מעטים כנראה זוכרים, אבל הסיבה המוצהרת לנפילתה של ממשלת בנט-לפיד היתה "פגיעה בזהות היהודית של מדינת ישראל". זה לכל הפחות היה התירוץ שבו השתמשה ח"כ עידית סילמן (ימינה דאז), כשהסבירה מדוע לא תצביע יותר עם הקואליציה, אחרי ששר הבריאות לשעבר ניצן הורוביץ קרא למנהלי בתי החולים לקיים את פסיקת בג"ץ בנוגע לאיסור על חיטוט בתיקי מבקרים במטרה למצוא חמץ במהלך הפסח.

סילמן היתה אז יו"ר הקואליציה ומתוקף תפקידה תיאמה עמדות בין שמונה המפלגות שהרכיבו אותה – מימין, מהמרכז, מהשמאל, כולל מפלגה ערבית אחת. כשבוע בלבד לפני פרישתה דה-פאקטו, היא עוד הביעה עניין רב בנעשה במשא ומתן הפנים-קואליציוני בעניין חוק הגיור של השר לשירותי דת דאז מתן כהנא. אפשר לומר בעדינות שבנקודת הזמן ההיא, לא ממש הטריד אותה החשש מפני פגיעה בזהות היהודית. אבל כשהתגברו הלחצים מבית, שבינם ובין זהות יהודית לא היה דבר וחצי דבר, היא נשברה והפילה לבסוף את הקואליציה שהיא עצמה עבדה כה קשה על תחזוקתה. לא בכדי, הנראטיב שנבחר על מנת להסוות את הסיבה האמיתית למהפך התודעתי סבב סביב ה"זהות היהודית".

כהמשך ישיר לכך, הממשלה שהוקמה כמה חודשים אחרי זה, נולדה גם היא על ברכֵּי "הזהות היהודית" – צמד מילים שמככב בהסכמים הקואליציוניים שכוננו אותה. לעתים הוא מופיע במפורש, בשמהּ של רשות ממשלתית חדשה שקמה במשרד ראש הממשלה (תחת סגן השר אבי מעוז), ושתפקידה עדיין לוט בערפל, או במינהלת ותיקה שעברה מתוקף ההסכמים לאחריות השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק ("המינהלת לזהות יהודית" שאמורה לעבור מהמשרד לשירותי דת). במקרים אחרים, תוכן המונח רק מרומז, מבצבץ בין עשרות סעיפים המבקשים לבצר את מונופול הכפייה הדתית של הרבנות הראשית ולהעניק לה סמכויות חדשות – לרבות, אפילו, בניין חדש.

כך או כך, הרעיון הזה שם, דומיננטי מתמיד, מכתיב את הלך הרוח ואת התשתית לקווי היסוד של הממשלה. השאלה היא: מהי אותה "זהות יהודית" שעליה נשענת הממשלה? איזה סוג של זהות, איזה סוג של יהדות? התשובות לכך מסתתרות בין סעיפי ההסכמים הקואליציוניים.

הסכם זה הסכם

קריאה צמודה בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין המפלגות השונות לליכוד חושפת טלטלה של ממש ביחסי הדת והמדינה, כמו גם ביחסה של המדינה לזרמי היהדות השונים. העיסוק האינטנסיבי, שלא לומר האובססיבי, של מפלגות הקואליציה בנושאים האלה במסגרת ההסכמים מסמן אותם כאחד הדגלים העיקריים של הממשלה הנכנסת. בין אם כל התוכניות הפרושות בהסכמים ימומשו כלשונן ובין אם ניסיונות המימוש יביאו להתנגשות פנימית, עיגונן בהסכמים הקואליציוניים קובע במידה רבה את מסלולה של הממשלה.

דוגמה אחת לכך ניתנה כבר בימיה הראשונים, עם דרישתו של שר השיכון והבינוי, ח"כ יצחק גולדקנופף, יו"ר "יהדות התורה", לבטל את עבודות התשתית ברכבת ישראל בשבת. גולדקנופף שלח מכתב בנושא לשרת התחבורה מירי רגב; הוא לא נופף בסטטוס קוו הישן או טען טענות אידאולוגיות גרידא, אלא הפנה לסעיפים ספציפיים המופיעים בהסכם הקואליציוני של יהדות התורה והליכוד – סעיפים הקובעים כי "הממשלה תעשה לכבד את השבת ומועדי ישראל" (סעיף 94 להסכם) ו"תפעל לכיבוד השבת ומועדי ישראל" (סעיף 99) – וכן להתחייבות להכניס נציג מטעם הרבנות הראשית כחבר קבוע בוועדה למתן היתרי עבודה בשבת, "ובכל פרויקט לאומי ממשלתי בנוגע לקיום שמירת השבת וההלכה היהודית" (סעיף 102).

מה, אם כך, באופן כללי מעמדם של ההסכמים הקואליציוניים? עבודת הקואליציה מחייבת שיתוף פעולה בין הגורמים השונים גם ללא מסמך שיקבע זאת מפורשות. אך הנוהג הוא שמהלכי מדיניוּת החשובים למפלגות, גם אם הם מצויים בתחום הסמכות של שרים ממפלגות אחרות, מעוגנים באמצעות החתימה על ההסכמים הקואליציוניים. זה מה שמאפשר לבצלאל סמוטריץ', למשל, לוותר על השליטה במשרד לשירותי דת ולהסתפק בקביעה בהסכם כי ימונה רב ראשי דתי-לאומי.

בפועל, מרבית הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים אינם מקודמים, ומעמדם פעמים רבות הוא הצהרתי בלבד – מס שפתיים לבייס הפוליטי, בקיצור. העובדה שהשותפות הקואליציוניות של הליכוד ניאותו הפעם להקים את הממשלה רק אחרי העברת חקיקה דחופה בעניינים החשובים להן – במקום לעגן אותם בהסכמים הקואליציוניים ולהמתין שיקודמו במהלך כהונת הממשלה – מצביעה על (אי) האמון שהן נותנות בהסכמים.

ובכל זאת, הפרה של סעיף בהסכם בהחלט עשויה לגרור תגובה, לספק עילה למשבר קואליציוני ובמקרי קיצון גם להפיל ממשלה. דוגמה טובה לכך היא המתח השורר בין שר הביטחון יואב גלנט והשר במשרד הביטחון סמוטריץ', שנובע מפגיעה בסמכויותיו של האחרון כפי שנקבעו בהסכם הקואליציוני, ושצפוי להסלים בהמשך אף יותר.

לאמיתו של דבר, זו כבר כמעט בגדר מסורת שממשלות בישראל נופלות, או כמעט נופלות, בגין הפרה של הסכמים פוליטיים בתחום הדת (היהודית) והמדינה: רבין ומטוסי האף-15 שנחתו בשבת, ברק והמשחן שנסע בשבת, ועוד. גם אם הממשלה הנוכחית נראית הומוגנית מאי פעם, בנושא הרגיש הזה רחוק מלהתקיים קונסנזוס בין שלל חברי הקואליציה. קריאה אופטימית של ההסכמים תטען שדווקא בגלל הפערים הללו, המפלגות החרדיות והחרד"ליות בחרו לייצר בהסכמים "שוליים רחבים" בדמות מהלכים מרחיקי לכת, כדי להגיע להסכמות איפשהו באמצע.

כך או אחרת, בין שיתממשו באופן מלא ובין שחלקית, התוכניות הללו מבטאות שלוש מגמות-על המבקשות לעצב מחדש את יחסי היהדות והמדינה בישראל.

אנחנו נגיד לכם מיהו יהודי

המגמה הראשונה היא השליטה על עיצוב גבולות העם היהודי, המתבטאת בעיקרה בשאלה "מיהו יהודי?". שאלה זו היא בבסיס הקונפליקט בין דתיים שמרנים, המאמינים בתפיסה מונוליטית של היהדות, לבין רוב יהודֵי העולם והארץ, האוחזים בגישה פלורליסטית ומכילה. זהו גם היסוד האידאולוגי לעיסוק הקדחתני, בעיקר מצד סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, בסוגיית "סעיף הנכד" בחוק השבות.

הניסיון למנוע ממי שהם "רק" נכדים של יהודים לעלות לישראל נובע מהרצון לעצב מחדש את תפיסת היהדות בחוק השבות: במקום הכרה בכך שיש מעגלים שונים בעם היהודי, לרבות יהדות לא הלכתית – הגדרה של יהודי על פי ההלכה בלבד, כלומר מי שאמו יהודייה או שהתגייר. מעשית, סעיף הנכד נועד לגרום לצמצום משמעותי של זרם העולים מרוסיה ומאוקראינה – הבורחים ממוראות המלחמה או לחילופין ממדינה שהפכה אלימה בדיכוי ההתנגדות כלפי המלחמה.

סעיף אחר, שגם המפלגות החרדיות מבקשות לממש בהקדם, מעגן את ההתחייבות לחוקק חוק גיור ריכוזי, שיכפיף את כלל הגיורים בישראל ובתפוצות למרותהּ של הרבנות הראשית ויבטל דה פאקטו את ההכרה של בג"ץ בגיורים עצמאיים – אורתודוקסיים ולא-אורתודוקסיים כאחד. כיום, מי שעובר גיורים כאלה בישראל או בחו"ל זכאי להתחיל תהליך אזרוח מכוח חוק השבות ולהירשם כיהודי במרשם האוכלוסין.

לצעדים אלה מצטרפת העברת הסמכות על "נתיב" – גוף במשרד ראש הממשלה הפועל לבירור מידת יהדותם של עולים פוטנציאליים ממדינות ברית המועצות לשעבר – לידיו של סגן השר אבי מעוז ממפלגת "נעם". המהלך הזה נועד לאפשר למעוז לשלוט על שערי הכניסה לעם היהודי ולהקשות על כניסתו של כל מי שאיננו יהודי דיו לשיטתו, גם מבלי לבטל את סעיף הנכד.

סעיף נוסף בהסכמים משלים תנועת מלקחיים בסוגיה, בכך שהוא מורה על הגדלתו של מערך בירורֵי היהדות בבתי הדין הרבניים, הפועלים בטרם נישואין או אגב הליך גירושין, במטרה לסנן יהודים לא מספיק כשרים, להקשות עליהם להינשא ולהירשם לנישואין באופן רשמי במדינת ישראל, ואגב כך לעודד אותם לרדת מהארץ, או – מוטב – כלל לא לעלות מלכתחילה.

דיקטטורה של הרבנות

המגמה השנייה היא ביצור מונופול הרבנות הראשית. ההסכמים הקואליציוניים מעניקים לרבנות סמכויות נרחבות, כגון שליטה מונופוליסטית על מערך הכשרות, תוך ביטול הרפורמה של הממשלה הקודמת שנועדה לבזר את הסמכויות בתחום על מנת ליצור תחרות וחופש בחירה בכשרות; או מתן סמכות לבתי הדין הרבניים לדון בסוגיות ממוניות, מה שיהפוך אותם הלכה למעשה לערכאה שיפוטית המקבילה לבתי המשפט. כמו כן, מוצע לראשונה להכפיף את "מנהג המקום" ברחבת הכותל המערבי להחלטות מועצת הרבנות הראשית. המשמעות המעשית היא הדרת רגליהן של קבוצות לא-אורתודוקסיות מרחבת הכותל ומניעה של כל ניסיון לערוך בה תפילה פלורליסטית, כמו זו של "נשות הכותל".

ההסכמים גם מעניקים, כאמור, פתחון פה לרבנות בכל דיון הנוגע לשאלת שמירת השבת על ידי מוסדות ממלכתיים, מה שיביא לצמצום עבודות תשתית של גופים ממשלתיים בשבת, אם לא לביטולן. בדומה, אחד הסעיפים בהסכמים קובע כי הרב הצבאי הראשי ימונה על ידי ועדה בראשות הרב הראשי לישראל, מה שיביא לפוליטיזציה גוברת של תפקיד הרבצ"ר ולניתוקו משדרת הפיקוד הצה"לית.

כל הסעיפים האלה ביחד וכל אחד מהם לחוד יהפכו את הרבנות הראשית למונופול בתחום היהדות בישראל הקובע הלכה ויהדות באופן אחיד לכולם, גם למי שרוצה יהדות אחרת או למי שהשקפתו שונה משל אלה המיוצגים ברבנות כיום.

זהות גנובה

המגמה השלישית קשורה במילות הקסם איתן פתחנו – "זהות יהודית". המדובר בניפוח תקציבי בהיקפי ענק של גופים ממשלתיים שתפקידם ומטרתם עמומים במקרה הטוב. כך, למשל, תקציבה של המינהלת לזהות יהודית, שהוקמה על ידי נפתלי בנט בתקופתו כשר לשירותי דת בשנת 2013, צפוי להיות מוכפל פי עשרה – מכ-70 מיליון שקלים ל-700 מיליון שקלים בשנת 2023, ובנוסף קפיצה של עוד כמה מאות מיליוני שקלים בשנתיים שלאחר מכן.

המינהלת עוסקת כיום בעיקר בתמיכה בעמותות שונות, רובן מקדמות "קירוב לבבות" אורתודוקסי – לשון מכובסת לפעילות החזרה בתשובה בקרב אוכלוסייה חילונית. אין ספק כי הפעילות הזאת עומדת להתעצם פי כמה, אף אם אין לדעת בדיוק כיצד ינוצל שאר התקציב.

לצד מינהלת הזהות היהודית תוקם רשות חדשה לחיזוק הזהות היהודית-לאומית במשרד ראש הממשלה, תחת שליטתו של סגן השר אבי מעוז, ובמסגרתה תוקם מחלקה ל"תודעה יהודית". הרשות תתוקצב בכמה מאות מיליוני שקלים. על פי הערכות שונות, מדובר בתקציבים שילכו לאינדוקטרינציה חרד"לית קיצונית ברוח בית הגידול האידאולוגי של מעוז, הלוא הוא ישיבת הר המור שמנהיגה הרוחני הוא הרב צבי טאו.

מעוז קיבל לידיו גם את היחידה לתוכניות חיצוניות במערכת החינוך, לרבות מערכת גפ"ן, המרכזת את התכנים החיצוניים המוצעים למנהלי ולמנהלות בתי הספר. מכאן קצרה הדרך להחדרת משנתו אל החינוך הממלכתי ולעקירה של תכנים ליברליים. מעוז כבר הצהיר בהקשר זה שיקים מערכת מעקב אחר מנהלי בתי ספר שתפקידה יהיה לדווח על תוכניות הלימוד החיצוניות שבחרו – זאת בניסיון להפעיל לחץ ציבורי, מקארתיסטי, על מנהלים שבחירותיהם לא מתיישבות עם דעותיו.

לכך יש להוסיף את האגף לתרבות יהודית, שעובר, יחד עם המינהלת לזהות יהודית, למשרד המשימות הלאומיות (לשעבר משרד ההתיישבות) בראשות השרה אורית סטרוק. אלה יחלֶשו על תקציב של למעלה ממיליארד שקל בבסיס תקציב המדינה כבר בשנת 2023, שילכו להטמעה של יהדות חד-ממדית, קיצונית וצרת אופקים המדירה כל פרשנות אחרת וקובעת, בניגוד למסורת, שכבר אין 70 פנים לתורה, אלא אחד בלבד.

ממשלת כפייה דתית

שלוש המגמות המתוארות מסמנות את הממשלה הנכנסת כממשלת כפייה דתית. מייד לאחר הבחירות צפו ועלו חששות חדשים-ישנים באשר לאפשרות שהנה מתקרבת אלינו רכבת מדינת ההלכה. רק שהרכבת הזאת מתקרבת כבר מספר שנים. יש ביטויים רבים ושונים של החיבור בין המדינה ובין ההלכה – מנוכחות קבועה של נציגוּת רבנית בוועדת סל התרופות ועד לחיוב נשים המעוניינות להירשם לנישואין לעבור הדרכות כלה; שתי דוגמאות שהיו כאן לפני גם הממשלה הנוכחית. אלא שהפעם, הרכבת עובתה בקרונות נוספים ופסיה חושמלו (לא בשבת). כבר לא מדובר באיים בודדים של שליטה הלכתית, אלא במערכות אזרחיות שלמות.

אם הסעיפים המרכזיים בהסכמים הקואליציוניים בתחום הדת והמדינה ימומשו, נראה מדינה יהודית שפועלת על פי פרשנות הלכתית מחמירה ומסוימת מאוד, ושיותר ויותר ממערכותיה האזרחיות מוכפפות לגורם תיאוקרטי יחיד. הפלורליזם היהודי כבר לא יתקיים במרחב, והפער בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, המביטה בזעזוע בנעשה כאן, יתעצם עוד יותר. הרוחות בקרב גורמים רבים בתפוצות כבר סוערות סביב חוק השבות, ויש מי שקורא שלא לשתף פעולה עם הממשלה.

אלה לא נבואות זעם; זו המסקנה הבלתי נמנעת מקריאת ההסכמים הקואליציוניים. זה, כמובן, לא התרחיש האפשרי היחיד. קיימת האפשרות שחלק מסוים מהשינויים המוצעים או אפילו רובם ייבלמו על ידי בכירי הליכוד. אולם יש לזכור, כי גם בתוך הליכוד הכוחות החרד"ליים הכו שורש, וכבר הצליחו בעבר להקפיא את מתווה הכותל, שנתניהו בעצמו קידם, ולקדם יוזמות קיצוניות.

האופוזיציה מתמודדת עם מבחן קשה: היא נדרשת לפעול בשורה של חזיתות שונות ולחלק את מאמציה בצורה בלתי אפשרית כמעט. אם ברצונה להתמודד עם מתקפת הכפייה הדתית של הממשלה, עליה להתעקש שוב ושוב על אלטרנטיבה יהודית: להתמודד מול המהלכים שלעיל באמצעות שימוש בנראטיב יהודי פלורליסטי לצד דמוקרטי, כלומר לא לוותר על דמותה היהודית של המדינה. הזהות היהודית, על כולנו לזכור, אינה נחלתו של אף גורם פוליטי.

על תני פרנק

מנהל המרכז ליהדות ומדינה מבית מכון הרטמן.