דיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט בשבועות האחרונים על חוקי ההפיכה המשטרית העניקו ליו"ר, שמחה רוטמן, יותר שעות מסך מכפי שקיבל בכל ימי כהונתו בכנסת. הם חשפו את הציבור הישראלי לְמחוקק שהיה כמעט אלמוני רגע קודם לכן, ובחסות המציאות הפוליטית החדשה הפך בן-לילה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה הציבורית, ובעיני רבים – גם אחת המאיימות ביותר. 

רוטמן, כזרוע הפרלמנטרית של שר המשפטים יריב לוין, להוט לשנות בצורה רדיקלית את סדרי המשטר בישראל, במטרה להגדיל את כוחם של נבחרי הציבור על חשבון הרשות השופטת. במקביל, חבר הכנסת ממפלגת הציונות הדתית, כמו יו"ר מפלגתו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מקדם מִשְנַה כלכלית ליברטריאנית במטרה "לשחרר את היחיד" מ"הלפיתה הרודנית" של השלטון ולאפשר פעילות חופשית לחלוטין של השוק, ללא שום הפרעות.

אלא ששתי העמדות הללו בדרך כלל לא הולכות ביחד. הראשונה, הנוגעת לסדרי המשטר, מכונה לעתים "פופוליזם סמכותני" (Authotaritarian Populism), או בשם המכובס "דמוקרטיה לא-ליברלית". השנייה, הנוגעת לכלכלה, היא עמדה ניאו-ליברלית בעלת מאפיינים ליברטריאניים ומושפעת מכלכלנים כמו מילטון פרידמן וימינה ממנו. גרסאות שונות שלה אפשר למצוא אצל מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.

העמדה הראשונה שואפת להעביר כוח אל הרשויות המבצעת והמחוקקת כדי ליישם את "רצון העם". זאת, כחלק ממאבק באליטות – ממשיות ומדומיינות כאחת – שמיוצגות על ידי בית המשפט והפקידוּת המקצועית. העמדה השנייה שואפת לצמצם כמה שיותר את כוחו של השלטון כדי למנוע התערבות שלו ביחסים הכלכליים והחברתיים, והיא בוודאי מתנגדת להחלשת הרשות השופטת, האמונה על אכיפת חוזים ושמירה על זכויות קניין – שני התנאים הבסיסיים לקיומו של שוק כלכלי מתפקד. במילים אחרות: נראה, לכאורה, שיש סתירה מובנית בין שתי העמדות הללו, כזו שמחייבת לבחור בין העמדה הראשונה לשנייה.

אבל בישראל של שני העשורים האחרונים נוצר דווקא שעטנז בין שתי העמדות הללו. אולי זה בגלל טראומות הסכמי אוסלו וההתנתקות, בעיניה של הציונות הדתית, שגרמו לאובדן האמון שלה בממסד, כפי שטען המסאי אסף שגיב, לשעבר העורך הראשי של הוצאת המרכז האקדמי "שלם", בראיון שפורסם עמו לאחרונה ב"הארץ". שני האירועים המכוננים הללו, טען שגיב, הובילו את הציונות הדתית להחליף את הטיעונים התיאולוגיים באידאלוגיה שמרנית להלכה, אך בגרסה מעוותת שלה למעשה.

ואולם, גם אם זה שעטנז שנולד כתוצאה מטראומה או מצורך רטורי, אי אפשר לפטור אותו כבליל בלתי הגיוני של עמדות סותרות. לא רק משום שזו העמדה הפוליטית המשפיעה ביותר על המציאות הישראלית כיום, ולא רק משום שמאחורי רוטמן יש ציבור משמעותי של תומכי ימין חילוניים ודתיים; אלא כי רוטמן ותומכיו הם אנשים מספיק רציניים כדי שהעמדות שלהם ייבחנו ברצינות ככל הניתן. לכן הנחת העבודה צריכה להיות ששתי העמדות הללו אכן מתיישבות האחת עם השנייה, ולנסות לאתר את ההיגיון המשותף ממנו נובעות שתיהן.  

ההוגנות על פי רוטמן

ראשית, כדי להבין טוב יותר את העמדה החוקתית של רוטמן כדאי להתחיל דווקא עם העמדה הכלכלית שהוא מייצג. זוהי עמדה שנשענת על מסורת ארוכה של מחשבה ניאו-ליברלית וליברטריאנית, הסבורה כי יש קשר הדדי בין צורת ארגון היחסים הכלכליים לבין חירות אישית – כך כפי שמילטון פרידמן כותב בפרק הראשון של קפיטליזם וחירות.

לפי מסורת זו, ככל שלמדינה יש כוח גדול יותר המאפשר לה לכפות את רצונה על היחיד, כך היחיד פחות חופשי; והיות שחופש הוא ערך מוסרי שעומד בפני עצמו, מתן כוח בידי המדינה הוא דבר רע בהכרח שעלול להוביל לעוול מוסרי. רייגן תמצת את הרעיון העמוק הזה בפשטות האופיינית לו: "הממשלה היא לא הפתרון לבעיות שלנו; הממשלה היא הבעיה".

המסקנה המתבקשת, לפי הזרם הניאו-ליברלי הקיצוני הזה, היא אפוא שיש להסיר ככל הניתן את המגבלות על היחסים הכלכליים הנוצרים בהסכמה בין שני אנשים או ישויות: יחסי עובד-מעסיק, יחסי רגולטור-חברה עסקית ועוד. ככל שנסיר יותר מגבלות, אומרים רוטמן ושותפיו לאידאולוגיה הכלכלית הזאת, כך נשגשג יותר – הן מוסרית הן חומרית. כך לדוגמה, את הצעת החוק הנוכחית שלו שפוגעת משמעותית באיגודי עובדים ובזכות השביתה, הצדיק רוטמן בכך שהיא מקדמת "הוגנות, אחריות ושמירה על זכויות הפרט".

מה קובע את המחירים בשוק

ואולם, נראה שההיגיון הניצב מאחורי ההפיכה המשטרית מוביל, כאמור, למקום ההפוך בדיוק. גם רוטמן ושותפיו אינם מכחישים שההפיכה המשפטית נועדה לתת יותר כוח לרשויות המבצעת והמחוקקת על חשבון הרשות השופטת, שאמונה על הריסון של השתיים הראשונות. התוצאה הישירה של מהלכים אלה ניצבת בניגוד לאידאל הניאו-ליברלי, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של רייגן. שכן, הסכנה היא שהממשלה והכנסת (שבהיעדר מערכת שמבטיחה איזונים ובלמים והפרדת רשויות, משמשת בישראל כחותמת גומי בידי הממשלה) יוכלו לנגוס בחירויות הפרט ללא בית משפט או ייעוץ משפטי שיעצור בעדם. 

ההנחה שעומדת בבסיס התפיסה הכלכלית הניאו-ליברלית שבה מחזיקים רוטמן, שר האוצר סמוטריץ' ואחרים היא שכל אדם הוא סוכן אוטונומי ורציונלי, ובהתאם, שהמחירים בשוק של שירות או של סחורה מסוימת – בין אם זה שוק של עובדים או של מוצרי חלב – הם הייצוג, או הביטוי, של התבונה הרציונלית הקולקטיבית של אינספור האינדיבידואלים המרכיבים את השוק. 

איך? כשאנחנו בוחרים לרכוש כמות מסוימת ממוצר מסוים, אנחנו מביעים באמצעות הבחירה החופשית שלנו את הרציונליות שלנו ואת מכלול הרצונות המייחדים אותנו כבני אדם. מנגנון המחירים – בשוק מסוים או המחירים היחסיים של מוצרים שונים משווקים שונים – משקלל את כלל הרצונות הללו, ומביע את הרציונליות שלנו באופן כמותי. היות שכך, כל מגבלה על ההִתקשרות החופשית בין השחקנים בשוק מהווה שגיאה כלכלית, משום שהיא יוצרת עיוות מחירים, ומחלקת את תשומות ייצור – כמו עבודה והון – בצורה לא יעילה; אך היא מהווה גם שגיאה מוסרית, משום שהיא פוגעת בעצם היכולת של אדם להביע את שאיפותיו ורצונותיו, וממילא פוגעת באופן עמוק בחופש שלו. 

"מחירים" ו"נבחרי ציבור" זה אותו הדבר

הדרך היחידה להבין את השעטנז האידאולוגי מהסוג של רוטמן כעקבי היא לעשות קסם קטן ולהחליף את המושג "מחירים" במשנַה שלו במושג "נבחרי ציבור". כך מתקבל הרעיון לפיו נבחרי הציבור הם הייצוג האולטימטיבי של הרציונליות הקולקטיבית של אינספור אינדיבידואלים חופשיים. בהמשך להיגיון הזה, ובזהה לתפיסה הכלכלית של רוטמן, מגבלות חיצוניות המושתות על יכולתם של נבחרי הציבור לבטא את הבחירה החופשית של העם – כלומר, כאלה שנכפות עליהם בידי גורמים שלא עמדו לבחירה, כמו פקידים, שופטים או יועצים משפטיים – יוצרות עוול מוסרי, ויש לצמצם אותן למינימום האפשרי. או כפי שניסח זאת רוטמן עצמו, בראיון לאתר "סרוגים": "הכנסת שנבחרת ישירות על ידי הציבור […] היא נציגת העם ולכן צריך שיהיה לה את הכוח המקסימלי". 

מתמונת העולם הזאת עולה מתח מובנה בין האזרח לבין רשויות השלטון, כפי שגם רוטמן הציג זאת בדיון בוועדת החוקה בינואר האחרון: "'שלטון' הוא המשטרה שפוגעת לו בפרטיות, בחירות, שמאזינה לו. זו רשות המסים שמטילה עליו שומה […] שלא מגיעה לו". כלומר, נבחרי הציבור הם לא השלטון, גם כאשר הם מחזיקים ברשות המבצעת, אלא הם אלה שמגינים על הציבור מפני "השלטון" – הפקידוּת, הייעוץ המשפטי – החותר לפגוע בחירויות הפרט. לפי רוטמן – ובמובן הזה הוא לא שונה מפופוליסטים אחרים מוויקטור אורבן ועד דונלד טראמפ – נבחרי הציבור הם אפוא הכלי דרכו האזרחים מנסים להתגונן מפני השלטון.  

לפיכך, התפקיד שרוטמן ייעד לעצמו הוא לשנות את המבנה המוסדי של ישראל כך שנבחרי הציבור יוכלו לגייס גם את בית המשפט למערכה נגד "השלטון". רק כך ניתן יהיה להביס את "השלטון" שמנסה לכפות על העם עמדות שלא תואמות את הזהות האותנטית שלו. אך יותר מזה, כך ניתן יהיה להביס את "השלטון" שמבצע פגיעה מוסרית, במובן זה שאינו נותן לאינדיבידואלים שמרכיבים את העם להביע את עמדותיהן ולממש אותן בטוהרתן – בדיוק כפי שרגולציה מעוותת את המחירים ואת הרצון האמיתי והחופשי של ציבור הצרכנים והיצרנים.

בעולם של רוטמן קיים איזה יסוד טבעי, קמאי, המבקש לפרוץ החוצה; רצון עממי שנבחרֵי הציבור מבטאים בשלמותו, שרק מחכה שיוסרו ממנו האזיקים בדמות שופטים ופקידים בעלי שררה וכוח כפייה; רצון עממי הזהה לזה שמנגנון המחירים מבטא בשלמותו, אם רק יוסרו ממנו האזיקים בדמות רגולציה ממשלתית ויושבי ראש ועדי עובדים שעושים שימוש בכוח כדי לכפות את רצונם.

מה הסרטים מספרים על "ימין" ו"שמאל"

ועדיין נותרה תעלומה אחת שצריך להסביר. השעטנז של רוטמן הוא עמדה יחסית נדירה בקרב פופוליסטים, כיוון שהם מבכרים הכפּפה של הכלכלה לצורכי השלטון, וכן בקרב ליברטריאנים, שכן הם מבכרים מתן כוח לשוק על פני הממשלה. החיבור הזה, במילים אחרות, אינו טבעי. עולה אם כן השאלה: איך רוטמן ודומיו מצדיקים את ההשלכה מעמדה אחת לשנייה; איך ההחלפה של "מחירים" ב"נבחרי ציבור" נראית להם כהחלפה סבירה.

באופן אולי לא צפוי, כדי לענות על השאלה הזו כדאי להיעזר בביקורת קולנוע של רוטמן, שכבר הפכה בינתיים ויראלית. בראיון שקיים בינואר שאול אמסטרדמסקי עם רוטמן בפודקאסט המצולם "המנגנון", מציע הח"כ ניתוח פוליטי לסרטי פנטזיה פופולריים ולפיו "אווטאר" הוא סרט שמאלני, ואילו "שר הטבעות" הוא סרט ימני.

עצם זה שרוטמן מוצא ימין ושמאל בכל מקום הוא דבר מעורר מחשבה כשלעצמו, אבל מה שמעניין במיוחד הם הקריטריונים שלפיהם הוא קובע איזהו סרט ימני ואיזהו שמאלני. בסרטים ימניים, מסביר רוטמן, "יש טוב ברור. יש רע ברור. […] אין אי-בהירות, אין ספקות".

ב"אווטאר" גיבור הסרט מגיע לכוכב מרוחק במטרה לגזול ממנו משאבי טבע, אך מוצא את עצמו נשבה בקסמיהם של הילידים. יש בו מורכבות מוסרית ועיסוק בסוגיות פוסט-קולוניאליות ואקולוגיות. "שר הטבעות", לעומתו, מתאר לכל אורכו את מלחמת בני אור בבני חושך. המורכבות המוסרית ש"אווטאר" מציג, בניגוד לעמדות החד-משמעיות שמוצגות ב"שר הטבעות", היא בדיוק מה שרוטמן סולד ממנו כל כך.

יותר מכל התבטאות אחרת שלו בחודשים האחרונים, הרגע הזה, שבו רוטמן הרשה לעצמו להתיר קצת את העניבה, מעיד באופן עמוק על תפיסת העולם הפשטנית שעומדת בבסיס ההצדקות שלו – הן של העמדות הכלכליות הקיצוניות והן של העמדות המשפטיות הרדיקליות.

מה גורמת ההתעלמות מהמורכבוּת

אפשר להבין זאת יותר לעומק על דרך ההשוואה. עמדה כלכלית שמאלית, סוציאל-דמוקרטית, יוצאת מתוך נקודת הנחה שהעולם הוא, אכן, מקום מורכב. כך למשל, יש כשלֵי שוק מובְנים בשווקי הסחורות והשירותים, כמו חוסר מידע של צרכנים לגבי איכות המוצר שהם קונים – האם הפירות במכולת רוססו יותר מדי או האם הם עומדים בתנאֵי הכשרות וכך הלאה. לכן נדרש מהמדינה שתגדיר תקנים, תבדוק את העמידה בתקנים הללו, ותיידע באמצעות סימון או תעודה. בתמונת העולם הזאת, המדינה היא חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה.

בדומה, יש "כשלי שוק" גם בשוק העבודה, כמו מערכת יחסי כוחות לא שוויונית בין מעסיק לעובד שמונעת מהעובד להרוויח את החלק ההוגן שלו מההכנסות של העסק, או להבטיח לו ביטחון תעסוקתי מינימלי. לכן גם כאן המדינה פועלת באמצעים שונים כדי לאזן את הכוח של העובד הבודד מול המעסיק שלו. למשל, באמצעות חקיקת חוקים שונים; הקמת בתי משפט ייעודיים לדיני עבודה; או ההגנה על האפשרות להקים ועדי עובדים. בעיניים של תפיסה כלכלית שמאלית, כל אלו, ועוד רבים אחרים, הם כלים שונים לאיזון – גם אם לא תמיד מושלם – בין רצונות וצרכים של אנשים שונים, המחזיקים בכמות כוח שונַה, בעולם מורכב.

בתפיסה הניאו-ליברלית הפשטנית שרוטמן דוגל בה, לעומת זאת, השחקנים הכלכליים לעולם לא סובלים ממחסור במידע או מפערים במידע; אין כשלֵי שוק שיוצרים עיוותים עצומים או נזקים בלתי-הפיכים; אין יחסי כוח בין מעסיק ועובדים שדורשים איזון על ידי "צד שלישי" כמו איגוד עובדים; ואין צורך ברגולטור שיאזן בין שאיפות סותרות. 

כפי שאפשר ללמוד מקטגוריות הימין והשמאל שהגדיר בראיון לאמסטרדמסקי, אותה תפיסה העיוורת ליחסי הכוח מופיעה גם במשנה הפוליטית של רוטמן. כלומר, הסלידה ל"שמאל" רק משום שהוא ער למורכבוּת ופועל בזיקה אליה, מכתיבה בפועל עיוורון כלפיה, ובמקרה של השדה החוקתי, לעיוותים המבניים, האינהרנטיים, בשיטה הפוליטית הישראלית: להיעדר ההפרדה בפועל בין הממשלה לכנסת, לכוח העודף ממילא שמקבלת הרשות המבצעת, לסכנה שכוח בלתי מוגבל יביא בהכרח לשחיתות שלטונית, ועוד.

נראה שהצד השני של המטבע, לשיטתו של רוטמן, הוא המחשבה שכל צעד של הממשלה שיפגע באופן משמעותי ב"חירות העם", יוביל בהכרח להדחתה על ידי העם עצמו – כאילו הממשלה אינה מעוניינת (ואינה יכולה) להשתלט על מוקדי כוח, בין אם במערכת המשפט או בתקשורת החופשית, כדי למנוע בדיוק את זה. כך כפי שכבר נעשה כידוע בפולין, הונגריה, רוסיה וטורקיה.

העיוורון של רוטמן למורכבות של החיים האמיתיים, ולעובדות שפוגמות בצדקת הסיפור שגיבש לעצמו, מזכירה את האזהרה המהדהדת שהשמיע בנובמבר 1995, כמה חודשים אחרי שלרוטמן מלאו 15, הרב יהודה עמיטל אזהרה מהדהדת לגבי תפיסת המציאות של חלק מהנוער הציוני-דתי: "אנו אשמים בחינוכו של דור שלם למחשבה שטחית, הבנויה על סיסמאות וקלישאות, נוער שאיננו מסוגל לראות ולהבין מציאות מורכבת. בישיבות עוסקים בלימוד גמרא, בחשיבה מורכבת ועמוקה. באוניברסיטה מלמדים כיצד לנתח טקסטים באופן מורכב ורציני. אך בעניינים פוליטיים – האווירה הציבורית מחנכת לשטחיות ולרדידות".