קו ישר עובר בין הפוגרום שביצעו מאות מתנחלים בתושבי הכפר חווארה בחודש שעבר (ובתחילת החודש הנוכחי שוב), לבין מציאות שבּה בתוך אותה יחידת שטח יש קבוצה אחת הנהנית מזכויות יתר כאזרחי המדינה, בעוד שהקבוצה האחרת מורכבת מנתינֵי ממשל צבאי הרואֵה בהם אויב. לאמיתו של דבר, אוזלת היד המשוועת שגילה הצבא כלפי אלימות המתנחלים בחווארה היא לא תופעה חדשה. אלא שלראשונה, מדיניוּת הממשלה הרשמית והמוצהרת, שתפורט כאן בהמשך, תואמת את האינטרסים והאג'נדה של פורעים ופוגרומיסטים – כפי שגם עלה מדברי התמיכה בפוגרום של חברֵי קואליציה.

יתרה מכך, ייתכן שחווארה היתה רק הקדימון. אם האג'נדה הפוליטית של הממשלה הנוכחית תמומש במלואה, אלה לא יהיו רק המתנחלים שישתוללו כאוות נפשם – המדינה תהיה זו שתגרש ותמחק קהילות שלמות. כדי להיווכח שזה אכן הכיוון שאליו הדברים הולכים, כל שנדרש הוא לקרוא את ההסכמים שכוננו את הממשלה הנוכחית, ולהקשיב להתבטאויות שכמה מאנשיה כבר סיפקו בתקופה הקצרה שהם בשלטון.

שינוי מסתמן זה במדיניותה הרשמית של ישראל הוא נקודת השיא בתהליך שניצניו החלו כבר עם הקמת ההתנחלויות הראשונות בגדה בשנות ה-70. בבסיסו של התהליך עומד אימוץ "זוחל" של נראטיב החלת הריבונות על שטח, שמקדמת זה שנים תנועת ההתנחלות. במאמר אנסה להציג את התהליך שהביא אותנו לרגע הנוכחי, את מִתְאר השינוי המסתמן במדיניות הישראלית, ואת השלכותיו הצפויות על האוכלוסייה הפלסטינית.

רגע לפני שאגש לגוף הדברים, אקדים שתי הערות: ראשית, המאמר יתמקד במדיניות הממשלה בגדה המערבית בלבד, מבלי להתייחס לרצועת עזה ולירושלים המזרחית. יש הרבה מה להגיד על מדיניות ישראל כלפי שתיהן, אך עקב ההבדלים במצב המשפטי ובסטטוס של התושבים החיים במקומות האלה, לא ניתן להתייחס לסוגיות הללו במסגרת מגבלת המקום. שנית, נקודת המבט של המאמר היא ישראלית ואין יומרה לדבר במסגרתו בשם הפלסטינים. העם הפלסטיני יודע לייצג את עצמו וראוי שנקשיב למה שיש לפלסטינים להגיד – ללא תיווך.

המצב המשפטי והמצב בשטח

נקודת המוצא לדיון הן ההגדרות המשפטיות הבסיסיות החלות על פי הדין הבינלאומי לשטחים כבושים. מבחינה משפטית, כיבוש הוא ביטוי ניטרלי. המונח כיבוש צבאי, או תפיסה לוחמתית, מתאר מצב זמני שבו מדינה מחילה שלטון צבאי על שטח שאינו שלה בעקבות מלחמה. מאחר שצבא כובש רואה בתושבי השטח הכבוש אויבים, ולהפך – הדין הבינלאומי מחיל מספר עקרונות החלים על המדינה הכובשת, במטרה להבטיח שהכיבוש ינוהל באופן חוקי.

שלושת הכללים המרכזיים בדיני הכיבוש הם נאמנות, אי החלת ריבונות וזמניות. לפי כלל הנאמנות, השטח הכבוש מופקד כפיקדון בידי הכוח הכובש ועליו לנהל אותו כנאמן המגן על הרווחה ועל האינטרסים של האוכלוסייה המקומית שהתגוררה בשטח כאשר נכבש, תוך איזון בין האינטרסים של הנכבשים לבין צורכי הביטחון.

העיקרון השני, אי החלת ריבונות, כשמו כן הוא, קובע כי כיבוש אינו מקנה בעלוּת על השטח, ואין למדינה הכובשת זכות לתבוע עליו ריבונות.

לפי העיקרון השלישי, הזמניוּת, הכיבוש לא יכול להיות בלתי מוגבל בזמן או קבוע – כיבוש צבאי חייב להיות מצב שיש לסיים.

עקרונות אלה קשורים זה בזה: הכובש אינו הריבון בשטח, הוא מחזיק בו כנאמן, באופן זמני, ומחויב בינתיים לדאוג לאינטרסים ולזכויות של האוכלוסייה הנכבשת. ברגע שפג הצורך הצבאי לשלוט בשטח כלשהו, הכיבוש אמור להסתיים.

מעקרונות אלו נגזרים גם איסורים מסוימים. איסור עיקרי במסגרת דיני הכיבוש הוא העברת אוכלוסייה של המדינה הכובשת לשטח הכבוש, זאת בין היתר כדי למנוע מצב שבו שלטון הכיבוש מבסס תביעת בעלות על השטח ומתנהל באופן המעדיף את האינטרסים של אזרחיו החיים בשטח. סיפוח או החלת ריבונות באופן חד צדדי מצד המדינה הכובשת אסור גם הוא על פי הדין הבינלאומי, כיוון שמדובר בשינוי מעמד השטח ללא הסכמה של האוכלוסייה המוגנת המתגוררת בו.

זה אפוא הרקע הבסיסי.

מראשית ימיו של השלטון הישראלי בגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת עזה, ישראל לא הכירה בשטחים אלה ככבושים, והתנערה מקיום ההוראות של דיני הכיבוש. עם זאת, כששאלות לגבי אופי השליטה הישראלית בשטח הגיעו לבג"ץ, המדינה הודיעה שתקיים באופן וולונטרי, לפנים משורת הדין, את "הוראותיה ההומניטריות" של אמנת ז'נבה הרביעית העוסקת בהגנה על אזרחים. כך חסתה המדיניות הישראלית בשטחים תחת מעטֵה של עמימות, אשר נועד לנטרל ביקורת בינלאומית על התנהלותה.

אולם, עם השנים, משטר הכיבוש בשטחים החל לסטות באופן הולך וגדל מהאיסורים ומהחובות שמטיל הדין הבינלאומי, ובד בבד, הופחתו ההגנות על זכויותיהם של התושבים הפלסטינים. ההפרות הבוטות ביותר של ישראל הן הקמת ההתנחלויות והחלת הדין הישראלי על ההתנחלויות ועל תושביהן.

מצב זה יוצר שתי מערכות חוק נפרדות ושונות לשתי האוכלוסיות החיות באותו השטח, המפלות על בסיס אתני-לאומי: בעוד שלאוכלוסייה הישראלית-יהודית בשטחים ניתנות יותר ויותר הגנות וזכויות, האוכלוסייה הפלסטינית, החיה תחת החוק הצבאי, הולכת ומאבדת את ההגנות שלהן היא זכאית על פי הדין, עקב קיבועם של הסדרים ודינים מפלים.

זהו, למעשה, תהליך של סיפוח זוחל. הוא מתבצע בשלל אמצעים, שכל אחד מהם משמעותי כשלעצמו, ושביחד מעצבים את התנהלות השלטון הצבאי הנושאת בהשלכות דרמטיות על זכויות האדם של האוכלוסייה הנכבשת ועל המציאות הפוליטית באזור. בו בזמן פועלת ישראל זה שנים לסילוק תושבים פלסטינים משטחי C – בשלל אופנים ביורוקרטיים שאפרט לעיל – וכן מוחקת בפועל את הקו הירוק, על ידי קידום מיזמים המטשטשים את ההפרדה בין ישראל לבין השטחים, כגון תשתיות תחבורה, אזורי תעשייה, הקמת מוסדות אקדמיים ועוד.

החלת הריבונות כתנועת מלקחיים

ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית הן בבחינת כיבוש פסגה נוספת בתהליך אסטרטגי ארוך טווח שמטרתו להגשים חזון פוליטי מוצק: החלת ריבונות ישראלית מלאה על הגדה המערבית, תוך ביסוסה של עליונות יהודית ודחיקת הפלסטינים החיים בשטח לאזור גיאוגרפי מצומצם ככל האפשר.

את התהליך הזה, שמוביל זה שנים זרם הציונות הדתית, אפשר לתאר כתנועת מלקחיים המורכבת מסיפוח באמצעים ביורוקרטיים כאמור, לצד "הכשרת הלבבות", קרי, שינוי השיח הציבורי בכל הנוגע לטיב השליטה הרצוי (והראוי) של ישראל בגדה.

בפן הביורוקרטי ניתן למנות את השתלטות ישראל על קרקעות בגדה וההכרזה עליהן כעל אדמות מדינה או לחילופין הפקעתן לצרכים המוגדרים "ביטחוניים"; מדיניות תכנון המוֹנעת פיתוח של קהילות פלסטיניות, בין היתר באמצעות סירוב לאשר תוכניות מתאר ואי מתן אישורי בנייה; הריסות והחרמות מבנים (אשר כלפיהם נטען שנבנו או שהוצבו ללא היתר); הסדרת תשתיות להתנחלויות ומאחזים גם טרם קבלת אישורים מתאימים; והקמת רשת כבישים ברחבי הגדה העוקפים יישובים פלסטינים ומשרתים בעיקר את המתנחלים, ושלצורך סלילתם מופקעות אדמות ומפוצל מרחב המחייה והחקלאות הפלסטיני. ולבסוף, גם ניצול משאבי טבע על ידי ישראל, בניגוד לדין הבינלאומי.

תנועת המלקחיים המשלימה, של "הכשרת לבבות", כוללת החדרה שיטתית לשיח הציבורי ולממסד הממלכתי את הנראטיב המתנחלי, המבקש לזהות את הגדה המערבית כחלק טבעי ממדינת ישראל – פריפריה נוספת, ממש כמו הגליל והנגב. במסגרת הנראטיב הזה, ההתנחלויות מוצגות כיישובים המציעים קהילה ואיכות חיים, המתנחלים מוצגים כחלוצים החדשים, והגדה המערבית מוצגת כיעד תיירותי אטרקטיבי. טוסקנה הישראלית. מן הצד שני של המתרס, הפלסטינים מוצגים כמי שמבקשים להשתלט על השטח במסגרת "תוכנית על" שרוקמת הרשות הפלסטינית ושבּה חובה כמובן להיאבק.

למהלך תודעתי זה יש גם ביטוי בשפה: הגדה המערבית היא יהודה ושומרון; המאחזים הלא חוקיים הם התיישבות צעירה; וכפרים פלסטיניים שאינם מוכרים על ידי ישראל מכונים מאחזים לא חוקיים. בהתאם, המתנחלים הם אלה הסובלים מאפליה משום שהדין הישראלי לא חל עליהם במלואו; והפלסטינים שהם, כזכור, תושבים ילידיים הנחשבים אוכלוסייה מוגנת – הינם פולשים על אדמתם שלהם.

הממשלה הנוכחית היא קצה האירוע

כאן אפוא המקום לשאול, בהינתן שתהליך הסיפוח הזוחל מתרחש זה שנים ארוכות – מה, אם בכלל, השינוי שמביאה עמה הממשלה החדשה? התשובה הקצרה היא שהממשלה הנוכחית מסירה את המסכה שהציגו עד כה ממשלות ישראל בפני העולם.

המסכה הזאת הציגה את ישראל כמי ששלטונהּ בשטחים עומד לכאורה בחובות החוקיות החלות עליו בשטחי הגדה המערבית, וכן שעל החלטות השלטון חלה ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון. הסיפור הזה נגמר. כעת, מתכוונת הממשלה לנקוט במדיניות רשמית החותרת להחלת ריבונות ישראלית ולביסוס העליונות היהודית בשטח C, ובד בבד לסרס, באמצעות תוכנית לוין-רוטמן, את הביקורת השיפוטית.

כבר במסמך קווי היסוד של הממשלה החדשה מופיעה הצהרה חסרת תקדים: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן וביהודה ושומרון". זו הפעם הראשונה שממשלה ישראלית טוענת באופן רשמי לזכות בלעדית של העם היהודי על כל חלקי הארץ.

ניתן לטעון שזו הצהרה בלבד ובפועל מה שהיה הוא שיהיה. אך כשצוללים לנבכי ההסכמים שכוננו את הממשלה – ובפרט למספר פסקאות במסמך ההבנות בין שר הביטחון לשר הנוסף במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', המפרטות את חלוקת הסמכויות ביניהם – מגלים מהלכים דרמטיים שישנו את אופי השלטון הישראלי בשטחים.

בין יתר המהלכים: שינויים במבנה השלטון הצבאי בשטחים שמאחוריהם שאיפה מוצהרת להעביר את כל ההיבטים האזרחיים מהצבא לידיו של סמוטריץ' (כאשר היעד הסופי, לדברי סמוטריץ', הוא פירוק המינהל האזרחי בתוך שנתיים והעברת כל סמכויותיו למשרדי הממשלה השונים); אזרוח מוסד הייעוץ המשפטי הצבאי ומינוי יועצים משפטיים בידי סמוטריץ', כמִשרת אמון, כך שישרתו כחלק ממינהלת ההתיישבות שהוא מקים; הקצאת משאבים נרחבת לפיתוח ההתנחלויות, הרחבת תשתיות, הסדרת מאחזים; קידום השלמת החלת החוק הישראלי על מתנחלים ורישום מקרקעין בטאבו (כלומר, כל אדמה שלא הוכחה הבעלות עליה תירשם על שם המדינה לצמיתות. כיום, רק שליש מהאדמות בגדה המערבית רשומות בטאבו). כל אלו יהוו נדבך נוסף בהפיכת הסיפוח לרשמי וקבוע.

בחודש שעבר התבקש סמוטריץ' להגיב במהלך מסיבת עיתונאים על פרסום בעיתון "הארץ" ולפיו ביקש מראשי ההתנחלויות בגדה להימנע מהקמת מאחזים בלתי מורשים. תגובתו היטיבה לתאר את השינוי הצפוי במדיניות הממשלה: "אנחנו אומרים דבר פשוט: השאיפה שלנו זה שלא צריך לפעול בפעולות בלתי חוקיות, אנחנו רוצים שהחוק והמדיניות הרשמית של ממשלת ישראל – מעל השולחן – יהיו להסדיר את ההתיישבות, לפתח את ההתיישבות, להקים יישובים חדשים. כשהכל אסור, הכל מותר, אבל את הסיפור הזה אנחנו רוצים לשנות. […] אף אחד מאתנו הרי לא מקדש מעבר על החוק חס וחלילה. […] כשעשינו את זה, עשינו את זה כדי להביא אלינו את המדינה, עכשיו המדינה זה אנחנו, הממשלה זה אנחנו, ואנחנו אלה שצריכים לדחוף ולהוביל את כל התהליכים האלו וכך נעשה". לקוראים חדי האוזן, הדברים אולי הזכירו את אמירתו שאכן צריך למחוק את חווארה, אבל "המדינה צריכה לעשות את זה".

אבל השינויים הם לא רק בממד ההצהרתי. סנונית ראשונה של המדיניות החדשה של ישראל בגדה נראתה בהחלטת הקבינט הביטחוני ב-12 בפברואר, שבמסגרתה הוחלט על הסדרת תשעה מאחזים וכינוס מועצת התכנון העליונה לצורך אישורי בנייה של למעלה מ-7,000 יחידות דיור בהתנחלויות (יותר מכל האישורים שניתנו במהלך 2021 ו-2022). ההחלטה הזאת נחגגה על ידי מנהיגי תנועת ההתנחלות כהישג אדיר. יומיים לאחר מכן קיימה סיעת הציונות הדתית ישיבה במאחז גבעת הראל הנכלל ברשימת המאחזים שיוסדרו. ההצהרה שנשאו בה ראשי פורום ההתיישבות הצעירה מזקקת את ההישג הפוליטי והתודעתי של תנועת ההתנחלות, ומשרטטת את האופק להמשך. "ביום הזה צריך קודם כל להצדיע למתיישבים האמיצים שבמסירות אין קץ אחזו בקרקע מעל 20 שנה בתנאים קשים של חוסר ודאות", הם מסרו. "זהו קצה האירוע שהתחיל לפני שנים באמונה מוחלטת ותמימה שניתן לחולל שינוי. […] עוד ארוכה וקשה הדרך לפנינו, אך עברנו את המשוכה המשמעותית הראשונה".

איפה הפלסטינים

דבר אחד שכחה הממשלה בבולמוס השינויים, הבנייה והאישורים: את הפלסטינים. הם חיים בגדה תחת שלטון צבאי מעל 55 שנים, ומשמעות הדבר היא שכל היבט בחייהם מנוהל על ידי מערכת ביורוקרטית וארגונית המונחית בידי אינטרס צבאי, השואף לשליטה מקסימלית במרחב ובאנשים החיים בו.

תחת הכיבוש הצבאי לא קיימות זכויות הנתפסות כזכויות טבעיות במדינה דמוקרטית, כגון הזכות לבחור ולהיבחר והזכות לחופש הביטוי והמחאה. זאת ועוד, תחת אצטלה של "צורך ביטחוני" מוטלות הגבלות קשות על יכולתם לממש זכויות אדם בסיסיות כגון חופש התנועה, חופש העיסוק, הזכות לחינוך, הזכות לחיי משפחה והזכות לקורת גג. במצב המעוות שנוצר, שבמסגרתו ישראל מנהלת שתי מערכות חוק באותה יחידת שטח – אחת אזרחית למתנחלים והשנייה צבאית לפלסטינים – האפליה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית היא ממוסדת, שיטתית ונרחבת.

מלבד אזכור בודד סביב הסדרת מעברם של פועלים במחסומים, אין בהסכמים הקואליציוניים התייחסות לאופן שבו המדיניות החדשה תשפיע על חייהם של הפלסטינים. גם במסמך המפרט את חלוקת הסמכויות בתוך משרד הביטחון אין התייחסות לאופן שבו המבנה השלטוני החדש ידאג לצרכים ולזכויות של התושבים הפלסטינים הנשלטים בידו. את זאת נותר רק לשער.  

כאן המקום לעצור ולהזכיר את תפקידה של מערכת המשפט בהגנה על זכויותיהם של פלסטינים. בניגוד לטענות מימין על אודות האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, בכל הנוגע לנעשה בגדה, בחינה של פסיקות בית המשפט לאורך השנים מראה שהוא ממעט להתערב לטובת האוכלוסייה הפלסטינית, אלא במקרים של הגנה על קניין פרטי. כך, למשל, היה כאשר ביטל את חוק ההסדרה, שביקש להלבין השתלטות של מתנחלים על אדמות פלסטיניות פרטיות.

מרכיב חשוב נוסף בהגנה המשפטית על פלסטינים הוא יחידת הייעוץ המשפטי הצבאי ליהודה ושומרון (יועמ"ש איו"ש), שתפקידהּ לנסח את הצווים הצבאיים הנאכפים בשטח ולייעץ למפקד הצבאי בנוגע לחוקיוּת המדיניות שהוא מבקש להחיל. החיילים והקצינים המשרתים ביחידה פועלים בזיקה לדין הבינלאומי וזהו העיקרון המנחה בעבודתם. לכן במקרים מסוימים, שהפכו נדירים יותר ויותר לאורך השנים, מתערב יועמ"ש איו"ש בהתנהלות הצבא על מנת לתקן מצבים של הפרה בוטה של דיני הכיבוש הגורמים בתורם לפגיעה בזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. אם תושלם תוכנית לוין-רוטמן, ואם יחידת יועמ"ש איו"ש תהפוך לגוף אזרחי-פוליטי, ההגנה המשפטית המועטה ממילא שניתנת לפלסטינים עלולה להיעלם לחלוטין.

אם כן, כשהמדיניות המוצהרת היא החלת ריבונות ישראלית, וכאשר אין גורם מרסן בדמות בג"ץ או הייעוץ המשפטי, המציאות שתיווצר עלולה להיות דחיקה שיטתית של הפלסטינים מהמרחב. במציאות כזאת, ייהוד שטחי C יכלול צעדים להרחבה משמעותית של ההתנחלויות, צמיחה במספר המתנחלים והקצאת משאבים אדירה לתשתיות המשרתות בעיקר את המתנחלים, אשר כרוכה בהפקעת אדמות פלסטיניות ופיצול מרחבים חקלאיים וכפריים. לצד אלו, צפויה להתרחש השתלטות על שטחים נרחבים בגדה באמצעות רישום המקרקעין כאדמות מדינה, צעד שישראל נמנעה ממנו עד היום, או הפקעת אדמות שאולי כבר לא תוגבל רק לצרכים ביטחוניים.

המשמעות תהיה אפוא דחיקה וגירוש של קהילות פלסטיניות שלמות בטיעונים ביורוקרטיים של בנייה בלתי חוקית ואי הסדרה תכנונית, וזאת במטרה להרחיב את ההשתלטות הישראלית. היות שההסכמים השונים אינם מפרטים מה יהיה הדין לגבי הפלסטינים בגדה במציאות הסיפוח החדשה, לא ברור כיצד הם ימשיכו לקבל את שירותי המינהל האזרחי הנוכחיים, הנוגעים למתן היתרים לצורכי עבודה, טיפול רפואי, יציאה לחו"ל, ביקור משפחה ועוד.

איום קיומי

מדינת ישראל נמצאת בתקופה סוערת; מחלוקת פנימית עמוקה ניטשת סביב השינויים הדרסטיים שהממשלה מבקשת לקדם במערכת המשפט ובמערכת אכיפת החוק. בחודשיים שעברו מאז שהשיח הציבורי "ננעל" על הסוגיות הללו, המדיניות המתוכננת של הממשלה ביחס למשטר הכיבוש בגדה המערבית נשכחה בשולי בדרך, ולא בצדק.

כשהשלטון מפסיק לראות עצמו אחראי לרווחת נתיניו, וכאשר שומרי הסף משותקים, לא נותרת כל הגנה על הזכויות והאינטרסים של אלו שאין להם קול או ייצוג במערכת השולטת על חייהם. אמנם, ההתנגדות למהלכי החקיקה הדרסטיים המבקשים לרכז את הכוח בידי הממשלה, תוך הפרה של עיקרון הפרדת הרשויות ופגיעה במערכת האיזונים והבלמים, היא בעלת חשיבות גדולה; אך לצד הקריאות להגנה על הדמוקרטיה, ראוי לשוב ולהזכיר את מיליוני הפלסטינים שחיים תחת משטר צבאי, ללא האפשרות לבחור או להיבחר וללא הגנה על זכויות אשר למרביתנו, היהודים בישראל, נראות מובנות מאליהן, כגון חופש הביטוי והמחאה.

עתה, האוכלוסייה הזאת נמצאת תחת איום קיומי. אם רבים מאזרחי ישראל מפחדים מאובדן הבית הרעיוני והערכי שעליו גדלו, פלסטינים בשטחי C חוששים מהריסת בתיהם, גזל אדמותיהם, אובדן מקורות פרנסתם וגדיעת שאיפותיהם הלאומיות לטובת מימוש חזון ארץ ישראל השלמה והעליונות היהודית.

על שירה ליבנה

מנהלת יחידת זכויות האדם בשטחים באגודה לזכויות האזרח.