כיצד להמשיג את המאבק הציבורי-הפוליטי-הרעיוני הגדול שמתחולל כעת בחברה הישראלית?

דרך אחת לעשות זאת היא לתאר אותו כמאבק בין זהותה ה"יהודית" של המדינה לזהותה ה"דמוקרטית".

ההפיכה המשטרית, שהציגו בפני הציבור הישראלי יריב לוין ושמחה רוטמן, היא כה קיצונית בתובעה "ביטוח" על גבי "ביטוח" על גבי "ביטוח" אשר יבַטחו ויבטיחו את שלטונה הבלבדי של הרשות המבצעת (שבישראל אינה נפרדת באופן ממשי מהרשות המחוקקת) – לפי הצעותיהם לחברי הממשלה יהיה רוב בוועדה לבחירת השופטים; והשופטים שייבחרו יזדקקו לרוב מיוחס על מנת לבטל חוק של הכנסת; והם לא יוכלו לבטל כלל חוקי יסוד, שבישראל קל לחוקק שכמותם; ואם יקרה הנס ויבטלו השופטים חוק, הרי שהקואליציה תוכל לבטל את הביטול ברוב של 61 חברי כנסת, שיש לה ממילא – עד שהפגיעה בזהותה הדמוקרטית של המדינה בוהקת למרחוק.

הפגיעה הברורה הזו הצליחה להוציא לרחוב מאות אלפי ישראלים ולעורר גל מחאה מרשים מאוד בהיקפו. השעה היא שעת סכנה אמיתית לזהותה הדמוקרטית של המדינה, חשים ישראלים רבים, והם נקראו לדגל והתייצבו עם דגל.

אבל יש דרך נוספת לתאר את המאבק הזה. תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה שקמה בעקבותיהן הציגו בפני הציבור הישראלי תמונה בהירה נוספת. לא רק מאבק של "יהודית" מול "דמוקרטית" אלא מאבק של מדינה ישראלית-ציונית מול מדינה יהודית-משיחית.

אם אנחנו מבינים את הציונות כניסיון החַזרה ההרואי של העם היהודי להיסטוריה, שלילת הפסיביות הגלותית וההיסמכות הדתית על חסדי שמיים, וחתירה לפתרון ריאלי לקיומו של העם היהודי (בדגש על "ריאלי"!) – כשקיומו כולל גם את שגשוגו התרבותי הייחודי – הרי שהתלכדו בממשלה הנוכחית באורח צלול מאוד כוחות לא-ריאליים, משיחיים, ולאור ההבנה הזו: אנטי-ציונים.

ברית המשיחיים

הממשלה הנוכחית מורכבת משלושה כוחות משיחיים כאלה.

הכוח המשיחי הראשון הוא החרדים. חברה של מיליון איש, "מיעוט" גדל והולך, המתעקש לא להעניק לבניו כלים בסיסיים לחיים בעולם מודרני, אלא להותירם שְנוֹרֵרִים החיים על כתפי אחרים; המתעקש לא לתרום את חלקו בהגנה על המדינה, שמגנה עליו מפני סכנות ממשיות. כדאי להדגיש שהחרדים הם משיחיים לא פחות מהציבור השני שנהוג לתארו כמשיחי, כלומר הציונות הדתית הקיצונית (דהיינו לא אותם חלקים מתונים ופרגמטיים בסקטור הזה), שהיא הכוח המשיחי השני בממשלה הזו. הם, החרדים, מציגים מודל קיום פסיבי, לא בר קיימא, לא יוזם ולא מקבל אחריות על חייו – כל הרעות החולות שהציונות מילטה את אותו חלק מהעם היהודי שדבק בה מהן.

הציונות הדתית הקיצונית גם היא, אכן, כוח משיחי, אך מכיוון אחר. הציונות הדתית הקיצונית מובילה אותנו למדינה דו-לאומית בוודאות כזאת, שרק אמונה לא רציונלית יכולה לטשטש. בין הירדן לים התיכון שוכנים ב-2023 כ-14 מיליון איש. כשבעה מיליון יהודים וכשבעה מיליון ערבים-פלסטינים. ללא חלוקה של הארץ, באופן כזה או אחר (אם נגיע לכדי זה, כנראה שיהיה צורך בפתרונות יצירתיים מאוד, אך אלה חייבים להיות ריאליים! "חלוקה", שבמסגרתה יחיו הפלסטינים בחמש-שש ערי-מדינה חנוקות, אינה עונה על הקריטריון הזה), לא תהיה דרך לרבע את המעגל ולהימנע מסיטואציה דו-לאומית.

חובה ציונית ולאומית ראשונה במעלה היא לחתור לפתרון כזה, תוך שמירה על ביטחון ישראל. כלומר, בהחלט ייתכן שצה"ל ייאלץ להישאר בשטחים נרחבים ביהודה ושומרון על מנת לשמור על הביטחון עד שְיָקום בעתיד כוח אחראי בצד הפלסטיני, שיקבל עליו את האחריות על השטח (צריך לומר ביושר בהקשר זה שגם השמאל, בעבר הלא רחוק, חטא במשיחיות, בזורעו תקוות שווא שהשלום הנצחי מעבר פינה). רק תפיסה משיחית, הסומכת על הנס, יכולה לעצום את עיניה מפני המציאות ולהמשיך במרץ בתהליך ערבוב האוכלוסיות – היהודית והפלסטינית – עד לאין התר.

ואילו גישה הגורסת שניתן לשלוט על מיליוני בני אדם חסרי זכויות שוות היא בלתי מוסרית בצורה בוטה. אך, בעצם, גם זו גישה משיחית! בעולם של היום קשה למצוא מדינה ששולטת על אוכלוסייה שהיקפה נופל רק בקושי מזה של האוכלוסייה בעלת הזכויות, וניצלת מהוקעה; ובלתי אפשרי למצוא מדינה מתקדמת ומובילה כלכלית ותרבותית הנתונה בסיטואציה כזו. המחשבה שנוכל להיות גם מדינה מתקדמת וגם כוח קולוניאליסטי ארכאי (שאינו מסתפק ב"מדינת האם" שלו, אלא מונֵע ריבונות וחירות מעם אחר כבוש תחתיו) היא, בפשטות, עורבא פרח, מחשבה משיחית.

אך גם הכוח השלישי שחבר להקמת הממשלה הזו הוא כוח משיחי.

הביביזם הינו משיחי משני כיוונים. ראשית, הוא תולה סגולות ותקוות מופלגות באדם אחד. אכן, נתניהו הוא אדם מוכשר מאוד. אך גם אם מתעלמים לרגע מחסרונותיו, המופלגים אף הם, החשיבה שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, הוא המענה לצרותינו; המחשבה שבשם אי הצדק שנעשה כביכול לאדם אחד מותר לצאת להחריב מערכות שלמות וחיוניות או לדלל את כוחן (המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, "הפקידות" בכלל), היא מחשבה "דתית" ולמעשה משיחית.

ההלם שפקד את התנועה הציונית עם מותו בגיל צעיר כל כך של הרצל, המייסד הכריזמטי של הציונות כתנועה מדינית, יצר ואקום לפרק זמן מסוים. אבל הציונות היתה רעיון הגדול ממנהיג זה או אחר, היא היתה צורך דוחֵק, הכּביר ממחוללהּ, והיא השתקמה והמשיכה בדרכה לאותם שיאים אגדתיים שחזה מייסדהּ. קל וחומר במקרה של נתניהו.

מערכת מאורגנת, משומנת וחשאית

הביביזם הוא משיחי ולא ריאלי גם מכיוון אחר. בעידן של תיאוריות קונספירציה מסוגים שונים, הביביזם היא כרגע תיאוריית הקונספירציה המצליחה ביותר בישראל. גורסת התיאוריה: ישבו וחברו להם שי ניצן, אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך, חלקם אנשי ימין ומינויִים של נתניהו, ולצדם עשרות ומאות אנשים וגופים, על מנת לרקום עלילת בדים מופרכת נגד נתניהו. כפי שציינו כמה מבקרי תרבות: הקונספירציה היא הדת של חסרי הדת או של אלה שהדת מפוקפקת בידם. יש במאמיני הקונספירציות משיכה עזה ליד מכוונת ולהשגחה פרטית; לראייתם, העולם אינו הפקר, אינו כאוס, והם אפילו מוכנים לשלם את המחיר הטמון באמונה שה"אלים" הם מרושעים, כל עוד יש לפחות פשר וארגון למציאות.

ואולם, כל מהותה של הציונות היתה הסתכלות מפוכחת במציאות החיצונית וביקורת עצמית מפוכחת גם כן. המצב בגלות מסוכן, קראו פינסקר והרצל וז'בוטינסקי, האמנציפציה נכשלה כישלון חרוץ, צאו מעמק הבכא ונוסו על נפשכם! תכונותיו הגלותיות של העם היהודי מסוכנות לו וגם לא מוסריות, קראו הוגים ציוניים כמו ברנר, גורדון, אחד העם ועוד, ויש לשנות את אורח החיים היהודי הגלותי מהיסוד.

נאמניו האדוקים של נתניהו מלהיטים את עצמם לאמונה בתיאוריות קונספירציה חובקות ארץ שהן ההפך מהסתכלות רציונלית. לא שאין אמת בפרט כזה או אחר בתמונת העולם שלהם – הבעיה היא התפיסה הכוללת, "הדתית", של מערכת מאורגנת, משומנת וחשאית, שקמה בתיאום ובתחכום עילאיים על מנת להפיל את המנהיג הנערץ.

את התוכנית הקיצונית לשינוי המשטר ניתן לקרוא בהמשגה הזו כניסיון של שלושת הכוחות המשיחיים להסיר את כל המוסֵרות המשפטיים מעל דרכם הלא-רציונלית: החרדים – את התביעה לשוויון שלא תאפשר להם להמשיך באורח חייהם הלא הוגן כלפי אחרים והמזיק לעצמם; הציונות הדתית הקיצונית – את הבלמים המשפטיים שעדיין קיימים למציאות לא שוויונית בצורה קיצונית בשטחיC  ואולי אף בכלל יהודה ושומרון; הביביסטים – את משפטו של נתניהו.

ישראליות פרטיקולרית

בשתי ההמשגות – בין זו הרואה את המאבק הנוכחי כמאבק של "יהודית" ב"דמוקרטית" ומולה זו הרואה את המאבק הנוכחי כמאבק של "ציונות-ישראלית" ב"יהדות-משיחית" – יש אמת. והן לא מוציאות זו את זו. אבל יש הבדל ביניהן, והוא חשוב.

ההבדל בין ההמשגות קשור ביחס ללאומיות.

מתנגדי הממשלה הנוכחית הממשיגים את המאבק הרעיוני-פוליטי-ציבורי העכשווי כ"דמוקרטית" מול "יהודית", גם אם הם פטריוטים ישראלים (והם כך ברובם המכריע), כמעט בעל כורחם נקלעים לפינה שרואה סכנה ביסוד הפרטיקולרי שבזהות הישראלית. הרי "היהודית" הפרטיקולרי מבקש להתגבר על "הדמוקרטי" האוניברסלי – והמאבק הוא על חיזוק האוניברסלי.

ואילו ההמשגה של המאבק הרעיוני-פוליטי-ציבורי כמאבק של ציונות-ישראלית מול יהדות-משיחית היא המשגה של מאבק בין שתי תפיסות לאומיות, אף אם האחת רואה בלאומיות כוח חיובי "פרוגרסיבי", כוח יוצר סולידריות ואחווה, כוח שעולה בקנה אחד עם ערכי הנאורות והדמוקרטיה. בקצרה, כוח פרטיקולרי-אוניברסלי. 

מי שתומך בהמשגה הזו של המאבק הרעיוני-פוליטי-ציבורי רואה בעגמומיות עקרונית אמירות המאיימות בעקירה לארצות אחרות או על הגירה עתידית כתוצאה מהשלטון הנוכחי בישראל ותוכניותיו. ירידה מהארץ וחיי מיעוּטיות, מהגרוּת וגלוּת הם לא רק כישלון אישי ואופציה לא ריאלית עבור רוב האנשים, אלא הם גם כישלון רעיוני אדיר לתומכי הרעיון הלאומי הנאורותי. רק פיקוח נפש – מציאות שבה חייך בסכנה או שאתה נתבע על ידי המדינה שלך לפגוע ללא הצדקה בחיי אחרים  – יכול להצדיק אותה.   

מבחינה טקטית גרידא, אין כל ספק שלמתנגדי הממשלה עדיפה ההמשגה השנייה על הראשונה.

מי שחש שהוא אזרח העולם, מי שהזהות המקומית שלו מטושטשת יותר, ייאבק בפחות עוצמה ממי שאכן "אין לו ארץ אחרת". כשאתה עם הגב אל הקיר או יושב על פי התהום, אתה נלחם בכל הכוח. אך כשאתה עם הגב אל דלת סתרים או יושב על כיסא מפלט (או כשאתה סבור בטעות שיש לך דלת או כיסא כאלה) – אתה נלחם, נלחם, נלחם עד ש… אתה נמלט (או עד שאתה מגלה שנחלשתָ כי האמנת שיש לך אפשרות אחרת, שמסתבר שאינה קיימת).

זאת ועוד: מבחינה טקטית, למי שזהותו הלאומית איתנה, יש סיכוי רב יותר להעביר אל צדו אנשים מהמחנה היריב. הוא מציע להם דבר-מה יקר ערך שמעניק להם גם הצד השני: את אותה זהות פרטיקולרית. רק שונה.

בכלל, במאבק הפוליטי-רעיוני הניטש עתה בישראל אנחנו זקוקים לאידאולוגיה מגייסת חיובית, לא רק לצינה-המסוימת, למופשטוּת, לכלליוּת האוניברסלית ולאינדיבידואליזם של התפיסה הליברלית (המכילה עקרונות נעלים, ללא ספק, כולל הצינה המסוימת הזו עצמה!). אידאולוגיה מגייסת כזו היא הלאומיוּת, במופעה ההומניסטי והפרוגרסיבי.

במאבק עם קנאים ואנשים דתיים יש לקנאים יתרון – הלא הוא עצם קנאותם. קשה להיאבק עם קנאים ולנָצח אותם ללא התלהבות דומה. המאבק על "דמוקרטית" מייצר התלהבות, אבל, כמדומני, המאבק על "יהודית-דמוקרטית" יכול לייצר התלהבות שהינה לכל הפחות כפולה ומכופלת.

בסקטורלנד התנהג כסקטור

אבל יש כאן סוגייה עקרונית יותר מהסוגייה הטקטית.

אנחנו בתקופה מסוכנת אך גם מרגשת. המחאה, שהפתיעה בעוצמתה ובהיקפה גם רבים מהמוחים עצמם, מגבשת "שבט" או "סקטור" חסר גיבוש עד כה בישראליות. הסקטור, או "השבט" הזה, כפי שאני מציע לקרוא לו, הוא השבט הישראלי-הציוני. אך הוא פותח את שעריו לרווחה: הוא יכול לכלול את כל המשרעת מהשמאל הציוני עד הימין הפרגמטי; דתיים וחילונים; אשכנזים ומזרחים; ואף ערבים שמקבלים את זכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל בצד זכותם של הפלסטינים למדינה כזו בשכנות אליה. ההפתעה נבעה בעיקר מכך שהשבט הזה הראה שגם הוא שבט, ואינו אוסף של יחידים. שהוא מוכן לצאת בהמון, כהמון, ולהיאבק על ערכיו.

כנרמז לעיל, "שבט של ליברלים" אינדיבידואליסטים הוא כמעט אוקסימורון. אך במציאות הישראלית העכשווית גיבושו של סקטור כזה הינו חיוני. היכולת של החרדים או המתנחלים להשיג הישגים שגדולים מחלקם היחסי באוכלוסייה נובעת מכך שהם פועלים כסקטור מלוכד ונחוש. גם הציבור הישראלי-הציוני צריך להתגבש כך. בסקטורלנד התנהג כסקטור. ועם זאת, חשוב להדגיש שוב ושוב, שהסקטור הציוני-ישראלי מבקש לדאוג לכלל אזרחי המדינה וששעריו פתוחים לכולם, בפני כל מי שמקבל סט ערכים בסיסי: דמוקרטיה וציונות. ערכי מגילת העצמאות.

וגם עיקרון חשוב נוסף שהיה מובן מאליו לאבות המייסדים שלא ראו צורך לבטאו במפורש: עיקרון המציאות. כאמור, הציונות התמקדה במציאת פיתרון ריאלי לקיום היהודי, לא נסי, לא כזה הנסמך על חסדי שמיים ולא על פנטזיות. לפיכך גם אותו עיקרון המציאות, כפי שכינה אותו פרויד, צריך להיות נר לרגלי המחנה הציוני-ישראלי.

אך ערכי מגילת העצמאות מכילים רכיב נוסף, רכיב תרבותי-זהותי. 

ערכי מגילת העצמאות כוללים את המשפטים האוניברסליים הנעלים הבאים:

"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".  

וכן: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".

מגילת העצמאות כוללת גם, באופן מודגש, את הרצון להיות חלק ממשפחת העמים ואת ההכרה בכך שהכרת העמים במדינה היא הכרחית:

"חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

יש לנו זכות טבעית בארץ ישראל, אבל המגילה – שוב, במודגש – לא מסתמכת רק עליה, אלא גם על החלטות האומות המאוחדות:

"ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

אך הנה, באותה מגילה נכתב גם:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

וכן: "מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

טקסט וטקס

משפטים אלה אינם מליצה ותו לא.

המסורת התרבותית העשירה, שאנחנו היורשים שלה, עומדת בבסיס תפיסת הנאורות ובבסיס הדמוקרטיה המודרנית. המיתוס המכונן שלנו כעם הוא מיתוס של שחרור עבדים מידי עַם רודנים (הדמוקרטיה האתונאית לא חלה על העבדים שברשות הגברים האתונאים, כידוע; ואילו יציאת מצרים משמשת עד ימינו אלה השראה לתביעות לשחרור ולשוויון זכויות, המתבטאות בקריאה של משה רבנו "שלח את עמי"). המסורת שלנו מלאה מצוות סוציאליות והומניות כרימון, חלקן בפירוש "זכר ליציאת מצרים", "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ואילו הדוגמאות הגדולות של תוכחת נתן הנביא כלפי דוד וכבשת הרש וזו של אליהו מול אחאב ואיזבל שרצחו וגם ירשו את נבות וכרמו בהתאמה (כשמאחוריהן הדוגמה הכבירה אף יותר של אברהם, שמתווכח בעניין סדום לא עם מלך בשר ודם כי אם עם אלוהים בכבודו ובעצמו, כי אפילו "שופט כל הארץ" צריך להיות כפוף ל"משפט" – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?! תוהה אברהם), הינן – בצד דמותו של סוקרטס כמוכיחה ומדרבנת של עיר-המדינה האתונאית – ערש תפיסת ביקורת הכוח המערבית, איזונו ובלימתו; הן ערש "הפרדת הרשויות" המערבית המודרנית.

החזרה למגילת העצמאות כדאי לה שתהיה גם חזרה להיכרות עם המסורת התרבותית העשירה שלנו, עם אותם "נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים" ועם "ספר הספרים הנצחי" ו"חזונם של נביאי ישראל". מה גם, שכאמור, חלק מערכי התרבות הלאומיים האלה קשורים בבסיסם לערכים ההומניסטיים והדמוקרטיים המערביים. 

אני כותב זאת כאתיאיסט. איני חש חלק ממגמה שעלתה לכותרות לאחרונה, זו של "השמאל האמוני", שכבודה במקומה מונח. ה"חזרה" שאני מדבר עליה אינה חזרה בתשובה, כי אם חזרה לטבילה עמוקה בנכסי התרבות היהודית. אני כותב כמי שרוצה להימנות עם תלמידיהם של אחד העם וביאליק (בצד ברנר, בר הפלוגתא המר שלהם). 

אנחנו, חילונים

מאז שיש לי ילדים, נושא הזהות היהודית החילונית נראה לי אקוטי שבעתיים. הולדתי ילדים במקום מורכב כל כך כמו ישראל; הולדתי אותם לסקטור לא זניח אבל שמושכות השלטון אינם בידיו מזה זמן רב (למעט הפוגות קצרצרות), ושהעתיד הדמוגרפי שלו לא מבשר לו התחזקות וחזרה לשלטון (למרות שצריך לזכור שהמציאות יכולה להפתיע).

הקיום בישראל אליו הולדתי את ילדיי מסובך ועתידו מעורפל. אבל ביכולתי להעניק להם הֶקשר ועושר תרבותיים שמקומות מעטים בעולם יכולים להתחרות בהם. המצב הנתון, הכפוי על ילדיי, של לידה למקום פרובלמטי, יכול להיות מומתק על ידי המשמעות שניתן למוֹץ מהאתר הייחודי הזה אליו נולדו.

אני מדגיש בפני ילדיי הקטנים: אנחנו חילונים. אני לא יודע אם יש אלוהים ובכל מקרה אני לא סומך ומסתמך על קיומו (אני אתיאיסט, אבל לילדיי אני מציג את עצמי כאגנוסטי, מסיבות חינוכיות שונות). אבל בכל זאת חשוב לי שנלמד פרשת שבוע. חשוב לי שתכירו את אגדות חז"ל. הם לא שייכים לדתיים. הם שייכים גם לנו.

עיקר תוכנה של הזהות היהודית צריך, לדעתי, להישען על טקסט ועל טקס. טקס הוא דבר מה חשוב, בסיסי, בכל חברות האדם. טקס הוא דבר-מה שניתן לתרגלו כל שבוע, בשבתות, והוא מְפסֵק את השנה בפיסוק מעניק-הנשימה של החגים. צריך לחשוב, לחשוב הרבה, כיצד להתאים את הטקסטים והטקסים לתפיסת עולם לא-דתית. לפעמים זה פשוט (אגדות חז"ל מלאות במסרים חברתיים נפלאים, מסרים על ענווה, על עזרה לעניים, על חשיבות אמירת האמת, או מסרים נפלאים על חשיבות הלימוד בחיים; בקשת החירות של חנוכה וזו שמגולמת ביציאת מצרים היא ערך אוניברסלי יקר בעל פנים לאומיות, שבעצם, במובנים רבים, כאמור, הומצא על ידי הלאום שלנו).

אך לפעמים זה מסובך. ולפעמים בלתי אפשרי (למשל, חלק מהטקסטים היהודיים שמעודדים הסתמכות על הקב"ה וניסיו; למשל, פרשיות הקורבנות ב"ויקרא"; למשל, ה"אתה בחרתנו" כפשוטו של הקידוש, אותו "אתה בחרתנו" שברנר כתב שהיה מוחק אותו בתאוותנות מכל הסידורים).

כמו דגים במים

מול האובדנות הפטליסטית החרדית; מול ההסתמכות על הכוח ועל השם יתברך – ואי ההתחשבות במוסר ההומניסטי – ביחסים עם הפלסטינים, שבחלקיה הקיצוניים, שכעת בשלטון, של הציונות הדתית (הסקטור); ומול משיח בן בנציון  – יש להיאבק בעוצמה.

יש לצאת להפגין. יש להיאבק בכל הדרכים שמאפשרת הדמוקרטיה. 

אבל במאבק כזה באורתודוקסיה אובדנית, אבותינו, היהודים שביקשו לשמר את זהותם היהודית אך גם להיות מודרניים ורציונליים, נאבקו כבר בעבר ולעתים קרובות ניצחו או לפחות לא הפסידו. תנועת ההשכלה העברית ניהלה מאבק מר עם האורתודוקסיה היהודית לאורך המאה ה-19 ובהחלט לא הפסידה. לאחריה, הלאומיות הציונית החילונית (ואף הפלג הדתי-לאומי שנלווה אליה , זה שלא טמן את ראשו בחול השמרנות והנוקשות הדתיות) ניצחה את יריבתה האורתודוקסית וצדקה ממנה בניתוחה ההיסטורי (כפי שצדקה גם מהאוטונומיסטים והבונדיסטים והמתבוללים, יריביה "משמאל").

אבל לַפַייט המרשים שנתנה "ההשכלה" העברית ולאחריה הלאומיות היהודית המודרנית, בראש ובראשונה הציונות, לאורתודוקסיה היהודית – היה גורם מסייע אחד מרכזי. למשכילים ולהוגי הציונות לא היו רגשי נחיתות בפני האורתודקסים, כאלה הנובעים מפערי ידע. הם שחו כדגים במים בעולם היהודי והשיבו מלחמה שערה מתוך המורשת היהודית.

לאחרונה, בעקבות קריאה חוזרת ומתפעלת בכתבי אחד העם, הגעתי לערך הוויקיפדיה שיש על שמו. שם מצאתי את האנקדוטה הבאה:

"המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוֹד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה החז"לית הנגדית 'יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו'). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין".

לא רק שאחד העם בקיא בשפת האדמו"ר החב"די; לא רק שה"ווֹרט" – דְבר התורה הקצר – החידודי שלו מוצלח יותר, והחב"דניקים התרשמו ממנו עד כדי כך ששימרו את המסורת הזו; אלא שחילופי השנינה ביניהם נוגעים בלב ההבדל שהוצג במאמר זה. אחד העם טוען כלפי האדמו"ר שהוא מתכחש לעולם, כלומר למציאות הריאלית; האדמו"ר המשיחי מורד בעולם והמרד הזה מסוכן מאוד. ואילו האדמו"ר לא סותר את האמירה הזו – שהוא מסתמך על הנס – אלא "עוקץ" בחזרה את אחד העם בטענה שהוא כל כך רציונליסט, שאפילו נס קריעת ים סוף היה מתחולל מול עיניו הוא, אחד העם, לא היה מאמין, כי אחד העם הלא-משיחי לא מסתמך על נסים.

אכן, אחד העם היה תלמיד חכם יהודי והוגה ציוני אתאיסט כאחד. הסמכות שלו נבעה משני חלקי הגדרתו.

עלינו לגבש את הסקטור-הכל-ישראלי שלנו, את זהותנו הפרטיקולרית-אוניברסלית (שני אוקסימורונים רק לכאורה) ולמלא אותה בתוכן.

זהות תרבותית יהודית-ישראלית עשירה תסייע לנו הן בעיצוב התוכן והן בגיבוש המחנה.

על ד"ר אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות המפרסם כיום את ביקורותיו בעיקר ב"ידיעות אחרונות". פרסם שני רומנים ("ובזמן הזה", "מדוע איני כותב") וקובץ מאמרי ביקורת ("מבקר חופשי").