הרכב הממשלה החדשה וההסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין שותפותיה מסמנים את השאיפה לייצר משוואה חדשה ביחסי ערבים-יהודים בישראל. במקום הבטחה לשוויון חלקי ומותנה, כפי שהיה עד היום, הממשלה החדשה חותרת להחלשת החברה הערבית ולחיזוק העליונות יהודית בכל תחומי החיים, תוך ניסיון לרתום לשם כך את כלל מנגנוני הכוח של המדינה. אם המשוואה הזאת תתממש, היא עלולה להסיג את היחסים בין ערבים ויהודים לפחות שני עשורים אחורה, להוביל להתלקחות מסוכנת, ולגרום לפגיעה אנושה בחברה בישראל ובכלכלה שלה. 

סביר שההידרדרות הזאת לא תקרה בִּן-לילה, ויש הרבה מה לעשות במטרה למנוע אותה. אבל כדי להצליח בכך, עלינו ללמוד לעומק את תוכניות הממשלה ולהבין את הכיוון שבו הן עשויות להוביל אותנו. בדברינו הבאים נסמן את הכיוון הזה, על סמך ניתוח היחסים בין הממשלה לחברה הערבית בשני העשורים האחרונים, בצד קריאה צמודה של ההסכמים הקואליציוניים הנוכחיים.

הנוסחה הדואלית

בשני העשורים האחרונים עיצבו השלטונות קווי מדיניוּת חדשים כלפי החברה הערבית בישראל. אחד המאפיינים המרכזיים שלהם הוא הדואליוּת בין מהלכים נרחבים השואפים לשָלב את האזרחים הערבים בכלכלה ובתעסוקה, לבין מאמצים דורסניים לדכא ולהחליש את זהותם הלאומית וכן את דרישותיהם לזכויות קולקטיביות. 

הנוסחה הדואלית החלה להתגבש לאחר אירועי אוקטובר 2000. בהמלצותיה של ועדת אור, שחקרה את האירועים, בוטאה לראשונה הכרה ממסדית באפליה כלפי האזרחים הערבים בכל תחומי החיים, ובמחירים הכבדים שהיא גובה, ובעקבות עבודת הוועדה, גם שוּנוּ כמה מנהלֵי העבודה של המשטרה.  

בד בבד, בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הצטרפה ישראל לארגון מדינות ה-OECD, ופקידי משרד האוצר והמועצה הלאומית לכלכלה החלו לגבש תחזיות יסודיות יותר מאשר בעבר, בנוגע לפריון העבודה ולצמיחה במשק – בין היתר גם בראי המציאות הדמוגרפית במדינה. החישובים שנערכו הראו באופן חד משמעי כי ללא שינוי דרמטי בדפוסי התעסוקה של הציבור הערבי והחרדי, והאצת ההשתלבות שלהם בתעסוקה – הצמיחה תיבלם, יחס החוב-תוצר יעלה, והכלכלה הישראלית תקרוס. במילים אחרות, התגבשה תובנה ולפיה יש תלות הדדית חזקה בין מצבם החומרי של האזרחים הערבים לבין כלכלת המדינה. תחילה היא נבטה בקרב הפקידות המקצועית הבכירה ובהמשך היא חלחלה גם אל הדרגים הפוליטיים.

בעקבות כך, דווקא ממשלת הימין בראשות נתניהו היא זו שהעבירה בסוף 2015 תוכנית חומש מקיפה (החלטה 922). חרף חסרונותיה הרבים, התוכנית רשמה תקדים חשוב: לראשונה אי פעם, מהלך ממשלתי מקיף כוון כל כולו לצמצום הפערים בין החברה הערבית ליהודית – אף אם רק בתחומים הקשורים לתעסוקה. בהמשך, ממשלת בנט-לפיד אישרה תוכנית חומש נוספת (החלטה 550), שהרחיבה את המגמה לתחומים נוספים.

אם לחזור מעט אחורה על ציר הזמן – כל ממשלות הימין הקודמות חששו שמא התחזקותם החומרית של הערבים אזרחי ישראל תוביל להתחזקות זהותם הלאומית ולהתגברות הדרישות לזכויות קולקטיביות. לכן, במקביל לגיבוש מהלכי המדיניוּת הכלכליים שנועדו להיטיב עם החברה הערבית, הן העבירו גם שורה של חוקים וצעדי מדיניות שנועדו לדכא ולהחליש את הזהות הפלסטינית של הערבים בישראל – "חוק הנכבה", העלאת אחוז החסימה במטרה לחסום את המפלגות הערביות מכניסה לכנסת, חוק הלאום שחוקק בידי אותה הממשלה שיזמה את החלטה 922, ועוד. 

ואולם, הפעולות לדיכוי הזהות והזכויות הקולקטיביות לא הובילו לתוצאה הרצויה מבחינת הימין. תחילה, העלאת אחוז החסימה הביאה להקמת הרשימה המשותפת ולהגדלת הייצוג של החברה הערבית בכנסת, שהגיע בשיאו ל-15 מנדטים (בבחירות במרס 2020). מעבר לכך, עם הזמן החלה להתגבש שאיפה מוצהרת מצד מרבית המפלגות שהרכיבו את המשותפת (גם אם מתוך עמדות ומניעים שונים) – להיכנס לתוך הממשלה ולהשפיע משם ביתר שאת על מדיניותה. השאיפה הזאת התגשמה, כידוע, באופן חלקי עם כניסתה השנויה במחלוקת של רע"ם לקואליציה לאחר בחירות 2021. 

בד בבד, אירועי מאי 2021 – שהתחילו בפעולות להעמקת הכיבוש והפעלת סנקציות על מתפללים בירושלים המזרחית, והתפתחו לעימותים קשים בין ערבים ויהודים בתוך ישראל – המחישו כי זהותם הלאומית של הערבים בישראל נותרה איתנה, כמו גם הזדהותם עם מצבם של בני ובנות עמם (ולעתים קרובי וקרובות משפחתם) בשטחים הכבושים. 

ההבנה שהזהות הלאומית של הערבים בישראל לא נחלשת ככל שתהליכי השילוב הכלכלי מתגברים, אלא דווקא מתחזקת, היא שעומדת לדעתנו ביסוד המדיניות החדשה והמסוכנת שהממשלה החדשה מתכננת. 

ככלל, ניתן לחלק את המדיניות הזאת לשלושה צירים עיקריים: החרפה של דיכוי הזהות הקולקטיבית והכוח הפוליטי של החברה הערבית; ביסוס האפליה כלפי החברה הערבית ככלי מדיניוּת מוצהר – בתעסוקה, במסחר, בשירותים ובקרקעות; ורתימת כוחות הביטחון להפעלת כוח בלתי מידתי כלפי האזרחים הערבים. כל אחד מהצירים בנוי  מצעדי חקיקה ומדיניות, בצד רטוריקה מתאימה. חשוב לסמן כיצד הללו משתלבים יחדיו, ואיך הם עשויים להשפיע על השסע העמוק ביותר והרגיש ביותר בחברה בישראל – היהודי-ערבי. רק ככה ניתן יהיה להתארגן ולפעול באופן אפקטיבי כדי לייצר חלופות.

הציר הראשון: דיכוי הזהות הקולקטיבית

הציר הראשון, דיכוי הזהות הקולקטיבית והכוח הפוליטי של הפלסטינים אזרחי ישראל, איננו חדש. זו מגמה שקודמה בידי ממשלות הימין השונות – בין שבחקיקה, ובין שבפעולות נרחבות של הסתה ודה-לגיטימציה בתקשורת וברשתות החברתיות; הממשלה החדשה מתכננת "בסך הכל" להחריף אותה. 

אחד המהלכים שהממשלה מתכננת בהקשר הזה הוא קידום תיקון לחוק החינוך הממלכתי, כך שתיאסר העסקה של אדם שביטא תמיכה בטרור במערכת החינוך, במשרד החינוך ובמל"ג. מאחר שתמיכה בטרור היא עבירה פלילית שכבר עתה קבועים לה עונשים חמורים בחוק, הרי שנראה כי מטרתו האמיתית של המהלך היא נטיעת החשש בקרב מורים ערבים שמא אמירותיהם יתפרשו כ"תמיכה בטרור" – מונח הנתון לפרשנות רחבה ושפעם אחר פעם מודגם כיצד גורמים בימין נוקטים בו במניפולטיביות – וכתוצאה מכך, יימנעו מהתבטאויות בנושאים פוליטיים בכלל. בד בבד, יש במהלך הזה כדי לצייר כל ביטוי של לאומיוּת פלסטינית כסכנה לביטחון המדינה ("תמיכה בטרור"), וכך להחריף את הדה-לגיטימציה הציבורית של הזהות הלאומית של הערבים בישראל. 

מהלך נוסף הנוגע לציר הפעולה שבנדון, הוא ההתחייבות שהושגה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים לקדם בתוך חצי שנה מיום הקמת הממשלה, חוק שיאסור הנפת דגלי פלסטין בשטחים של מוסדות המקבלים מימון ציבורי. בפועל, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לא חיכה לקידום החוק, וימים ספורים לאחר הקמת הממשלה כבר הנחה את המשטרה להסיר כל דגל פלסטין שנתלה במרחב הציבורי. לא פחות מדאיגה היא העובדה שחלק מהגורמים המובילים את המחאה נגד מהלכי הממשלה אימצו, כך נראה, את גבולות השיח שהיא התוותה – כשדרשו לצמצם את נוכחותם של דגלי פלסטין בהפגנות, כמו גם של דוברים פלסטינים. זהו עוד מהלך המחריף את הדה-לגיטימציה הציבורית של הזהות הפלסטינית של הערבים אזרחי ישראל. 

בנוסף, ובהמשך להסכמים הקואליציוניים, הממשלה החלה לקדם לאחרונה תיקון ל"חוק יסוד: הכנסת" שמבקש להקל על פסילה של מועמדים לכנסת השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מסיתים לגזענות או תומכים בטרור. מהלך זה, שבאופן ברור מכוון לפגוע בייצוג של החברה הערבית בכנסת (חברי כנסת מהימין אפילו לא מכחישים זאת), מגלם באופן בהיר את המשותף בין שלושת המהלכים: ניסיון לצייר – בין אם באופן משפטי, ובין אם "רק" באופן נורמטיבי – כל ביטוי של לאומיות פלסטינית כסכנה לביטחון המדינה; לכרוך זאת באופן הדוק עם מה שמוגדר כ"תמיכה בטרור"; ועל ידי כך, להחריף – שוב – את הדה-לגיטימציה הציבורית של הזהות הלאומית של הערבים בישראל.

הציר השני: ביסוס האפליה כלפי החברה הערבית

נעבור לציר השני. בישראל יש כיום פערים בכל תחומי החיים בין יהודים וערבים. הם נובעים מאפליה בהקצאת המשאבים הציבוריים מאז קום המדינה ועד היום, בכללם בקרקעות, בפיתוח תשתיות, בתהליכי תכנון ודיור, בפיתוח מוקדי תעסוקה, בשירותים חברתיים ועוד. אלא שבשנים האחרונות, בעקבות תוכניות החומש שבהן דנּו, ניכרת מגמה של צמצום הפערים בחלק מהתחומים ובהתאם גם של התחזקות החברה הערבית. 

כך למשל, לפי דו"ח שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמשרד לשוויון חברתי, בין השנים 2014-2018 הפער בתחולת העוני בין משפחות ערביות ליהודיות בישראל ירד בכ-19 אחוז, והפער בשיעורי התעסוקה של נשים יהודיות וערביות בכשמונה אחוזים. 

הממשלה החדשה מבקשת להפוך את המגמה הזאת על פיה. לראיה, בעוד שבמסגרת שתי תוכניות החומש נקבע כי 30 אחוז מתקציבֵי המשרד לפיתוח הנגב והגליל (שני האזורים בהם מתגוררת מרבית האוכלוסייה הערבית בישראל) יוקצו לרשויות המקומיות הערביות, לטובת צמצום הפערים – בהסכמים הקואליציוניים הנוכחיים מתכננת הממשלה להפוך את המשרד לגוף שפועל כמעט לחלוטין עבור יהודים בלבד. 

כך, מתוכננת הקמה של 14 יישובים קהילתיים חדשים בנגב עבור יהודים, לצד עיר חדשה (כסיף), שכדי להבטיח שיתגוררו בה יהודים בלבד, עומד להתבצע תיקון של חוק ועדות הקבלה: הסף המקסימלי המותר להפעלת ועדת קבלה בְּיישוב כלשהו יעלה מ-400 משפחות (כפי שקובע החוק כיום) ל-2,000 יחידות דיור. 

המהלכים שנועדו לאפשר את הקמתם של יישובים יהודיים חדשים בנגב ובגליל, לצד מספר מהלכים נוספים שאמורים להקל על הרחבת יישובים יהודיים קיימים, צפויים גם להגדיל משמעותית את תקציב המשרד; כדי להבטיח חלוקה לא שוויונית של התקציב המוגדל, נקבע בהסכמים כי הסעיף המקצה 30 אחוז מהתקציבים לרשויות הערביות יבוטל. 

ההסכמים הקואליציוניים גם פותחים פתח לפגיעה רחבה יותר בתקציבי תוכנית החומש, בכך שהם קובעים כי הממשלה תבחן מחדש את התקציבים שיועדו לצמצום פערים בין ערבים ויהודים בתחומים אזרחיים שונים ותשקול להסיט את חלקם למטרות "ביטחון אישי ושמירת החוק והסדר" (טרמינולוגיה שמובלעת בה נימה לאומנית ונתייחס גם לכך בהמשך דברינו). כמובן שכל גריעה מתקציבי החלטה 550 תביא בהכרח לירידה בקצב צמצום הפערים בין יהודים לערבים. בנוסף, ההסכמים כוללים התחייבות של הממשלה לתעדף יוצאי צבא (כלומר, בעיקר יהודים) בקבלה ללימודים במקצועות מבוקשים באוניברסיטה ובכניסה לשירות המדינה, ובכך לבלום את מגמות העלייה בשיעורי ההשכלה והתעסוקה בקרב האזרחים הערבים.

הנתונים והתרחישים שהציג בשעתו משרד האוצר הראו שהכלכלה בישראל היא ממש לא משחק סכום אפס – אם יהיה פחות לערבים אז לא יהיה יותר ליהודים, אלא יהיה פחות לכולם. אם יהיה שוויון, יהיה יותר לכולם. לכן, מה שאמור לעמוד לנגד עיניו של כל אזרח חפץ חיים במדינה, הוא המשך מגמת צמצום הפערים שהחלה בשנים האחרונות, ושעוד רחוקה ממיצוי. האטה, עצירה, או היפוך של המגמה, אשר עלולות להתרחש גם אם יתקיימו רק חלק מתוכניות הממשלה – הן מתכון לאסון חברתי וכלכלי. וזה צריך להדאיג את כולנו.

עוד בהקשר הזה, יצוין כי ההסכמים כוללים כוונה ליזום חקיקה שתאפשר לעסקים פרטיים להימנע מאספקת שירותים או מוצרים "בשל אמונה דתית". גם אם הסיכויים למימוש חקיקה כזאת נמוכים מאוד, לאור התנגדויות מתוך הקואליציה, הרי שעיקר הנזק בהפרחת "בלון ניסוי" שכזה הוא עצם הכנסת הרעיון של אפליה כה בוטה בדלת הראשית של השיח הציבורי, מה שיכול להחריף את הקריאות לחרמות ואת ההדרה של אזרחים ערבים. סימנים ראשונים לכך ראינו לאחרונה, כאשר סניף קופת חולים כללית בקרית מלאכי סירב לטפל בפועל ערבי שנפצע בעיר.

הציר השלישי: הפעלת כוח שלטוני בלתי מידתי

נפנה לציר השלישי. כשבועיים לאחר הקמת הממשלה, אמר בראיון עיתונאי דובר המשטרה, ניצב משנה אלי לוי, כי כניסתו של השר בן גביר לתפקיד "גרמה להרתעה מאוד גדולה בחברה הערבית". ההתייחסות של לוי לתחושת "הרתעה" בקרב כלל ציבור האזרחים הערבי כדבר-מה חיובי ואף רצוי, משקפת נאמנה את התפיסה שמביא איתו השר הנכנס לתפקיד. תפיסה זו מבקשת לכרוך יחדיו שתי תופעות שונות ובלתי קשורות – הפשיעה הרצחנית המשתוללת בחברה הערבית, ואירועי אלימות על רקע לאומני מצד אזרחים ערבים כלפי יהודים. 

בעוד שהתופעה הראשונה היא עצומת ממדים, קורבנותיה הם רובם ככולם אזרחים ערבים, והיא הביאה לדרישה ציבורית חוצת מגזרים מהמשטרה שתפעל למגר אותה ובכלל זה את ארגוני הפשיעה שאחראים לרבות מהרציחות; התופעה השנייה ספורדית, מתבטאת בפעולות של יחידים, איננה נשענת על תשתית ארגונית ענפה בתוך החברה הערבית בישראל, ולרוב צפה על פני השטח רק בעתות של הסלמת הקונפליקט הלאומי, אז היא נוטה להופיע בד בבד עם אלימות גם בכיוון ההפוך – של יהודים כלפי ערבים.

המדיניות שבן גביר מבקש לקדם מסתכלת על שתי התופעות האלה כמקשה אחת, כאילו כל גילויי האלימות השונים מבטאים את אותה "השתוללות לאומנית", וכנגזר מכך, היא מבקשת לטפל באופן כוללני באזרחים הערבים כב"אויבים מבית". כך, סעיף 82 בהסכם בין עוצמה יהודית לליכוד, קובע כי:

"בתוך 60 יום מהקמת הממשלה תתקבל החלטת ממשלה המכריזה על מערכה לאומית כוללת להשבת הביטחון האישי ברחבי ישראל, למיגור הפשיעה הלאומנית והיערכות להתמודדות עם פתיחת חזית פנימית בחירום. מטרות המערכה יהיו, בין היתר: איסוף הנשק הבלתי חוקי בכל רחבי ישראל בתוך פרק זמן שיוגדר; החזרת הביטחון ותחושת הביטחון לכל רחבי ישראל, תוך התמקדות בבריונות לאומנית, טרור חקלאי, גביית דמי חסות וארגוני פשיעה ועבירות אלימות חמורה; בניין כוח להתמודדות עם האיום האסטרטגי של חזית פנימית בעת המערכה".

נוסח הסעיף מלמד על תפיסה מעוותת שבמסגרתה תופעה כגון שימוש בנשק בלתי חוקי – שנעשה ברוב המכריע של המקרים כחלק מפשיעה פלילית וגובה בעיקר קורבנות ערבים – מוצגת כאיום על רקע לאומני כלפי אזרחים יהודים. הצגה זו של המציאות מייצרת בתורהּ הצדקה להפעלת כוח בלתי מרוסן וחסר הבחנה כלפי כלל האזרחים הערבים. 

בהמשך של אותו סעיף נכתב: "במסגרת כך הממשלה תעדכן את ההחלטות שנקבעו בעקבות ועדת אור [ההדגשה שלנו] בין היתר בעניין תורת ההפעלה של המשטרה בתחום הפרות הסדר ובעניין מדיניות פתיחת וחסימת צירים", ובסעיף 103 באותו הסכם נכתב כי "השר לביטחון לאומי יבחן את הוראות הפתיחה באש במשטרה, ויערוך בהן שינויים במידת הצורך".

הסבר: המלצות ועדת אור שנכתבו לאחר אירועי אוקטובר 2000, במהלכם שוטרים ירו למוות ב-13 מפגינים ערבים, ושיושמו באופן חלקי, הביאו לירידה דרמטית בשימוש בירי חי ובירי כדורֵי גומי כלפי מפגינים ערבים. במסגרת שינוי העומק שבן גביר מתכוון לערוך כעת במערכת היחסים שבין המדינה לאזרחיה הערבים, הוא מבקש להסיג אותנו לפחות 20 שנים לאחור, לתקופה שבּה ידיהם של השוטרים היו קלות על ההדק אפילו יותר מהיום, ושבין היתר בגלל זה, היחסים בין יהודים לערבים הגיעו לסִפּו של פיצוץ מסוכן. ההתבוננות מעתה ואילך במאבק בפשיעה בחברה הערבית דרך פריזמה לאומנית, מציירת את כלל האזרחים הערבים כאויבים בפוטנציה, ומבקשת לייצר הצדקה – הן חוקית הן נורמטיבית – להפעלת כוח ואלימות שלטוניים בלתי מידתיים כלפיהם. 

הגורמים האוחזים באינטרס למנוע הידרדרות

השילוב בין שלושת הצירים שתיארנו צפוי להעצים את הטשטוש בין יחסה של המדינה לפלסטינים בשטחים הכבושים, שמאופיין בעליונות יהודית בלתי מעורערת בכל תחומי החיים, לבין יחסה לאחיהם אזרחֵי ישראל. יתר על כן, השילוב בינם לבין תוכניות הממשלה להעמיק גם את הכיבוש – בין היתר באמצעות הסדרת מאחזים בלתי חוקיים וסיפוח של חלקים מהגדה המערבית – עלול להביא את הסכסוך הלאומי לנקודת רתיחה, לקרע עמוק במערכת היחסים הרגישה בין האזרחים הערבים למדינה, ולהסלמה ביחסי ערבים-יהודים בישראל.

השינוי לאו דווקא יקרה בן-לילה, או בהתפרצות אחת אלימה. על פי רוב, פרדיגמות של מדיניוּת לא נשברות ביום אחד, ויש במרחב כוחות חזקים המחזיקים באינטרס ברור למנוע הידרדרות שכזאת. כך, למשל, הפקידות הממשלתית, שבשנים האחרונות עברה תהליך משמעותי של התמקצעות (אף שגם אותו הממשלה מנסה כעת להסיג לאחור), מבינה טוב מבעבר ששירות מקצועי לאזרחים תלוי במדיניות שוויונית; הפקידות הכלכלית הבכירה, בצד הגורמים המובילים במגזר העסקי, מבינים כולם היטב שעתיד הכלכלה בישראל תלוי בשוויון בתעסוקה בין ערבים ויהודים; משבר הקורונה המחיש לכלל הציבור שבמאבק במשברים בריאותיים וכלכליים, שמטבעם מאתגרים את החברה כמכלול, החוסן החברתי הוא גורם קריטי; וראשי ערים ורשויות מקומיות יודעים שאין חלופה לשיתוף פעולה אזורי בין רשויות יהודיות וערביות כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרים כלכליים, חברתיים וסביבתיים. 

אבל כדי למנוע את השינוי המסוכן ששרטטנו, צריך, ראשית, לזהות את הכיוון שאליו מובילה הממשלה ואת האמצעים שבעזרתם היא עושה זאת. הספינה מתחילה לפנות לכיוון הקרחון, והזמן לשנות את המסלול שלה הוא עכשיו.

אמג'ד שביטה ועופר דגן הם מנכ"לים שותפים בעמותת סיכוי-אופוק הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.

על עופר דגן

פועל בעשור האחרון בארגונים המקדמים שוויון ושותפות בין יהודים וערבים בישראל. הוביל בין היתר את המהלכים של עמותת סיכוי-אופוק לקידום יישום החלטת ממשלה 922, ולקידום תשתיות ושירותים לכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

על אמג'ד שביטה

פעיל פוליטי וחברתי למאבק בכיבוש ובאפליה, חבר המוסדות הארציים בחד"ש ומק"י. הוביל בין היתר את המהלכים של סיכוי-אופוק לקידום הייצוג של האזרחים הערבים בתקשורת העברית.