כל דמוגרף מחו"ל שנחשף לנתונים על ישראל נתקף תדהמה. לא רק שב-60 השנים האחרונות זינקה אוכלוסיית המדינה בקצב של כ-1.9 אחוזים בממוצע מדי שנה – שיעור המוביל להכפלתה מדי 36 שנים – אלא שאין כל סימן משמעותי להאטה. בחמש השנים הקרובות אוכלוסיית ישראל תעבור את זו של פורטוגל, יוון ושבדיה, וגודלה יהיה כפול מזה של נורבגיה ושל פינלנד. לפני 60 שנה, אוכלוסיית ישראל היתה מחצית מאוכלוסייתן של המדינות הללו.

ואם נסתכל קצת יותר רחוק: לפי כל תחזית ראויה לשמה – של חטיבת האוכלוסין של האו"ם, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) הישראלית, של הלמ"ס האמריקאית ועוד – עד שנת 2060, או במונחים יותר נגישים, עוד לפני שהפעוטות של היום יחגגו 40, אוכלוסיית ישראל תמנה כ-20 מיליון נפשות. זאת בעוד שאוכלוסייתן של רוב המדינות העשירות תקטן בתקופה הנדונה.

המנוע העיקרי של הצמיחה הדמוגרפית בישראל הוא, מטבע הדברים, הפריון. הוא עומד כרגע על כשלושה ילדים בממוצע לאישה. דפוסי הפריון בישראל, בייחוד בקרב נשים יהודיות, חורגים מאלה של מדינות עשירות אחרות במגוון של ממדים. לדוגמה, 94 אחוז מסך הלידות בישראל מתרחשות בתוך מסגרת של נישואין, בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD נע סביב 55 אחוז – עובדה המצביעה על יציבות יוצאת דופן של המבנה המשפחתי; ושיעורי הפריון בקרב נשים בעלות השכלה אקדמית לא נופלים מאלו של בעלות השכלה תיכונית – מה שאומר שעלייה בממוצע ההשכלה (הגבוה ממילא) לאו דווקא תבלום את המגמה.

ישראל היא אפוא המדינה העשירה היחידה שטרם השלימה את "מעבָר הפריון" – הירידה שהתרחשה בכל המדינות הללו לממוצע של כשני ילדים לאישה – ובהתאם, גם טרם נהנתה מה"דיבידנד הדמוגרפי" הראשון שלה, קרי, הקפיצה בתמ"ג שהתרחשה בכל אחת ואחת מהן בעקבות אותה ירידה.

הסטייה של ישראל מדפוסי הפריון הרגילים בולטת עוד יותר על רקע העובדה שבכל שאר המדדים הסוציו-דמוגרפיים, היא מתנהגת ככל מדינה עשירה אחרת. למשל: תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, וכך גם רמת ההשכלה האקדמית בקרב נשים יהודיות ורמת ההשתתפות שלהן בכוח העבודה. יצוין כי בשנים האחרונות נרשמת עלייה חדה בשני הקריטריונים האחרונים גם בקרב נשים מוסלמיות.

בשורה התחתונה, לישראל יש פרופיל דמוגרפי ייחודי לחלוטין. חשוב שנכיר בזה ושנלמד אותו, כי הוא משפיע השפעה דרמטית על כל תחום מתחומי המדיניות החברתית והכלכלית.

אמא, אבא, אני רוצה ללמוד דמוגרפיה

עוד לפני שנבין את אופי והיקף ההשפעה של הדמוגרפיה על הסוגיות שבנדון, נדמיין קבוצה של צעירים וצעירות, ששנות לימודיהם במוסד אקדמי עדיין לפניהם, ושבעקבות הקריאה במאמר זה, או חשיפה לממצאים דומים במקורות אחרים, מחליטים שהם רוצים להבין את העולם הדמוגרפי סביבם. לשאול שאלות כגון: כיצד דמוגרפים עוקבים אחר שינויים בגודל האוכלוסייה ובהרכבהּ? כיצד הם מודדים היבטים שונים של פריון, תמותה והגירה (מרכיבי הליבה של כל שינוי דמוגרפי)? מה הוא מערך הגורמים החברתיים-תרבותיים, הכלכליים, הביולוגיים והסביבתיים המשפיעים על המרכיבים האלה? כיצד השתנו המרכיבים הללו לאורך ההיסטוריה באזורים שונים ובאוכלוסיות שונות?

האמת הפשוטה היא שהם לא יוכלו לעשות זאת. לפחות לא בישראל. במדינות מערביות אחרות יש מוסדות אקדמיים ותיקים ומכובדים שמלמדים דמוגרפיה, "מדעי האוכלוסייה" או "לימודי אוכלוסייה" (במקומות שונים מכנים זאת בשמות שונים) באופן מקיף; בישראל, האופציות הרבה יותר מוגבלות. 

ברוב האוניברסיטאות בישראל ניתן ללמוד קורס אחד או מקסימום שניים בתת-תחום מסוים מבין התחומים שמניתי. כך, פריון, מתודות חישוביות בסיסיות ודמוגרפיה יהודית נלמדות בפקולטות שונות ומבוזרות ברחבי האוניברסיטה העברית; תמותה והגירה נלמדות באוניברסיטאות תל אביב וחיפה; ובשביל ללמוד דמוגרפיה כלכלית צריך להגיע לקמפוס רחובות של האוניברסיטה העברית (במחלקה לכלכלה סביבתית). את כל אלה מלמדים קומץ קטן של דמוגרפים, שכל הצעירים שבהם (מתחת לגיל 50) התחנכו במוסדות אקדמיים בחו"ל.

אם כן, חרף השיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי הבוער בישראל בנושאים הדמוגרפיים, מצבה של הדמוגרפיה כתחום לימוד במרחב הישראלי פשוט לא טוב. לא רק שתת-התחומים שכן נלמדים מפוזרים על פני אוניברסיטאות שונות (ולעתים גם מפוזרים בפקולטות שונות בתוך אותה האוניברסיטה), אלא שתחומים שלמים בדיסציפלינה כלל לא נלמדים ולא נחקרים.

למיטב ידיעתי, אין בישראל קורס אחד על דמוגרפיה סביבתית (הקשר בין אוכלוסייה לסביבה), דמוגרפיה פורמלית (כלומר מתמטית, מעבר לכמה מתודות קלאסיות בסיסיות), ביו-דמוגרפיה (השילוב בין דמוגרפיה לתיאוריה ביולוגית), או, בקצה השני של הדיסציפלינה, ה"הומני", דמוגרפיה אנתרופולוגית. גם הדמוגרפיה ההיסטורית – תת-תחום שהשפיע עמוקות על הדיסציפלינה – תיעלם בקרוב, שכן העוסקים בה פרשו, או נמצאים על סף פרישה.

דמיינו, בהקשר הזה, שמאקרו-כלכלה היתה נלמדת באוניברסיטה אחת, מיקרו-כלכלה באוניברסיטה אחרת, כלכלת עבודה בשלישית ואקונומטריקה באוניברסיטה רביעית – וזה עוד במקרה הטוב שהמרצה היחיד בישראל שעוסק באקונומטריקה טרם יצא לפנסיה. זה חסר כל היגיון. דיסציפלינות מתפתחות כשרעיונות מתת-תחום אחד מפעפעים לשני, ולהיפך. דיסציפלינות חלקיוֹת נחלשות ומתפוגגות.

יהיו שיגידו בנקודה זו שדמוגרפיה כדיסציפלינה לעולם לא תהיה גדולה או חשובה כמו כלכלה; אבל אני רוצה לטעון שדמוגרפיה היא, לכל הפחות, מקצוע נחוץ, אם לא קריטי ממש. בדבריי הבאים אסביר מדוע.

בישראל, הדמוגרפים הם חסרי קול

כל דיסציפלינה מכשירה את אנשיה לראות את העולם דרך עדשות משלה. בוגר לימודי דמוגרפיה שמתבונן בעולם דרך עדשות הדיסציפלינה שלו, עשוי להתמקד בתנודות הרכב האוכלוסייה ובמבנה הגיל (אחוז האוכלוסייה בני 10 עד 14 בהשוואה לבני 40 עד 44, וכדומה); בהבחנה זהירה בין מגמות בשיעורים בכלל לבין מגמות במספרים מוחלטים (למשל, כמות הילדים בני השש שמגיעה לכיתה א' יכולה לגדול משנה לשנה גם אם היתה ירידה בשיעור הפריון, בתנאי שאוכלוסיית הנשים בגילי הפריון גדלה); ולבסוף, גם בתיעוד מגמות בלתי-ליניאריות לאורך זמן (למשל, השפעות של גורמים כלכליים או סביבתיים על התנהגות דמוגרפית הקשורה לפריון, הגירה או תמותה). זוהי, בהכללה, "ראייה דמוגרפית".   

במקומות אחרים בעולם מכירים בתרומה של הדמוגרפיה למדיניוּת. כל מדינה מפותחת בעלת אוכלוסייה המונה למעלה משלושה מיליון נפשות, מממנת מרכז מחקר דמוגרפי אחד לפחות (יש 51 מרכזי מחקר כאלה ברחבי אירופה, וכ-30 בארצות הברית), וכך גם המדינות בעלות הכלכלות ה"מתעוררות". דמוגרפים יימַצאו גם בבנק העולמי ובבנקים מרכזיים (אבל לא בבנק ישראל), באגפים שונים באו"ם (אבל לא במשרדי ממשלה בישראל), ובבתי הספר המובילים למדיניוּת ציבורית כמו פרינסטון ושיקגו (על האוניברסיטאות בישראל כבר דיברנו). זו גם הסיבה שכנסים של דמוגרפים באירופה ובמקומות אחרים זוכים לתמיכה מאישֵי ציבור, כולל ראשי מדינות.

בישראל, לעומת זאת, היעדרה של תשתית מינימלית לקיום מחקר דמוגרפי הפכה דמוגרפים לחסרי קול בתחומי המדיניוּת החברתיים והכלכליים, חרף העובדה שהדפוסים הדמוגרפיים בישראל כה יוצאי דופן, ויותר מזה, שסוגיות דמוגרפיות עומדות במרכז השיח הפוליטי במדינה זה שנים.

התוצאה ברורה: היעדר ראייה דמוגרפית פוגע באיכות קבלת ההחלטות בתחומי מדיניוּת, כמו גם בתגובות למשברים. זאת משום שהצוותים האמונים על חיזוי בעיות, על ניתוח הגורמים להן ועל מציאת נתיביהן העתידיים, מחמיצים דברים חשובים.

כך אנחנו מארגנים לעצמנו הפתעות

הנה דוגמאות לארבעה תחומים שבהם הדמוגרפיה פשוט לא נלקחה בחשבון, או לא מספיק בחשבון. הן קשורות לתכנון ברמה המדינתית או המקומית, או, לחילופין, לתגובות לאירועים מתפתחים.

1.  צפי בעיות: בעיניים דמוגרפיות, העלייה החדה בשנים האחרונות בשיעורי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית היתה צפויה. העיתוי שלה קשור קשר הדוק לשילוב בין "בליטת נוער" – קפיצה גדולה בקבוצת האוכלוסייה שמגיעה לסוף שנות העשרה שלה – לבין אחוז גבוה של "חסרי מעש" (NEETS בלשון המקצועית, ראשי תיבות של צעירים שאינם מועסקים, בעלי השכלה גבוהה או הכשרה מקצועית אחרת) בקרב בני הקבוצה הזאת, בעיקר הגברים. ובמספרים: כ-28 אחוז מאוכלוסיית ישראל בגילי 19-23 היא ערבית (יותר מאשר בכל קבוצת גיל אחרת), ובשנים שקדמו למשבר הקורונה, שיעורי התעסוקה בקרב החברים בה נפלו.  

למציאות הזאת, הבעייתית ממילא, נוסף בעשור האחרון פן מגדרי: חלה במהלכו פמיניזציה של ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית, וכיום כ-70 אחוז מסך הסטודנטים הערבים הן נשים. לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להעריך איך ישפיע חוסר ההתאמה הזה בין צעירים לצעירות, על שיעורי הנישואין (יצנחו), האלימות (יזנקו), ומבנה המשפחה בכלל (ייחלש).

2.  תכנון: למרות שאוכלוסיית ישראל בכללותה גדֶלה, כאמור, בקצב של כ-1.9 אחוזים בשנה, קבוצות גיל שונות גדלות בשיעורים שונים, ובכך הן משקפות גלים ייחודיים במבנה הגילים של ישראל. לדוגמה, במהלך עשר השנים הבאות, אוכלוסיית בני ה-80 ומעלה תגדל בקצב כפול מהממוצע הלאומי, כתוצאה משיעורי פריון גבוהים יחסית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, גל העלייה הגדול בשנות ה-90 ממדינות ברית המועצות לשעבר, והעלייה המתמדת בתוחלת החיים. המשמעות היא שכחברה, אנו עומדים לחוות עלייה משמעותית בצורך לטפל בקשישים, כמו גם עלייה משמעותית בהוצאה הכוללת על בריאות.

בקוטב השני של סקאלת הגיל, אחרי תקופה ארוכה של גידול איטי באוכלוסייה היהודית בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, ניכָּנס בקרוב לתקופה של גידול מואץ בבני קבוצת הגיל הזאת. בני ה-20 העתידיים הללו, שעכשיו נמצאים בתחילת התיכון, יגדילו מאוד את הביקוש למשרות במשק, כמו גם את הביקוש להשכלה גבוהה ולדיור.

זאת ועוד, טיפוס קצר בסולם הגיל יראה ששיעורי הנישואין בקרב בני 30-40 ירדו בכעשרה אחוזים בעשור האחרון, ללא עלייה מקבילה בשיעור הזוגות החיים במשותף מבלי להינשא (זוּגָרוּת, שהיתה ונשארה צורת החיים של כחמישה אחוזים בלבד מבין הזוגות). המשמעות היא שאחוז גבוה יותר של אנשים ייכנסו בעתיד הקרוב לשנות ה-40 וה-50 לחייהם כשהם רווקים וללא ילדים. גם לזה יהיו השלכות מגוונות, בין היתר על דיור (חִשבו על הצורך בדירות קטנות, עד שלושה חדרים, שכמעט שלא נבנות כיום בפרויקטים חדשים), דפוסי צריכה, שיעורי התנדבויות ובריאות הנפש.

3.  בורות דמוגרפית: בשנים האחרונות אני שומע שוב ושוב עד כמה העובדה שהפריון בישראל גבוה מפתיעה אנשים, בהתחשב בהשתתפות הגבוהה של נשים ישראליות בכוח העבודה. אלא שלפליאה הזאת אין מקום. המתפלאים משערים שהשתתפות גבוהה של נשים בכוח העבודה מנבאת פריון נמוך; אבל ההנחה הזאת, שהיתה נכונה עד תחילת שנות ה-80, התבדתה מאז. כיום, המדינות המפותחות ביותר עם הפריון הנמוך ביותר (ביניהן יפן, דרום קוריאה, גרמניה ומדינות דרום אירופה), הן גם אלה עם החסמים הגבוהים ביותר לכניסת נשים לשוק העבודה – בעיקר חסמים תרבותיים המגבילים את הלגיטימציה להפקיד את הטיפול בבני הגיל הרך במעונות יום לסוגיהם.

לעתים קרובות עוד אפילו יותר, אני שומע כיצד ישראל עומדת להיבלע על ידי בָּלַעֵי פריון חרדיים גבוהים. הטענה הזאת לא מופרכת אך מופרזת. היא מתעלמת משינויים בדפוסֵי העבודה, החינוך והצרכנות בחברה החרדית, וחשוב מזה, מהעובדה שיש מגמה רחבה בהרבה של נטישה של החברה החרדית, מאשר של הצטרפות אליה: לפי אומדנים של מרכז טאוב, בהשתתפות הח"מ, נושרים ממנה כ-15 אחוז נטו מילידי האוכלוסייה (כלומר, אחרי שקלול של החוזרים בתשובה, שמצטרפים אליה). זה אומר שעד 2060, לכל 100 יהודים חרדים, יהיו כ-245 אזרחים שאינם חרדים, יהודים ולא יהודים, ולא 172 – הנתון שבו נוקבות תחזיות הלמ"ס המופיעות בפרסומים רבים ומשמשות כבסיס למדיניות, או אפילו "סתם" לדעה פוליטית.

4.  פוליטיקה מפלגתית: בהינתן ששיעורי הצבעה בשנים האחרונות הסתובבו סביב ה-70 אחוז – כדי לחצות את אחוז החסימה, כל מפלגה נזקקה למינימום של כ-134 אלף קולות בבחירות ב-2015, כ-144 אלף קולות באפריל 2019 ("הבחירות הראשונות" בסבב האינסופי), וכ-154 אלף בנובמבר 2022 (הבחירות האחרונות, נכון לזמן כתיבת המאמר). אם ייערכו בחירות ביוני 2026, יידרשו – שוב, תחת הנחה של כ-70 אחוזי הצבעה – כמעט 165 אלף קולות, ועד יוני 2030 המספר יעלה על 177 אלף קולות. אם שיעורי ההצבעה יטפסו בחזרה לרמות שראינו בשנות ה-90, אז הם נעו סביב 78 אחוז – המספר יעמוד על כ-183 אלף קולות ב-2026 ו-198 אלף ב-2030.

ניתן אפוא לתהות האם בחודשים שקדמו לבחירות 2022, אז מנהיגי העבודה ומרצ החליטו לא להתאחד, הם חשבו על מספרי 2015, או אפילו 2019? הם בוודאי לא חשבו על מספרי 2022. אם היה להם דמוגרף על הסיפון, או לפחות בכוננות, או אפילו סתם מישהו שלמד קורס או שניים בדמוגרפיה וניחן בראייה דמוגרפית, יש סיכוי מסוים שהן היו מקבלות החלטות אחרות, והמדינה היתה עכשיו במקום אחר.  

מתקפה אנטי-דמוגרפית

בעבר, לדמוגרפים בישראל היתה דווקא עמדת השפעה גדולה יותר. משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד 2002, החזיקה האוניברסיטה העברית בחוג ללימודי אוכלוסייה – תוכנית עצמאית בפקולטה למדעי החברה שהציעה תארים מתקדמים בלבד. מייסד החוג היה פרופ' רוברטו בקי (Bachi, 1909—1995), סטטיסטיקאי איטלקי שהשלים דוקטורט כבר בגיל 21 ונעשה פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטת גנואה באמצע שנות ה-20 לחייו. בעקבות חוקי הגזע שחוּקקו באיטליה הפשיסטית ב-1938, הוא ברח לישראל, ועוד לפני קום המדינה הספיק לייסד שני חוגים נפרדים באוניברסיטה העברית – סטטיסטיקה ולימודי אוכלוסייה.

בקי התעקש שהחוגים יופרדו אחד מהאחר, משתי סיבות הקשורות זו לזו: לשני התחומים תפקיד שונה ומורשת שונה. הראייה הדמוגרפית בנויה אמנם על היכולת להשתמש בכלים סטטיסטיים, אבל גם על חשיבה היסטורית יותר וחברתית יותר, המאפשרת פירוש "חופשי" של הממצאים. בקי ידע שסטודנטים לא ייחשפו לחשיבה דמוגרפית במחלקות לסטטיסטיקה, ובדומה, שסטטיסטיקאים מקצועיים לא יעסקו בדמוגרפיה במסגרת עבודתם הטכנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שאגב, הוא עצמו ייסד במהלך מלחמת העצמאות, התעקש על העצמאות שלה, ועמד בראשה עד 1971. ואכן, בין תלמידיו של בקי היו חוקרים שהפכו לדמוגרפים הישראלים המובילים של שנות ה-70 ואילך, חלקם בעלי שם בסצנה העולמית.

התוכנית ללימודי אוכלוסייה שהקים בקי נסגרה ב-2002, או יותר נכון, נטמעה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה כתחום התמחות צר. המניע המוצהר לכך היה כלכלי: נטען שתוכנית קטנה לתארים מתקדמים בלבד היא איננה בת קיימה יותר. אולם, כמו במקרים רבים אחרים, מתגנב חשד שהמניע הכלכלי בסך הכל שימש כהסוואה לעניינים אחרים. במקרה הזה, לדעתי, החוג הפך לברווז צולע בעיקר משום שהדמוגרפיה כתחום ידע גרמה לרבים – בעיקר בשמאל האקדמי, הפוסט-לאומי והפוסט-ציוני בחלקו – לנוע באי נוחות.

מדוע? גם משום שהוא קשור היסטורית לנראטיבים לאומניים של צמיחה ושל תחייה, וגם, לחלופין, כי הוא נתפס בטעות כמולידו של שיח ה"איום הדמוגרפי" שהערבים מציבים לכאורה על עצם קיומה של המדינה היהודית – שיח שמובילים גורמים שכל קשר בינם לבין דמוגרפיה הוא מקרי בלבד, ועם השנים גרמו להכתמתו של התחום כולו. מנגד, לא נמצאו לדמוגרפיה יותר מדי סניגורים גם בצדה השני של המפה האידאולוגית. בימין, העיסוק היחיד היה באיום הדמוגרפי הפלסטיני, במקום טיפוח דיסציפלינה עם אופקים רחבים. 

לא יהיה מוגזם אפוא לומר שהיעלמות החוג של בקי סיכלה את הכשרתו של דור חדש של דמוגרפים בישראל. כיום יש באופן כללי מעט דמוגרפים בישראל; אין כמעט דמוגרף אחד בן פחות מ-50 שהוא בוגר לימודי תואר דוקטור במוסד ישראלי; רוב העוסקים בדמוגרפיה שכן הוכשרו בישראל מתמקדים בענייני פריון, מה שגורם לדחיקת התחומים האחרים בדיסציפלינה; ולבסוף, ואולי הכי מדאיג בטווח הארוך, כמה וכמה אנשי מפתח בדמוגרפיה הישראלית עזבו את המדינה. 

הם התייאשו מהיעדרם של תקציבי המחקר, סטודנטים לתארים מתקדמים ומשאבים בכלל, כמו גם מההתנשאות של הגישות האנטי-פוזיטיביסטיות של עמיתיהם למדעי החברה (פוזיטיביזם הוא זרם מחשבה המאמין בכוחו של המדע להצביע על אמיתות ודאיות ואובייקטיביות על סמך תצפית ונתונים. רבים מהדמוגרפים כיום אף נמנים עם זרם הניאו-פוזיטיביזם, אבל הדיון בכך כבר חורג מהמסגרת של מאמר זה). בחו"ל, לעומת זאת, ממתינים לאותם הדמוגרפים הרעבים משרות, קהילות מחקר מבוססות, מקיפות וממומנות, והכרה ויוקרה מקצועיות.

להשיב עטרה ליושנה

ועל אף כל הנאמר לעיל, יש סימנים לכך שהגלישה במדרון של תחום הדמוגרפיה בישראל נבלמת מעט. בשנה שעברה קיבלה התוכנית ללימודי תואר שני באוניברסיטה העברית דחיפה בדמות הסכם עם הלמ"ס לשילוב הבוגרים בשורותיה. בשעה ששורות אלו נכתבות, לומדים בתוכנית ארבעה סטודנטים. נכון, זה מעט מאוד; ונכון גם שהנושאים הנלמדים בתוכנית אינם מכסים את כל תחומי לימודי האוכלוסייה; וממילא זו גם לא הכשרה ברמה של דוקטורט ורמת המחקר היא בהתאם. אבל זו התחלה.

בנוסף, למרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית – שאני כאמור נמנה עם שורותיו – יש כיום קבוצת מחקר פעילה בתחום הדמוגרפיה. אנחנו מפרסמים מחקרים על מגוון סוגיות דמוגרפיות ישראליות; אחראים על חישוב "חשבונות העברה הלאומיים" במסגרת פרויקט בינלאומי חשוב באותו השם (שמטרתו העיקרית היא לאמוד את הקיימוּת הפיסקאלית של כל מדינה באמצעות מספר פרמטרים, הן דמוגרפיים והן כלכליים); ולאחרונה מתאמים התאגדות בלתי פורמלית של דמוגרפים בישראל, רובם הגדול אנשי סגל באוניברסיטאות. זה אמנם לא "מרכז לחקר אוכלוסייה" על פי המודל האירופי, אבל זה צעד חשוב לקראת התאגדות מקצועית, שכה חסרה בישראל.

והנה השורה התחתונה. קיים עניין רב בנושאים דמוגרפיים בכל מגזר בחברה הישראלית, ובכל קצוות הקשת הפוליטית. נושאים אלה עומדים בבסיס סוגיות ואתגרים רבים הניצבים בפני החברה הישראלית. דמוגרפים אינם יכולים להיות היחידים שיענו על השאלות העולות בסוגיות הללו; גם להם – לנו – יש כתמי עיוורון. אבל כפי שטענו בקי ואחרים, דמוגרפים חייבים להיות שחקנים מרכזיים בנושאים הקשורים לתכנון במדינת ישראל. לעתים קרובות, הם המוסמכים ביותר להבין מה למדוד ואיך למדוד. מסיבה זו, הגיע הזמן להגדיל את מספר הדמוגרפים ואת עוצמת קולם במחקר ובתכנון הקשורים למדיניות. ישראל ניצבת בפני אתגרים דמוגרפיים עמוקים. מי עוד יעזור לה בהתמודדות ראויה, מבוססת-נתונים, אם לא דמוגרפים? 

על ד"ר אלכס וינרב

אלכס וינרב הוא מנהל המחקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. בעל תואר דוקטור בדמוגרפיה מאוניברסיטת פנסילבניה. עד 2019 היה פרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת טקסס באוסטין.