זו היתה אמורה להיות שעתו הגדולה של המרכז. המחנה הפוליטי שהתעצב בשנים האחרונות סביב הקריאה להגן על הדמוקרטיה ועל הממלכתיות ניצב מול ממשלה שאסרה מלחמה על העקרונות הללו בדיוק. הפיכה משטרית שעיקרה ריסוק המוסדות הממלכתיים, הכפפה של המקצועי לפוליטי ושל הציבורי לאישי, ודחייה של השוויון האזרחי לטובת אינטרסים מגזריים וגזענות מבנית – כל אלה אמורים היו למחות כל זכר לעקרונות הללו. יתרה מכך: רק לפני חודשים ספורים, מערכת בחירות שבה התמקד כלל מחנה המרכז-שמאל במלחמה על שרידוּת הדמוקרטיה כמעט מחקה את האגף השמאלי. מאבק כלל-ארצי על הערכים האלה בדיוק, ברגע דרמטי כמו עכשיו, יכול היה להיות מתנה למרכז.

ואמנם, ההתנגדות להפיכה כבר מזמן התרחבה אל מעבר למעוזי השמאל ולאגפים המיליטנטיים של מחאת בלפור, ואף הגיעה לחלקים במיינסטרים הימני והמתנחלי. סקר אחר סקר, ההתנגדות הציבורית לרפורמה זוכה לרוב הולך וגדל, ואפילו מתוך מצביעי מפלגות הקואליציה, לרבות הליכוד, מתנגדים לה. זו בדיוק הקרקע היציבה שעליה יכלו לעמוד יאיר לפיד ובני גנץ ולזעוק, מי בחספוס ספרינגסטיני ומי בסטקטו סמכותי: "הם לא יעברו!".

אלא שזה לא מה שקורה. כלומר, הרטוריקה הלוחמנית אכן נשמעת, בעיקר מכיוונו של לפיד. אבל ההצעות המעשיות של מנהיגי המרכז כנגד ההפיכה הן נטולות שיניים, אם לא כנועות. שניהם תומכים בפשרה וכבר סמכו את ידיהם על מתווה הרצוג. משמעותה של פשרה כזו תהיה, קרוב לוודאי, פגיעה אנושה במארג הדמוקרטי.

מהו החשש העיקרי ומהו המשני?

"רגע האמת", במובנו המקורי של הביטוי, הוא שיאו של קרב השוורים, הרגע שבו המטאדור והשור ניצבים זה מול זה ובו מוכרע מי לחיים ומי למוות. זה הרגע שבו נבחנות גבורתו ויכולתו של לוחם השוורים – אם יצליח לנעוץ את החרב בגב השור ולהרוג אותו ינצח, ואם לא יצליח, ישופד על קרני השור. אפס או מאה. מול השור הדוהר של חוקי ההפיכה, מנהיגי מפלגות המרכז עומדים לא עם חרב וסדין אדום. הם מנסים לבלום את השור באמצעות דגל לבן.

הגורם המזיק ביותר כרגע באופוזיציה הוא בני גנץ ומפלגת "המחנה הממלכתי". על רקע אירועי "יום השיבוש" בשבוע שעבר, התייצב גנץ מול המצלמות והכריז: "אני יודע שהסיכויים להצליח בהידברות לא גבוהים, אבל ההיסטוריה לא תסלח למי שלא ינסה למנוע את מלחמת האחים. אין לנו מה להפסיד מלדבר, יש לנו הרבה מה להפסיד אם המצב ימשיך להידרדר. אני דורש לעצור הכל ולהתייצב הלילה בבית הנשיא. אני קורא לנתניהו: סגור את המליאה, שלח את לוין ורוטמן לבוא לבית הנשיא".

במקביל, חברו שניים ממקורביו של גנץ וחברי מפלגתו, גדי איזנקוט וחילי טרופר, לשניים מחברי הליכוד, יולי אדלשטיין ודני דנון, שהצביעו בעד חוקי ההפיכה בקריאה הראשונה. בהצהרה משותפת שהמילים "הפיכה" או "דמוקרטיה" לא מופיעות בה, הם ציינו את "המחלוקת הקשה הקורעת ומפלגת את הציבור" וקראו "לפעול לאלתר ליישוב המחלוקות ולהשגת הסכמות ובעיקר לעצור את סכנת ההתפרקות הרובצת לפתחנו כחברה וכמדינה". אחרי פרסום ההצהרה התברר שכלל אין הסכמה בין החתומים על ההכרח להקפיא את החקיקה. פיאסקו.

מאות אלפי הישראלים שיוצאים כבר שבועות להפגין ברחובות, בצמתים ובכיכרות נגד ההפיכה המשטרית חשבו לתומם שהם מוחים נגד תוכנית הממשלה לריסוק הדמוקרטיה. ומה הם גילו? שבעיני חלק מנציגיהם בכנסת – או לפחות אלה שמתיימרים לייצג אותם – ההפיכה היא בעיה משנית; הבעיה העיקרית והבוערת ביותר היא "הקרע בעם" והחשש ממלחמת אחים – מה שמחייב את נציגי הממשלה והאופוזיציה להגיע במהרה לפשרה שתאחה את הקרע. האמנם כך הדבר?

מסך עשן

הדיבורים של גנץ ושל אנשיו על "קרע בעם" ועל מלחמת אחים הם, לאמיתו של דבר, מסך עשן שמסיט את הדיון מהבעיה העיקרית – ההפיכה עצמה. הם מייצרים סימטריה מזויפת – הן בגודל המחנות והן בצדקת הטענות – בין רוב הציבור שרוצה דמוקרטיה, לבין המיעוט שמובילה הממשלה שמנסה לחולל הפיכה. ואם העיקר הוא איחוי הקרע והשגת הסכמה רחבה, מכאן שמותר, לשיטתם, להשיג אותה גם במחיר פגיעה, ולוּ חלקית, בדמוקרטיה.

הבעיה היא שאי אפשר לרבע את המעגל. כל הליכה לקראת יריב לוין ושמחה רוטמן תהיה בהכרח הליכה לקראת החלשת הדמוקרטיה. בגילוי דעת שפרסם בימים האחרונים "פורום המרצות והמרצים למען הדמוקרטיה", המורכב ממשפטנים בכירים באקדמיה שפועלים בשבועות האחרונים במרץ לבלימת ההפיכה, שורטטו הקווים האדומים שצריכים להישמר בכל פשרה שהיא. הם כוללים הגנה על זכויות האדם במסגרת חוקי היסוד, עיגון מעמד חוקי היסוד בחקיקה, הבטחת הזכות לבחור ולהיבחר ובפרט זו של הציבור הערבי, שמירה על עצמאות הרשות השופטת וזו של היועצים המשפטיים ועוד. כל הדרישות הללו הן לא תנאֵי פתיחה למשא ומתן אלא, כאמור, קו אדום שאין לעבור. הרפורמה של לוין ורוטמן, למותר לציין, אינה עומדת בקנה אחד עם אף אחד מהקווים הללו.

האם, בעיקרון, ניתן לרכך את תוכנית לוין ורוטמן במידה כזו שלא תהווה עוד הפיכה משטרית אלא רפורמה משפטית לגיטימית במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים? אולי, ובכל מקרה רק תוך הקפדה על הקווים האדומים. אלא שמעשית, התוכנית נולדה במטרה מוצהרת לשנות רדיקלית את סדרי המשטר, וככזאת היא לא פוסחת על אף אחד מהמגבלות, הבלמים ושחקני הווטו שמונעים כיום מהממשלה כוח שלטוני בלתי מוגבל: הביקורת השיפוטית של בג"ץ על הכנסת והממשלה – באמצעות חוקי היסוד ועילת הסבירות – והייעוץ המשפטי הבלתי-תלוי לממשלה ולכנסת.

משא ומתן בין הממשלה למפלגות המרכז יהיה מה שמכונה בתורת המשחקים "משחק א-סימטרי", וזאת בשני מובנים. הראשון, משום ששני הצדדים נוקטים באסטרטגיות שונות ובלתי שוויוניות: היעד של הממשלה הוא להגיע כמה שיותר קרוב להצעתה המקורית, ואילו היעד המוצהר של גנץ ואנשיו אינו לשמר את המצב הקיים, אלא להתקרב לצד השני במטרה להגיע לפשרה מוסכמת. במילים אחרות, המשחק פה הוא, בהכרח, על פשרה רעה, כזו שתסרס את הדמוקרטיה במידה מספקת עבור הממשלה (אחרת, למה שתסכים לה?).

זה משחק א-סימטרי במובן נוסף משום שרק צד אחד בו מחזיק בכוח לקבוע איך תיראה התוצאה הסופית – שכן הממשלה אינה זקוקה לאישור האופוזיציה כדי להוציא לפועל חקיקה – ולצד השני אין בכלל מנופי לחץ. למשחק א-סימטרי מסוג זה קוראים בתורת המשחקים, למרבה הסמליות, "משחק הדיקטטור".

לחצות את התינוק כדי לאחות את הקרע

פשרה טובה תהיה, בהגדרה, פשרה רק מצד מקדמי הרפורמה, כלומר כניעה שלהם. לרצון להגיע להסכמה שתביא את כל הצדדים על סיפוקם אין היתכנות פוליטית. אי אפשר להגיע להסכמה רחבה ובו בזמן לשמור על הדמוקרטיה. פשרה מהסוג שלוין ורוטמן יכולים להסכים עליה ושגנץ ולפיד עלולים לחתום עליה תהיה המקבילה החוקתית לתינוק חצוי לשניים, כמו במשפט שלמה, או לדגים מדרגת טריוּת שנייה, כפי שמציע מיכאיל בולגקוב באמן ומרגריטה – שהם, כידוע, דגים רקובים. וכפי שציינו בפורום המרצות והמרצים, הסכנה בהגעה בחתימה של האופוזיציה על פשרה גרועה היא כפולה, משום שבג"ץ יתקשה מאוד לפסול מתווה שמוסכם על שני חלקי הבית, יהיה תוכנו אשר יהיה, וזאת בניגוד למתווה שהוכתב במעמד צד אחד.

למול הברירה הבינארית הזאת, הדיבורים על הסכמה רחבה, על איחוי הקרעים בעם ועל פשרה שתיטיב עם כולם אינם מתקבלים על הדעת. יש, כנראה, רגעים שבהם אי אפשר לרצות את כולם; שבהם רצון אנשי המרכז להישאר בקונסנזוס, בתחום ה"70 אחוז מהנושאים שמוסכמים על 70 אחוז מהציבור", פשוט אינו בר מימוש. מה עוד שלעומת סוגיות אחרות שחוצות את הציבור באמצעו, ההתנגדות להפיכה נרחבת בהרבה וחוצת מגזרים.

וכך, הצגת האיום במלחמת אחים כסכנה העיקרית משמשת עבור מנהיגי המרכז תחליף לנקיטת עמדה עקרונית ונחרצת לגבי חוקי ההפיכה. היא מתעלמת מהעובדה שרוב הציבור מתנגד להפיכה, ושאם אנחנו ניצבים בפני קרע בעם – היחס לדמוקרטיה הוא סיבה מוצדקת לקרע, ולא משהו שאפשר לטאטא הצדה או לטשטש באמצעות הסכמים שטחיים. חתימה של כמה חברי כנסת מהמרכז על פשרה עם הממשלה לא תגרום למיליוני ישראלים שמתנגדים להפיכה לשנות את דעתם, והיא ודאי לא תגרום לממשלה לחדול משאיפתה לרסק את הדמוקרטיה. ואכן, המתכון הדלוח הזה לא עזר גם בפעם הקודמת שהמרכז התנדב לשאת את הימין על האלונקה – בחבירת גנץ לנתניהו ב-2020.

גבולות המרכז

לא מדובר בסתם שגיאה בניתוח המציאות. ההתמקדות בקרע בעם משקפת משהו עמוק בדי-אן-איי של המרכז: הצורך הבלתי נשלט להיאחז תמיד בנקודת האמצע המדויקת בין כל שתי עמדות מתחרות, יהיו אשר יהיו, וההימנעות העיקשת מלהזדהות עם אחת מהן.

מפלגות מרכז נוטות לשאוב את כוחן מהפּנייה למכנה המשותף הרחב ביותר, ומפצות על היעדר השורשיות האידאולוגית שלהן באמצעות הצגת עמדות פופולריות ומקובלות. אבל מה קורה כשמשני צדי המתרס ניצבות עמדות שאין ביניהן כל מפגש – בין שלילה של הדמוקרטיה לבין הגנה עליה? איך אפשר לקרוא להסכמה רחבה בשם הממלכתיות, כשאחד הצדדים שולל את הממלכתיות? וחמור מכך, כשהמרכז מציע עמדה מרוקנת מתוכן פוזיטיבי, שמסתכמת בחישוב הממוצע שבין שתי העמדות הדומיננטיות, אילו עקרונות ינחו אותו במשא ומתן על מתווה מוסכם? על מה הוא לא יסכים להתפשר?

מי מפרק את המחאה מבפנים

לא לחינם, בשעה שמתגבשת בישראל המחאה האזרחית האמיצה והעוצמתית ביותר מאז ומעולם, כזו שהופכת קונפורמיסטים גמורים לדיסידנטים הנכונים לשלם מחיר אישי, אנשיו של גנץ מתנדבים פעם אחר פעם להתייצב בצד הלא נכון של ההיסטוריה, זה שמנסה לשפוך מים צוננים על המחאה, לתקוע לה מקלות בגלגלים ולהחליש אותה מבפנים.

גדי איזנקוט, לדוגמה, שבסוף נובמבר עוד קרא להוציא מיליון איש לרחובות, כנראה נבהל מעצמו, משום שבינואר הוא כבר הודיע כי "מרי אזרחי, הימנעות משירות בצה"ל וירידה מהארץ זה לא לגיטימי" והורה "להוציא את זה מהשיח מייד"; בחודש שעבר ניסה לצנן את חששות הציבור כשאמר כי "זה לא קץ הדמוקרטיה"; והשבוע התייצב נגד מחאת טייסי המילואים מטייסת 69, שהודיעו שלא יתייצבו לאימונים במחאה, וקרא להם לחזור בהם. גם גנץ קרא לטייסים השבוע "לא לתת יד לסרבנות". הצעותיהם של איזנקוט וגנץ להתנגדות נחושה ואפקטיבית, פרט לטיפים ונזיפות למוחים, טרם נשמעו.

לשיחות בבית הנשיא יבואו נציגי המחנה הממלכתי כשמטרתם העליונה היא, במוצהר, להגיע לפשרה מוסכמת, כלומר להביא את הצד השני על סיפוקו. אם יצליחו בכך, גנץ ושותפיו ירשמו, לשיטתם, הישג פוליטי. הם הרי מנעו "מלחמת אחים".

כמובן, גנץ ואנשיו יכולים, בעיקרון, להציג את רשימת הקווים האדומים של "פורום המרצות והמרצים" ולהציג את לוין ורוטמן כמי שמסרבים לה – אך בכך הם גם עלולים להציג את עצמם כסרבני פשרה, וזה הדבר האחרון שהם רוצים לעשות. כדאי אפוא להזכיר להם: תסריט שבו בג"ץ פוסל את הרפורמות, משום שהן חותרות תחת המבנה המשטרי הישראלי (כפי שהנשיאה חיות כבר רמזה שיִקרה), עדיף מאשר פשרה גרועה ובלתי הפיכה שתיכון לדורות.

בימים אלה מתנהל בישראל המאבק האזרחי החשוב ביותר מאז היווסדה. אחרי שנים של תרדמת אידאולוגית, שבהן הציבור הליברלי בישראל הסכים להיות מובל לעבר אסון, הוא קם על רגליו כדי לקבל (ולהעביר) שיעור באזרחות. הישראלים אינם מקבלים את גרסת הממשלה המסולפת והמעוותת לדמוקרטיה, ויוצקים בה תוכן משלהם. ניצחון במאבק יהיה רגע מכונן, תרתי משמע: כזה שבו הישראלים יכוננו, אחת ולתמיד, הסכמה חוקתית על כללי המשחק ועל גבולות הגזרה של הדמוקרטיה. קרוב לוודאי שהרגע הזה יגיע לאחר המשבר החוקתי שיתעורר בעקבות החקיקה. כל הדרכים מובילות לשם.

אבל במקום שמפלגות המרכז יובילו, כפי שהתחייבו בבחירות, את המאבק על הדמוקרטיה, תאוות הפשרה וההתרפסות והרצון הבלתי מוסבר להוציא עבור הימין את הערמונים מהאש – תכונות שעומדות בניגוד גמור לכל היגיון פוליטי – הופכים אותן, ובאופן ספציפי את גנץ ומפלגתו, לגורם המזיק ביותר למאבק. כדי להבין לאן זה הולך, מספיק להיזכר באירועי 2020.

גם אז גנץ נתלה בתירוץ קלוש – למנוע בחירות נוספות ולסייע לנתניהו להתמודד עם משבר הקורונה – כאשר מעל באמון בוחריו וחבר לנתניהו. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. כעת יש להשתמש בלקח שאז נקנה בייסורים: אם גנץ ואנשיו מעוניינים לעשות טוב לישראל, אסור להם להציל את הממשלה מעצמה. המאבק בין דמוקרטיה לדיקטטורה מוכרח להסתיים בהכרעה.