עיצוב: עדי רמות. צילומים: משה שי ויונתן זינדל
"ברגע שיש חוק שקשור לחיילים, לנכים, לבטן הרכה של כולנו, צריך להיערך נכון. אין בעיה, קיבלנו החלטה כאופוזיציה שבאף חוק לא מצביעים בעד. באף חוק, רק אם יש מלחמה או מבצע. […] אני אומרת חד וחלק: אנחנו כסיעה החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת והחלטנו להפיל את הממשלה, אז אין כאבי בטן על חיילים, על נשים מוכות או על מקרי אונס, כי כולם מבינים שזה הרציונל".
הדברים הללו, שאמרה מירי רגב בישיבת סיעת הליכוד במאי האחרון, עוררו בשעתם בעיקר ביקורת ולעג, זעזוע אפילו. הרקע להם היה חוק "ממדים ללימודים" שקידמה ממשלת השינוי, לסבסוד לימודים אקדמיים לחיילים משוחררים. תומכי הממשלה הקודמת ראו בכך עדות ניצחת להיעדר הגבולות של אופוזיציית בלוק נתניהו, שחבריה מוכנים לחתוך לעצמם את האף רק כדי להרגיז את הפרצוף – להתבזות ולהצביע ביודעין נגד האינטרס שלהם ושל מצביעיהם, רק כדי לחבל בפעילות הקואליציה.
אמנם באפיזודה ההיא כאבי הבטן הכריעו והאופוזיציה ניאותה לרדת לבסוף מהעץ, בעזרת הסולם שהגיש לה בני גנץ בדמות נוסח פשרה. אבל במשך רוב רובם של ימי הממשלה הקודמת, טקטיקת רגב אכן הדריכה את פעילות האופוזיציה – ולבסוף גם ניצחה. גוש נתניהו-מתנחלים-חרדים (בסיוע מזדמן של חד"ש, תע"ל ובל"ד) היה לעומתי יותר, שבר יותר כלים וחצה יותר קווים אדומים מכל אופוזיציה אחרת בתולדות המדינה. גם המסמר האחרון בארון הקבורה של ממשלת השינוי – הצבעת האופוזיציה נגד חידוש התקנות לשעת חירום בשטחים, מהלך חיוני להמשך קיומן של ההתנחלויות – היה חתיכת כאב בטן שאיים להציב את גוש נתניהו במסלול התנגשות חזיתי עם מצביעיו, אבל ההתעקשות השתלמה.
כפי שהראה לאחרונה טל אלוביץ' – מנהל סיעת העבודה לשעבר וחוקר בהווה, שבחן את פעילות האופוזיציה בכנסת הקודמת – השימוש שלה בהסתייגויות להצעות חוק היה הנרחב והאפקטיבי ביותר בתולדות המדינה. מי יכול היה לשער שבמדינת ישראל הבריונות תשתלם. שר המשפטים יריב לוין, ששימש אז כ"מרכֶּז האופוזיציה", התגאה כי "הצעות חוק ממשלתיות תקועות בזכות הדיונים הארוכים והפיליבסטר שעשינו". השחיקה, הלילות הלבנים, הצורך לגייס את כל חברי הקואליציה לכל הצבעה, בכל יום ובכל שעה – כל אלה עשו את שלהם וסייעו בפירוק ממשלת השינוי.
אופוזיציה לוחשת
הסיבה היחידה להעלות באוב את אירועי השנה שעברה, שכבר נדמים כאילו נלקחו ממקום אחר ומעידן אחר, היא האירועים שמתרחשים ממש בימים אלה.
התבקש שכלל חברי האופוזיציה יעמדו בחזית המאבק הציבורי הקריטי נגד ההפיכה המשטרית. תוכנית הממשלה, שקרובה כחוט השערה להתממש ולפורר את התשתית הדמוקרטית של מדינת ישראל, תפגע, כמובן, גם ביריביה הפוליטיים. גם אם חברי האופוזיציה לא ייפגעו בנפש או בכיס, הם יירמסו פוליטית ורעיונית. השינוי המתוכנן בסעיף 7א ב"חוק יסוד: הכנסת", למשל, יותיר את מרבית נציגי הציבור הערבי מחוץ לכנסת בבחירות הבאות, מה שימנע מהאופוזיציה הנוכחית כל אפשרות ממשית בעתיד הנראה לעין לגבש רוב בבחירות ולהחליף את השלטון.
עם זאת, נכון למועד כתיבת הדברים, לא כל חברי האופוזיציה הרימו את הכפפה. רוב מנהיגיה אינם מתבלטים, וקולם אינו נשמע. וכשכן נשמע, חלקם עסוקים בקידום תוכניות עוועים ל"הפיכה בהידברות". אולי יזכו להחליט אם להב הסכין שיישחטו באמצעותו יהיה חלק או משונן. אמנם השבוע, הופיעו לפיד וגנץ בעצרת המחאה מחוץ לכנסת והתנהגו כמנהיגי המרד, אבל הם עשו זאת אחרי שבועות ארוכים שבהם היו מחוץ לתמונה, משדרים מסרים מבולבלים ולפעמים הרסניים ממש שמרפים את ידיה של המחאה.
במילים אחרות, אם גוש נתניהו הצליח להפיל את ממשלת השינוי לאחר שנהג כאופוזיציה לוחמת, הגם שמתבריינת – חלקים בגוש המרכז-שמאל-ימין רך-ערבים נוהגים, במקרה הטוב, כאופוזיציה לוחשת, במקרה הטוב מברברת.
חברי אופוזיציה נראים יושבים כתף אל כתף עם חלק מהאנשים שמבקשים בימים אלה לרמוס אותם ואת הציבור שבחר אותם. במפגש המסורתי של סמלי השלטון, שמתקיים מדי שנה בט"ו בשבט, נפקד מקומה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שהחרימה את הכינוס במחאה על ההפיכה. מי שסבר כי הפיכה משטרית איננה סיבה טובה דיה להדיר את רגליו ממפגש עם ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה היה יאיר לפיד, שאף נעתר לפוטו-אופ וניפק תצלום מביש עם מובילי ההפיכה. לדיראון עולם.
חבר האופוזיציה ח"כ מתן כהנא (המחנה הממלכתי) אירגן רק בשבוע שעבר מפגש אחדות בין חברי הקואליציה והאופוזיציה (!), שבו התבקשו נבחרי ציבור משני צדי המתרס לומר מילה טובה על יריביהם (!!). לפי דיווח באתר "חרדים 10", הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, גם הוא מהמחנה הממלכתי, חלק שבחים לשרה אורית סטרוק, שמקדמת בימים אלה חוק שיתיר אפליה בחוק מטעמי דת, וסיפר על היכרותם: "נפגשנו לא מעט פעמים, תמיד ראיתי אהבה גדולה לארץ, אהבה גדולה למפקדי צה”ל ולחיילים".
ראש אכ"א לשעבר, אלעזר שטרן מיש עתיד, בחר לפרגן לאיתמר בן גביר, שהבטיח לגרש מהארץ את חברי הכנסת הערבים ובינתיים מחיש את בואו של מבצע שומר החומות 2. ואילו הפרטנר לאחדות של ח"כ מירב בן ארי מיש עתיד היה בועז ביסמוט מהליכוד, עד לאחרונה שופרו של נתניהו ב"ישראל היום" וב"אולפן שישי" וכעת מי שמקדם חוק שמאיים לחסל את העיתונות החוקרת. על ביסמוט אמרה בן ארי: "אני גיליתי בן אדם נשמה, מת על הילדים שלו". השניים, יש לציין, התגבשו לאחרונה במשלחת של הנשיא הרצוג לפרלמנט האירופי, שם, לפי בן ארי, ביקשו לשמור על "האינטרסים של מדינת ישראל". אבל איך אפשר בכלל, במציאות הנוכחית, לדבר על אינטרס לאומי שמשותף לבן ארי, שנבחרה לייצג את המחנה הדמוקרטי, ולביסמוט, בשר מבשרם של מחרביה?
עסקים כרגיל עד לקריסה
בניגוד לתזה הרווחת בחוגים מסוימים, קירוב לבבות בין חברי כנסת אינו מבשר קירוב לבבות בין חלקי הציבור שבחרו בהם, וממילא קירוב לבבות הוא לא התרופה להפיכה המשטרית; היא מתרחשת לא בגלל שסע חברתי, אלא בשל תאוותה של שכבה פוליטית מסוימת לכוח בלתי מוגבל ולמימוש מטרות אישיות או מגזריות שאינן מתאפשרות במסגרת שלטון החוק.
אי אפשר לערוך פוטו-אופים, לשחק במשחקי חברה או לשבת במועדון החברים עם אדם אשר רק לפני רגע האשמת בהנעת הפיכה משטרית. כלומר, אפשר, אבל אז המסר שמחלחל לציבור הוא שהשד לא כל כך נורא.
כשחברי אופוזיציה מסוימים נוהגים בכנסת בימים כאלה כמו במועדון ג'נטלמנים שרק במקרה חלק מחבריו משתייכים למחנה כזה ואחרים למחנה הנגדי, כשהם משדרים "עסקים כרגיל" ומסכימים לחבור לקואליציה בהצבעות נקודתיות, כשהם מגיבים בצורה רפה למכות הניחתות על החברה הישראלית מדי יום, הם כמו אומרים לבוחריהם שהמצב לא כל כך נורא, שכלום לא בוער. נכון, הדמוקרטיה הישראלית כהרף עין מלנפוח את נשמתה, אבל הכל בסדר.
גוש נתניהו הצליח להפיל את ממשלת השינוי באמצעות תעמולה שקרית לחלוטין כלפי הציבור שלו, ולפיה מדובר בממשלה דורסנית ורומסנית, כזו שמכריזה מלחמה על היהדות, מסכנת את המדינה, מוסרת אותה לאויביה ועל הדרך מפנקת אותם ב-53 מיליארד שקלים. התעמולה שיכנעה, בין היתר, כי השחקנים היו מחויבים לה. אם מדובר בממשלת שמד, כפי שטענו ברשעות נתניהו ואנשיו, חזקה עליהם שלא ישתפו איתה פעולה, שיתקעו מקל בכל גלגל, שיחרימו אותה ויביאו להפלתה בכל אמצעי קיים. האמצעים הלמו את המטרה, והמטרה הושגה.
והנה, כעת קמה לה ממשלה שבאמת ובתמים מהווה איום קונקרטי על מרקם חייה של החברה הישראלית, על שלטון החוק ועל אושיות הדמוקרטיה. בשונה מטענות הסרק של האופוזיציה בראשות נתניהו נגד ממשלת השינוי, הטענות נגד הממשלה הנוכחית מקבלות חיזוקים הן מהמציאות והן מגורמים רבים, שונים ובלתי תלויים – מדי יום. ממשלה כזאת, ברור לחלוטין, אכן ראויה להתנגדות פרלמנטרית כמו זו שקיבלה הממשלה הקודמת. והפעם מסיבה אמיתית.
על משמעת פרלמנטרית כמו זו של בלוק נתניהו בכנסת הקודמת אין מה לדבר. האופוזיציה לא ממררת את חיי הקואליציה ולא סובלת מכאבי בטן, אלא ממשיכה לשדר "עסקים כרגיל". כך, למשל, לא פחות מ-32 חברי כנסת מכל סיעות האופוזיציה, פרט למפלגות הערביות, הצביעו בסוף החודש שעבר בעד הצעת חוק של הקואליציה שקוראת לבטל את אזרחותם של מחבלים אזרחי ישראל. זו עובדה מבישה גם מבלי להיכנס לתוכן (הפסול) של הצעת החוק.
מתעוררים מהתרדמת
המאבק נגד הממשלה הוא אנומלי: נציגיו הבכירים בכנסת נותרו מאחור, נלחמים את המלחמה הקודמת, נמצאים באופסייד מוחלט או מפגרים בקילומטרים אחרי הציבור שלהם – שמוביל את המחאה בצורה נחושה ומעוררת כבוד – במקום להנהיג אותו.
אחרי שנים של עמעום מסרים, של טשטוש אידאולוגי, של "אין יותר ימין ושמאל", פוליטיקת ה"אנחנו או הם" של המחנה השני יצרה מציאות של, ובכן, אנחנו או הם. ואנחנו – הציבור הליברלי – רואים נכוחה את ההפיכה המתרקמת לנגד עינינו ונכונים להיאבק נגדה בכל אמצעי חוקי. הוא לא זקוק לאישור ולא מחכה לפקודה מההנהגה הפוליטית – להיפך, הציבור הליברלי מסתכל על נציגיו ואומר להם: "אחריי".
מחוץ לגופים פוליטיים במובהק, החברה האזרחית בישראל אינה פוליטית במיוחד, וממעטת לנהל מאבקים ציבוריים אגרסיביים. הממשלה החדשה עוררה את הישראלים מתרדמתם וחייבה לעשות מעשה גם כאלה שבפעמים הקודמות שבהן הפעמון צלצל משכו בכתפיהם והגיבו, כמו ברטלבי הלבלר, ש"הם מעדיפים שלא". בכל יום מצטרפים למחאה מגזרים וקבוצות שאנשיהם ודאי לא היו מדמיינים שייקחו חלק במאבק כה בוטה ומפורש נגד הממשלה – פשוט כי זה צו השעה. כלכלנים והייטקיסטיות, פרקליטים ואמניות, ותיקי צבא, אקדמאיות ורופאות – כל אלה נרתמו בעצומות ובהתארגנויות שונות ונדירות בחריפותן כנגד ההפיכה.
במקביל, מי שאמורים להנהיג את תנועת המחאה קוראים, כמו לפיד וגנץ, לקדם מתווה מוסכם לרפורמה במערכת המשפט – כאילו שהם עצמם מאמינים שאפשר לבוא בדברים עם הפירומנים בממשלה – או משיאים למוחים עצות סרק, כמו איזנקוט שקבע בשבוע שעבר ש"צריך לעשות את כל הפעולות על פי החוק ולא לקרוא למרי אזרחי, לסרבנות ואפילו לא לעודד חברות הייטק להוציא כסף מהארץ", באופן מנותק לחלוטין מהסנטימנט הציבורי. מנהיגי האופוזיציה אינם מובילים את המחאה; למעט חברי כנסת ספורים שנלחמים בוועדות, הם משמשים, במקרה הטוב, סטטיסטים במחאה, תפאורה להפיכה המשטרית. במקרה הרע הם שוקעים במריבות פנימיות והכפשות הדדיות. כאב הבטן שלהם הוא כלפי הזולת.
העובדה הבסיסית היא שהמחאה זקוקה להנהגה וההנהגה זקוקה למחאה. בהתאם לדינמיקה שהשתרשה מאז החל המשבר השלטוני ב-2019, הציבור הליברלי מקדים את נציגיו הפוליטיים, הולך רחוק יותר ונועז יותר מהם. הציבור הזה נכון לנהל מאבק אזרחי נחוש ולשלם מחיר אישי, בזמן שנראה שרוב נציגיו מסרבים לצאת מאזור הנוחות. הגיע הזמן שהאחרונים ידביקו את הקצב.
המחאה זקוקה למנהיגי האופוזיציה משום שהתנגדות אזרחית ומפגני כוח עממיים, מרשימים ככל שיהיו, לא יצליחו לבדם לבטל את הרפורמה – נדרשת רגל מסיימת פרלמנטרית, או לכל הפחות השתתפות משמעותית מצד האופוזיציה. ומנגד, מנהיגי האופוזיציה זקוקים למחאה משום שאם לא יוכיחו את מחויבותם לציבור הליברלי ולזעקתו, הם לא יקבלו ממנו לגיטימציה לקבל החלטות בשמו, לא כל שכן החלטות שנויות במחלוקת – בבית הנשיא או מחוץ לו. לא ייתכן שינוחו בעמדת נבדל בשעה שהציבור נאבק, רק כדי לחטוף למחאה את הכדור ולתת את אותה רגל מסיימת.
רק במאבק משולב – מחאה אזרחית, לרבות שביתה ומהלכי מרי אזרחי אחרים במסגרת החוק, לצד מאבק פרלמנטרי מתמיד הכולל החרמה מוחלטת של הקואליציה ואימוץ כל סעיף בספר הטריקים של האופוזיציה הקודמת, לרבות הגשת הסתייגויות, פיליבסטרים, פעולה אישית מול חברי הכנסת של הקואליציה ועוד – רק כך החברה הישראלית תוכל, אולי, להטות את כיוון הספינה.