לפני כשבועיים התכנסנו, קבוצה קטנה של ישראליות וישראלים על הרצף הדתי-אורתודוקסי. כולנו מרגישים אי נחת עזה מדמותה של היהדות כפי שהיא משתקפת מהמפלגות החרדיות והדתיות היושבות בממשלה, וחרדים מהכיוון אליו הן מתכוונות להוביל את המדינה.

מהפגישה הזאת יצאנו עם החלטה לקיים כנס – מפגש משותף של מסורתיים, דתיים וחרדים, החשים תחושות דומות. בחרנו שם ("השמאל האמוני"), מקום סמלי (היכל שלמה, לשעבר מקום מושבה של הרבנות הראשית), ותאריך, ופתחנו את ההרשמה. בתוך יומיים נרשמו כמעט 300 איש, וכמה ימים אחר כך הגענו ל-600 נרשמים. בלי קידום ממומן. בלי מודעות. נכון, סביר שלא כולם יגיעו, וש-600 איש זה שבריר האחוז מכלל הציבור הישראלי, אפילו מהציבור המסורתי, הדתי והחרדי שבו. ובכל זאת – ההיענות המהירה והמרשימה של שומרי מסורת ומצוות להגיע לכנס שהמילה "שמאל" מתנוססת מעליו כמו דגל, הפיחה בנו תקווה בתוך המצב הכללי העגום.

הזיהוי האוטומטי כמעט של שומרי מצוות עם עמדות ימניות ושמרניות (אפילו ריאקציונריות), הפך למובן מאליו בישראל. אפילו שאני חובש כיפה בעצמי, כשאני שומע בתקשורת אדם חובש כיפה כמוני או אישה עם כיסוי ראש, ברור לי כמעט בוודאות, עוד לפני שפתחו את הפה, שהעמדה שיציגו תהיה מנוגדת לדברים שאני מאמין בהם – ברמה העמוקה ביותר, וכמעט בכל נושא שעומד על סדר היום הציבורי בישראל.

בכלל, המנבא הטוב ביותר לדפוסי ההצבעה של היהודים בישראל – יותר מעדה, השכלה או מצב כלכלי – הוא ההגדרה הדתית. חרדים יצביעו למפלגות החרדיות; דתיים למפלגות הדתיות ולליכוד; מסורתיים בעיקר לליכוד ולמפלגות הימין; וחילונים בעיקר למפלגות המרכז-שמאל (בחברה הערבית, אגב, המצב מורכב יותר, גם מכיוון שההגדרה הפנים-דתית נזילה יותר ואינה נחלקת למגזרים ברורים כמו בחברה היהודית, וגם בגלל שמסיבות שונות קשה יותר לשים את המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת על הציר של ימין ושמאל המקובלים אצל היהודים בישראל).

לא רק בישראל

הדברים הללו אינם בגדר תחושה אישית, אלא הרבה מעבר לזה. ניתוח שפרסם החוקר אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומתבסס על תשובותיהם של למעלה מ-11,000 ישראלים יהודים, מראה שדפוסי ההצבעה של חרדים, דתיים ומסורתיים לא מותירים מקום לספק. בבחירות לכנסת ה-24, שהתקיימו במרס 2021, הצביעו 89 אחוז מהחרדים ליהדות התורה ולש"ס, וכמעט כל השאר לליכוד ול"ציונות הדתית". כמחצית מהציבור הדתי-לאומי הצביעו לליכוד ולציונות הדתית, ועוד כ-25 אחוז לימינה. בציבור המסורתי הצביעו כמעט שני שלישים לליכוד, לימינה, ל"ציונות הדתית" ולמפלגות החרדיות, ורק קצת פחות משליש הצביעו למפלגות מרכז ושמאל.

גם בארצות הברית המצב דומה. סקר של מכון PEW הראה כי 59 אחוז ממי שמשתתפים לפחות פעם אחת בחודש בתפילה או בפולחן דתי, הצביעו בבחירות לנשיאות ב-2020 לטראמפ, ורק 40 אחוז לביידן. בקרב המתפללים רק כמה פעמים בשנה או פחות, המספרים מתהפכים, 58 אחוז הצביעו לביידן ו-40 אחוז לטראמפ. בקרב אלה שאינם מזדהים עם שום זרם דתי, המספרים כבר קופצים ל-68 אחוז תמיכה בביידן.

כל זה נכון לא רק בנוגע לדפוסי הצבעה, אלא גם בנוגע לעמדות. מחקר אחר של מכון PEW, שנערך במדינות מערב אירופה, מצא שנוצרים שמגיעים באופן קבוע לכנסיה מתנגדים יותר להגירה, מביעים עמדות לאומניות יותר, וחיוביים פחות כלפי מוסלמים, יהודים ולהט"בים, מאשר נוצרים שאינם מגיעים באופן קבוע לכנסיה, ואילו אלה האחרונים חיוביים פחות לכל הקבוצות הללו בהשוואה לנוצרים שכלל אינם מזהים את עצמם כנוצרים.

גם במחקרים דומים שנעשו בישראל, בין השאר על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שוב נמצאו תוצאות דומות. אין כמעט צורך לומר שבשאלות הנוגעות למדיניוּת, העמדות שהובעו על ידי דתיים וחרדים היו ימניות יותר מעמדות שהובעו על ידי חילונים או מסורתיים, זה מובן מאליו, אבל גם בשאלות הנוגעות לגזענות פשוטה – ההבדלים היו מובהקים. כך, כמחצית מהמשיבים החרדים היו מעדיפים רופא יהודי על פני רופא ערבי, קצת פחות ממחצית מהדתיים היו בעלי העדפה דומה, פחות משליש מהמסורתיים, ורק 16 אחוז מהחילונים. בדומה, רק כשליש מהמשיבים החרדים היו מוכנים לעבוד תחת מנהל ישיר ערבי,  וכך גם כמחצית מהדתיים, שני שלישים מהמסורתיים, וכ-80 אחוז מהחילונים.

הברית ההיסטורית

הקואליציה הנוכחית, המציגה את שיעור שומרי המצוות היהודים הגבוה ביותר מאז קום המדינה – כמחצית מחבריה – מביאה לידי ביטוי את סל העמדות האלה בצורה הקיצונית והגסה ביותר, ומתכוונת לקדם שורה של צעדים שמבטאים לאומנות, אתנוצנטריות ושוביניסטיות. אמנם העומד בראשה אינו אדם דתי, וכך גם שר המשפטים שמוביל את השינוי המהיר והדרמטי של שיטת המשטר בישראל, אבל חברי המפלגות הדתיות והחרדיות, ואיתם חברי הכנסת הדתיים מהליכוד, הם שותפים נאמנים לכל המהלכים האלה – שלא לומר הדוחפים להם – ובעצמם מובילים שורת צעדים בעייתיים מאוד, כמו העמקת הכיבוש, העברת סכומי כסף אדירים למיזמים שונים שמחנכים לאג'נדה דתית-לאומנית ולמטרות מגזריות שאינן מתחשבות בכּלל החברה הישראלית, מלחמה באיגודי העובדים ובזכויות הסוציאליות, אישור וקידום חוקים להדרה ולאפליה, והיד עוד נטויה. כתגובת נגד להתקפה מצד הקואליציה, נשמעים יותר ויותר קולות במרכז ובשמאל היהודי בישראל שמאשימים את היהדות ברעות החולות האלה, ומבקשים להתנתק ממנה – ברמה האישית, החינוכית והלאומית.

למרות שכמעט כל המגמות האלה החלו עוד לפני העלייה הנוכחית בכוחם של שומרי המצוות, קשה שלא להבין, ולוּ במעט, את הסנטימנט העומד מאחורי הקולות האלה. ובכל זאת, חשוב לזכור שהמצב העגום הזה איננו מחויב המציאות, לא היה כזה בעבר, ואולי ישתנה בעתיד. וזו נקודת מפתח.

עד המהפך הפוליטי של שנת 1977, היתה המפלגה הדתית לאומית (על גלגוליה השונים) שותפתה הנאמנה של מפא"י לשלטון. היחסים ביניהן היו כל כך הדוקים, עד שהשותפוּת בין השתיים כונתה "הברית ההיסטורית". היא התבססה על אינטרסים, אבל היה בה גם מעבר לכך. למעשה, בתקופות לא מעטות, שרי המפד"ל ביטאו עמדות יוניות יותר מאלה שביטאו שרי מפא"י. 

השר משה שפירא למשל, מנהיגהּ של המפלגה הדתית לאומית במשך שנות דור (שזכה לתוספת השם "חיים" לאחר שנפצע קשה מרימון שזרק במליאה משה דואק, שהתמודד לכנסת לאחר שהשתחרר מהכלא והיה כנראה מעורער בנפשו), נודע בעמדותיו היוניות. הוא תמך בתוכנית החלוקה ובמדיניות ההבלגה, קרא מעל דוכן הכנסת לתת זכות שיבה ל-100 אלף פלסטינים, זעם על פעולת הנקם בקיביה, תמך בנסיגה מסיני ומרצועת עזה לאחר מבצע קדש ("קצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו לנו", אמר אז), התנגד באופן כמעט קבוע ל"פעולות התגמול" של צה"ל, התנגד שישראל תתקוף ראשונה במלחמת ששת הימים ושתכבוש את מזרח ירושלים, וקרא לפשרה טריטוריאלית לאחריה. משה דיין צוטט בעיתון דתי באותה התקופה אומר שאינו מבין "כיצד זה יכול יהודי דתי להיות ותרן כזה בשטח השטחים והגבולות", והוסיף כי "בשטח מדיניות החוץ, אין הבדל בין עמדתו הוותרנית של מר שפירא לבין זו של שרי מפ"ם".

שפירא לא היה היחיד. רחוק מזה. גם יוסף בורג, מנהיג היסטורי אף הוא של המפלגה הדתית לאומית, שבניגוד לשפירא זוהה עם הזרם הבורגני שלה (להבדיל מהפועלי), ביטא גם כן עמדות יוניות. כמו שפירא גם הוא התנגד בתחילה למלחמת סיני ולאחריה תמך בנסיגה מחצי האי: "אנו צריכים גם לתת ולוותר לעמים אחרים, בלי אווירה לא נוכל לעמוד בשום מלחמה". גם עמדותיו של השר השלישי מהמפד"ל באותה העת, זרח ורהפטיג, היו דומות, והוא נמנה עם הפלג המתון יותר בממשלה. זה לא שלא היו אז קולות אחרים בציונות הדתית ובמפד"ל, אבל הם היו הרבה פחות דומיננטיים.

שמאל גם בכלכלה

גם בתחום הכלכלי היתה עמדתם של חברי הכנסת והשרים של המפד"ל דומה לזו של מפא"י, אם כי הם לא אהבו את הרטוריקה הסוציאליסטית המהפכנית, על אודות מלחמת המעמדות ומרקס, שרווחה יותר בחוגי מפ"ם. האמת היא שבניגוד לעמדות המדיניוֹת שהשתנו כבר לפני שנות דור, העמדות הכלכליות של הציבור הדתי בישראל היו די דומות, ממש עד לאחרונה. מחקר שנערך ב-2014 ובחן את הקשר בין דתיוּת לבין עמדות כלכליות מצא שהַחל משנות ה-90, ישראלים שהעידו על עצמם שהם שומרים מסורת "במידה רבה" או "על כל דקדוקיה" היו בעלי עמדות חברתיות יותר מכאלה שאינם. 

אני עצמי זוכר את הגאווה הגדולה שלי על כך שבבחירות 2006, קיימו ארגוני הנכים מסיבת עיתונאים והכריזו בה על תמיכה במפד"ל, מכיוון שלטענתם שאול יהלום וזבולון אורלב פעלו בכנסת למען הנכים יותר מכל הפוליטיקאים האחרים. מה שכן, הפוליטיקאים הדתייים בהחלט היו שמרנים בכל נושאי דת ומדינה ותפסו את השמירה על הסטטוס קוו כַּתפקיד המשמעותי ביותר שלהם בציבוריוּת הישראלית.

במידה רבה, התפיסות האלה התהפכו לחלוטין בתקופה הנוכחית. הציונות הדתית היא נושאת דגל הימין המדיני; האליטה הפוליטית והרעיונית שלה הפכה למניפת דגל הקפיטליזם בואכה ליברטריאניזם; אולם בה בעת, עמדות ליברליות בנושאי דת ומדינה, פמיניזם ולהט"ב כבשו אף הן חלקים גדולים יותר בתוכה – הרבה מעבר למה שניתן היה לשער.

גם החברה החרדית עברה שינויים אידאולוגיים ופוליטיים דרמטיים. אגודת ישראל אמנם פרשה מממשלת מפא"י כבר ב-1952 ולא חזרה לקחת חלק בקואליציה עד למהפך של 1977 (מאז היא מרכיב מרכזי בקואליציות הימין). אבל עמדותיו היוניות של הרב אליעזר שך, הסמכות הרוחנית העליונה, כמו גם של הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס – אשר פסקו שניהם בסמוך לחתימה על הסכמי אוסלו כי ניתן להחזיר שטחים תמורת שלום – מוכּרות וידועות. אפילו אם הן נבעו מפרגמטיוּת פוליטית יותר מאשר מאידאולוגיה הומניסטית, הן ביטאו חוסר מחויבות ברור לסדר היום הלאומני שקידמה באותן השנים הציונות הדתית. במישור הכלכלי, המפלגות החרדיות קידמו צעדים חברתיים אוניברסליים משמעותיים שפעלו לא רק לטובת מצביעיהן אלא לטובת הכלל – כגון חלוקה מחדש של קרקעות בין מועצות אזוריות ורשויות, וביטוח שיניים ממלכתי לילדים.

מרבית השינויים המתוארים עלולים לדכא אנשים כמוני, שמחזיקים בדעות ההפוכות; אבל העובדה שאנשים וחברות יכולים לשנות את עמדותיהם מן הקצה אל הקצה יכולה גם להיות מקור לעידוד. אנחנו נוטים לתפוס את המצב הנוכחי כְּמה שיימשך לנצח, ואת הדמוגרפיה כמי שקובעת מראש עמדות. אבל זה לא באמת המצב: אנשים יכולים לשנות את עמדותיהם, עם ובלי קשר לחברה שבה הם פועלים. האם זו לא העמדה ההומניסטית הבסיסית ביותר, שאנשים אינם בהכרח תבנית נוף מולדתם? שהם ריבוניים לבחור את אמונותיהם ודרכם, ולכתוב בעצם את סיפור חייהם? נכון, פעמים רבות התהליכים המעצבים תפיסות, חורגים הרבה מעבר לאדם הבודד; אבל כמו שראינו, גם חברות יכולות לשנות את עמדותיהן מן הקצה אל הקצה, וגם תהליכים היסטוריים מגיעים לקצם ומתחלפים באחרים.

מלחמת אין ברירה

בכל מה שנוגע למאבקים אידאולוגיים, יש למצב הדתי יתרונות לא מעטים, במיוחד בעולם הפוסט-אידאולוגי שבו אנחנו חיים. יש סיבה לכך שהחברה החרדית והדתית הן החברות שמצליחות לגייס את בניהן ובנותיהן באופן הרחב ומרשים ביותר לצורך מאבקיהן הפוליטיים והחברתיים, ותוך הקרבה עבור עקרונותיהן. יש גם סיבה לאורך הרוח שלהן בהצלחתן לעשות כן. 

הרוח הזאת יכולה להיות מגויסת גם עבור קידום מדיניות מוסרית יותר, עבור תיקון עולם. לאו דווקא עבור מדיניות "מתונה", אלא להפך, לכזאת שתצליח לטלטל את הספינה הישראלית ולעזור לה להוביל את עצמה למקומות חדשים ולמציאות אחרת. מציאות שבה היא לא שולטת בעם אחר, מתייחסת לכל בני האדם בשוויון מלא ואמיתי, ומאפשרת חירות אמיתית לכל החיים בה להגשים את עצמם, עם כמה שפחות מגבלות הנובעות מעוניים ומעושרם, ממגדרם, מדתם, מנטייתם המינית או מהבית בו גדלו.

כרגע זה נראה כמו אגדה, פנטזיה מופרכת אפילו. גם לי. אבל זו היתה בעבר המציאות בישראל, וגם במקומות אחרים. "תיאולוגיית השחרור" הנוצרית חוללה נפלאות באמריקה הלטינית ובקרב קהילות אפרו-אמריקאיות בארצות הברית. אפילו האפיפיור הנוכחי, פרנציקוס, עם כל הביקורת (המוצדקת) על המוסד שבראשו הוא עומד, מנצל את מעמדו ואת השפעתו לשם קריאות ברורות ומובהקות למלחמה בעוני ובאי השוויון, ולשמירה על הכדור שבו אנחנו חיים. 

בכלל, אפרו-אמריקאים אדוקים – כאלה המתפללים באופן קבוע – מצביעים למפלגה הדמוקרטית בשיעורים דומים לחבריהם הלא-אדוקים, והאמונה שלהם היא מקור כוח עבורם ואמצעי לגיוס ולהנעת אחרים. מרטין לותר קינג היה כומר פעיל בעת שעמד בראש המאבק למען זכויות אדם עבור השחורים בארצות הברית, ושפתו ונאומיו היו רוויים בשפה דתית-תנ"כית. 

אפילו פה אצלנו – פעילי "מעגלי צדק", הנמצאים על הרצף הדתי ברובם, השיקו ממש לאחרונה אנדרטה ראשונה מסוגה לנפגעי תאונות עבודה בבועיינה-נוג'ידאת, בשיתוף פעולה עם גורמים דתיים ולא-דתיים מקומיים, ופעילי "בני אברהם", בעלי האוריינטציה הדומה, עושים פעילות נפלאה וחשוב עם פלסטינים המתגוררים בחברון.

הם כרגע במיעוט, אבל יש עוד שומרי מסורת ומצוות רבים המודאגים מהכיוון שאליו הולכת החברה הישראלית, שמודאגים מאוד מחינוך ילדיהם, ומתפללים לעתיד טוב וצודק יותר. גם אם לא השתכנעתם, האמת היא שאין לנו ברירה, ואם אנו כנים ברצוננו לחיות חיים שוויוניים, צודקים וטובים יותר, ליהודים, למוסלמים ולכל האחרים שחיים בפיסת הארץ הזאת – שומרי המסורת והמצוות שבכל הדתות חייבים להיות שותפים למטרה הזאת.

כנס היסוד של השמאל האמוני ייערך ב-23/1 ב-17:30 ב"היכל שלמה" בירושלים.