בשבועות האחרונים חזרה לחיינו, כמו עלתה מן האוב, תוכנית ההתנתקות. לא, אין תוכנית מדינית חדשה על הפרק, או דיון על עתיד ישראל והפלסטינים. מי שהחזירו את ההתנתקות לחיינו הם מובילי דעה בימין שמתעקשים שהיא-היא ההוכחה לכך שיוזמת נתניהו ולוין לריסוק מערכת המשפט בישראל ראויה, אפילו נחוצה.

"האם תוכל להזכיר לנו כיצד פעל בית המשפט שלך כאשר בנות 14 נעצרו עד תום ההליכים במסגרת מחאה לגיטימית [נגד ההתנתקות]?", פנה עמית סגל אל אהרן ברק, במאמר תגובה נוקב שעסק בהתרעות שהשמיע נשיא העליון לשעבר מפני הרפורמה של נתניהו-לוין. עוד שאל סגל: "האם תוכל להתייחס אחת ולתמיד לטענה שבמהלך המאבק על ההתנתקות שימשת בעצמך שופט תורן כדי ששופט מתנגד התנתקות לא יוציא צו ביניים נגד מהלכים שונים שהאיצו את העקירה?".

בדומה לכך, אראל סג"ל הקדיש כמעט חצי מהמונולוג שלו בערוץ 14 לאופן שבו בית המשפט העליון נכשל בהגנה על מתנחלי גוש קטיף בהתנתקות. הוא טען, בין היתר, כי "מחול שדים בניהולם האמנותי של הכוראוגרפים מבית המשפט העליון התגייס למחאה במלוא כוחו כדי לרמוס את זכות המחאה של מיעוט נרדף", קרי, מתנחלי גוש קטיף.

השלים את הטריומווירט, בכתב אשמה שפרסם בטורו ב"מעריב" נגד ההטייה הפוליטית של בג״ץ, קלמן ליבסקינד, ששאל בהתרסה: "כמה מאזרחי ישראל הוכו בתדהמה כאשר בעתירה שעסקה בהתנתקות פסקו עשרה שופטים בבג״ץ לצד אחד, ורק אדמונד לוי – לצד השני?".

אז איך בדיוק קשורה ההתנתקות לריסוק בתי המשפט? מתקיפי בית המשפט טוענים שבקיץ 2005 כשל בג"ץ בהגנה על זכויות האדם ועל חופש הביטוי של המתנחלים המפונים, חרף מחויבותו המוצהרת למיעוטים ולמוחלשים. בכך שהתיר לממשלה לדכא את ההפגנות ולבצע את הנסיגה, ממשיך הטיעון, בית המשפט הפקיר הלכה למעשה את המתנחלים ונכשל בהגנה על זכויותיהם הבסיסיות ביותר.

מכך מסיקים שלושת משפיעני הימין, לצד רבים נוספים, שהמיעוטים היחידים עליהם מגן בית המשפט הם אלו שמהם אכפת לשמאל, כמו נשים, ערבים ולהטב"ק – לא ימנים. לכן את בית המשפט יש לרסן, ולפיכך ה"רפורמה" של נתניהו ולוין מוצדקת. האמנם?

מה יועיל ריסוק הבלם

לצורך הדיון, בואו נקבל במלואה את טענת המתנחלים בדבר כישלון בית המשפט בזמן ההתנתקות. נניח לעובדה שאת ההתנתקות הובילה ממשלת הליכוד, וגם לעובדה שבג"ץ פסק לימים בעד הגדלת סכום הפיצויים עבור מפונֵי גוש קטיף. אם כן, ככל שהמתנחלים אכן נפגעו מבג"ץ, וככל שבג"ץ אכן כשל בהגנה עליהם מפני הממשלה – הרי שהמסקנה המתבקשת היא הפוכה בדיוק מזו של נתניהו ולוין. ממשלת ישראל היא שפגעה בזכויות האדם של המתנחלים בגוש קטיף ולכן יש לחזק ולהרחיב את כוחו ואת סמכותו של בית המשפט לפקח על הממשלה.

לפיכך, רפורמה שתרסק את כוחה של מערכת המשפט ותאפשר לממשלה לצבור כוח בלתי מוגבל, תשיג את התוצאה ההפוכה בדיוק מזו שהם מבקשים כביכול להשיג. חִשבו: בתסריט שבו ייערך בעתיד פינוי נוסף, דמוי ההתנתקות, האם היעדרו של בית משפט עצמאי, שהמתנחלים יוכלו לערער בפניו על הכרעות הממשלה, יועיל במשהו למצבם? התשובה הברורה היא: לא.

לחילופין, אם יוזמי המהפכה המשטרית לא מעוניינים לשים מבטחם בבית המשפט, ניתן היה לצפות שיציעו לכל הפחות חסמים אפקטיביים חלופיים שירסנו את פעילות הרשות המבצעת. כך, בפעם הבאה שזכויותיהם יירמסו – יהיה לפחות מוסד אחד שיהיה חזק ואפקטיבי דיו כדי להגן עליהם. מיותר כמעט לציין שעד היום הם לא הציעו חלופות כאלה.

אז אם אלה פני הדברים, איך אנחנו אמורים להבין את המהלך המוביל מ"מערכת המשפט לא הגנה עלינו" ל"בואו נרסק את מערכת המשפט"? יש לכך שני הסברים אפשריים, המשלימים, במידה מסוימת, האחד את השני.

לזה הם קוראים "הצלת הדמוקרטיה"

ההסבר הראשון נעוץ בניתוח של ממשלת נתניהו את עתיד הפוליטיקה הישראלית. תומכי ההפיכה האנטי-חוקתית אינם חוששים מהתרת כל רסן ובלם על הרשות המבצעת, משום שניצב לנגד עיניהם חזון לפיו בישראל לא יהיו עוד חילופי שלטון. לעולם לא תמשול יותר קואליציה שהרכבה שונה מההרכב של זו הנוכחית. במקרה הטוב, הימין הגיע למסקנה הזאת על בסיס ניתוח מושכל (לכאורה) שלפיו "העם ימני"; שהדמוגרפיה מספרת סיפור דטרמיניסטי הגורס שמעתה ואילך נגזר על המרכז-שמאל להיחלש.

במקרה הרע, המוּכּר ממדינות רבות אחרות, המהלך הנוכחי הוא רק הצעד הראשון בסדרת מהלכים מרחיקת לכת אפילו יותר, שמטרתם להצר את צעדיה של האופוזיציה ולמנוע תחרות אמיתית בין המפלגות. למשל, על ידי פסילת מפלגה ערבית אחת או יותר (הרצון כבר קיים כפי שראינו בדיווחיה של דפנה ליאל), או לחילופין מעבר לשיטת בחירות אחרת, אולי אזורית (התשתית הרעיונית כבר קיימת), שתקטין את הסיכויים של השמאל להגיע אי פעם לממשלה.  

כך או כך, זו התפתחות מטרידה שחשוב לשים לב אליה. עולה ממנה שממשלת נתניהו החדשה סבורה כי תפקידה הינו להגן על זכויות האדם של צד אחד בלבד במפה הפוליטית. לא רק עליונות יהודית מובילה את מדיניות הממשלה הזאת, אלא עליונות הימין הקיצוני. כל מי שלא בממשלה, לא ראוי להגנה. הימין יגן על הימין, כל השאר בסכנה. ולזה הם קוראים "הצלת הדמוקרטיה".

שניים במחיר אחד

ההסבר שני לקפיצה בין "מערכת המשפט לא הגנה עלינו ב-2005" ל"בואו נרסק את מערכת המשפט" – הפשוט יותר – הוא שאין באמת קשר בין ההתנתקות לתוכנית של נתניהו-לוין, מלבד רצון עמוק בנקמה. הימין חווה טראומה, בית המשפט היה בעיניו חלק ממנה, ועכשיו הגיע הזמן להשיב לו כגמולו. המטרה איננה השגת איזון טוב יותר בין הרשויות, או "תיקון" מערכת המשפט – אלא נקמה בשמאל, ונקמה בבית המשפט. שניים במחיר אחד.

מעבר לפוטנציאל הפגיעה ההרסני בזכויות אדם, התפיסה הפוליטית שתוכנית הימין מגלמת חותרת תחת כל סיכוי לחיים משותפים במדינת ישראל בעתיד. לא רק בין יהודים לערבים, אלא גם בין תומכי הממשלה למתנגדיה. זו תפיסת עולם של מלחמה מתמדת ושבמסגרתה רק צד אחד של המפה הפוליטית זוכה להגנה מן השלטונות, ובעצם בזכויות כולן. עם פוליטיקה כזאת לא מנהלים דמוקרטיה-ליברלית – רק דיקטטורה, או אוליגרכיה.

השימוש בהתנתקות כהצדקה לריסוק מערכת המשפט לא משכנע; אריאל שרון אכן לא היה דמוקרט דגול, אבל הפתרון איננו להפוך את ישראל למפלצת אנטי-ליברלית. אם אלו שמשתמשים בהתנתקות על מנת להצדיק את ההשתוללות החוקתית שלפנינו היו כנים בכוונותיהם, הרי שמה שהיו צריכים להציע זה מהלך שיביא לריסון כוחה הבלתי מוגבל של הרשות המבצעת, לא את ריסוק מוסדות הרשות השופטת.

כל עוד הם לא עושים זאת, אין אלא להסיק שהם כבר לא רואים בחילופי שלטון אופציה שרירה. ואם ממשלת נתניהו החדשה אכן לא רואה בחילופי שלטון אופציה שרירה, אלא מוּנַעת (לפחות בחלקהּ) מנקמה, יש לכך השלכות על אופי המאבק נגדה. פשרות ודיונים עושים עם מי שבא לשנות ולתקן בלב פתוח ובנפש חפצה. מי שבא להרוס, לנקום ולהצר את צעדי האופוזיציה, צריך להיאבק בו בכל כלי לגיטימי אפשרי עד לבלימת ההפיכה.  

על ש"י אגמון

Junior Research Fellow בניו קולג׳, אוניברסיטת אוקספורד, ועמית מחקר במכון "מולד".

על ד"ר אבישי בן ששון-גורדיס

מרצה לתיאוריה פוליטית במחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד ועמית מחקר במכון "מולד".