקי והאם מבחינה מעשית ישראל סיפחה את השטחים.

אפשר רק להניח שסוגיה זו תוסיף ללוות אותנו בתקופה הקרובה, ושהדרמה בהאג תציב אתגר בפני האופוזיציה בישראל: כיצד לייצא את המאבק בממשלת בעלי הבית וריסוק שלטון החוק אל מחוץ לגבולות המדינה מבלי להיתפס כ"בוגדנית". אך זו גם הזדמנות עבורה לגבש את עמדותיה, למצוא בעלי ברית בעולם ולהדגיש את עומק הנזק שהממשלה החדשה גורמת.

דווקא התבדלות מופגנת מעמדת הממשלה, התעקשות על ההבחנה בין ישראל להתנחלויות וחידוד הסתירות האינהרנטיות במדיניות הכיבוש יבהירו שהתמיכה בהנצחתה אינה נחלת הכלל בישראל. ובעצם, בסופו של דבר, העניין הרבה יותר פשוט: האופוזיציה מוכרחה להפסיק להגן על מה שלא ניתן להגן עליו.