הספר מלחמת העולם הקרבה, שראה אור בשנת 1935, עורר תדהמה בבריטניה. באותה שנה התרחשה "הצבעת השלום": משאל עם בלתי רשמי שבו 11 מיליון איש – חצי מכלל הבוחרים – הצביעו בעד שלום, פירוז ותמיכה אקטיבית בחבר הלאומים. הספר לא פירט בדיוק איך המלחמה תפרוץ, אך הוא הזהיר כי ערים שלמות עלולות להימחק בידי מטוסים מפציצים ושכתוצאה מכך יתרחשו התפרצויות בלתי נשלטות של מחלות נפש, רעב והתמוטטות חברתית.

הספר, שפורסם בידי המפלגה הקומוניסטית, פנה ישירות לתנועה הפציפיסטית, שמצדה שתתה את אותו בכזה צמא, עד שב-1936 הודפסה מהדורה שנייה. אך חצי שנה לאחר שזו ראתה אור, מחבר הספר, טום ווינטרינגהאם, מצא את עצמו במלחמה – בספרד, מפקד על הגדוד הבריטי בבריגדה הבינלאומית. הרגע הפציפיסטי בא אל קִצו.

וזו רק דוגמה בודדה למהירות שבה העולם יכול להשתנות. גם כיום, נראה כי אנו הולכים בשנתנו אל עבר עימות גלובלי שצורתו אט-אט מתבהרת.

קווי המתאר של העימות התחדדו

ישנן סיבות מוצדקות להאמין שהסכסוך באוקראינה עלול להיכנס בקרוב ל"הקפאה". נטען כי מאחורי הקלעים מתקיימים מגעים בין ארצות הברית ורוסיה. מאחורי המהלכים הקיצוניים – החבלה בצינור הנפט נורד-סטרים והאיומים במלחמה גרעינית מדי לילה בטלוויזיה הרוסית – חלק מהפרשנים במערב מאמינים כי נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מעוניין להקפיא את המבצע ולהישאר בגבולות הטריטוריאליים הנוכחיים.

ואף על פי כן, קווי המתאר של עימות גלובלי עתידי נעשו השנה חדים יותר. הכרזתם המשותפת ב-4 בפברואר של פוטין ושל מקבילו הסיני, שי ג'ינפינג – 20 יום לפני שהחלה הפלישה – שימשה כביטוי רשמי לסתירה שהתגלעה במערכת העולמית. נגמר עידן הסֶדר היחיד ו"מבוסס החוקים", אמרו שני המנהיגים; כעת זהו עולם רב-קוטבי שבו הגדרות אוניברסליוֹת של דמוקרטיה, חירות וזכויות אדם חדלו מלהתקיים. מכך נגזר שאנחנו, המפלגה הקומוניסטית הסינית ו"רוסיה המאוחדת" – מפלגות-מדינה שאינן סובלות חילופי שלטון – נקבע מהי חירות ומהי דמוקרטיה.

אילו היה מדובר רק בפילוסופיית "חיה ותן לחיות", המערב אולי היה מנתק את כלכלותיו מסין, נגמל מהגז הרוסי וגוזר שיתוק אסטרטגי על מועצת הביטחון של האו"ם. אבל הפלישה לאוקראינה, התמרונים הסיניים נגד טייוואן והתעמולה הבלתי פוסקת של שתי המדינות בקרב חברות מערביות נגד נורמות אוניברסליות – כל אלה מעידים כי יהיה קשה מאוד לתחזק דו-קיום מהסוג הזה.

תהליך הדה-גלובליזציה הכלכלית כבר החל, כאשר שני גושי הסחר ממהרים להבטיח לעצמם חומרי גלם ואספקת אנרגיה. רוסיה הסיטה את אספקת הנפט והגז שלה לסין; ארצות הברית מקדמת הסכמי אנרגיה ארוכי טווח עם בריטניה וגרמניה. במקביל, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן אסר על ייצוא רכיבים לייצור שבבים לסין והשקיע 52 מיליארד דולר במחקר ופיתוח של מוליכים למחצה, במטרה מוצהרת לעקוף את סין בשוק החשוב הזה.

המודלים של המעצמות בלתי יציבים

אבל מה שבאמת מחבל בסדר מבוסס החוקים הוא חוסר היציבות של המודל החברתי-כלכלי שכל אחת מהמעצמות העולמיות מובילה.

האליטה האוליגרכית ברוסיה חיה על רווחי הנפט והגז – מציאות בלתי אפשרית בעתיד המבוסס על אפס פליטות פחמן. האליטה ה"קומוניסטית" בסין פורחת בזכות ניצול קיצוני של כוח עבודה עצום במפעלים – כוח עבודה שאינו יכול להיאבק על תנאיו משום שהוא נטול זכויות. והאליטה הפלוטוקרטית בארצות הברית שולטת על מערכת של קפיטליזם פיננסי התלויה בשליטה של הדולר ובנדיבותו של הבנק המרכזי. אי שוויון עצום וגזענות מבנית הפכו את ארצות הברית לכלכלה השברירית ביותר בקרב מדינות G7.

אף אחד מהמודלים האלה לא יוכל לשרוד בטווח הארוך. הם דוחקים את האליטות בכל מדינה לעימות עם המדינות האחרות – גם כאשר הן מצהירות על שאיפתן לשלום ולשיתוף פעולה.

התוצאה היא מערכת עולמית המבוססת על הגמוניה אמריקאית עם קהל בוחרים שכבר לא מוכן להיאבק עליה; אליטה רוסית שחשה צורך להתנפל על שכנותיה הקרובות; וסין, שמתאמצת להתקדם לדומיננטיוּת אזורית ולהשתוות לארצות הברית בעוצמתה הגלובלית.

דרך הסדקים במערכת מתפרצים כל הגורמים שמוכנים להשתמש בכוח. פוטין צדק כשהניח שהמערב לא ייחלץ להגנת אוקראינה בצורה ישירה. הוא טעה ביחס לנחישותו של העם האוקראיני להיאבק. מול הונג קונג, סין פעלה מהר ובצורה החלטית לריסוק שרידי הדמוקרטיה הפוסט-קולוניאלית. תימן הפכה לשדה קרב נצחי עבור איראן וערב הסעודית. באפגניסטן, 20 שנה של מאמץ מערבי להניח יסודות ליברליים ומוסדות מדינה נמחק במהלך קיץ אחד.

הבלתי נתפס קרה

אם כן, במהלך השנתיים האחרונות, דברים שקודם לכן היו בלתי נתפסים נעשו אפשריים: מרי חמוש בארצות הברית, גירוש בכוח של כוחות מערביים ממדינה שהם שלטו בה במשך שני עשורים, כליאת אנשי איגודים מקצועיים ופעילים למען הדמוקרטיה בהונג קונג, מלחמה בין סין לבין טייוואן, ומלחמה קונבנציונלית בקנה מידה רחב על אדמת אירופה.

מי שחושב שהרע מכל כבר הגיע, ושהכל צפוי להירגע בקרוב, שוגה באשליות. אחד הדברים ההגיוניים שעשתה ליז טראס בכהונתה הקצרצרה כראשת ממשלת אנגליה היה העיסוק הכפייתי היומיומי בבדיקת הרוחות הנושבות מאוקראינה ביחס לאפשרות שפוטין יממש את איומו להשתמש בנשק גרעיני טקטי.

לנוכח סכנות כה ברורות ומוחשיות, הדיון הפוליטי המיינסטרימי נראה פעמים רבות חסר היגיון. אנו "נאחזים ביום קטנות" (כפי שכתב ו"ה אודן בתחילת מלחמת העולם השנייה) של שערוריות, דו"חות של מכוני חשיבה ועוולות זעירות.

במהלך הניסיון קצר המועד שלי לאחרונה כמועמד מטעם מפלגת הלייבור, התחוור לי שאיש מבין חברי המפלגה או המועמדים האפשריים האחרים לא רצה לדבר על אוקראינה, תקציבי ביטחון או סדר העדיפויות של בריטניה בכל הנוגע למדיניוּת החוץ. 

תפנית היסטורית באירופה

כאשר העולם פונה לעבר דיקטטורה, פשעים מערכתיים ומלחמות אופורטוניסטיות, אנו נדרשים לשינוי תפיסה עמוק מהסוג שעשה הדור של ווינטרינגהאם. מעתה והלאה, יש לבחון כל סוגיה פוליטית בראי המאבק למען דמוקרטיה, סובלנות, זכויות אוניברסליות וקידום צדק חברתי. ברית נאט"ו מוכרחה לעבור שידוד מערכות: מהריאל-פוליטיק הנוכחי לעבר קידום הערכים שהיא מתיימרת לייצג – חירות הפרט, דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון החוק.

על האיחוד האירופי והמדינות החברות בו להתחמש – מוסרית, דיפלומטית וצבאית – על מנת להפגין הרתעה אמינה בפני התוקפנות הרוסית. עלינו להיערך לתרחיש של פרישה אמריקאית מנאט"ו – בין שבשל כהונה שנייה של דונלד טראמפ, ובין שפשוט משום שהיא תתפוס לפתע את האיום ארוך הטווח מצד סין כדחוף וחשוב יותר.

הארכיטקטורה של המערכת העולמית קורסת. היא עדיין מסוגלת לגייס 141 קולות בעצרת הכללית של האו"ם לטובת גינוי של הפלישה הרוסית לאוקראינה לאחר מעשה, אבל אין בכוחה להביא צדק לאלפי האוקראינים שעונו, נרצחו ונאנסו – על כל פנים, לא כל עוד משטרו של פוטין שריר ועומד.

ארכיטקטורת ביטחון חדשה

המשימה כעת אינה רק לחמש ולחדש את צבאות אירופה – משימה קשה למדי, בהתחשב במסורת הפציפיסטית החזקה שהתבססה לאחר מלחמת העולם השנייה – אלא להפוך אותם אגב כך לדמוקרטיים יותר, על מנת שייראו ויתנהגו יותר כמו החברות (societies) שעליהן הם מגינים. בה בשעה, עלינו לחתור לייצר ארכיטקטורת ביטחון חדשה עבור העולם, גם אם היא תכלול, קרוב לוודאי, כמה פשרות מכוערות עם דיקטטורות. אבל אסור לנו להשלים עם קיומו הנצחי של עימות מערכתי.

הספר מלחמת העולם הקרבה של ווינטרינגהאם נכתב כמסה אנטי-צבאית. ב-1940, המחבר עצמו עסק באימוני גרילה של מתנדבים בריטים, והקומוניזם שלו התחלף במעין הומניזם מהפכני-פטריוטי. כפי שגילו הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה מאז ה-24 בפברואר 2022, ניתן לתעב את המיליטריזם, ובו בזמן לבנות מחדש את תשתית הביטחון ביעילות ובמהירות ולהחיות את המחויבות הפוליטית להרתעה. כל האגף הפרוגרסיבי של הפוליטיקה האירופית ייאלץ להגיע לאותן מסקנות, ובמהירות.

על פול מייסון

עיתונאי, סופר וקולנוען בריטי. המאמר פורסם לראשונה באתר "סושיאל יורופ".