המאמר שלפניכם משרטט את המפה האידיאולוגית של הוויכוח המדיני-ביטחוני בישראל של ימינו. הוא מציג בצורה נגישה ותמציתית את ההצדקות העקרוניות והשיקולים המעשיים, שמובילים לתמיכה בכל אחד מארבעת הפתרונות הרווחים לסכסוך הישראלי-פלסטיני: פתרון שתי המדינות, ניהול הסכסוך, מדינה יהודית שאינה דמוקרטית (דתית או לאומנית) ומדינה דמוקרטית שאינה יהודית. התרשים המצורף ממחיש בצורה גרפית מהם צומתי ההכרעה המרכזיים בדרך לתמיכה בכל אחד מהפתרונות הללו, ואנו מציעים לעיין בו במקביל לקריאה במאמר.

לפני שיוצאים לדרך, חשוב להבהיר כי הניתוח המוצג כאן אינו ניטרלי. המטרה שלנו אינה רק למפות את הקרב האידיאולוגי המרכזי בפוליטיקה הישראלית בימינו, אלא גם לטעון בעד הפתרון הרצוי בעינינו: הסדר מדיני המוביל להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. כפי שנסביר בהמשך, אנו מאמינים כי האתגר המשמעותי ביותר לפתרון שתי המדינות כיום אינו חזון ארץ ישראל השלמה, אלא התפיסה המכונה "ניהול הסכסוך", דהיינו – שימור הסטטוס-קוו עד שיבשילו התנאים, מתישהו בעתיד הרחוק, לחלוקת הארץ. כדי להבין את הסכנות הטמונות בתפיסה הזאת ולשכנע ישראלים רבים ככל האפשר להפסיק להאמין בה ובמקום זאת לתמוך בהתקדמות לעבר הסדר מדיני, צריך להבין את הנחות היסוד שעומדות בבסיסה. בואו נתחיל.

סימני שאלה

האם אתם ציונים?

ההבחנה בין ציונים ללא-ציונים היא נקודת הפיצול הראשונה בתרשים. "ציונות" היא מלה טעונה שנוכסה בעשור האחרון על ידי הימין כחלק מקמפיין הדה-לגיטימציה נגד השמאל. אנו מבקשים להתייחס אליה כאן במשמעותה המקורית – ככינוי לתפיסת העולם התומכת בהקמת מדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל.

הרעיון שבבסיס הציונות זכה במשך השנים להצדקות שונות, שנחלקות לשני זרמים עיקריים. זרם אחד, שאפשר לכנותו "ציונות ריבונית", טוען כי מדינת ישראל שואבת את ההצדקה לקיומה מהזכות האוניברסלית של לאומים להגדרה עצמית: היהודים, בהיותם עם ככל העמים, זכאים למדינה ריבונית משלהם בשטח הקשור מבחינה היסטורית ותרבותית להתהוותם כקבוצה לאומית – אך לא בהכרח בכל השטח הזה. מכאן גם נגזרת המחויבות של המחזיקים בתפיסה זו להכרה בזכותם המקבילה של הפלסטינים להגדרה עצמית. זרם שני, המכונה "ציונות קניינית" – אם להשתמש במושג שטבע המשפטן והפילוסוף הפוליטי חיים גנז – טוען כי זכותו של העם היהודי למדינה משלו נובעת מהתנ"ך ומההבטחה האלוהית שניתנה לעם ישראל. על פי גישה זו, היחסים בין עם ישראל לארץ ישראל הם יחסים קנייניים: לעם היהודי יש בעלות על כל שטחי ארץ ישראל ההיסטורית.

מי שמאמינים כי אין כל הצדקה עקרונית לקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל מכונים אנטי-ציונים או פוסט-ציונים. המשתייכים לקבוצה זו שואפים להקמת מדינה אחת בין הירדן לים בעלת זהות פוליטית-אזרחית משותפת לפלסטינים וליהודים. חלקם תומכים ביוזמות – תנועת BDS, למשל – שאינן מבדילות מבחינה מוסרית בין ההתנחלויות ובין מדינת ישראל הריבונית. עם זאת, גם מי שאינם מגדירים את עצמם כציונים יכולים לתמוך בפתרון שתי המדינות – אם הם סבורים, למשל, שהקמת שתי מדינות היא צעד ראשון בדרך ליצירת מדינה דמוקרטית אחת או אם הם מאמינים שהקמת מדינה אחת אינה מעשית ושחלוקת הארץ היא הפתרון האפשרי הטוב ביותר בנסיבות הקיימות.

האם המדינה היהודית צריכה להתקיים בכל שטחי ארץ ישראל ההיסטורית או רק בחלקם?

הפיצול המשמעותי השני בתרשים הוא פיצול פנים-ציוני. מאז דחיית תוכנית אוגנדה התגבשה בתנועה הציונית הסכמה רחבה על המחויבות להקים את מדינת העם היהודי במיקום ספציפי: ארץ ישראל. השאלה שעלתה כעת על הפרק היתה אם על המדינה להתפרש על כל שטחי ארץ ישראל המקראית או שאפשר להסתפק בהקמתה על חלק מהשטח. הוויכוח הזה עדיין רלוונטי גם בימינו.

עבור תנועת העבודה, שהנהיגה את הציונות בתקופת קום המדינה, הקמת מדינה על חלק משטחי ארץ ישראל ההיסטורית היתה מספקת. זו הסיבה שדוד בן-גוריון הסכים לתוכנית החלוקה של האו"ם ונמנע מלהורות על כיבוש הגדה המערבית במלחמת העצמאות. לעומת זאת, הימין הרוויזיוניסטי – מנחם בגין, למשל – דחה את תוכנית החלוקה בגלל הפשרה הטריטוריאלית שביסודה. גם בתנועת העבודה היו גורמים שחתרו למקסימליזם טריטוריאלי, ובראשם אנשי אחדות העבודה, ששיחקו תפקיד מרכזי בתנועת ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים. אליהם נוספו אנשי ישיבת מרכז הרב, תלמידי הרב צבי יהודה קוק, שנהפכו עם הזמן למנוע האידיאולוגי של מפעל ההתנחלויות.

עבור ממשיכי הציונות הבן-גוריונית בימינו לא נדרשים ויתורים אידיאולוגיים משמעותיים כדי להסכים לפשרה טריטוריאלית. תפיסת עולמם ייחסה תמיד חשיבות משנית לשאלה הטריטוריאלית – וחשיבות עליונה להקמת מדינה עצמאית שתאפשר לעם היהודי לשלוט בגורלו ולממש את זכותו להגדרה עצמית. מנגד, אנשי ארץ ישראל השלמה תופסים את התנ"ך כמסמך קנייני, שמעניק לעם היהודי בעלות על כל ארץ ישראל ההיסטורית. לכן, לתפיסתם, יש חשיבות עליונה – ולדעת חלקם, אפילו חובה דתית – להשתלטות של מדינת ישראל על הטריטוריה המקראית כולה.

למרבה ההפתעה, בין אנשי ארץ ישראל השלמה לאנטי-ציונים יש לא מעט מן המשותף. שתי הקבוצות דוחות את ההבחנה של תומכי הפשרה הטריטוריאלית בין השטחים שישראל כבשה במלחמת העצמאות ובין השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. אנטי-ציונים טוענים כי שתי המלחמות היו חלק מפרויקט קולוניאליסטי אחד, שנועד לנשל עם אחר מאדמותיו. במקביל, המתנחלים – שרואים בעצמם ממשיכי דרכם של החלוצים – טוענים כי אין הבדל בין היישובים שעלו על הקרקע לפני קום המדינה ובין ההתנחלויות. אין פלא, אם כן, שההשוואה בין תל אביב לשייח' מוניס נשמעת הן מפי דוברי הימין והן מפי דוברי השמאל הקיצוני.

לעומתם, התומכים בחלוקת הארץ טוענים כי הכיבושים הטריטוריאליים שנעשו במלחמת העצמאות היו, ככלל, מוצדקים מפני שהיו חלק ממאבק על הקמת מדינה חדשה, שנועדה לשמש כבית לאומי וכמקלט לעם היהודי הנרדף – שלוש שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה. בניגוד לכך, הקמת ההתנחלויות אחרי מלחמת ששת הימים אינה מוצדקת לשיטתם ולא היה בה צורך קיומי, מאחר שבשלב זה כבר היתה לעם היהודי מדינת לאום מבוססת משלו.

האם המציאות מאפשרת את מימוש חזון ארץ ישראל השלמה?

עבור חלק מחסידיו, חזון ארץ ישראל השלמה הוא אידיאל נכסף ותו לא, ואילו עבור אחרים הוא תוכנית עבודה מעשית שיש ליישמה במציאות. בהתאם לכך, חסידי ארץ ישראל השלמה נחלקים לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה סבורה שאפשר וצריך ליישב את כל חלקי ארץ ישראל המקראית, ואמונתה מתבססת על נימוקים דתיים. המשתייכים לקבוצה זו – בצלאל סמוטריץ', למשל, ואחרים בהנהגת המתנחלים – חותרים להפיכת ישראל לתיאוקרטיה, שבה בני עמים אחרים יהיו בעלי מעמד משפטי נחות ביחס ליהודים. הקבוצה השנייה סבורה אף היא שאפשר וצריך ליישב את כל חלקי הארץ, אבל מטעמים היסטוריים-לאומיים. המשתייכים אליה – איילת שקד, לדוגמה – חותרים להקמת מדינה חילונית שבה כל מי שאינו יהודי יהיה בעל מעמד משפטי נחות. הכלי העיקרי שבאמצעותו שתי הקבוצות מקדמות את החזון הפוליטי שלהן הוא הקמת התנחלויות: התפשטות גיאוגרפית מדורגת, שנועדה להביא לסיפוח השטחים ולהפיכה של ישראל לאחת משתי המדינות הלא-דמוקרטיות שתוארו לעיל.

קבוצה שלישית כוללת את אנשי ארץ ישראל השלמה שהגיעו למסקנה כי מימוש החלום הטריטוריאלי שלהם כרוך במחירים שאין הם מוכנים לשלם – אובדן האופי הדמוקרטי או היהודי של המדינה – ולכן השלימו עם הצורך בפשרה. עם קבוצה זו נמנים נבחרי ציבור שגדלו בציונות הרוויזיוניסטית כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, אריאל שרון ודן מרידור.

עבור תומכי הפשרה הטריטוריאלית, מהו השיקול החשוב ביותר: הגדלת שטח המדינה, סיום הכיבוש או שמירה על האינטרסים המדיניים-ביטחוניים של ישראל?

עד כה ראינו כי ישנן שלוש קבוצות בפוליטיקה הישראלית שתומכות, כל אחת מטעמיה, בפשרה טריטוריאלית: אנשי מרכז ושמאל ציוני שמאמינים כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית בחלק משטחי ארץ ישראל; אנטי-ציונים שאינם מאמינים כי אפשר להקים מדינה אחת בין הירדן לים; וחסידי ארץ ישראל השלמה שהתפכחו מחלומותיהם הטריטוריאליים. אבל הוויכוח הפוליטי אינו מסתיים במחויבות עקרונית לפשרה טריטוריאלית. במידה רבה, בה הוא רק מתחיל: החלוקה המרכזית ביותר בפוליטיקה הישראלית כיום היא בין התומכים ביישום פתרון שתי המדינות כבר עכשיו ובין התומכים בניהול הסכסוך, כלומר – שימור המצב הקיים עד לנקודת זמן כלשהי בעתיד הרחוק שבה אפשר יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים.

מתי צריך להתחיל להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות? התשובה תלויה במידת החשיבות שהמשיבים על השאלה מייחסים לכל אחת משלוש המטרות הבאות: הגדלת שטחי המדינה, סיום הכיבוש או שמירה על האינטרסים המדיניים-ביטחוניים של ישראל.

מי שמציבים את ההתרחבות הטריטוריאלית של ישראל בראש סדר העדיפויות שלהם – בעיקר אנשי ארץ ישראל השלמה, שרואים בפשרה עם הפלסטינים הכרח מצער – ישאפו לדחות ככל האפשר את חלוקת הארץ. עבורם, ניהול הסכסוך מספק הזדמנות לתפוס עוד ועוד קרקעות בגדה המערבית לקראת הפשרה העתידית הבלתי נמנעת. הבעיה בגישה הזאת היא שלעובדות בשטח יש דינמיקה משלהן. חיזוק ההתנחלויות, אפילו לזמן מוגבל, מחזק בהכרח גם את תנועת ההתנחלות שפועלת במרץ רב למחיקת האפשרות להגיע להסדר. לכן, דחייני ההסדר המדיני חייבים להתמודד עם השאלה עד כמה הם מוכנים לסכן את הסיכוי להגיע לפתרון מדיני. לדעתנו, מי שמוכנים לקחת את הסיכון פועלים באופן שעלול להפוך את ישראל למדינה לאומנית ולא-דמוקרטית.

לצדם, יש מי שסבורים כי סיום הכיבוש הוא המשימה החשובה ביותר העומדת בפני החברה הישראלית. את התמיכה שלהם בפתרון שתי המדינות הם תופסים כציווי מוסרי, שאינו מותנה כמעט בדבר. מבחינה מספרית, זוהי קבוצה קטנה יחסית. ישראלים רבים הרבה יותר משתייכים לקבוצה שלישית של מי שאמנם סבורים כי רצוי לסיים את הכיבוש בגלל המחיר המוסרי שהוא גובה מישראל, אבל חשוב מכך – יש לסיים אותו מכיוון שזהו תנאי להשגת שלום וביטחון בין ישראל לפלסטינים ולחיזוק מעמדה המדיני של ישראל. המשתייכים לקבוצה זו מציבים בראש מעייניהם את האינטרסים המדיניים-ביטחוניים של ישראל, ורואים בסיום הכיבוש אמצעי להבטחת קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

גם מי שמעוניינים לדחות ככל האפשר את חלוקת הארץ וגם מי שחושבים כי יש לסיים את הכיבוש בכל מחיר יעניקו משקל רב יותר לשיקולים שאינם ביטחוניים: הראשונים יתמקדו בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על כל הארץ, והאחרונים יתמקדו ברעה המוסרית הנגרמת משליטה בעם אחר. לעומתם, מי שרואים בסיום הכיבוש כלי להבטחת הקיום והשגשוג של מדינה יהודית ודמוקרטית יתמקדו בשיקולים מדיניים (איך אפשר להגיע לפתרון שתי המדינות) ובשיקולים ביטחוניים (איך אפשר לעשות זאת בצורה בטוחה).

כדי להחליט אם יש לחתור להסדר כבר עכשיו או להסתפק בניהול הסכסוך, המשתייכים לקבוצה אחרונה זו צריכים לשאול את עצמם שלוש שאלות: איך תשפיע נסיגה על ביטחון המדינה? האם פינוי ההתנחלויות אפשרי? והאם יש פרטנר פלסטיני?

איך תשפיע נסיגה על ביטחון המדינה?

מי שסבור כי נסיגה מהגדה במסגרת הסכם תפגע בביטחון המדינה, יתנגד לה ויעדיף את הסכנות המוכרות הנובעות מניהול הסכסוך – תוך שאיפה להגיע לפשרה טריטוריאלית בעתיד הרחוק. אנחנו, לעומת זאת, מסכימים עם הרוב המוחלט של מומחי הביטחון ובכירי מערכת הביטחון לשעבר, שעמדתם הברורה היא כי היפרדות מהפלסטינים תתרום לביטחון המדינה. לא נוכל להגן כאן באופן מלא על העמדה הזאת – עשינו זאת במחקר "הביטחון הלאומי וההתנחלויות" (מרכז מולד, 2017) – אבל נציג את עיקריה.

יש להבחין בין הנוכחות האזרחית של ישראל בגדה (ההתנחלויות) ובין הנוכחות הביטחונית שלה (צה"ל והשב"כ). במשך השנים הצליח הימין לטשטש את ההבדל בין השתיים וכך להסוות את היעדר התועלת הביטחונית של ההתנחלויות.

נתחיל מהנוכחות האזרחית. ההתנחלויות בגדה המערבית הן נטל ביטחוני על ישראל. המיקום של רובן נבחר מתוך רצון לתפוס כמה שיותר שטח, לא מתוך היגיון ביטחוני. הצורך לספק ביטחון לאזרחים ישראלים החיים בעומק שטח עוין מכביד על צה"ל והשב"כ: ההתנחלויות מאריכות את קווי המגע שהצבא נדרש להתפרש לאורכם ומונעות את סיום בנייתה של גדר ההפרדה. נוסף על כך, הן מקשות על שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית – שהוא, לדעת מערכת הביטחון הישראלית, גורם חשוב לשמירת השקט בגדה. בפועל, ההתנחלויות מסכנות את חיילי צה"ל בכך שהן מאלצות אותם לפעול במשך זמן בלב אוכלוסייה אזרחית עוינת בלי שום הצדקה ביטחונית. בסופו של חשבון, הן פוגעות ביכולת של מערכת הביטחון להגן באופן מיטבי על האזרחים החיים בתחום ישראל הריבונית. לפיכך, פינוי שלהן והיערכות מחדש מאחורי קו גבול קבוע יתרמו לביטחון הלאומי.

מכיוון שלא ההתנחלויות מגינות על ישראל אלא צה"ל, השאלה החשובה באמת היא אם נסיגה צבאית מהשטחים – להבדיל מנסיגה אזרחית – תפגע בביטחון המדינה. בהקשר זה, חשוב לזכור שבכל סבבי המשא ומתן בעבר לא נדונה נסיגה מיידית של כוחות הביטחון מהשטח, אלא רק נסיגות מדורגות הנפרשות למשך שנים. הוויכוח בין הצדדים עסק בשאלה כמה זמן תימשך תקופת הנסיגה ואילו ערבויות ביטחוניות תקבל ישראל במהלכה ואחריה. הפלסטינים אף קיבלו באופן עקרוני את הדרישה שלמדינה הפלסטינית לא יהיה צבא. מאחר שבטווח הארוך יש לישראל אינטרס שלא להמשיך לשלוט בשטחים פלסטיניים, מוטב להתחיל מוקדם ככל האפשר בחיזוק היכולת של הרשות לשלוט בשטח בעצמה. זאת, כדי שתוכל לסכל פעולות טרור עוד לפני ההסכם ובמיוחד אחריו.

משום כך, מי שמעוניין להגיע למציאות של שתי מדינות אבל חושש מההשלכות הביטחוניות של התקדמות בכיוון הזה צריך לתמוך – עוד לפני חתימה על הסכם – בצמצום הנוכחות של אזרחים ישראלים בגדה (פינוי התנחלויות) ובצעדים לחיזוק יכולתה הביטחונית של הרשות הפלסטינית. מהלכים אלה תלויים בהחלטה ישראלית בלבד ויש ביכולתם לשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל. נוסף על כך, תפיסת הביטחון המזוהה עם יצחק רבין – שעל פיה הסכמים מדיניים הם הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל – הוכיחה את עצמה. על כך מעידים הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן ושיתוף הפעולה הביטחוני המתמשך שלה עם שתיהן.

האם ניתן לפנות את ההתנחלויות?

פרויקט ההתנחלויות נועד להפוך את פינוי השטחים לבלתי אפשרי. האם השיג את מטרתו? נכון ל-2020, כ-400 אלף מתנחלים מתגוררים בגדה המערבית וכ-200 אלף בשכונות של ירושלים שנמצאות מעבר לקו הירוק. כדי שתוכל לקום בגדה מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית, תידרש ישראל לפנות מבתיהם כ-100 אלף בני אדם – כשישית מהמתנחלים – ולקלוט אותם מחדש בתוך ישראל. מי שסבור כי פינוי אדם מביתו אסור מבחינה מוסרית או שפרויקט ההתנחלויות עבר את נקודת האל-חזור, יתמוך בפתרון של מדינה אחת – דמוקרטית (מתן אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים בשטחים) או אתנוקרטית (מעמד אזרחי-משפטי אחד ליהודים ואחר לערבים).

כמו בהקשר הביטחוני, גם כאן עמדתנו היא שפעולה מוקדמת מגבירה את סיכויי ההצלחה העתידיים של פינוי וקליטה מחדש. ההתניה של פינוי אנשים מבתיהם במתן פיצוי מספק נובעת מהצורך לאזן בין צורכי הכלל ובין זכויות הפרט. יש הטוענים שקיימת סתירה בין תמיכה בפינוי מתנחלים ובין התנגדות להעברת הריבונות בשטחי היישובים הערביים במשולש לידי הפלסטינים. אלא שקיים הבדל משמעותי בין היחס של מדינה לאזרחים מקבוצת מיעוט, כפי שיקרה אם היישובים הערביים יעברו בעל כורחם לשטח הרשות הפלסטינית, ובין פגיעה בזכויות הקניין של חברים בקבוצת הרוב המלוּוה בפיצוי הולם – קל וחומר כאשר מי שזכות הקניין שלהם נפגעת רכשו אותה תוך הפרה של חוקי המדינה.

אשר ליכולת המעשית לפנות התנחלויות, חשוב לזכור כי מספר משקי הבית שישראל תידרש לפנות הוא כ-35 אלף. רבים מאלה אינם נמצאים בהתנחלויות אידיאולוגיות, אלא במה שמכונה "התנחלויות איכות חיים". סקרי דעת קהל שנעשו במשך השנים מעלים כי בהינתן פיצויים הולמים, רבים מהמתנחלים הללו – שעברו לשטחים בעיקר בגלל מחירי הדיור הנמוכים – יסכימו לעבור מרצונם לתוך ישראל הריבונית עוד לפני תחילת הפינוי.

היערכות הדרגתית וארוכת טווח תקל בראש ובראשונה על המפונים. היא תאפשר, בין היתר, להקים מינהלת קליטה שתפעל על בסיס לקחים מאירועי קליטה המוניים בעבר, כמו העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, ולחסוך מהשבים לתחומיה של מדינת ישראל את החוויות הקשות של חלק ממפוני תוכנית ההתנתקות. חשוב לזכור שלהבדיל מהעולים מברית המועצות לשעבר וממפוני גוש קטיף, הרוב המוחלט של הישראלים המתגוררים בגדה מועסקים כבר היום בתוך ישראל או בשירותים מקומיים כמו חינוך, שיידרשו גם אחרי הפינוי. לפיכך, האתגרים התעסוקתיים שיעמדו בפניהם יהיו פחות משמעותיים.

אדישות כלפי הרחבת התנחלויות או הימנעות מעיסוק בפינוי מתנחלים הן מעשים בלתי מוסריים: עצימת עיניים תעלה את המחיר האישי שייגבה מכל מי שיעבור להתגורר בגדה בשנים הקרובות ותפגע באופן חמור בסיכויי הקליטה של מפוני העתיד.

האם יש פרטנר פלסטיני?

אנו סבורים כי בשנים האחרונות היה לישראל פרטנר פלסטיני, אלא שהפער בינו ובין ממשלת ימין תומכת התנחלויות – שמעדיפה לנהל משא ומתן עם חמאס מאשר עם הרשות הפלסטינית – מנע כל התקדמות. אילו היתה היום בישראל ממשלה מתונה, ייתכן שאפשר היה לחתום על הסכם עם אבו מאזן ושהסכם כזה היה מגביל את מרחב הפעולה של המנהיגים הפלסטינים אחריו. מכיוון שאבו מאזן כבר בן 84, אין זה מופרז להניח שאף ממשלה בישראל כבר לא תגיע איתו להסכם. עם זאת, חשוב לזכור שאבו מאזן אינו המנהיג הפלסטיני היחיד שהביע באופן עקבי נכונות להגיע להסכם על בסיס גבולות 1967 ובהסתמך על תוכניות מפורטות שכבר סוכמו בכל סוגיות הליבה (פליטים, ירושלים וביטחון).

אבל גם מי שסבור כי לא קיים מרחב הסכמה בין הממשלה הפלסטינית המתונה ביותר ובין הממשלה הישראלית המתונה ביותר, אמור להתנגד לניהול פסיבי של הסכסוך – ועוד יותר מכך לסיפוח. זאת, מכיוון שאופן הפעולה של ישראל היום ישפיע בהכרח על ההתפתחויות בעתיד. המצדדים בניהול הסכסוך טוענים שכל עוד אי אפשר להגיע להסדר, צריך לשמור על הסטטוס-קוו, המגן על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, עד להיווצרות פרטנר בצד השני. המדיניות הזאת הגיונית אם שני תנאים מתקיימים: הראשון הוא שניהול הסכסוך אכן מצליח לשמר את הסטטוס-קוו, והשני הוא שהמחיר של שימור המצב הקיים נמוך מהמחיר של ההתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות.

עמדתנו היא ששני התנאים אינם מתקיימים. ראשית, ניהול הסכסוך אינו משמר את הסטטוס-קוו. זוהי פיקציה. ההתנחלויות מוסיפות לגדול משנה לשנה. במקביל, דורות שלמים של פלסטינים גדלים תחת כיבוש צבאי – מה שמגביר עם הזמן את ההתנגדות שלהם לפתרון שתי המדינות, שהם תופסים כאחיזת עיניים המאפשרת לישראל להשתלט על עוד ועוד אדמות מעבר לקו הירוק. כתוצאה מכך, האמון הפלסטיני ביכולת להגיע להסדר פוחת והתמיכה במאבק אלים ובדרישה לשוויון אזרחי במדינה דו-לאומית גוברת.

גם התנאי השני, שעל פיו המחיר של התקדמות לעבר הסדר מדיני גבוה מהמשך המצב הנוכחי, אינו מתקיים. מההנחה שאי אפשר להגיע כעת להסדר לא נובע שיש לשמר את המצב הקיים. אפשר לנקוט כבר עכשיו צעדים שיגבירו את סיכויי ההגעה להסכם כמו הקפאת הבנייה בהתנחלויות, מתן תמריצים למעבר מתנחלים לתוך מדינת ישראל, בניית תשתית אזרחית לקליטת המפונים העתידיים וחיזוק מוסדות הרשות הפלסטינית. גם את הגישה האקטיבית הזאת אפשר לכנות "ניהול סכסוך", אלא שהיא תנהל את הסכסוך במטרה להגיע לשלום – בניגוד לגישת ניהול הסכסוך הקיימת, שנועדה למשוך זמן כדי לחסל כל אפשרות לחלוקת הארץ.

מסקנות מעשיות

בחלקו הראשון של המאמר ניתחנו את ההצדקות השונות לפשרה טריטוריאלית. ניסינו להראות כי המאבק על חלוקת הארץ מתבסס מצד אחד על מחלוקת עקרונית ארוכת שנים בתוך התנועה הציונית ומצד שני על תכתיבי המציאות המשתנה במזרח התיכון. התרשים המצורף חושף כי בפני השמאל הציוני ניצבות כיום שלוש שאלות שבהן הוא צריך לשכנע את הציבור הרחב בישראל כדי להראות שניהול הסכסוך מסוכן יותר מחתירה לסיומו: שאלת הביטחון, שאלת הפרטנר ושאלת היתכנות הפינוי. נוסף על כך, התרשים משיב על השאלה מיהם בני השיח הפוטנציאלים של השמאל הציוני: כל מי שתומך, מסיבה זו או אחרת, בפשרה טריטוריאלית. מתובנות אלה אפשר לגזור כמה מסקנות פוליטיות מעשיות.

1. במידה מסוימת, השמאל כבר ניצח

תומכי רעיון ארץ ישראל השלמה נכשלו במאמציהם ארוכי השנים לשכנע את הישראלים בהצדקות שבבסיס הפרויקט הפוליטי שלהם. סקרי דעת קהל מראים כי חלקים גדולים מציבור הישראלים אינם חשים קשר מיוחד ליהודה ושומרון וממעטים לבקר שם וכי ההתנגדות לנסיגה נובעת בעיקר מחששות ביטחוניים. בפועל, מאז הסכמי אוסלו הוויכוח הפוליטי המרכזי בישראל מתקיים בין מחנה השלום ובין מחנה ניהול הסכסוך. שני מחנות אלה מקבלים את חלוקת הארץ כנקודת המוצא שלהם, והשאלה המרכזית שעליה נסב הוויכוח היא מהם התנאים הדרושים כדי להוציא אותה לפועל. גם אם רוב הציבור היהודי תומך היום בניהול הסכסוך, אסור להתעלם מכך שהשמאל נחל הצלחה גדולה כשהפך את חלוקת הארץ לברירת המחדל של שני הצדדים.

2. כל דיון בסיפוח צריך להתמקד במטרות ארוכות טווח – לא בגבעה זו או אחרת

ומה עם סיפוח קטן? סיפוחונצ'יק? מה כבר יכול לקרות? השאלה שלאורה יש לשפוט כל תוכנית סיפוח היא מהי ההצדקה למהלך. כל דיון שמבודד את הסיפוח מההקשר האידיאולוגי הרחב שלו תורם למאמצי הימין. אחרי הכל, סיפוח מוגבל בהיקפו אינו נראה בעייתי במיוחד כשלעצמו – בדיוק כפי שהקמת המאחזים הראשונים בשנות ה-70 לא נראתה בעייתית במיוחד לשמעון פרס ולפוליטיקאים אחרים מהשמאל, שתמכו בגוש אמונים כדי להרוויח קצת הון פוליטי. העניין הוא כי ב-40 השנים שחלפו מאז, אותם מאחזים קטנטנים נהפכו ליישובים מבוססים, ועשרות המתנחלים שאיכלסו אותם – לציבור של מאות אלפים.

אם ההצדקה לסיפוח, אפילו לסיפוח מוגבל, היא התפשטות של מדינת היהודים במרחב שנועדה לשרת את חזונו המשיחי של הימין – המרכז והשמאל הציוני חייבים להילחם בו מלחמת חורמה. אם ההצדקה לסיפוח היא "נותנים לך – לא תיקח?", כדאי לזכור שאם נותנים לך אוכל שגורם קלקול קיבה, עדיף לוותר על התענוג.

המחנה שתומך בפשרה טריטוריאלית מטעמים עקרוניים אינו שותף לתפיסה הקניינית, שעל פיה השטח כולו שייך לנו. התמיכה של מחנה זה בחלוקת הארץ נובעת מהשאיפה להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הרצון לשלוט בקבר יוסף, בשטח שעד דמשק (משאלת לבו של סמוטריץ') או אפילו בשכונה כלשהי במזרח ירושלים הוא זר לתפיסת העולם הזאת. לכן, התמקדותו של הדיון הציבורי בגבעה זו או אחרת היא בעייתית כל כך. השאלה היחידה שצריכה להיות על הפרק היא מהי מטרת הסיפוח שהממשלה מציעה: אם המהלך מקדם תפיסה לאומנית-משיחית – צריך להתנגד לו; אם המהלך מבוסס על חתירה לפתרון שתי המדינות – צריך לתמוך בו. אין זה ויכוח נדל"ני על שטחי בנייה אלא קרב אידיאולוגי, ויש לנהל אותו ככזה.

3. מחנה השלום חייב להתמקד בביטחון כהצדקה מוסרית וכאסטרטגיה פוליטית

היום כבר ברור שהאידיאולוגיה המשיחית של גוש אמונים לא קנתה לה אחיזה בציבור הרחב, ולכן כל מה שנשאר לימין הוא להיתלות בטיעונים ביטחוניים. במצב הנוכחי, תומכי ניהול הסכסוך ואנשי הימין המשיחי מגינים על מפעל ההתנחלויות כמעט אך ורק באמצעות טיעונים ביטחוניים: פינוי יישובים יביא לטילים, השמאל יביא את דאעש לירושלים, בני גנץ הוא שמאל חלש וכדומה. השמאל, למרבה הצער, כמעט אינו טורח להשיב.

ההתמקדות של חלקים נרחבים מהשמאל בפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים – ללא התייחסות לשיקולי ביטחון – לוקה בעיוורון. רבים מהישראלים התומכים בניהול הסכסוך מסכימים שהכיבוש נורא, אבל מוסיפים באותה נשימה שהוא מוצדק כי הוא שומר על הביטחון שלהם. אם מאלצים אותנו לבחור – הם אומרים – בין פגיעה בזכויות הפלסטינים ובין הגנה על החיים שלנו ושל ילדינו, אנו בוחרים בהגנה עצמית. חשוב לזכור שלמדינות יש אחריות מוסרית להגן על אזרחיהן, ולכן טיעון ההגנה העצמית הוא טיעון מוסרי רב-עוצמה כשלעצמו, שאינו בטל באופן אוטומטי נוכח הסבל הפלסטיני. בשמאל בוחרים להתעלם מטיעון זה – בשעה שבימין מספקים לו תשובה נחרצת, גם אם שקרית.

גם כאסטרטגיה פוליטית, ההתמקדות בביטחון היא הדבר הנכון לעשותו, שכן זו הזירה שבה מתקיים הדיון הציבורי על עתיד השטחים. בוויכוח בין התומכים בניהול הסכסוך ובין התומכים בחלוקה עכשיו, האתגר הפוליטי של השמאל הוא להראות מדוע אפשר לקדם את פתרון שתי המדינות כבר עכשיו בצורה בטוחה – לא לשכנע את הציבור שהכיבוש הוא אסון מוסרי. מכאן נובע שהאסטרטגיה השלטת בשמאל בעשור האחרון – קיפול הדגל המדיני והתמקדות בנושאים חברתיים – היא תמוהה במקרה הטוב ושערורייתית במקרה הרע. אנחנו לא טוענים שאין צורך לעסוק בנושאים חברתיים, אלא שזניחת הוויכוח המרכזי, שמחלק לשניים את המפה הפוליטית בישראל, היא צעד מגונה מבחינה מוסרית ואובדני מבחינה אלקטורלית.

4. השמאל צריך לעבור מתוכניות שלום וקירוב לבבות לפוליטיקה ואידיאולוגיה

אחת התופעות הבולטות בפוליטיקה הישראלית היא שלמרות הניצחון של רעיון חלוקת הארץ, למחנה המצדד בפתרון שתי המדינות אין כמעט זכר במערכת הפוליטית עצמה. קידום ההסדר המדיני עבר מיקור חוץ לעמותות, שעוסקות בעיקר בכתיבת תוכניות מדיניות ובארגון כנסים, ולארגוני דו-קיום, שמקיימים מפגשי קירוב לבבות בין ערבים ליהודים.

במאמר הזה ניסינו להראות שהמאבק בין המחנות הפוליטיים בארץ הוא אידיאולוגי, והוא ניטש בין מחנה ארץ ישראל השלמה – המצומק מבחינה מספרית אך האפקטיבי מבחינה פוליטית – ובין מחנה חלוקת הארץ, שנהנה מיתרון מספרי משמעותי אך כושל מבחינה פוליטית. עוד ביקשנו להראות שבתוך מחנה חלוקת הארץ עצמו מתקיים מאבק בין התומכים בניהול הסכסוך ובין התומכים בהתקדמות לעבר הסדר מדיני. מבחינה פוליטית, אנשי ארץ ישראל השלמה (בעיקר הימין הדתי) ותומכי ניהול הסכסוך (חלקים גדולים מהימין החילוני ומהמרכז) מציבים במרכז העשייה שלהם את הסוגיה הביטחונית. כך, ולא באמצעות הטענה שהכיבוש מוסרי, הם הצליחו לשכנע חלקים גדולים מהציבור לתמוך בסטטוס-קוו.

אם מחנה השמאל מעוניין להגשים את פתרון שתי המדינות, עליו להתמודד עם המכשול העיקרי שעומד בפני חלוקת הארץ: החששות המעשיים שיש לאזרחי ישראל בנוגע להסדר מדיני, ובראשם החששות הביטחוניים. כדי לעשות זאת, על השמאל לשנות את דפוסי הפעולה שלו ולהתמקד בניצחון בזירה הציבורית והפוליטית.

על הכותבים

ש"י אגמון הוא דוקטורנט לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת אוקספורד ועמית מחקר במכון מולד.

אבישי בן ששון-גורדיס הוא דוקטורנט במחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד. עוסק בתיאוריה פוליטית של מוסדות דמוקרטיים ובנושאי ביטחון לאומי ופוליטיקה ישראלית.