כמעט 100 שנה לאחר שהמנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני צעד לרומא ונטל לידיו את ראשות ממשלת איטליה, ג'ורג'ה מלוני, פוליטיקאית שעומדת בראש מפלגה ששורשיה בפשיזם המקורי, מונתה לראשת ממשלה. האם אנו עדים לשובו של הפשיזם המקורי – תופעה פוליטית שהתפשטה גם הרחק מחוץ לגבולות איטליה, מ-1922 ואילך? אפילו שאין כל פסול בעצם העלאת השאלה, שימוש פזיז מדי במילה הטעונה עלול לסייע לפוליטיקאים מהימין הקיצוני לטעון שמבקריהם מגזימים, והיות שכך, גם הטענות לאיום על הדמוקרטיה חסרות פרופורציה.

אולם כדי לעסוק בשאלת הפשיזם בימינו, עלינו לזכור כי הוא עבר גלגולים רבים ושונים לאורך השנים. אף שאין כיום משטרים פשיסטיים באירופה או באמריקה, בהחלט ישנן כמה מפלגות – לרבות מפלגות שלטון – שעלולות לנוע בהדרגה לכיוון יותר פשיסטי.

כמו כל מערכת אמונות פוליטית, הפשיזם יכול להתפתח וצפוי שזה אכן מה שיעשה. גם הליברליזם כיום הוא לא כפי שהיה לפני 100 שנה. אבל מה שמגדיר את מערכות האמונות הללו הן התחייבויות ערכיות בסיסיות שניתן לזהות לאורך זמן. ליברלים מספרים סיפור על חופש; שמרנים מצביעים על הסכנות שבשינוי מהיר ועל גבולות התבונה האנושית בעיצובה מחדש של החברה.

והפשיסטים? מאז ומתמיד הם היו לאומנים שהבטיחו לאומה לידה מחדש – או, במילים אחרות, להשיב את המדינה לגדולתה [כסיסמתו של דונלד טראמפ, Make America great again; המתרגם]. אבל לא כל הלאומנים הם פשיסטים, ופוליטיקאים רבים מבטיחים התחדשות מסוג כזה או אחר. מה שייחד את הפשיסטים מבחינה היסטורית היה פולחן המאבק האלים והגבורה הצבאית. הם גם קידמו היררכיה מגדרית, לאומית וגזעית נוקשה, שבה הגזע הנבחר בפרט לכוד בעימות נצחי ורצחני.

אין חולק שהימין הקיצוני של היום עסוק בהשבת ההיררכיות המגדריות המסורתיות, ושואב את עיקר כוחו מפוליטיקה אכזרית של הדרה: הגורמים הזרים לאומה מוכרחים להישאר מחוץ לגבולותיה, פן יחליפו לבסוף את הקבוצה השלטת. אך ישנה גם סכנה פנימית: ה"אליטות הליברליות" והמיעוטים שאינם נחשבים לחלק ממה שפופוליסטים מהימין הקיצוני תופסים כ"עַם האמיתי".

אלא שפוליטיקת ההדרה הזאת לא בהכרח צועדת יד ביד עם פולחן האלימות, כאמצעי המעניק לחייהם של אנשים (לרוב גברים) משמעות ומשמעת. ההיבט האחרון נולד מתוך הגיוסים ההמוניים של מלחמת העולם הראשונה, כאשר מוסוליני הילל את "אצולת החפירות": אריסטוקרטיה של לוחמים עזי נפש – בניגוד ללוחמי המקלדת של ימינו – שהתחשלה בשדה הקרב. עם תום המלחמה, חסידיו של מוסוליני לקחו את האלימות הביתה. בדומה, עלייתו של היטלר תיוותר בלתי מובנת אם לא ניקח בחשבון את מיליציות הימין צמאות הדם שצצו בגרמניה בראשית שנות ה-20.

אין זה מקרה שהמשטרים הפשיסטיים נולדו במדינות שהפסידו (במקרה של גרמניה) או בכאלה שחשבו שהפסידו (איטליה) בעימות צבאי. גם אין זה מקרי שהמשטרים הפשיסטיים הם שפתחו במלחמה, שלא כמו משטרים אוטוריטריים מסורתיים, שלרוב מעדיפים לא לגייס את אוכלוסיותיהם.

הפשיזם לובש צורות שונות

אווירת האלימות המתפשטת היא זו שנעדרת כיום. אפילו במקומות שבהם הימין הקיצוני עלה לשלטון, הוא נמנע מהנעה של אזרחיו וניסה לשלב ידיים עם הקפיטליזם הצרכני. אם ככה, אולי מוטב יהיה להניח בצד את הוויכוח על הפשיזם? לא. יהיה זה נמהר מדי. 

כפי שהראה ההיסטוריון המוערך רוברט פקסטון, הפשיזם לובש צורות שונות. לפי החוכמה המקובלת הנוכחית, בעוד שדמוקרטיות פגומות במאה ה-20 לרוב הובסו בהפיכות אלימות, לדמוקרטיות במאה ה-21 יש סיכוי גדול יותר ליפול לידיהם של גורמים אוטוריטריים תאבי כוח שמשנים בהדרגה את החוק כדי להפוך את הזזתם מהשלטון לבלתי אפשרית באופן מעשי. אוטוקרטיזציה מסוג זה נתפסת כיעילה יותר משום שהיא קשה יותר לזיהוי.

אלא שהאבחנה הזאת מתעלמת מהעובדה שהפשיזם – למרות פולחן האלימות – לרוב לא נדרש להשתמש באלימות כדי להשיג את מטרותיו. מוסוליני עצמו לא צעד לתוך רומא. הוא הגיע ברכבת לילה ממילאנו לאחר שמלך איטליה והאליטות המסורתיות החליטו למסור לו את השלטון, בתקווה שיעשה סדר בבלגן הפוליטי שנראה היה שאיש מלבדו לא מסוגל לפתור.

יתרה מכך, קל לשכוח שמוסוליני שלט במשך שנים במסגרת הדמוקרטיה האיטלקית, ואפילו שיתף לא מעט ליברלים בעיני עצמם בממשלתו. הוא יישם את מה שנהוג לכנות כיום "לגליזם אוטוקרטי": הוא מילא את לשון החוק בשעה שפעל נגד רוח החוק, או קידם חקיקה בדרכים שהיו תקינות מבחינה פרוצדורלית אך הציבו את שלטון האדם מעל שלטון החוק. לבטח, היתה גם אלימות מזעזעת בהיקף נרחב – הדוגמה הידועה ביותר לשמצה היא רצח הפוליטיקאי הסוציאליסט ג'קומו מטאוטי. אך רק בשנת 1925 מוסוליני נעשה דיקטטור מובהק (בעוד שהיטלר לא הותיר ספק באשר לשלטון הטוטליטרי והגזעני במופגן שביקש לייסד מהיום שבו מונה לקנצלר).

יהיה זה שיקול דעת פוליטי לקוי לראות בימין הקיצוני של ימינו ובפשיזם דבר זהה. אך חשוב להיות ערים לתמורות שחלות עם הזמן בימין הקיצוני. הידרדרות לעבר פשיזם – שבא לידי ביטוי במהלכים אוטוריטריים ופולחן האלימות – עלולה להתרחש במהירות, אבל היא עלולה גם להתרחש בצורה איטית למדי. בכל מקרה, התנהלותן של האליטות המסורתיות היא גורם מרכזי בתהליך זה. זהו אחד הלקחים הפחות מובָנים מעליית הפשיזם של מוסוליני באיטליה במאה ה-20.

תרגום: אביתר אורן

על פרופ' יאן-ורנר מולר

חוקר מדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון. המאמר פורסם לראשונה בפרויקט הסינדיקט.