"80,000 איש בהפגנה המרגשת שהיתה אתמול הם הצעד הראשון", צייץ אהוד ברק בטוויטר ביום ראשון ה-15.1, פחות מיממה לאחר המחאה ההמונית בתל אביב נגד מתקפת הבליץ של הממשלה החדשה על הדמוקרטיה הישראלית. "נפגין, נמחה, נשבות. בכיכרות, בגשרים, במקומות העבודה ובמוסדות החינוך הגבוה – עד שההפיכה המשטרית תיבלם. רק התחלנו".

"אנחנו נפגין בעוצמה הרבה יותר גדולה – ולא רק במוצאי שבת", אמר שעות ספורות קודם לכן יאיר גולן בראיון לרדיו Ynet, "ואנחנו נשבות באופן שהמשק ישותק עד שהממשלה הרעה הזאת תבין שאי אפשר פשוט לבטל את הדמוקרטיה".

באותו היום שבו איימו ברק וגולן, ישב יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד עם יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד בביתו, ושאל אותו האם ההסתדרות תירתם למאבק ותעמיד לרשותו את מכשיר הלחץ האפקטיבי ביותר שלה – האיום בשביתה. כמו אהוד ברק ויאיר גולן, גם לפיד יודע היטב שיציאה לרחובות של קרוב ל-100 אלף איש היא אולי אקט סמלי רב תהודה, הגורם לחברי הקואליציה לזוע באי-נוחות בכיסאותיהם, אבל גם שאלמלא יתלווה אליה מהלך משמעותי, שישפיע על החיים עצמם, היא תיוותר חסרת שיניים.

ביום חמישי האחרון (26.1) בר-דוד סתם במידה רבה את הגולל על תקוות אלו, כשקרא מעל דפי "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה נתניהו ולשר המשפטים לוין להגיע לפשרה. הוא הבהיר בכך שלפחות בנקודת הזמן הנוכחית, אין בכוונתו להתייצב נגד ההפיכה המשטרית. זו לא היתה הפתעה מרעישה. כבר קודם לכן היה ברור שהסיכוי שתינקט שביתה כללית למען הצלת הדמוקרטיה, קלוש עד לא קיים – וזאת על אף שההפיכה המשטרית, לצד צעדים נוספים של הממשלה, צפויה לפגוע במוקדם או במאוחר גם בכוחה ובחופש פעולתה של העבודה המאורגנת (עריכה מאוחרת: יממה לאחר פרסום מאמר זה, חשף יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן הצעת חוק שיקדם להגבלת זכות השביתה).

ההחלטה של בר-דוד התקבלה בתוך סבך של אילוצים – את החשובים שבהם, באורח אירוני, השיתו בתי המשפט בישראל, שהנחיתו במשך השנים מכה אחר מכה על חופש השביתה בישראל. אדון בכך מייד. אולם בחינה של מצב העניינים הנוכחי תגלה עוד שלושה אפיקים חשובים של שיתוף פעולה בין העבודה המאורגנת למאבק הדמוקרטי-ליברלי בטווח המיידי, ואחד תשתיתי יותר שעשוי לשאת פרי בטווח הארוך. הבטחת חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית בהווה ובעתיד עשויה להיות תלויה כעת במימושם.

איך הגענו עד הלום

עוד לפני שנמנה את האפיקים הללו, חשוב להבין איך התגלגלו הדברים לכדי זה שכְּלִי השביתה הכללית כמו נשדד מארגז הכלים של המחאה הנוכחית.

לכאורה, המכשול העיקרי העומד בפני שביתה מהסוג שמנהיגי המחאה ורבים אחרים מייחלים לו הוא האיסור העקרוני על שביתה פוליטית. שביתה כלכלית, המכוונת להגנה על זכויות העובדים ולשיפור תנאי עבודתם, מוכּרת כיום כזכות דמוקרטית בסיסית בדמוקרטיה ליברלית. לעומת זאת, שביתה פוליטית, שתכליתה להפעיל לחץ על הריבון לשינוי מדיניותו בנושאים שאין להם זיקה ישירה לתנאֵי העבודה, נחשבת בישראל, כמו גם במדינות רבות אחרות, לבלתי לגיטימית. כלומר, העובדים הנוקטים בה אינם זוכים להגנות הניתנות בחוק לשביתות מוּתרות. נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אף הגדיר אותה בבג"ץ חטיב מ-1982 (בעקבות שביתה של מורים דרוזים במחאה על סיפוח רמת הגולן) כ"פגיעה בדמוקרטיה".

איסור זה נמצא בהלימה עם המדיניות המחמירה בישראל בתחום יחסי העבודה: זכות השביתה בה היא מהמצומצמות בעולם המערבי, וגם המעט שקיים נמצא תחת מתקפות של פוליטיקאים השכם והערב. לשם השוואה, ברוב המדינות המפותחות האחרות, גם שביתות המיועדות להגן על תנאֵי העבודה של עובדים מפני מדיניוּת המאיימת עליהם באופן עקיף או ארוך טווח – מותרות.

בישראל, לעומת זאת, שביתה מהסוג הזה מוגדרת כ"שביתה מעין-פוליטית" ונדרשת להיוותר בגדר "שביתת מחאה קצרה בלבד" וַלא – היא תוגדר כשביתה פוליטית אסורה. המושג האחרון הומצא כדי לאפשר לשלטון בישראל למנוע או להפסיק שביתות שאינן נוחות מבחינתו, כפי שלמדו על בשרם עובדי "בזק" ב-1992, כאשר השביתה שהכריזו נגד מהלך ההפרטה, שעמד לפגוע ישירות במשרותיהם ובפרנסתם, נבלמה בידי בג"ץ.

בחזרה להיום. אם תינקט שביתה כללית במסגרת המאבק הנוכחי נגד ההפיכה המשטרית – על אף שבטווח הארוך סביר שזו האחרונה אכן תפגע בזכויות העובדים ובחופש פעולתם – יש סבירות גבוהה שתוכרז על ידי בית הדין לעבודה כשביתה פוליטית ולכן בלתי לגיטימית. זאת, היות שהיא איננה נסובה סביב נושא שנכלל בהסכם הקיבוצי בין העובד למעביד. ההכרזה עליה כבלתי לגיטימית תגרור בתורהּ הטלת סנקציות, ויתר על כן, הסתכנות של ארגוני העובדים בפסק דין תקדימי על הגבלת זכות השביתה בכלל.

איך זה עובד בעולם

בישראל, בית המשפט אינו מסתפק בסיכול או בהקהיית עוקצן של שביתות המוגדרות כפוליטיות או כמעין-פוליטיות, אלא מטיל מגבלות חמורות גם על היקפן של השביתות המותרות, אשר כן נסובות על תנאי עבודה במובנם המצומצם ביותר. עיקרון המידתיות, הגורס כי שביתת עובדים צריכה להיות פרופורציונלית לעוול שכנגדו הוכרזה, מאפשר לבית הדין לעבודה למנוע או להגביל באופן משמעותי כל שביתה, מבלי לנמק זאת בקריטריון אובייקטיבי כלשהו פרט לנקודת מבטו בשאלה מה מידתי ומה לא – והוא עושה בכלי זה שימוש נרחב.

במדינות סקנדינביה, לשם השוואה, לא קיים עיקרון המידתיות, ובית הדין פוסק בסכסוכי עבודה על סמך פרשנות של ההסכם הקיים בין הצדדים. כלומר, הוא איננו מציב את האינטרס של אחד מהם מעל לזה של האחר. בגרמניה, שבה כן קיים עיקרון המידתיות, נדיר שנעשה בו שימוש במטרה להגביל את משך הזמן של שביתות.

מערכת המשפט בישראל, שארגוני העובדים מתבקשים כעת להתגייס להגנתה, נושאת אפוא בחלק לא מבוטל מהאחריות להחלשת העבודה המאורגנת. אלא שארגוני העובדים יסללו את הדרך לפגיעה אנושה בזכויותיהם וחופש פעולתם בעתיד, אם יפנו לה כעת עורף ולא יצטרפו למאבק על הדמוקרטיה הישראלית.

ציבור העובדים בטורקיה למד זאת על בשרו תחת שלטון רג'פ טאיפ ארדואן. הוא חווה איסורים חוזרים ונשנים על שביתות בתואנה של ביטחון לאומי, פעולות נרחבות להחלשת העבודה המאורגנת, פיטורים המוניים של עובדים במסגרת טיהורים פוליטיים, ומעצר ופיטורים של פעילי איגודים במטרה להניאם מלפעול – כולן אסטרטגיות במלחמה שהכריז ארדואן על העובדים בטורקיה.

במשטרו הסמכותני של ויקטור אורבן בהונגריה, המתיימר לדאוג לעובד הפשוט וקשה היום (אלא אם הוא צועני או מהגר), השתתפות ארגוני העובדים בדמוקרטיה בוטלה כמעט לחלוטין, ומשטר הסעד הנוכחי הבנוי על סובסידיות נקודתיות למגזרים מועדפים, שהחליף את מדינת הרווחה האוניברסלית, אינו מסייע לעובדים לממש את זכויותיהם מול המעסיקים. גם במדינות כמו ספרד, שבהן המשטר עודנו דמוקרטי, עליית הימין הפופוליסטי פגעה בלגיטימיות הציבורית ובכוחם של ארגוני העובדים.

לקום יום בהיר אחד בטורקיה

ההפיכה המשטרית שהממשלה הנוכחית מקדמת בישראל טומנת בחובה את ניצני כמה מהתהליכים הללו. החלשת בג"צ והמערכת המשפטית כולה, לרבות בתי הדין לעבודה, והכפפתם באופן כמעט מוחלט לרשות המבצעת (השולטת בלאו הכי ברשות המחוקקת במסגרת השיטה הקואליציונית הקיימת), תפגע קשות ביכולתם של עובדים וארגוני עובדים לעתור לבית המשפט במקרים של הפרת זכויותיהם. גם אם ההגנה שהאחרון מספק לעובדים רחוקה מלהיות מספקת, ביטולהּ הגמור יותיר אותם חשופים לחלוטין לפגיעה מצד המעסיק, ונתונים לחסדי ממשלה ששר האוצר שלה ולא מעט מחבריה מחזיקים בהשקפת עולם ימנית-כלכלית קיצונית.

מעבר לאיום ישיר זה, ה"רפורמה" במערכת המשפט מהווה, כמובן, רק נדבך אחד במהלך רחב בהרבה לשינוי שיטת המשטר בישראל ולעיצובה מחדש במתכונת פופוליסטית-סמכותנית. אם המהלך יצליח, זכות השביתה – שסמוטריץ' כבר הבטיח לצמצמה משמעותית – עתידה בסבירות גבוהה להיפגע כתוצאה מכך.

בניגוד ל"רפורמה" המשפטית, איום ממשי על זכות השביתה וחופש ההתארגנות צפוי להביא את ההסתדרות ואת ארגון "כוח לעובדים" להשתמש נגדו בכל הכלים העומדים לרשותם – ובכלל זאת שביתה כללית במשק. אולם אם המהלכים הנוכחיים לשינוי משטרי יעברו באין מפריע, מבלי שארגוני העובדים יעשו דבר על מנת לסכלם, הם עלולים לגלות יום בהיר אחד, כמו מקביליהם הטורקים, שחופש הפעולה היחסי שהיה להם להיאבק ביוזמות שלטוניות שעתידות לפגוע בהם – אינו קיים עוד.

מחירים כלכליים ופוליטיים

ואולם, חרף כל זאת, שביתה כללית במשק במסגרת המאבק הנוכחי לא תתקיים כאמור בעתיד הנראה לעין, בשל מערך מורכב של גורמים. לצד הסיבה המשפטית שנדונה, ישנן גם סיבות פרקטיות – כלכליות ופוליטיות בעיקרן. ואלו הן:

המחיר הכלכלי – אובדן שכר עקב שביתה ממושכת יפגע בעובדים ועשוי להיות קשה מנשוא עבור המוחלשים שבהם, כשגם ההסתדרות מוגבלת מאוד ביכולתה לפצות על כך.

המחיר הפוליטי – פנייה של ארגוני העובדים נגד הממשלה בנושא שאינו קשור ישירות לתנאי עבודתם תסכן אותם גם במובן זה שהיא עלולה להפוך אותם ליעד הבא ב"רשימת החיסול" של השלטון, כלומר רשימת הגורמים שיש להחלישם. מנגד, יש בליכוד פוליטיקאים דוגמת חיים כץ ודוד ביטן שהוועדים מוצאים אצלם אוזן קשבת, מה שהופך את ההתייצבות כנגד ממשלת הימין, שפירושה ככל הנראה ויתור על התמיכה הזאת, לעוד פחות כדאית מבחינתם.

היעדר תמיכה מספקת בקרב העובדים – כדי לצאת למהלך בסדר גודל של שביתה כללית, ארגוני העובדים והוועדים השונים זקוקים להתייצבות ברורה של מרבית העובדים מאחוריהם. במציאות שבה רבים מחברי ארגוני העובדים תומכים בליכוד, וחלקם גם ב"רפורמה" המשפטית, ושרבים אחרים אדישים כלפיה ומנוכרים לסדר היום ולפחדיו של המחנה הליברלי, אין לצעד דרסטי כזה נגד פעולות הממשלה היתכנות אמיתית.

מה כן אפשר לעשות

למרות תמונת מצב עגומה זו, נותרו שלושה אפיקי פעולה אפקטיביים ובעלי סבירות גבוהה להתממש, שאם יינקטו באופן משולב יוכלו, אולי, להטות את הכף לטובת המאבק על הדמוקרטיה ולטובת שכרם ותנאי העסקתם של העובדים בישראל כאחד. אציג אותם כאן בקצרה:

1. מאבקים מקבילים בשתי חזיתות.

לאחרונה יצאה ההסתדרות בדרישה לעדכון שכרם של עובדי המגזר הציבורי כך שיעלה ב-15 אחוז במשך חמש השנים הקרובות. מדובר במהלך מתבקש, אחרי ששכר עובדי המגזר הציבורי קפא בשלוש השנים האחרונות ונשחק ריאלית עקב האינפלציה ויוקר המחייה, ועל רקע העלאות השכר שנרשמו במגזר הפרטי באותה התקופה. מאבק זה עשוי להגיע לכלל עימות נגד שר האוצר סמוטריץ', המחזיק בעמדות ימין כלכלי קיצוניות. מבחינתו, המגזר הציבורי הוא, כדברי נתניהו לפני כ-20 שנה, האיש השמן שנתלה על האיש הרזה (המגזר הפרטי).

כך שגם אם ארגוני העובדים אינם עומדים להירתם בכל כוחם לבלימת ההפיכה המשטרית, הם יכולים וצריכים לתזמן את מאבקם על עדכון השכר במגזר הציבורי לחודשיים הקרובים, כך שיתקיים במקביל למאבק על הדמוקרטיה הליברלית. ניהול מערכה דו-חזיתית, גם אם שני חלקיה אינם קשורים או מתואמים ביניהם, מול הממשלה, יהפוך את האחרונה ללחיצה יותר וללהוטה יותר להתפשר עם כל אחד מהצדדים.

זהו צעד כדאִי עבור ארגוני העובדים גם מבחינת האינטרס המעמדי שלהם – משום שהוא יאפשר להם להשתמש במחאה הליברלית כמנוף לחץ על הממשלה אשר יסייע באופן בלתי ישיר להשגת מטרותיהם קצרות הטווח – אבל גם כדרך לתרום בעקיפין למאבק על הדמוקרטיה, החיוני עבורם בטווח הבינוני והארוך, מבלי לשלם על זה מחיר.

2. נקיטת יוזמות הצהרתיות וסמליות.

להבדיל משביתה כללית, שביתות ומפגני מחאה קצרים הם צעד שבית המשפט בישראל מתיר ביחס ל"שביתות מעין-פוליטיות". משכך, ההסתדרות ויתר ארגוני העובדים צריכים להצטרף למחאה נגד מהלכי החקיקה האנטי-דמוקרטיים כבר עכשיו, באמצעות שורה של אקטים הצהרתיים וסמליים שגם להם יש כוח בהפעלת לחץ על הממשלה ובהשפעה על התודעה הציבורית.

יוזמות אלו יכולות להגיע מלמעלה – מראשי ארגוני העובדים; או מלמטה – מהוועדים השונים. ואלו הן:

·         אסיפות עובדים שינוהלו במקביל בכל הארץ, להבעת סולידריות עם המאבק למען הדמוקרטיה ולהסברת משמעויותיו עבור כלל העובדים והאזרחים במדינה.

·         שביתות מחאה קצרות, של חצי יום נאמר, להבעת הזדהות עם המאבק.

·         הצטרפות של עובדים או ועדים שונים למחאות בצהריים, או הפגנה של עובדים מחוץ לשעות העבודה או במקום העבודה עצמו, כפי שעשו אנשי ענף ההייטק.

·         גיבוש עצומה של ראשי ועדי עובדים שיבהירו שהחקיקה האנטי-דמוקרטית היא צעד מסוכן שאם יוּשלם, בתי הדין לעבודה יהיו הבאים להיפגע קשות; ושבמקום לבטל את חוקי היסוד, כפי שהממשלה מתכננת לעשות בשלב השני של החקיקה, יש לעגן בחוק יסוד את זכות ההתארגנות והשביתה. צעד זה, אם יבוצע נכון ויכלול, נניח, כ-100 ועדים – ביניהם ועדים מובילים ממגוון תחומים, מההסתדרות הכללית ומארגונים אחרים כמו "כוח לעובדים" וארגון העיתונאים – עשוי להעניק למאבק על הדמוקרטיה לגיטימציה חברתית רחבה עוד יותר, גם מקרב שכבות שאינן מזדהות איתו כיום.

3. הכרזת סכסוך עבודה ונקיטה בצעדים של ועדים שייפגעו מהיבטים שונים בהפיכה המשטרית.

ביום שלישי ה-24.1 שלח איגוד המשפטנים – השייך להסתדרות הכללית – לשר המשפטים יריב לוין ולנציב שירות המדינה התראה לפני הכרזה על סכסוך עבודה ונקיטת צעדים ארגוניים. בדף הפייסבוק של האיגוד כתב היו"ר, עו"ד יצחק (יצי) גורדון, כי "בימים אלו מוטלים על הכף עתידנו האישי, המקצועי והתעסוקתי, מקום עבודתנו ועצם קיומו, מהותו ומעמדו של השירות המשפטי הציבורי שבו גדלנו, שאנו שייכים אליו, שאנו מאמינים בו ועובדים בו לטובת הציבור מתוך תחושת שליחות ומחויבות למדינה ולחברה הישראלית".

איגוד המשפטנים אינו הוועד המקצועי היחיד שייפגע באופן ישיר ממהלכיה האנטי-דמוקרטיים של הממשלה (ספציפית במקרה שלו, "חוק היועמ"שים" מסכן את מעמדם, זכויותיהם ועצם קיומם המקצועי של עובדי השירות המשפטי הציבורי), ולכן הוא יכול וחייב לנקוט בצעדים ממשיים – מהסוג שארגוני העובדים הגדולים אינם רשאים לנקוט בהם.

המתקפה של הממשלה הנוכחית על הדמוקרטיה הישראלית חורגת מה"רפורמה" במערכת המשפט, בואכה תחומים אחרים, ובהתאם, פוגעת בוועדים נוספים שנהנים מהלגיטימציה לשבות במחאה על כך. דוגמה לכך היא איגוד מקצועות הבריאות, המאגד בתוכו את עובדי המגזר הפארא-רפואי, אשר יוקרתם ואמינותם של מקצועותיהם עתידות להיפגע במידה משמעותית, אם ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה ימומש כלשונו ויושמט הסעיף המחייב את העוסקים במקצועות אלה בהכשרה אקדמית ומקצועית בתחום. רבבות מהעובדים במגזר זה כבר חתמו על עצומה נגד המהלך, ולא מן הנמנע שיבצעו צעדים נוספים ודרסטיים אף יותר כדי לסכלו.

יתרה מזאת, בניגוד לארגוני העובדים הגדולים, ועדי עובדים אינם רק איגוד מקצועי אלא מתפקדים גם כ"גילדה מקצועית", מבחינה זו שהם אחראים לשמור לא רק על תנאי העסקתם אלא גם על המקצוע שבו הם עוסקים, מהותו, ייעודיו, ערכי הבסיס שלו ואיכותו. לכן הורה בעבר יו"ר ההסתדרות הרפואית דאז פרופ' ליאוניד אידלמן לרופאים לא ליישם את החלטת הממשלה לבצע הזנה בכפייה של מחבלים, בשל היותה מנוגדת למהות מקצוע הרפואה ולשבועת הרופאים ("שבועת היפוקרטס"); ולכן התייצב לאחרונה יו"ר ההסתדרות הרפואית הנוכחי פרופ' ציון חגי נגד מהלך החקיקה של ח"כ אורית סטרוק המיועד לאפשר אפליה במתן טיפול לחולים על בסיס אמונתו של המטפל.

זאת ועוד, לאור הפגיעה החמורה בשוויון מגדרי בישראל שתיגרם כתוצאה מהחלשת בג"ץ, ויותר מזה, מהגדלת סמכויות בתי הדין הרבניים המופיעה גם היא בהסכמים הקואליציוניים – ארגוני הנשים (נעמת, ויצו ואמונה) יכולים להירתם בכל כוחם למאבק נגד ה"רפורמה" ולהשבית מעונות יום בניהולן. וכך הלאה וכך הלאה.

עוד יצוין, כי גם מחוץ למסגרת המחשבתית והמעשית של ארגוני עובדים והוועדים, ישנן בימים האחרונים התארגנויות פרטיות רחבות היקף ששוקלות הכרזה על שביתות. אפילו שהן לא נהנות מהגיבוי של הגופים הממוסדים, בכוחן להציב אתגר אדיר למשק ומכאן שגם לממשלה – וזו בהחלט נקודת אור נוספת עבור המאבק.  

מהתרופה לחיסון

מימוש שלושת אפיקי הפעולה הללו במקביל, לצד מהלכים כמו האיום בהשבתות ה"פרטיות" וצעדי מחאה של ארגוני חברה אזרחית, יחזקו את המאבק למען הדמוקרטיה באופן משמעותי. כל כוחות העבודה המאורגנת בישראל חייבים לנקוט בהם באופן מיידי, ולא לחכות עד שיהיה מאוחר מדי הן להשגת מטרותיהם והן להגנה על הדמוקרטיה, שבלעדיה לא יהיו זכויות או חופש פעולה לעובדים.

הצלחת שני המאבקים תלויה בכך שההסתדרות, "כוח לעובדים" ויתר ארגוני העובדים, לצד הוועדים הרלוונטיים, יכירו בכך ויבחרו לעשות את הדבר הנכון עבורם בטווח הקצר והארוך כאחד, ועבור הציבור הישראלי בכללותו.

לבסוף, בהתבוננות ארוכת-טווח, הלקח שהסיטואציה הנוכחית מלמדת את המחנה הליברלי בישראל הוא שהשתתפות ומעורבות נרחבת של ארגוני עובדים בדמוקרטיה הן רכיב חיוני בהבטחת חוסנה הפנימי. עיגון זכויות עובדים וחופש הפעולה של העבודה המאורגנת בחקיקה, התייצבות מערכת המשפט להגנתם ותמיכה מתמשכת של הציבור הליברלי במאבקי עובדים, אחרי שעד היום הפנה להם עורף במרבית המקרים – רק הם יבטיחו שבפעם הבאה שיתעורר איום ממשי על עתיד הדמוקרטיה, הציבור הישראלי יתייצב מולו בטוח ומלוכד, ולא מפולח מעמדית, משוסע מגזרית ומפורק ליחידים.