לעם היהודי יש אובססיה קלה עם דמוגרפיה. יש לכך מגוון סיבות: החל מההבטחה שנתן הקב"ה לאברהם ולפיה צאצאיו יהיו רבים ככוכבי השמיים וכחול על שפת היום, וכלה בנסיבות ההיסטוריות הקשות שהמיטו כליה על כמעט מחצית ממנו. כיום, התנודות שנרשמות בממדיו של העם היהודי מזכירות פג שנולד טרם זמנו במשקל נמוך במיוחד – כל עלייה או ירידה נחווית כדרמה. 

כמובן שהדבר נכון גם לגבי מדינת ישראל. למן ראשיתה של התנועה הציונית נערכו חישובים דמוגרפיים שהשוו את גודל היישוב היהודי לגודלו של היישוב הערבי ששכן לצדו באותה כברת ארץ. בשנים האחרונות מתעצם דווקא השיח על הדמוגרפיה הפנים-יהודית, ובעיקר על הגידול הצפוי בחלקהּ של החברה החרדית מתוך כלל הישראלים. המחקר המצוטט ביותר בהקשר הזה הוא תחזית שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני מספר שנים ולפיה בשנת 2065 תהווה האוכלוסייה החרדית קצת פחות משליש מאוכלוסיית ישראל.

יש הרבה מה לומר על התחזית הזאת. למשל, על ערכן של תחזיות דמוגרפיות כה ארוכות טווח, בה בשעה שידוע שהן רגישות ביותר לשינויים; או על ההתעלמות של התחזית שבנדון מתנועה של פרטים בין הקבוצות, אשר על פי מחקרים אחרים (ביניהם של מרכז טאוב) צפויה לגרוע מהחברה החרדית כ-15 אחוז מאוכלוסייתה. וזה עוד לפני שנכנסים לדיון במורכבות המוסרית של ניתוח דמוגרפי, המתבונן בכל בני אותה הקבוצה כמקשה אחת.  

אבל גם בניכוי כל המשתנים הללו, נותרת על כנה אמת אחת ברורה: החברה החרדית תגדל מאוד בשנים הקרובות, ואם היא תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום – קרי, תסרב רוב הזמן להנחיל לבניה לימודי ליבה ברמה גבוהה (או בכלל), ותתנגד ברובה ללימודים אקדמיים וליציאת גברים לעבודה – מדינת ישראל תיקלע לקטסטרופה חברתית וכלכלית. ככה פשוט. איציק קרומבי, מחבר הספר כשהחרדים יהיו רוב, מכוון ללב החשש הזה בדיוק. 

להלך בין הטיפות

לפני שנצלול לגוף הדברים, ראוי להכיר טובה ליוזמי הסדרה "בית יוצר ישראלי" בעריכת הרב שי פירון (הוצאת ידיעות ספרים), שהספר רואה אור במסגרתה, על כך שניגשו לעסוק ברצינות בסוגיות הניצבות על סדר היום הציבורי, ושהעשירו את מדף הספרים הישראלי בסדרה חשובה (אף אם האיכות משתנה מספר לספר). 

שם החיבור הנוכחי פרובוקטיבי במידת מה: הרי גם התחזיות הדמוגרפיות הרדיקליות ביותר לא חוזות רוב חרדי בטווח הנראה לעין; יתרה מכך, קרומבי עצמו בכלל לא עוסק בדמוגרפיה בספרו, או אפילו מזכיר אותה. אבל בשוך הפרובוקציה, מתגלה ספר טוב, קולח מאוד, שמנתח בצורה עניינית ומעניינת את האתגר התעסוקתי העצום שמציבה החברה החרדית בפני כלל החברה ישראלית. הוא עושה זאת בעזרת שילוב בין נתונים ומידע לבין סיפורים אישיים, רובם נבעו מניסיון חייו. קרומבי הוא יזם הייטק חרדי, בוגר אקזיט אחד לפחות, ופעיל זה שנים בתחום עידוד התעסוקה בחברה החרדית – ביוזמות פרטיות וממשלתיות כאחת. 

עוד בטרם הצגת הבעיה, פותח קרומבי בסיפור היסטורי קצר, המגולל את תולדות ההתבדלות העמוקה הטמונה, לטענתו, בהיסטוריה ובמסורת היהודיות ("התבדלות" פירושה ניתוק מחברת הרוב ומתרבותה, ושמירה הדוקה ואדוקה על מצוות הדת, תוך סירוב גמור לחידושים). זהו החלק החלש בספר. אם מטרתו היא לספק תיאור היסטורי מהימן הרי שהוא נכשל בכך. 

אין זאת שלא היה זרם מתבדל משמעותי בהיסטוריה היהודית, אלא שהוא רק אחד מבין מגוון זרמים, ולאו דווקא המרכזי שבהם. הוא אולי היה נפוץ מאוד בזמנים מסוימים, אבל זניח למדי באחרים. מופרך גם התיאור ולפיו רק מי שהחזיקו בגישה המתבדלת הצליחו לשמור על המסורת, בעוד אלה שנמנעו ממנה נעלמו. ההנחות השגויות הללו מובילות לתיאורים היסטוריים לא מדויקים בלשון המעטה, למשל ההתפארות בהצלחת המורדים החשמונאים והתיאור שלה כניצחון ההתבדלות, המגיעים לצד התעלמות גמורה מהתבוללות הבָּזק של החשמונאים בדורות הבאים. 

תיאורים היסטוריים בעייתיים מופיעים גם בהמשך החיבור, אבל ניתן להתייחס אליהם בסלחנות מסוימת, שכן עושה רושם כי תפקידם העיקרי איננו לצייד את הקורא בידע היסטורי, אלא להעניק חלון הצצה למקורותיו של האתוס החרדי; לסיפור שמספרת לעצמה החברה החרדית על אודות המקום שממלא העבר בהתנהלותה בהווה. החיבור היה יוצא נשכר לוּ עניין זה היה מצוין מפורשות. עם זאת, אפשר גם להבין את בחירת המחבר לא לעשות כן, אחרי שניכר שוב ושוב כיצד הוא מנסה להלך בין הטיפות – בין הצדקת החברה שעמה הוא נמנה לבין ביקורת עדינה עליה. 

לא לליברליזציה

חלקו המרכזי של הספר מוקדש לתיאור האתגר המרכזי של החברה הישראלית, לשיטתו של המחבר – תעסוקת חרדים בכלל, ותעסוקת גברים חרדים בפרט. קרומבי מפרק את הבעיה הזו לגורמיה: לימודי ליבה, לימודים אקדמיים, גיוס לצבא ועוד; מפרט את היוזמות שננקטו לאורך השנים בניסיון לפתור אותה – ברבות מהן הוא עצמו היה מעורב בדרך זו או אחרת; ולבסוף, פורש את הפתרונות שלו. 

ככלל, וזו נקודה חשובה, הפתרונות שקרומבי מציע כרוכים בוויתור על הניסיונות להשפיע על החברה החרדית בכיוונים ליברליים יותר, או לחילופין לדרוש ממנה להתאים את עצמה לחלק מהסטנדרטים הנהוגים בדמוקרטיה ליברלית, וזאת מתוך מטרה להקטין את חששהּ מכך שצעדי השתלבות יובילו לחילון ולליברליזציה של בניה. רק כך, טוען קרומבי, תתאפשר השתלבות רחבה יותר וחלקה יותר במערכות הלימודים והתעסוקה השונות. 

כך, למשל, מבקר קרומבי את שדולת הנשים על שעתרה לבג"ץ נגד תוכנית הצוערים "משפיעים", שהציעה לצעירים חרדים מסגרת הכשרה בהפרדה מגדרית, שבעזרתה יוכלו להשתלב בשירות הציבורי (בית המשפט קיבל בשעתו את העתירה והתוכנית נסגרה). באופן דומה, הוא יוצא נגד הניסיונות להגביל את מסגרות הלימודים האקדמיות המתקיימות בהפרדה. במילים אחרות, הליברלים בישראל נדרשים לשים בצד את הערכים החשובים להם, על מנת שהמדינה תוכל להתמקד במטרתה הקיומית – גידול משמעותי בהיקפי התעסוקה ובאיכותה בקרב החברה החרדית. 

מה מאפשר היזם הסורר

הספר כאמור קולח והטיעונים נשמעים משכנעים, ועם זאת – יש שתי בעיות מרכזיות בתזה שמציג קרומבי. הראשונה נוגעת לדרך שבה מתרחשים שינויים חברתיים, והשנייה נוגעת למהות השינויים שקרומבי מבקש לבצע. 

באחד מפרקי הספר מנגיד קרומבי בין שיטות העבודה של שני יזמים חברתיים חרדים, שקבעו לטענתו את מידת הצלחתו של כל אחד מהם. היזם הראשון הקים ישיבה תיכונית חרדית – מוסד שבו לומדים לימודים תורניים לצד לימודי חול לבגרות. בד בבד, הוא גם התבטא בפומבי בצורה נוקבת ובלתי מתפשרת נגד הממסד החרדי. היזם השני הקים אף הוא ישיבה תיכונית חרדית, אך עשה זאת בהסכמתם השקטה של גורמים מרכזיים בקהילה, ותוך שהוא מקפיד להתבטא בצורה דיפלומטית כלפי הממסד החרדי. 

אם כן, בעוד שהיזם הראשון נתקל במתקפות אישיות ומהמורות רבות בדרכו, והצליח רק בקושי להתניע את הלימודים בישיבה הבודדה שהקים, היזם השני הצליח להעביר את השינויים שעשה בשקט יחסי ואף פתח בעקבות כך מספר מוסדות נוספים, וזאת, לטענת קרומבי, בזכות הקפדתו להישאר בתוך גבולות המיינסטרים החרדי, גם אם בשוליו. והמסקנה: לא רק שהיזמים מהסוג הראשון מועדים לכישלון, הם אף מזיקים למאבק כולו, כיוון שהם גורמים לממסד החרדי להתכנס עוד יותר פנימה ולחשוש עוד יותר משינויים. 

יש שתי בעיות בתזה הזאת. הראשונה היא ברמת התיאור העובדתי – במציאות, גם היזם השני נתקל ברדיפה מצד הממסד החרדי וגם הוא משלם מחירים לא פשוטים על פועלו, כולל התנכלויות אישיות, פשקווילים שפורסמו נגדו, הפגנות מול ביתו ועוד. הבעיה השנייה, המהותית יותר, היא היעדר ההבנה שכדי ששינויים חברתיים משמעותיים יתרחשו, יש בדרך כלל צורך בשני סוגי היזמים – הם משלימים זה את זה, והאחד לא יכול להצליח בלי האחר. 

מתודת "השוטר הטוב והשוטר הרע"

מבט בארצות הברית של שנות ה-60 יבהיר זאת. האדם המזוהה ביותר עם המאבק העז שהתנהל אז בעד זכויות אדם לשחורים הוא מרטין לותר קינג. אחרי שהמאבק שבראשו עמד הוכתר, לפחות פורמלית, כהצלחה, ואחרי שנרצח בגיל 39, הפך קינג לאגדה. 730 רחובות קרויים כיום על שמו ברחבי ארצות הברית, יום ההולדת שלו הפך ליום חג לאומי רשמי שמצוין גם במערכת החינוך האמריקאית, ועוד. 

לעומת קינג, שמו של מלקולם אקס, שהקדיש אף הוא את חייו למאבק על זכויות לשחורים באותן השנים, ונרצח גם כן בטרם מלאו לו 40, זכור פחות, ולעתים אף לשמצה. שלא כמו קינג, שקרא לביטול הסגרגציה בין שחורים ללבנים, אקס דווקא דגל בהפרדה, קרא להקים מדינה של שחורים שתיתן ביטוי לזהותם – ואת המאבק לכל אלה קרא לנהל באמצעים אלימים. 

נשאלת אם כך השאלה: האם קינג היה מצליח במאבקו גם ללא מלקולם אקס? טענה מקובלת יחסית במחקר ההיסטורי של המאבק לזכויות האזרח גורסת שללא אקס, קינג היה מתקשה הרבה יותר בהשגת מטרותיו. ייתכן גם שלא היה מצליח כלל. שכן, אקס הפחיד את האמריקאים הלבנים בדרישותיו מרחיקות הלכת, ובעיקר בקריאה שלו למאבק אלים, ובין השאר בהשפעתו, הם נדחקו לקבל את הדרישות של קינג ושל תנועתו, שנתפסו כרע במיעוטו. 

זו איננה דוגמה בודדה; מאבקים חברתיים רבים לאורך ההיסטוריה נוהלו במתכונת דומה, של שתי תנועות מתחרות – ביניהם גם מאבק הסופרג'יסטיות באנגליה בתחילת שנות ה-20. המתודה של "שוטר טוב ושוטר רע" פועלת אפוא את פעולתה גם בניסיונות להשיג שינויים חברתיים. בדומה, בלי היזם החברתי החרדי שמאתגר את המיינסטרים החרדי ומפחיד אותו, גם היזם המתון לא היה מצליח. 

הניתוח של קרומבי גם סובל מפגם אנליטי: אי אפשר להתבונן במציאות, ולהסיק שאותה התוצאה בדיוק (הקמת רשת משגשגת של ישיבות תיכוניות) היתה מתקבלת גם בנתונים אחרים (ללא פעולותיו של "היזם הראשון" שאתגר את המיינסטרים). לא ניתן להוציא מרכיב אחד מהתמונה ולהסיק שכל שאר המרכיבים יסתדרו באותו האופן בדיוק.

הנוסחה "נפרד אבל שווה" בטלה

הבעיה המרכזית השנייה בספר נוגעת למהות השינויים החברתיים שקרומבי מבקש לקדם, על מנת לעודד תעסוקת חרדים. כאמור, קרומבי מבקש מהמדינה ומהציבור הליברלי בישראל להנמיך מעט את דגליו הערכיים, כדי להתמקד במשימה החשובה יותר של תעסוקת חרדים. הוא מרפרף כמעט בזלזול על טענות הצד הליברלי בנושא הזה, וטוען שבמרבית המקרים זה אינו אלא ניסיון להתערב בחייו של האחר ולכפות עליו אורחות שאינם מתאימים לו. האמנם?

גם כאן, הפניית מבט אל מעבר לים תצייד אותנו במושג חשוב המסייע להפריך את התפיסה שמציג קרומבי. על אף שחשיבות עידוד התעסוקה בקרב חרדים היא ברורה, ומכאן שגם הצורך בביצוע התאמות מסוימות על מנת להוציא זאת לפועל – הנוסחה "נפרד אבל שווה", שטבע בית המשפט העליון האמריקאי בפסיקה על סגרגציה בין שחורים ללבנים במערכת החינוך, איננה הדרך לקיים את השילוב הזה בתעסוקה. 

אין כמו החברה החרדית (ובמידה פחותה גם החברה הדתית-לאומית) כדי להמחיש זאת. בבית הכנסת, נשים אינן סתם נפרדות: הן נדחקות אחורה, או הצדה, או לקומה אחרת, ואין להן כתוצאה שום תפקיד בתפילה הציבורית, לא כל שכן בהובלתה; באוטובוסי ה"מהדרין" הנשים הן אלו שנשלחות לספסלים האחוריים, ולעולם לא הגברים; ועל השלכותיה של ההפרדה על מקום הנשים בפוליטיקה החרדית, או בעולם התורה החרדי, אין צורך להכביר מילים. 

לאמיתו של דבר, כבר היום ההפרדה באוניברסיטאות גובה מחיר ממרצות שלא מתקבלות למשרות אקדמיות. כיוון שבקמפוסים שמקיימים הפרדה מרצים יכולים להרצות גם בפני גברים וגם בפני נשים, ומרצות יכולות להרצות רק בפני נשים, למוסדות אקדמיים משתלם פחות להעסיק מרצה אישה. ומה אם מחר בבוקר ידרשו עובדים חרדים לעבוד במגזר הציבורי רק באתרים שבהם אין נשים? ככל שעידוד תעסוקה חרדית היא המשימה הראשונה במעלה, שלא לומר היחידה, למה שלא נתחשב גם בדרישה זו? הפתרון שמציע קרומבי הוא, לפיכך, מתכון לכרסום בעיקרון השוויון ולכך שגבולותיו יידחקו כל הזמן.

באותו האופן, גם את הגבול המדויק של ההתחשבות אין ביכולתי לשרטט. זו סוגיה מורכבת מאוד, שמערבת משתנים רבים (וערכים רבים) שיש לקחת בחשבון, כשגם לטיעונים שמעלה קרומבי בהחלט יש משקל. ועם זאת, המהירות והקלות שבהן הוא מנפנף את הערכים הליברליים היא לכל הפחות בעייתית, על אחת כמה וכמה על רקע חרדת הקודש שבה הוא מתייחס לעמדות הערכיות החרדיות (לצד ביקורת מסוימת שיש לו עליהן). 

יש בעיות בוערות יותר

החברה החרדית מציגה תופעות מוערכות כמו קהילתיות ומשפחתיות הדוקות; ערבות הדדית פנימית מרשימה; הערכה ואף הערצה כלפי מבוגרים על בסיס היקף ידיעותיהם ומוסריוּת אורח חייהם; שיעור אלימות נמוך יחסית למרות העוני הרב; ועוד. אך לצד כל זאת, זו חברה פרה-מודרנית במידה רבה שלא אימצה ערכים אזרחיים שעומדים בבסיסה של כל מדינה מערבית, כגון שוויון. לא מיותר לציין שזו גם הקבוצה הראשונה בחברה הישראלית שהתגייסה מלא-מלא כדי להילחם בבג"ץ, הרבה לפני ששאר הימין הצטרף למערכה. זה אך טבעי: עבור חברה שלא רואה בשוויון ערך בסיסי, קרדינלי, בית משפט עצמאי שמעגן אותו נתפס כאבן נגף. 

איך אפוא תיראה מדינת ישראל כשתחיה בה אוכלוסייה גדולה כל כך שערכים אזרחיים בסיסיים כל כך לא מדברים אליה, שלא רואה בשוויון בפני החוק ערך נעלה, ושמינהל תקין הוא בגדר שמועה רחוקה עבורה? למען ההגינות צריך לומר שיש גם מגזרים רבים אחרים שהערכים האלה הם לא בדיוק נר לרגליהם. אולם יש בזה רק כדי להעצים את התהייה, לא להוריד ממנה. 

האם תעסוקה היא אכן הבעיה החריפה ביותר שמביא איתו הגידול המשמעותי בחברה החרדית? דומה שהמשבר החוקתי שמתחולל עכשיו מצביע על כך שישנן צרות גדולות יותר. הן לא בלתי פתירות, וייתכן ששילוב בתעסוקה יתרום לפתרונן בצורה עקיפה, אבל חשוב להצביע בעיקר עליהן – ויפה שעה אחת קודם.