שילוב של אינטרסים ותפיסות עולם הביא בעת הזאת למהפכה המשטרית שבכוונתה של הממשלה לערוך. השינויים העמוקים במשטרה, במוסד הייעוץ המשפטי, במינהל האזרחי בשטחים, במערכת החינוך, בבית המשפט העליון – כל אלה מתרחשים בזכות צירוף נסיבות ייחודי, שהביא מדינאי שמרן וזהיר כמו בנימין נתניהו לשלב ידיים עם מהפכנים אידאולוגים כמו יריב לוין, חסידי מדינת הרווחה כמו נציגי החרדים, וקנאים דתיים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

המציאות המתגלגלת מול עינינו הפעורות לרווחה מובילה לתמורות עמוקות – מעשיות ועקרוניות – במסגרות החברתיות והפוליטיות שבין הים לירדן, לרבות בסוגיה הפלסטינית. ועל כך יש להתעכב. ההתנגדות של כל חברי הקואליציה לפתרון מדיני שיִכלול את חלוקת הארץ היא עובדה ידועה לכל; אולם, נראה שלא כולם מבינים מהי המציאות המדינית שאליה מכוונים חלק משרי הממשלה. בדבריי הבאים אבקש לשרטט את קווי המתאר שלה, כפי שהם באים לידי ביטוי באמירותיהם ובתורתם המדינית של סמוטריץ' ובן גביר.

כל מפלגה ואיבת בג"ץ שלה

כדי לעמוד על המניעים העמוקים של הקיצוניים שבין חברי הממשלה כדאי אולי להתחיל בבחינת המניעים שמאחורי המהפכה המשפטית.

לשם מה מבקש נתניהו לסרס את מערכת המשפט, לאחר שהגן עליה במשך עשורים, אפשר להבין. משפטו נישא מעליו כחרב מתהפכת והוא נחוש לחמוק מגזר הדין. לשם מה מבקשים החרדים לסרס את מערכת המשפט, גם לא קשה לומר: הפער הערכי והאידאולוגי בין השופטים לבין הציבור החרדי, והעובדה שבית המשפט עצמו נחשב רשמית כ"ערכאות גויים" – כל אלה הביאו לכך שהאמון שרוחשת החברה החרדית בישראל למערכת המשפטית נמוך יותר מהאמון שרוחשת לה כל קבוצה אחרת. הפטור הגורף שהם דורשים מגיוס (המנוגד לעמדת בג"ץ), כדי לשמור לשיטתם על שלמותה של החברה החרדית, מהווה גם הוא מניע מרכזי לעמדתם. בסופו של יום, ציבור שבז לממלכתיות ושהפוליטיקאים שלו דואגים לו כמגזר מועדף, לא זקוק ולא רוצה את התערבות בית המשפט.

המתח בין הציונות הדתית לבין בית המשפט העליון, ברם, הוא סיפור אחר. קל יהיה לתלות את רצונם של ציונים-דתיים בשינוי מערך הכוחות שבין הממשלה לבין בית המשפט בהסברים שהם עצמם נותנים: העליון "אקטיביסטי", ואילו הם "שמרנים"; בית המשפט חילוני, פרוגרסיבי ו"נאור", ואילו הם, כאחיהם הרפובליקנים והאוונגליסטים מעבר לים, מבקשים מרחב ציבורי שמעניק מקום נרחב יותר למסורת ולדת.

אולם ברצוני לטעון כי ההסברים המלומדים על אקטיביזם שיפוטי והצורך ב"חיזוק ריבונות העם" הגיעו לאחר מעשה, כדי להצדיק עמדה מוצקה, שהתגבשה והלכה ב-20 השנים האחרונות. עמדה זו עצמה נבעה מתוך שני מניעים מרכזיים. הראשון, כפי שגם טענה מאיה מארק מעל במה זו, הוא הרצון לנטרל התנגדות למהלכֵי אורתודוקסיזציה של המרחב הציבורי – הפרדה מגדרית, איסור שירת נשים, אפליה תקציבית, וכפי שראינו רק לאחרונה, האפשרות לסרב להעניק שירותים לאזרחים (להט"בים, נשים) ממניעים דתיים.

המניע השני הוא הרצון למנוע פגיעה, ולוּ הקטנה ביותר, במפעלהּ העיקרי של הציונות הדתית – מפעל ההתנחלויות. כאן, האיבה כלפי בית המשפט העליון מגיעה על רקע סדרה של הכרעות שיפוטיות שכפו על המדינה את הריסתם של התנחלויות ושל מאחזים וחלקי מאחזים שנבנו על קרקעות פרטיות.

בקצרה, מאז שממשלת רבין הכריזה ב-1992 על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, לא הוקמה שם התנחלות אחת חדשה כחוק (לבד מעמיחי, עבור מפונֵי עמונה). תחת זאת הוקמו כ-150 מאחזים בלתי חוקיים, שכמה וכמה מהם נהרסו ופונו בצו בית המשפט – הגדולים שבהם מגרון ועמונה. בנוסף, בית המשפט העליון ציווה להרוס מבנים שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים – גם בהתנחלויות מבוססת כגון עפרה. על אף שב-2011 הודיעה ממשלת נתניהו על שינוי במדיניות כלפי המאחזים ועל הכשרתם ככל שניתן, היא עדיין החריגה מאחזים שנבנו על קרקע פרטית. בהמשך, בין 2011 ל-2017, לא עברה שנה אחת בלי פסיקה דרמטית של בית המשפט העליון, שציוותה להרוס יישובים שלמים או מבנים בתוך יישובים.

המאבק הנחוש מול בית המשפט העליון התגבש על רקע העובדה שממשלות שרון, אולמרט ונתניהו קיימו בעל כורחן את פסקי הדין, והרסו את הביטוי העיקרי להמשך חלום מפעל ההתנחלויות – מאחזים חדשים. בכך הן איימו במובלע על המפעל כולו.

זו אפוא הסיבה העמוקה לאיבה כלפי בג"ץ. הרצון לנטרל את בית המשפט נובע מהצורך להבטיח שהרס המאחזים יופסק. אולם זה לא הכל: המאבק בבית המשפט נועד כמובן כמכת מנע שתוודא, במקרה של סיפוח חלקים מיהודה ושומרון או כל השטחים כולם, שלא ייכפה על מדינת ישראל לְאַזְרֵחַ את תושביהם הפלסטינים.

הדרך השלישית

עניין אחרון זה מביא אותנו להכרה ההולכת ומתגבשת שגישת ה"אין פתרון" לסכסוך הפלסטיני היא-היא הפתרון עבור רבים בימין הישראלי. במילים פשוטות, הפתרון הוא שישראל תמשיך לשלוט בחייהם של מיליוני פלסטינים בשטחים הכבושים תוך סיפוח השטח, אולם מבלי להעניק להם אזרחות או שוויון בזכויות. המציאות הנוכחית, שעבור רבים תקועה בגרון ללא אפשרות לבלוע או להקיא, היא עבורם מנה מזינה שאין בעיה לעכל, וזאת לאחר שבית משפט עליון מסורס יימנע מלפסול את כַשרותה.

הלבנת המאחזים הבלתי חוקיים, חוק ההסדרה, חוק הלאום וכן הוצאת המינהל האזרחי ממשרד הביטחון והכפפתו לסמכות אזרחית, הם כולם שלבים שונים בתוכנית לביסוס שליטתה הקבועה של מדינת ישראל ביהודה ובשומרון ובפלסטינים שחיים בשטח. משטר האפרטהייד שייווצר באופן הזה ייקָבע את העליונות היהודית ויחליף, לדעת מקדמיו, את המציאות הבעייתית שבּה יש עדיין סימן שאלה לגבי ריבונות ישראל בשטח.

"פתרון" זה נמצא באחורי ראשם של רבים בציבור הימני החילוני והציוני-דתי, אולם טעות תהיה לחשוב שהוא בגדר המילה האחרונה מבחינת הקיצוניים ביותר. התפיסה הגורסת שאם הארץ לא תחולק לשתי מדינות, ישראל תיאלץ בהכרח לכונן משטר אפרטהייד מפורש (או מדינת כל אזרחיה, על פי הפרשנות משמאל), מציגה דיכוטומיה כוזבת, משום שאינה לוקחת בחשבון אופציה שלישית. זו שמביאים לשולחן אנשי רשימת "הציונות הדתית".

ראש וראשון שבהם הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. כבר לפני חמש שנים פרסם סמוטריץ' את חזונו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במסמך תחת הכותרת "תקווה אחת – תוכנית ההכרעה הישראלית", שפורסם בספטמבר 2017 בכתב העת "השילוח" ואף חוּלק כקונטרס נפרד, מבהיר סמוטריץ' כי המצב הנוכחי איננו קביל כהסדר ארוך טווח: "מטרתה של תוכנית ההכרעה שלפניכם – לא עוד ניהול סכסוך מתמשך בעצימות משתנה, אלא הכרעה". על פי שר האוצר, יש לשנות את המציאות מן היסוד: "שלום לא יהיה כאן כל עוד תיוותר על כנה תפיסת המוצא שנגזר על הארץ הזו להכיל בקרבה שני קולקטיבים בעלי שאיפות לאומיות סותרות".

סמוטריץ' לא מאמין שהפלסטינים מקיימים תנועה לאומית אותנטית: "בלי המאבק בישראל, אין לאומיות פלסטינית", וממילא אין לפלסטינים זכות להגדרה עצמית כישות פוליטית ריבונית. המשימה היא אפוא "לצרוב בתודעה של הערבים ושל העולם כולו שאין שום סיכוי להקמת מדינה ערבית בארץ ישראל", וזאת על ידי הצבת שלוש ברירות בפני הפלסטינים:

1.      הגירה: "מי שאינו מסוגל להישאר כאן כאדם פרטי שגונז את החלום למימוש שאיפותיו הלאומיות – מוזמן ללכת ולממש אותן באחת ממדינות ערב הרבות מסביב", או, הוא כותב, לחיות באירופה;

2.      מאבק: "מחבלים כאלה [קרי, מי שמסרבים לקבל את תכתיביו של סמוטריץ'] יטופלו בנחישות על ידי כוחות הביטחון, בעוצמה גדולה מכפי שאנו עושים כיום";

3.      כניעה: פלסטינים שיוותרו על שאיפותיהם הלאומיות יוכלו לחיות תחת שלטון ישראלי בקנטונים אוטונומיים, כתושבים (להבדיל מאזרחים), ללא הזכות לבחור ולהיבחר.

אפשרות אחרונה זו, מודה סמוטריץ', מהווה "גרעון במובהקוּת הדמוקרטית", שהרי מדינת ישראל תשלוט על נתינים שאינם נהנים מזכות בחירה. אולם, הוא מסביר, "משטר של חירות אינו מתחיל ונגמר בזכות לבחור ולהיבחר". כשרוצים, מסתבר, אפשר להיזכר בחשיבות זכויות הפרט ו"הדמוקרטיה המהותית".

אין לתוכנית תרגום לחילונית

המאמר מנוסח בלשון זהירה ורשמית, וסמוטריץ' אף מבהיר בתחילתו שלמרות שהוא עצמו אדם מאמין, "במאמר שלפניכם לא תמצאו שום דבר שמתבסס על האמונה הזאת". אולם יש לפקפק בקביעה זו. הניסיון לתרגם אמיתות דתיות לשפה חילונית ונטורליסטית הוא חיוני, לימד אותנו יורגן הברמאס, אבל מקורות השראתו של סמוטריץ' לא רק ניכרים, אלא מעצבים את חשיבתו באופן שאיננו ניתן לתרגום מלא ל'חילונית'. למעשה, נוכל להבין את כוונותיו המלאות רק על ידי פנייה למקורות.

כך, בנאום שנשא בכנס ירושלים, בפברואר 2016, קצת יותר משנה לפני הפרסום ב"שילוח", ביסס סמוטריץ' את תוכניתו על מדרש ידוע הקשור לכיבוש הארץ בידי יהושע בן נון:

"הגיע זמן הכרעה! שלוש איגרות שלח יהושע בן-נון ליושבי הארץ על סף כניסתו אליה: הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת ילך והרוצה להילחם יילחם. […] לא קל יהיה לשכנע את הערבים שאנחנו רציניים ושבאמת אין שום סיכוי לתקווה שלהם להקים כאן מדינה. לא קל יהיה לשכנע את העולם. […] [שלב הביניים זה] עלול להיות מלווה בהתפרצות אלימה שנצטרך להתמודד איתה בנחישות ובעוצמה. אבל אחרי הגל הזה תבוא ההשלמה עם המצב ואז ייפתחו הפתחים לתקווה חדשה ברוח האיגרות ששלח יהושע בן נון".

המדרש על יהושע בן נון, המופיע בספרות חז"ל בשני מקומות שונים בשינויים קלים, מספר על שלוש איגרות ששלח כובש הארץ לתושביה הילידים. הברירות שהוצבו בפניהם זהות לאלו שב"תוכנית ההכרעה", אף שמהמקרא אנחנו יודעים שבני ישראל צוו להשמידם לחלוטין ("לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ“ – דברים כ טז). הנה כי כן, שר חשוב בממשלה מבסס את תוכניתו המדינית באופן מלא על התגשמותו של מדרש חז"ל. והוא לא מסתיר זאת. באותו נאום הוא דואג להדגיש:

"יש אמת אחת מוחלטת ונכונה, שהיא הבסיס ואין בלתה, ואיתה נדרשים כולם להסתדר. זה, כאמור, הבסיס לגישתו של יהושע בן נון בכניסתו לארץ שאותה אני מבקש לאמץ גם היום. יסוד האמיתות המוחלטות שלנו באמונה בתורה מן השמיים. […]  תורת משה – זו שלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו – היא ורק היא שצריכה לבסס את האמונה בצדקת הדרך ואת רוח הלחימה של חיילי צה"ל ומפקדיו. זה שבחוגי [עיתון] 'הארץ' ובמטה הכללי יש מי שחושבים אחרת לא יכול להוות בשום אופן צידוק להוצאת ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית. פשוט כי אנחנו צודקים והם טועים. נקודה".

יש להבין: גישתו של שר האוצר למציאות אינה רק דוגמטית, אטומה לביקורת ובלתי מתפשרת; מדובר בפונדמנטליזם המבסס את תפיסת המציאות שלו כולה על הכתוב במדרש. המדרש הוא האמת ההיסטורית, היא אינה נתונה לביקורת, היא רלוונטית בשיטת העתק-הדבק לימינו, ואם "בחוגי 'הארץ' ובמטה הכללי" של צה"ל סבורים שהמציאות שונה או שישנם שיקולים נוספים שכדאי להביא בחשבון, "אנחנו צודקים והם טועים. נקודה".

מעמד ש"תמיד צריך להיות קצת נחות"

ממאפייניו של הפונדמנטליזם הוא צמצומה של מסורת דתית לכדי מסגרת עקרונות נוקשה ופשטנית. אל רידודה זו של המסורת לכדי רשימה דוגמטית של אמונות וציוויים, מצטרפת תפיסה מונוליטית של ההיסטוריה, על פיה מה שהיה הוא שהווה ויהיה וכן שהמציאות היום זהה עקרונית לזו שהיתה לפני אלפי שנים. עמדה זו מאפשרת את השתלת העבר בתוך ההווה, כלומר את הייבוא הבלתי מסויג של ערכים וכללים חברתיים שנחשבו הגיוניים בימי המקרא.

כל אלה יחד מעודדים כניעה חסרת פשרות בפני סמכות כתבי הקודש, שבעצמם מפורשים מילולית בלבד, תוך סירוב למצוא בהם רבדים אחרים שיאפשרו גמישות. בשונה מדתיוּת לא-פונדמנטליסטית, שמכירה בכך שצמצומה של האמת האלוהית לשפת אנוש היא משימה לכל הפחות מורכבת ואשר לא יכולה עקרונית להוליד פרשנות אחת בלבד ("70 פנים לתורה"), הפונדמנטליזם מסרב להכיל מורכבות וממילא גם לא לשלב שיקולים נוספים, מוסריים ופרגמטיים.

תפיסה פונדמנטליסטית של המציאות מאפשרת לסמוטריץ' להתעלם לא רק מעמדות שונות, מריאל-פוליטיק ומשיקולים פרגמטיים, אלא גם מעניקה לו לגיטימציה לוותר על רגישויות מוסריות בסיסיות. ואכן, בפגישה של אנשי ציבור מהציונות הדתית שהתקיימה במאי 2017 ושבּה דיבר סמוטריץ' על אותה "תוכנית הכרעה", הוא קבע שפלסטינים שיוותרו על שאיפותיהם הלאומיות יוכלו להישאר בארץ במעמד הלכתי של "גֵר תושָב", שעל פי ההלכה, דאג סמוטריץ' לציין, "תמיד צריך להיות קצת נחות". הוא גם הרשה לעצמו לקבוע חד משמעית שפלסטינים שיתנגדו – יושמדו על ידי צה"ל. כשנשאל אם הוא מבין שהוא מדבר על הריגת משפחות, נשים וילדים, אמר אז סמוטריץ': "במלחמה כמו במלחמה".

יש לציין: לאחר פרסום דבר השיחה הכחיש סמוטריץ' שתמך בחיסול נשים וילדים שיתנגדו לשלטון ישראל, וטען שהתכוון רק ש"במלחמה נפגעים גם חפים מפשע" ושיש לנסות להימנע מזה: "אמרתי שבמלחמה כמו במלחמה נפגעים גם חפים מפשע. זה לא טוב, משתדלים להימנע מזה, אבל לפעמים זה קורה וזה לא הופך את המלחמה לפחות צודקת ופחות מוסרית". מכיוון שלא רק המדרש אלא גם הציווי המקראי מכשיר הרג כזה, נותר לתמוה האם במקרה הנדון קיימת לדעת סמוטריץ' אמת אחרת מזו המקראית, או שהוא פשוט לא מעוניין לומר בפומבי את מה שהוא מוכן לומר בין חברים.

כך או אחרת, התמונה העולה מדברים אלה היא ששר האוצר של ישראל מחזיק בתוכנית סדורה לנישול הפלסטינים מאדמותיהם ומזכויותיהם. "מאבק החורמה" בנוסח שהוא מציע יביא, ללא ספק, למנוסה המונית של פליטים פלסטינים; אחרים יזכו ל"עידוד הגירה"; ואילו המעטים שיישארו יחיו בבנטוסטנים מבודדים, במעמד ש"תמיד צריך להיות קצת נחות".

בין "תוכנית ההכרעה" לכהניזם

סמוטריץ' אינו לבד בהנהגת חיל החלוץ הפונדמנטליסטי בממשלה החדשה. לצדו משמש חברו לרשימה איתמר בן גביר.

בן גביר, כהניסט ותיק, טוען שאינו דוגל עוד בכל פרטֵי תורתו של הרב מאיר כהנא, למרות שרק לפני חמש שנים קבע כי "כל מילה ומילה" של כהנא "היא אקטואלית, היא מחודדת, היא מכוונת למציאות שיש היום".

תורת כהנא משתלבת היטב בחזון "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ'. מלבד ניסיונו של כהנא, כחבר כנסת, לחוקק חוק שיאסור על לא-יהודים לגור בירושלים, הוא חזר על קביעתו שיש לגרש את תושביה הערבים של הארץ פעמים רבות בנאומיו ובספריו – ובשתי הזדמנויות לפחות, גם תיבל אותה עם המדרש על איגרותיו של יהושע בן נון, שסמוטריץ' קבע בלב חשיבתו המדינית.

בספר על האמונה ועל הגאולה (1980), בפרק י"ג, מצטט כהנא את המדרש וקובע בעקבותיו כי "הוצאת הגוי שמסרב להודות בזכות הריבונות היהודית הבלעדית על ארץ ישראל – הנו צו תורני, חוק ולא יעבור" (על מרכזיות גירוש הערבים בעיני כהנא ניתן ללמוד גם משם הפרק בו הדברים כתובים: "גירוש הערבים – מדד לאמונה").

בספר האחרון שכתב בחייו, אור הרעיון, כהנא מצטט שוב (פרק כ') את המדרש על יהושע בן נון, וקובע כי "יש לישמעאלים הדין של ז' העמים לגבי 'לא תחיה כל נשמה', היינו האיסור לתת להם לחיות בא"י, אלא חובה לגרשם או להורגם אם לא ירצו ולא יסכימו לעזוב, אם כן, ברור שכל ישמעאלי שאינו עוזב – בן מוות הוא".

זאת ועוד. בפניני הרעיון, ספר בעריכת ברוך מרזל שיצא לאחר מותו ושמלקט מאמרותיו, קובע כהנא בפרק כ"ד, על בסיס הציווי "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג, נב) כי "יש רק פתרון אחד להצלת משפחותינו, ילדינו, עמנו, מדינתנו, והוא: סילוק הערבים". כהנא דורש "גירוש עכשיו!", וכותב כי "רק פתרון אחד יש: ערבים – החוצה".

הדברים ברורים. עד כמה התרחק השר לביטחון לאומי מהרעיונות הללו? לפני מספר חודשים כתבתי מאמר ובו טענתי שיש סיבות טובות לשער שבן גביר נשאר אותו הכהניסט שהיה תמיד. אביתר אורן סבר כך גם כן מעל במה זו. לכל הפחות ניתן לחשוד שתורה ששקד עליה במשך עשורים מחייו – ושרק לפני שנים ספורות נשבע שנותרה מדויקת ורלוונטית – עדיין מזינה את השקפת עולמו. יחד עם תפיסותיו המפורשות, בעל פה ובכתב, של שר האוצר, ממשלת ישראל מציגה שני מדינאים פונדמנטליסטים שחותרים לשינוי פני המציאות בין הירדן לים באופן חד וברוטאלי.

אל מול תפיסת המציאות הדיכוטומית שמוצגת לציבור באשר לסכסוך עם הפלסטינים – חלוקה לשתי מדינות או מדינה יהודית-ערבית אחת – יש לתת את הדעת שלפחות עבור חלק מהימין קיים פתרון נוסף. תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', כמו גם תורתו של הרב מאיר כהנא, מדברות, אם במובלע ואם במפורש, על הגירה ועל גירוש של מיליוני פלסטינים מארץ ישראל. ראוי לשים לב ולבחון מעתה את מהלכיהם של חברי "הציונות הדתית" בפרט, והממשלה הנוכחית בכלל, גם דרך הפריזמה הזאת.

כאשר בן גביר דורש להכפיף את מג"ב לסמכותו הבלעדית עלינו לחשוש שלא רק מיגור פשיעה חקלאית בראש מעייניו. כאשר סמוטריץ' צועק לעבר חברי הכנסת הערבים במליאה "אתם פה בטעות כי בן גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב-48", עלינו לבחון האם כעת, כאשר הכוח בידיו, הוא יפעל ליישום שלוש איגרותיו של יהושע בן נון, לתיקון מה שהוא תופס כ"טעותו של בן גוריון".

על ד"ר תומר פרסיקו

עמית מחקר במכון שלום הרטמן והמנהל האקדמי של "קולות".