נפתלי בנט הוא ישראלי טוב. מצוין אפילו. חמש השעות שבהן הוא משוחח עם חנוך דאום (ישראלי לא רע בעצמו), לא מותירות כל ספק בעניין הזה. גם בגיל 50, ולאחר כהונה סוערת במשרד ראש הממשלה, בנט הוא עדיין אותה מזיגה נלהבת של מאצ'ואיזם צבאי, טוּב לב בסיסי, נטייה לפשטנות וגישת Can do הייטקיסטית ששבתה את דמיונם של צעירי הציונות הדתית בשנת 2012, עת השיק את הקריירה הפוליטית שלו. וכמו ישראלים רבים וטובים, בנט מוצא את עצמו נבוך, כמעט חסר אונים, מול אתגרי הזמן.

אף שמדובר בראיון הראשון שעורך בנט מאז סיים את תפקידו, ובאחד הראיונות הארוכים שנערכו אי פעם בישראל, בנט לא "שובר שתיקה", או קלישאה חבוטה דומה. עמדותיו של ראש הממשלה לשעבר בנושאים שעל הפרק ידועות למדי, מרבית הסיפורים שהוא משווק כבר מוכָּרים, והתובנות שלו צפויות. בכלל, נדמה שהפורמט, ובעיקר הבחירה בדאום החבר-מעריץ כמראיין, מקעקעים מראש כל אפשרות לאינטרוספקציה אמיתית. ועדיין, המוצר שמוגש לצופה מעניין כשלעצמו – אנו פוגשים את נפתלי בנט כפי שהיה רוצה שיתפסו אותו, במינונים ובדגשים החשובים לו.

יוצא בה"ד 1 הנלהב ביותר בכנסת

כבר מהרגע הראשון של השיחה, ניכר שהקדנציה בתפקיד הבכיר הותירה בבנט חותם, שלא לומר צלקת. בנט מדבר לאט יותר מבעבר, הוא מהורהר יותר, טון דיבורו שקט ורגוע. רק פעמים בודדות במהלך השיחה קולו הופך כעוס ועולה אוקטבה – בעיקר כשהוא מדבר על ההשמצות שכוונו כלפי בני משפחתו.

נושאי השיחה האהובים עליו, לעומת זאת, לא השתנו במאומה. בנט הוא בהחלט לא הפוליטיקאי הישראלי הראשון שברזומה שלו יש קריירה צבאית, והוא גם רחוק מלהיות הבכיר או הוותיק שבהם, אך ייתכן מאוד שהוא יוצא בה"ד 1 הנלהב ביותר שכיהן בכנסת אי פעם. כך למשל, לאורך שנותיו בפוליטיקה, בנט טבע לא מעט מטבעות לשון ששאבו מהעגה הצבאית – "רסיס בישבן", "ירי בנגמ"ש" ו"כתף מתחת לאלונקה" הם הזכורים שבהם.

גם בשיחה עם דאום, בנט מקדיש ליחידות המיוחדות ולעבודתו מולן פרק זמן ניכר, שבמהלכו נסוך על פניו מבט מוקסם, משהו שבין הערצה כנה לגאווה שובבית של שותף סוד. על אף אחד מהישגיו בנט לא מתפייט בגאווה רבה יותר מאשר על הזמן שבילה במחיצת לוחמי הימ"מ. התקופה עמם, לדבריו, הביאה אותו לערוך שינוי בהוראות הפתיחה באש, שהוביל בתורו לעלייה תלולה במספר המחבלים ההרוגים בשטחים.

השאלה האם ההישג הזה תרם במשהו לביטחונם של תושבי ישראל נותרה פתוחה. גם הקֶשר בין השינוי הזה לבין העלייה המשמעותית במספר ההרוגים הפלסטינים הבלתי מעורבים תחת ממשלת השינוי, לא עלה לדיון כלל. במובן זה אין הבדל משמעותי בין בנט ראש הממשלה לבין בנט המ"פ הנועז שספר איקסים על קת נשקו האישי בעת שירותו ברצועת הביטחון בלבנון. כל איקס מייצג, כמובן, מחבל הרוג. אבל בעוד שמפקד צעיר רשאי אולי להימנע מעיסוק בשאלות גורליות, ולהתהדר בתואר "אלוף החיסולים" שדבק בו בין חבריו מבלי לתהות מה בעצם הוא עושה שם, ראש ממשלה אינו זכאי לכך. מוטב היה לוֹ, לבנט, להשתחרר מדמותו של המפקד-המחסל שאינו יודע לשאול.

דיון רק באמצעים, לעולם לא בתכליות

בכלל, מה שמעורר השתאות אצל בנט זה שכמעט בכל נושא עליו הוא מדבר, הוא מקפיד להתמקד באמצעים בהם נקט, וכמעט לעולם לא בתכליות שאליהן כיוון. הוא מתאר בפירוט את ארוחות הבוקר היומיות שקיים עם חברי סיעת ימינה כדי שיאפשרו לו להקים את הממשלה שלו, אבל כשדאום מנסה להבין מדוע בנט בכלל יצא לפרויקט, האחרון מסתפק באיזו אמירה כללית על הצורך להציל את המדינה מסבב בחירות חמישי. במקרה אחר, כשדאום מבקש לשמוע מה הוא חושב על הסוגיה העזתית, בנט מייד משיב על היתרי עבודה שנתן ושהביאו לשנה רגועה יחסית. אולם מה המטרה ארוכת הטווח? האם ראוי לחתור להסדר עם החמאס? איך הוא מסתכל על ההתנתקות במבט לאחור? הצופה יוכל רק לתהות.

כאשר בנט נשאל על אירועי מאי 2021 בערים המעורבות ועל יחסו לפלסטינים אזרחי ישראל, הוא עונה איך עירב את השב"כ במאבק בפשיעה ובלאומנות. נזכיר ואף נדגיש: מדובר בראש הממשלה הראשון שהכניס מפלגה ערבית לקואליציה, ניתן היה לצפות ממנו לאיזושהי תובנה עקרונית – האם ראוי בעיניו לנסות ולנסח תפיסה אזרחית חדשה ואינקלוסיבית יותר? או שאולי הוא מאמין ומקווה להשתלבות ערבית במרחב הציוני הישראלי?

ככל שבנט בכלל הרהר בנושאים הללו, אין לכך זכר בשיחה. וכאן יש להדגיש, כי למרות מה שאולי נהוג לחשוב, זה איננו דפוס נפוץ בקרב פוליטיקאים, ועוד פחות מכך בקרב מדינאים בכירים. נתניהו, אולמרט, אהוד ברק או אפילו יאיר לפיד, כל אחד מהם – בהינתן מראיין ידידותי וסביבה נטולת לחצים – היה מזנק בשמחה על ההזדמנות לשטוח את תפיסת עולמו בכל נושא שבנדון. לא בנט.

הבריחה למשפחתיות דביקה

בנט הוא לא בדיוק הטייפקאסט של פוליטיקאי ציני וחסר ערכים. נכון יותר להגיד שהוא תופס ערכים כעניין מובן מאליו, שמביך כמעט לדבר עליו. הוא מתייחס כמה וכמה פעמים במהלך הראיון לתפיסת עולם אותה הוא מכנה "70-70", לפיה 70 אחוז מהציבור מצוי בהסכמה לגבי 70 אחוז מהנושאים. התפיסה הזאת היא שהנחתה אותו, לדבריו, בכל המהלך של ממשלת השינוי.

לטענת בנט, זו גישה שמאפשרת עבודת ממשלה  חלקה ויעילה גם בחברה מקוטבת. במקום לחדד עמדות ולעסוק באופן עקר במושאי המחלוקת, הממשלה "מטפלת" – כלשון ביטוי נוסף שהכניס לז'רגון המקומי – ב-70 אחוז המוסכמים; סלילת כבישים, הורדת חסמים ומאבק בפשיעה.

בנט הוא, כמובן, לא ממציא הדוקטרינה הזאת, הטכנוקרטית. קל ללגלג עליה, קל מדי, אבל לעתים קרובות מוחמצת העובדה שדווקא יש בה משהו ישראלי להפליא. אמחיש למה אני מכוון: בשלב כלשהו בשיחה, בנט מדבר על אבי מעוז, וניכר שהוא מתקשה באמת ובתמים לבטא את מה שהוא חש כלפי עמדותיו של סגן השר. במקום שבו פוליטיקאים אחרים – יאיר לפיד למשל – היו שמחים בוודאי לשאת הרצאה על זכותו של כל אדם לחיות ולאהוב כפי רצונו, בנט רק ממלמל בצער: "הרי בכל משפחה יש אחד כזה [כלומר להט"ב]".

ההתייחסות לסוגיה מבעד לפריזמה המשפחתית היא איננה בכדי. המשמעות של המילה "ערכים" (ע"ע "אדם ערכי") בשיח הציבורי הנפוץ היא בדיוק הבליל הבלתי מוגדר הזה, של משפחתיות דביקה, טיולים לצפון ופטריוטיות מהזן של קצינת חינוך צה"לית. במובן מה, הטכנוקרטיה פועלת בשמו. האידיאל הישראלי של ערכיות הוא אפוא לא דיסידנטי, אלא קונפורמיסטי. הגיבור שלו הוא לא אלכסיי נבלני, אלא חילי טרופר.

יש בעיות רבות באידיאל הזה. קל ללעוג לנאיביות ולקונפורמיזם האופטימי הזה. גם אפשר (וצריך) לשאול את מי הוא מדיר. אבל בנקודת הזמן הנוכחית, דומה כי הגדולה שבמגרעותיו היא המבוכה שעוטפת אותו שעה שהעקרונות שנראים לו כה מובנים מאליהם, עד שמביך להזכירם בשמם, נדרסים.

על אבי מעוז אפשר להגיד דברים רבים, לרבות אמירות שאי אפשר לבטא מעל במה מכובדת זו, אבל מה שבטוח הוא שאיננו ביישן. הוא ודומיו יודעים היטב במה הם מאמינים, ומתארגנים כרגע כדי לממש בדיוק את החלק באמונותיהם ששנוי במחלוקת עזה. דודי אמסלם אולי לא מחזיק בתפיסת עולם פוזיטיבית כוללת ובלתי חדירה כמו נציגהּ בממשלה של ישיבת הר המור, אבל הוא מצהיר בריש גלי על שנאתו הבלתי מתפשרת בדיוק לאותה ישראליות חביבה שבנט מייצג (האשכנזית לדידו), ועל נכונותו האקסטטית להחריב אותה עדי היסוד. אולם כל מה שיש לבנט להגיד עליו ועל אבישי בן חיים – אדם ששפך עליו תועפות רעל בשבתו כמדקלם-סיסמאות-מטעם במהדורת חדשות מובילה – זה "דווקא יש הרבה זוגות מעורבים [אשכנזים-מזרחים] היום". זוהי שוב אותה בריחה למשפחתיות דביקה, הנטולת כל רלוונטיוּת לשיח הפוליטי.

יותר נוח עם פוטין, מאשר עם זלנסקי

דומה שאותה הבעיה גם מסבירה את הכישלון הקולוסאלי של מדיניות בנט ביחס לפלישה הרוסית לאוקראינה, ולקריסת ניסיונות התיווך שלו. מעבר לאי דיוקים העובדתיים ולחולשה הכללית של הטיעון של בנט (עליהם הצביעו כבר רבים וטובים), קשה להתחמק מהרושם שלבנט פשוט קל יותר לחוש אמפתיה כלפי פוטין, מאשר כלפי זלנסקי.

זה לא שבנט הוא מעריץ בריונים אנטי-מערבי כמו כמה מהאפולוגיסטים המקומיים של הרודנות הרוסית (גדי טאוב וגרשון הכהן, למשל). חלילה. אבל לבנט יש הרושם שעם פוטין יכול היה לשאת ולתת בשפה שמוכרת לשניהם ושאותה הוא מכנה "פרגמטיזם", בעוד שהשיח עם זלנסקי, כך נראה, זרם באופן פחות חַלָק. להבדיל מזלנסקי, שנוטה לפנות לחוש המוסרי של שומעיו ומרבה לדבר בשמם של ערכים ועקרונות מופשטים, פוטין, כך משתמע מהדברים של בנט, שומר על שיח יומיומי יותר, מה שהתאים כמתברר לבנט-הנבוך-מערכים.

עד כמה מעטה המחשבה שהקדיש בנט למהותה של המלחמה תעיד האנקדוטה הבאה: בנט מספר כיצד מספר חודשים לפני הפלישה, במהלך פגישה ידידותית עם פוטין בסוצ'י, העביר לנשיא הרוסי בקשה מזלנסקי, לקיים עמו שיחה. בשלב הזה, בנט מספר לדאום כיצד מבטו של פוטין הפך קר, והוא החל ללהג על ה"נאציזם האוקראיני".

בנט  מתייחס אפוא לחוויה הזאת כאנקדוטה מוזרה, אבל כשדאום שואל אותו האם ייתכן שבעיני מתווכים חיצוניים ובורים גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני עשוי להיראות עניין פשוט יחסית לפתרון – כפי שנראית המלחמה במזרח אירופה לבנט – האחרון משיב בביטול: "אין מה להשוות בכלל, הרי לנו אין פרטנר והשנאה של הפלסטינים כלפינו לא רציונלית".

מעבר לאירוניה המוחמצת (האם שנאתו של פוטין לאוקראינים כן "רציונלית"? האם מבָצע פשעי המלחמה המחרידים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה כן עונה להגדרה "פרטנר"?), התשובה השטחית והקלישאתית הזאת חושפת גם בורות במושכלות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבות הציונות – ז'בוטינסקי, למשל – ראו את השנאה של הפלסטינים לציונות ואת התנגדותם האלימה כלפיה כרציונליות לחלוטין, בוודאי צפויות ולעתים גם מוצדקות. ההתעלמות מכך מחלישה את עמדת ישראל בסכסוך.

אובדי עצות

כפי שנרמז בתחילת הדברים, כל הנאמר כאן היה מעניין פחות ודחוף הרבה פחות, אלמלא הרגע ההיסטורי שאנחנו על סִפּוֹ. על הרקע הזה, מה שמתגלה במהלך הראיון שוב ושוב, זה עד כמה הישראליות החביבה הזאת שבנט מייצג אובדת עצות ונטולת מילים ממש, מול מתקפת השנאה שמובילים אנשים נחושים יותר וגם, אין לכחד, נטולי בושה.

אם התופעה הזאת היתה ייחודית לבנט – פוליטיקאי שחשיבותו העכשווית אפסית וחשיבותו העתידית לוטה בערפל – ניחא. אבל אין הדבר כך, ותעיד על זה האזנה ל"נאום הפשרה" של הנשיא הרצוג, שבו הציע את המתווה שלו לרפורמה בתחום המשפט. ובכן, הגישה הזאת פשוט לא תספיק. הישראלים הטובים צריכים להחליט במה הם מאמינים, ולהפסיק להתחבא מאחורי פק"ל הקפה והסנדות של הצופים. ויפה שעה אחת קודם.